היום מלאו 1196 ימים לנפילתו בשבי של החייל גלעד שליט. שבוי לא משאירים בשבי. פצוע לא משאירים בשדה. המדינה חותמת על חוזה בלתי-כתוב עם כל אדם המתגייס לצה"ל, ועל אחת כמה וכמה עם אדם המשרת ביחידה קרבית. התנהגותן של ממשלות ישראל ב-1196 ימים אלה, של הפוליטיקאים והגנרלים האחראים לשערורייה זו, היא הפרת חוזה, מעילה באמון, ובקיצור: נבזות. היא מקוממת ומרתיחה כל אדם הגון, ולא רק חיילים קרביים בלבד.
המעילה מתחילה כבר במינוח. פסוק משלי "מוות וחיים ביד לשון" מתגשם גם בפרשה זו.
חייל הנלכד בידי האויב בפעולה צבאית הוא שבוי-מלחמה – בכל שפה, בכל מקום.
גלעד שליט נפל בשבי במהלך פעולה צבאית. הוא היה חייל במדים ונשא נשק. לצורך העניין לא חשוב אם הפעולה עצמה הייתה חוקית או בלתי-חוקית, ואם התוקפים פעלו כדין או לא. גם מעמדם של השובים – חיילים או חברי ארגון גרילה – אינו חשוב בעניין זה.
גלעד שליט הוא שבוי-מלחמה.
ההתכחשות החלה מהרגע הראשון. ממשלת-ישראל סירבה לקרוא לנפילה-בשבי בשמה, וטענה שזאת הייתה "חטיפה".
תקשורת ישראלית ממושמעת, הצועדת בענייני הביטחון כגדוד פרוסי אחרי הגנרלים, הצטרפה למקהלה. אף עיתון אחד, אף קריין רדיו וטלוויזיה אחד, לא דיבר ולוא פעם אחת על "החייל השבוי". כולם, כולם, כמעט בלי יוצא מהכלל, דיברו מהיום הראשון על "החייל החטוף".
למילה הזאת יש משמעות. כל צבא בעולם רגיל להחליף שבויים. בדרך כלל זה נעשה בתום המלחמה. לעתים זה נעשה גם במהלך של מלחמה. הצבא משחרר את לוחמי האויב תמורת שחרור לוחמיו שלו.
לגבי חטופים, המצב שונה לגמרי. כאשר פושעים חוטפים אדם ודורשים כופר, יכול להיות מקום לשאלה אם לשלם את המחיר. זה יכול לעודד חטיפות נוספות. זה מעניק פרס לפושעים.
מהרגע שגלעד שליט הוגדר כ"חטוף", נגזר עליו כל מה שקרה לו מאז.
הוא גם איבד את כבודו כחייל. חייל אינו "חטוף". מיליוני החיילים שנפלו בשבי במלחמת-העולם השנייה – גרמנים, רוסים, בריטים, אמריקאים ואחרים – היו נעלבים אילו הוגדרו כ"חטופים".
הסכנה הגדולה ביותר המרחפת על ראשו של גלעד מאז נפילתו בשבי לא באה מצד החמאס, אלא מצד צה"ל.
ברור שאילו הייתה לו הזדמנות, היה צה"ל מנסה לשחרר אותו בכוח. זה טבוע עמוק-עמוק במהות האתוס של צה"ל: אסור להיכנע ל"חוטפים".
אילו הייתי אביו של גלעד ומהמתפללים, הייתי מתפלל בכל יום: אנא, אלוהים, אל תניח לצה"ל לגלות את מקום הימצאו!
מפקדי צה"ל מוכנים לקחת סיכונים עצומים כדי לשחרר שבויים בכוח, במקום לשחרר אסירים פלסטיניים. נראה שזה עניין של כבוד.
בפעולת-שחרור מסכנים את חיי המשחררים. אבל קודם כל מסכנים את חיי השבוי עצמו.
