רקטור אוניברסיטת תל אביב וממלא מקום נשיא אוניברסיטת תל אביב, פרופסור דני לויתן אמר ביום חמישי האחרון שאוניברסיטת תל אביב קיצצה עשרות מיליוני שקלים מתקציבה ושנערכת לקיצוץ נוסף בהמשך השנה. לדברי לויתן, "אנחנו פותחים את שנת הלימודים בחששות כבדים בגלל אי יכולתנו לקיים את השנה במצב התקציבי שאותו אנחנו יודעים נכון להיום". לויתן הוסיף כי "כלל האוניברסיטאות בישראל מצפות לתוספת תקציבית בסדר גודל של 450 מיליוני שקלים. אם לא נקבל תוספת אנחנו נגיע לאט לאט לעצירה תוך כדי שנת הלימודים.
לויתן הזהיר כי "הקיצוץ שמבצעת אוניברסיטת תל אביב בימים אלו בתקציבה יפגע בתקציבי הפעולות השוטפים באוניברסיטה, במשרות עוזרי הוראה, בסגל הזוטר, בשעות הנוספות לעובדים וכן צפוי לפגוע במשאבי המחקר". לדבריו, "אם לא תיפתר הבעיה, יכול להיות שהגלגלים יפסיקו להסתובב במהלך השנה".
דבריו של פרופ’ לויתן פורסמו מספר ימים לאחר שעיתון "הארץ" חשף שהאוניברסיטה הפסידה עשרות (ויש האומרים: מאות!) מיליוני שקלים בעקבות השקעות כושלות ב"תיק המניות" שלה. ההפסד וחילוקי הדעות שקדמו לו סביב מכירת המניות שבידי האוניברסיטה גרמו לקרע בין היו"ר ועדת ההשקעות, הבנקאית ליאורה מרידור, לבין חלק מחברי ועדת ההשקעות שחברים בה ארנון טיברג, יו"ר סמל"ת (יבואנית פיאט); אלדד תמיר, מנכ"ל ובעלים של בית ההשקעות תמיר פישמן, ועמוס ספיר, יו"ר חברת הדירוג S&P מעלות לשעבר. יש לציין כי רוב חברי הוועדה החיצוניים התפטרו בעקבות החלטת מרידור. אין זה סוד שמרידור היא העומדת מאחורי ההדחה של נשיא האוניברסיטה פרופ’ צבי גליל לפני מספר חודשים.
מההפסד במניות וההשקעות הכושלות ומהדחת הנשיא אנו למדים איפה מוקדי הכוח באוניברסיטה הגדולה בישראל. והתשובה היא שהכוח איננו בידי המרצים, הסטודנטים והעובדים – הוא בידי בעלי הון ונציגיהם. אשר יכולים גם להדיח את נשיא האוניברסיטה מבלי שהקהילה האקדמית, המורכבת ממרצים, סטודנטים ועובדים; משתתפת כלל בהחלטה או נמסרים לה השיקולים שהובילו להחלטה. מדבריו של פרופ’ לויתן ניתן ללמוד שבאמצעות ה"ניהול תאגידי" – קרי ניהול על פי כללי המשחק הקפיטליסטים ניתן להציל את ההשלכה הגבוהה. מצד אחד, כסף (רב!) שהולך לטמיון בגלל השקעות כושלות; מצד שני, האוניברסיטה זקוקה בדחיפות למימון ממלכתי כדי להמשיך ולפעול. לכאורה זו סתירה, למעשה זהו כישלונו של הדגם התאגידי, הפיכת האוניברסיטה לתאגיד עסקי.
מזה כשני עשורים שהאידיאולוגיה הניאו-ליברלית והכושלת הגיעה גם לאוניברסיטאות. כך צועדת ההשלכה הגבוהה בישראל בדרכה של ההשכלה הגבוהה בארה"ב: מהציבורי אל הפרטי ומהממלכתי אל התאגידי. לפני שנתיים ביקר בישראל הפרופ’ האמריקאי גורדון לייפר החוקר את הפיכת האוניברסיטאות והמוסדות להשכלה גבוהה לתאגידים כלכליים ובדרך להפיכתם לתאגידים הם שוכחים שפעם היו מוסדות להשכלה גבוהה. פרופ’ לייפר מאוניברסיטת אורגון שבארצות הברית, חוקר ידוע בתחום יחסי עבודה, איננו רק משקיף מן הצד. לייפר איננו יושב ורושם בצער את רשימותיו. מספרים כי במשך שבע השנים בהן כיהן כיו"ר ארגון הסגל הזוטר באוניברסיטת ייל היוקרתית, הוא עמד בראש חמש שביתות שהקיפו גם את העובדים המינהליים ואת הסטודנטים. הפרופסור הצעיר גם עזר רבות לארגון עובדי ענף הבנייה בעיר לאס וגאס; ואף יצא לחצי שנת שבתון… כדי לתת כתף להקמת ועדי עובדים בענף המלונאות בהוואי.