אחת הפעולות המפוארות ביותר בתולדות צה"ל הייתה פעולת אנטבה ביולי 1976. במבצע שכל העולם התפעל ממנו, שוחררו 98 נוסעים של מטוס "אייר פראנס" שנחטף ונחת בנמל-התעופה של אנטבה באוגנדה. שיכרון-הניצחון במדינה לא ידע גבול. רק אחד המשחררים – אחיו של ראש-הממשלה הנוכחי – נהרג.
בתרועות-הניצחון נשכחה עובדה קטנה: בפעולה הנועזת נלקחו סיכונים עצומים. די היה בכישלון פרט אחד בפעולה המורכבת כדי להמיט אסון על החטופים. הפעולה יכלה להסתיים במרחץ-דמים נורא. מכיוון שהצליחה, לא העז איש להציג שאלה זו.
תוצאות המבצע לשחרור החטופים במינכן באולימפיאדת 1972 היו שונות מאוד. כאשר המשטרה הגרמנית ניסתה לשחררם, בעידוד ממשלת גולדה מאיר, נהרגו כל הספורטאים. רובם נהרגו, כנראה, מכדורי המשטרה הגרמנית. ולראייה: עד היום מסרבות ממשלות ישראל וגרמניה לפרסם את דו"ח הנתיחות לאחר-המוות.
אותו הדבר קרה כעבור שנתיים כאשר ניסה צה"ל, בפקודת גולדה מאיר ומשה דיין, לשחרר את 105 הילדים שנחטפו בעיירה מעלות על-ידי אנשי "החזית הדמוקרטית לשחרור פלסטין". הפעולה נכשלה, 22 ילדים ו-3 מורים נהרגו. גם במקרה זה נראה שחלקם נהרגו מאש המשחררים. דו"ח הנתיחה לאחר-המוות לא פורסם.
אותו הדבר קרה כאשר ניסה צה"ל ב-1994 לשחרר את החייל ה"חטוף" נחשון וקסמן בגדה המערבית. היה מידע מהימן, הפעולה תוכננה בקפדנות, משהו השתבש והשבוי נהרג.
באחרונה נודע שקצין בכיר קרא לחייליו ערב קרב להתאבד ולא ליפול בשבי, ונתן הוראה לירות ב"חוטפים" גם כאשר זה מסכן את חיי החייל ה"חטוף".
יתכן מאוד שאחת הסיבות להתמשכות סבלו של גלעד שליט נעוצה בתקווה של מפקדי צה"ל לקבל מודיעין על מקום-הימצאו של השבוי. אין זה סוד שרצועת-עזה שורצת מודיעים. עשרות המקרים של "חיסולים ממוקדים" ורבות מפעולות "עופרת יצוקה" לא היו אפשריים ללא קיומה של רשת מסועפת של משת"פים שגויסו בעשרות שנות הכיבוש.
למרבה הפלא – וזה באמת דומה לפלא – לא הצליח השב"כ עד היום לממש תקווה זו. נראה ששוביו של שליט מצליחים להקפיד על קונספירציה מושלמת. זה מסביר, אגב, את סירובם העקשני להפגיש את השבוי עם נציגי הצלב האדום, להעביר מכתבים אליו וממנו ולמסור לו חבילות (שיכלו לכלול מכשירי-איתור מתוחכמים). יתכן שזה הציל את חייו.
אפשר להניח שגם קלטת-הווידיאו שנמסרה אתמול למתווך הגרמני, תמורת שחרור 21 אסירות פלסטיניות, הוכנה בקפדנות כך שלא תאפשר בכל צורה שהיא את זיהוי מקום החזקתו של השבוי.
בפרשה זו באה לידי ביטוי מלא העליונות העצומה של התעמולה הישראלית על כל המתחרות, אם יש כאלה.
התקשורת העולמית קיבלה, כמעט ללא חריגים, את המינוח הישראלי. בכל העולם דובר על החייל הישראלי "החטוף", לא "השבוי". העיתונים הבריטיים או הגרמניים שהשתמשו בביטוי זה לא היו מעלים על דעתם להשתמש במילה זו לגבי חייליהם שלהם באפגניסטן.
השם גלעד שליט התגלגל מלשונם של מנהיגי העולם כאילו היה, לפחות, אחד מהם. ניקולה סרקוזי ואנגלה מרקל מדברים עליו חופשי-חופשי, מתוך ביטחון מוחלט שמאזיניהם מבית יודעים מיהו. שחרור "החייל הישראלי החטוף" הפך למטרה מוצהרת של כמה ממשלות.
ניסוח זה כשלעצמו מעיד על יעילות התעמולה הישראלית. המשא ומתן המתנהל בין ישראל וחמאס, בתיווך גרמניה ו/או מצריים, הוא על חילופי-שבויים. לחילופים של שני צדדים – שליט מכאן, אסירים פלסטיניים מכאן. אבל בעולם, וגם בישראל, מדובר רק על שחרור החייל הישראלי. המועמדים הפלסטיניים לשחרור הם רק אובייקטים, סחורה, ללא צלם אנוש. האם הם אינם סופרים את הימים, וכמוהם הוריהם וילדיהם?
המכשול הגדול ביותר לחילופים אלה הוא מושגי, עניין של לשון. אילו דובר על "לוחמים פלסטיניים" לא הייתה בעיה. שחרור לוחמים תמורת שחרור לוחם. אבל ממשלת ישראל – כמו כל הממשלות הקולוניאליות בעולם לפניה – אינה יכולה להכיר במורדים מקומיים כב"לוחמים", הפועלים בשליחות עמם. הקוד האתי הקולוניאלי – כמו הקוד האתי של הפרופסור אסא כשר, מטהר השרצים הלאומי (בלשון צה"ל: מש"ל) – מחייב את סיווגם כ"טרוריסטים", "מחבלים" שיש להם "דם על הידיים", פושעים פליליים, רוצחים שפלים.
שיר אירי נוגע ללב מספר על לוחם-שחרור אירי נודע המבקש, ערב תלייתו, להתייחס אליו כאל "חייל אירי" ולהוציאו להורג בירייה, במקום "לתלות אותי ככלב". בקשתו נדחתה.
כאשר מדברים על שחרור מאות רוצחים תמורת חייל ישראל, זה נתקל במחסום פסיכולוגי אדיר. חיים ומוות ביד הלשון.
מכמה בחינות, פרשת גלעד שליט היא משל לסכסוך ההיסטורי כולו.
מושגים טעונים מכתיבים את התנהגות המנהיגים. הנרטיבים השונים והמנוגדים של שני העמים מונעים הבנה אפילו בעניינים קטנים לכאורה. המחסומים הפסיכולוגיים עצומים.
היתרון התעמולתי הגדול של ממשלת ישראל, שבא לידי ביטוי בפרשת שליט, עומד עכשיו במבחן גם בפרשת דו"ח השופט גולדסטון. מאמציה של ממשלת ישראל למנוע את העברת הדו"ח למועצת הביטחון או לעצרת הכללית של האו"ם, או לבית-המשפט הבינלאומי בפראג, נתמכים על-ידי הנשיא ברק אובמה ורוב מנהיגי אירופה. האזרחים ברצועת-עזה, כמו האסירים הפלסטיניים בכלא הישראלי, הפכו לסחורה. הם אובייקטים חסרי צלם אנושי.
ואשר לגלעד שליט: יש לדרוש את זירוז המשא-ומתן כדי להביא לחילופי-שבויים בעתיד הקרוב ביותר. עד אז יש לתת למתווכים התחייבות חד-משמעית שלא ייעשה ניסיון לשחררו בכוח, תמורת הסכמת החמאס להפגיש את השבוי עם נציגי הצלב האדום, ואולי גם עם משפחתו.
כל השאר הוא מניפולציה ומס-שפתיים.