לייפר נפגש עם פעילי המכללה החברתית-כלכלית כדי להסביר מדוע האוניברסיטאות בישראל צועדות כל הדרך לעבר הדגם האמריקאי ומדוע הדגם האמריקאי הוא ההיפך ממה שאוניברסיטה אמורה להיות. גם בארה"ב הדרך לעבר הפיכת האוניברסיטאות הציבוריות לתאגידים החלה עם המחנק התקציבי. באיטיות ובהתמדה, החל ממשל רייגן בשנות ה-80 של המאה שעברה, להזרים פחות ופחות כספים ציבוריים לאוניברסיטאות, חרף העובדה שהדרישה להשכלה גבוהה גברה. "הסטודנטים היו ללקוחות, האוניברסיטה לתאגיד העובד על בסיס רווח והפסד והמרצים למקורות מימון", תמצת לייפר את עיקר השינויים. לדבריו, "זהו הניאו-ליברליזם בהשכלה הגבוהה: אין עבודה מאורגנת, אין מחקר מדעי בסיסי שאינו קשור לחברות עסקיות ויש סגירת חוגים ש’אינם רווחיים’". עד להפיכת האוניברסיטה לתאגיד, סברו בארה"ב כי המוסדות להשכלה גבוהה היו מחוץ לשוק, שהם אמורים היו לשרת את כלל האוכלוסייה ופירות המחקר היו רכוש ציבורי ולאו דווקא פרטי. ועוד: עיקרון החופש האקדמי היה מקודש. "עתה כל המושגים האלה תחת מתקפה ובאוניברסיטאות רבות הם נעלמו הלכה למעשה", הדגיש לייפר. עוד אמר "אילו ג’ונס סאלק שהמציא את החיסון נגד שיתוק ילדים הידוע בשם תרכיב סאלק היה פעול כעת באוניברסיטה, התרכיב היה נרשם על שם התאגיד הקשור במחקר (כי כמעט ולא נותר מחקר שאינו ממומן על ידי תאגידים גדולים), וכמובן כל ילד שהיה מקבל את התרכיב היה משלם תמורתו. היה משלם – במידה ולהוריו היה כסף. אבל סאלק גילה את התרכיב במעבדה אוניברסיטאית והתרכיב הפך במהרה לנחלת הכלל. ממציא החיסון שהציל מיליוני ילדים ממחלה וממוות לא קיבל גרוש מהמצאתו".
לייפר גם סבור שהפיכת האוניברסיטה לתאגיד מתאפשרת על ידי צמצום מתמיד של מרצים מן המניין וגיוס "מורים מן החוץ", שזהו לדבריו "כוח עבודה זול וגמיש, ללא קביעות, ללא ביטחון תעסוקתי והמוכן ללמד שעות רבות מדי תמורת שכר נמוך מדי". מעבר עיקר נטל ההוראה והמחקר מן המרצים אל "כוח העבודה הזול של המורים מן החוץ" יש לו גם השלכות הרסניות לגבי רמת ההוראה והמחקר. "מי שרץ מכתה לכתה על מנת להרוויח דולר נוסף כדי לשלם את המשכנתא, איננו מתפנה למחקר רציני ואין לו את הכוחות כדי לשפר את רמת ההוראה שלו". לדבריו, חוקרים צעירים אלה, ללא מעמד באוניברסיטאות, היו לכוח עבודה זול במעבדות באוניברסיטאות המשרתות את התאגידים הגדולים המממנים את המחקרים השונים. כאמור, לייפר איננו מלמד בישראל. אבל דבריו הם תמרור אזהרה למה שיהיה – ולא צריך להיות.
העיקר שיש להם כסף להזרים למשרד עורכי דין שפירא ושות, שווה לבדוק. שחיתות ובזבוז כספים בגלל קשרים אישיים.
מאמר נחמד מאוד אבל מן הראוי שיצוין כי הוא גרסא כמעט זהה למאמר שפירסם דוידי לפני שנתיים בבלוג שלו:
— קישור —
הדוגמא של תרכיב סאלק מדהימה. חוששני ששיטת התאגידים תהפוך את האפיזודה של צ’פלין בסרט "הילד" מבדיחה למציאות. כזכור הילד מידה אבן בשמשה ומנפץ אותה ואז מגיע הנודד (צ’פלין) ומציע את שירותו כזגג. התאגידים מייצרים תחלואה על ידי האצה של תרבות צריכה אובססיבית של מזון ואז מוכרת לצרכני התחלואה (= לחולים), ששילמו עבורה בכספם, תרופות לא גנרליות שרשומות כפטנטים לעשרות שנים.
בשנה האחרונה, שנה ראשונה ללימודי באוניברסיטה, קראתי המון על המשבר באוניברסיטאות. אבל טרם קראתי מאמר קצר וקולע כמו המאמר הזה. אילו יכולתי, הייתי משכפלת אותו ומפיצה את המאמר בקרב רבבות הסטודטנטים עם תחילת שנת הלימודים במוסדות להשכלה גבוהה.
המאמר מעניין מאוד ולטעמי – קצר מדי. אפשר היה להרחיב עוד ועוד.