אין ספק שלו היתה ממשלת ישראל מצהירה כי היא לא תנסה לחלץ בכוח את גלעד שליט מכלאו כי אז ניתן היה לצלב באדום לבקרו. זה היה תורם רבות לבריאותו הנפשית של גלעד (ואולי גם מקדם את שחרורו). הבעיה היא – בדיוק כפי שאיבחן אורי אבנרי – שה"יהודים", אינם מוכנים לזכות את הערבי בהכרה כבן אדם שיש לו זכויות. הערבי הוא "ערבי" (או "ערבוש" במינוח של הפלמ"ח) ולכן מלחמתו אינה מלחמה אלא טרור ואין לשאת ולתת אתו. כאשר רבין זכרונו לברכה לחץ את ידו של ערפאת, הרבה קיבות התהפכו, ולא מפני שערפאת הוא האוייב, אלא מפני שיאסר ערפאת היה "ערבי" עם כפייה. אכן, עלינו לשנות מן היסוד את יחסנו אל שכננו הפלסטינים (שהם בעצם יותר יהודאים מאתנו כפי שלאחרונה נחשף על ידי משכילים שונים וכפי שנחקר בשעתו על ידי בנגוריון ובן צבי וברוכוב ואחרים) ואל הערבים בכלל, שאם לאו – לא ישרור כאן שלום לעולמים.
ועוד מילה: נכון שחלק מן האסירים ששחרורם נדרש על ידי שובי גלעד הם רוצחים מגואלים בדם של אזרחים וילדים, ונכון שבנסיבות רגילות מקומם מאחורי סורג ובריח (אני לא הייתי מהסס להוציא להורג את היותר מנוולים שביניהם), אבל האם כליאתם תחיה ולו אחד מקורבנותינם? הדם השפוך נשפך ואיש לו יחיה את מתי המלחמה הארורה והאבודה מראש. לכן, לא ללא צער, יש לשחרר גם רוצחים אלו על מנת להציל את חייו של גלעד ולהשיבו למשפחתו.
גלעד שליט הוא גם שבוי וגם חטוף.
לגבי האינטרסים הישראלים להמשך החזקתו בשבי,
ראו:"עפיפונים בעזה-צבי בראל"(הארץ).לגבי האינטרסים של חמאס,הרי הם ברורים-אם אתה לא חוטף אתה לא קיים.לו היו מכירים בחמאס,ייתכן כי הדברים היו נראים אחרת.
גם הדרישות לסימטריה,לבקר את גלעד שליט כמו שמבקרים את האסירים הפלשתינאים (גם הם חטופים!וזו לדעתי הסחת הדעת האמיתית של התעמולה הישראלית),הינה זריית חול בעיניים-שיטת תעמולה האהובה במיוחד על הציונים-שכן אילו היה נודע מקום הימצאו ברבים,לא רק בריוני ישראל היו מנסים לחלצו,אלא ארגונים נוספים,לא כולם מוסריים ופועלים ע"פ המלצותיו של אסא כשר.(וראו מקרה רון ארד).
התעמולה הישראלית משתמשת במינוחים שונים ומשונים כדי להצדיק את פשעיה,אך דווקא המונח "החייל החטוף" הוא מונח המקובל,ואפילו מקור לגאווה, על הצד המדוכא.זו לא היתה פעולת לחימה רגילה בין שני צבאות,זו היתה פעולת חטיפה לכל דבר ועניין,בדיוק כפי שכוחות הבטחון הישראלים חוטפים-מעשה של יום יום-תושבים פלשתינאים,בין היתר כדי "לשכנעם" להיות משת"פים.
וגם לתגובתו של רמי יובל יש לי השגות. כותב:"
נכון שחלק מן האסירים ששחרורם נדרש על ידי שובי גלעד הם רוצחים מגואלים בדם של אזרחים וילדים, ונכון שבנסיבות רגילות מקומם מאחורי סורג ובריח (אני לא הייתי מהסס להוציא להורג את היותר מנוולים שביניהם), אבל האם כליאתם תחיה ולו אחד מקורבנותינם"?
–כאן,לדעתי,לא נדרשת סימטריה.קום והתהלך בארץ,ולכל מקום שתפנה,תראה רוצחים מגואלים בדם של תושבים פלשתינאים.אולי לא תזהה אותם,אך סביר להניח כי בכל יום אתה חולף על פני אחד כזה .ויש כמובן,את אלה שכן תזהה.חלקם מסתובבים בלונדון,וחלקם בטלו את נסיעתם לשם,וסיבותיהם עימהם.
— קישור —
האם גם אותם לא תהסס להוציא להורג?
מאמר רצוף הטעיות מגמתיות.
"לא חשוב אם הפעולה היתה חוקית או לא חוקית"? איזה פעולה? שליט נחטף משטח ריבוני ישראלי ללא שום פרובוקציה ושום פעילות צבאית ישראלית. אבל מה זה משנה לאבנרי, כאשר המטרה היא שימוש בשפה סובייקטיבית מוטה, שבה צורות הביטוי עצמן כבר מכריזות מי "הרע" ומי "הטוב". כל המאמר בנוי בשפה כזו. העובדה שבין המחבלים שאמורים להשתחרר מצויים ארכי-פושעי-מלחמה שרצחו בדם קר אזרחים חפים מפשע, נשים וילדים, כמובן לא מוזכרת כלל. סיווגם כ"רוצחים שפלים" מוצג כלהטוט של התעמולה הישראלית. זהו שיא השיאים (סליחה: אחד משיאי השיאים) בטרמינולוגיית השקר של אבנרי, אשר מצד שני ידו קלה על ההדק לכנות ישראלים, ולא משנה מי, בכינוי "רוצחים" ו"פושעי מלחמה".
אבנרי מציג את הקושי הישראלי לשחרר מחבלים כקושי פסיכולוגי, ומתעלם מן הניסיון המר עם שחרור רוצחים פלסטיניים מהכלא (כ-300 ישראלים נהרגו עד היום בידי רוצחים ששוחררו מן הכלא בהסכם אוסלו ובעיסקאות למיניהן). ומאחר שהטרור אינו בורר במיוחד את מטרותיו והוא הורג יהודים כערבים, שמאלנים כימניים, לא נותר אלא לשאול את אבנרי, האם היה מוכן לשלם במחיר חייו של אחד מבני משפחתו על שחרור כזה?
השאלה תישאר כמובן באויר, משום שאבנרי סיגל לעצמו את המנהג המגונה לשמור על שתיקה בכל הקשור לתגובות למאמריו.
אבנרי הוא ציוניץ
תפקידו של דמוקרט ובעל מצפון הוא להאבק בציונות המבצעת פשעי מלחמה.
1. ערב הפעולה באנטבה יצחק רבין אמר שיתפטר במידה והפעולה תיכשל..תוכל לקרוא על זה בספר פנקס שירות .
2. אתה שוב בוחר להתעלם מהעובדה שגלעד מוחזק בשבי בניגוד לכל חוק בינלאומי ללא אפשרות לפגוש נציג של הצלב האדום. באותה המידה ניתן לכנות גם אותך ודומיך כ"מכשירי השרצים הפלסטינים" (מש"פ בלשון שמאלנית).
3.הקריאה לירות בחייל החטוף נובעת מפקודה שנקראת חניבעל שמטרתה לעצור את אירוע החטיפה גם במחיר הריגת החייל. הפקודה הזאת שונתה ושוב…כנראה שכשזה מגיע לעובדות אתה בוחר להתעלם ממה שמבלבל לך את התיאוריה.
4. הניסיון עם מדינות ערב מראה שגם כאשר חייל מוגדר כ"שבוי" ולא כחטוף, עדיין זכויותיהם הבסיסיות לא נשמרות…ע"ע השבויים בסוריה במלחמתיוה"כ.
5.השוטרים שנורו בפתיחת המבצע בעזה היו במדים ושימשו כחלק מכוחות השיטור של החמאס, במידת הצורך הם היו מפעילים את נשקם כלפי צה"ל ולכן ברוח הגישה שהבאת במאמר – לא נכנס לשאלה האם הפעולה הייתה חוקית או לא…אלו היו חיילים במשימה צבאית…כמו שאומרים- נאה דורש נאה מקיים.
אם הוא שבוי אז חייבים ל אפשר לו ביקורים ולדווח על מצבו לפי אמנת ג’נבה.
זה שאנחנו כן מאפשרים ביקורי משפחות ותנאי דה לוקס לאסירי החמאס זה בדיוק הטמטום שלנו.
היה קל לממשלות ישראל לשחרר אסירים רוצחים שידיהם מגואלות בדם אזרחים תמימים לו היו בטוחים שהאסירים הללו ודומיהם לא יחזרו לסורם ולפעילות טרור נגד אזרחים , שכאמור זוכה לפעילות סיכולית למניעת מזימתם הנפשעת
ולהרג נוסף של אזרחים נוספים וחוזר חלילה במעגל דמים אינסופי , אולם אנו יודעים בוודאות שרצח אזרחים יהודים בארץ ישראל טבוע ב-DNA שלהם
החמס אינו מציית לחוקי המלחמה
מטרת החמס היתה לחטוף חילים בדיוק כמו
שארגון אצ"ל חטף חילים בריטיים
(אנשי החמס בעצמם משתמשים במינוח של חטיפת
חילים)
גלעד שליט הוא קלף מיקוח בידי החמס
ואם הוא לא היה קלף מיקוח הם היו עורפים את
ראשו ומקליטים זאת על קלטת
כך שהמינוח שבוי מלחמה לא תופס פה
(עד כמה שאני יודע לא עורפים ראש לשבויים)
דבר שני
העיסקה לא יוצאת לפועל בגלל קיום הבחירות
ליו"ר הרשות בעוד מספר חודשים
(קיום העסקה תגרום לבחירת החמס ולחיזוק כוחו
בבחירות)
אבנרי יודע זאת
משום כך המאמר הזה מאוד תמוה משום שהמאמר
הוא הבעת תמיכה בחמס והעדפתו על פני הפתח
דבר ראשון לא מדוייק
כבר בתחילת הפעולה נרצחו 2 ספורטאים
על ידי הטרוריסטים
ישראל נתנה אישור לממשלת גרמניה לנסות
לשחרר את הספורטאים
זה הדבר היחיד הנכון בדברי אבנרי
מסתבר שהיחידה הגרמנית שהיתה אמורה לשחרר
עשתה כינוס ביניהם והחילים החליטו שהם לא מסתכנים עבור הספורטאים הישראלים
התרחשו חילופי אש שנמשכו קרוב לחצי שעה
ומה שידוע בודאות הוא שהמחבלים השליכו רימונים לתוך ההליקופטרים עם הספורטאים
וההליקופטרים נשרפו
אחר כך הרימו המחבלים ידיים ונלקחו בשבי
ישראל העבירה בקורת חריפה על ההתנהלות הגרמנית
זה היה בפירוש טבח שהאשמים בו היו החילים הגרמנים והטרוריסטים
הניסיון של אבנרי לעוות את האמת למען מטרותיו הוא פאתטי
ואני חייב לאגיד
הניסיון של הפלסטיניים להטיל חרם על הספורט
הישראלי
כאשר הפלסטינים הם היחידים שהעזו לתקוף
ספורטאים באולימפיאדה ולגרום כמעט לחיסול
המפעל הזה
הניסיון הזה הוא מחריד ומפלצתי בעיני
עכשיו הבנתי.
לא מתירים ביקור של הצלב האדום העברת מכתבים או חבילות כדי להגן על חייו של גלעד שליט…
אפילו עיגול נראה ישר בהשוואה ללוגיקה הזאת.
בכלל אם היינו מחזירים את כל סיני, נותנים מיים לירדן, נסוגים מלבנון ומעזה עד הסמ האחרון הכל היה נראה טוב יותר…..
אני קורא לי את אבנרי שכותב על "הפרת חוזה, מעילה באמון" ולאחר מכן גם על "מכמה בחינות, פרשת גלעד שליט היא משל לסכסוך ההיסטורי כולו"…וזה מתחבר לי יפה ("יפה" לא על משקל היופי אלא על משקל ההגיון).
אבל אני הייתי משתמש במילה קצת שונה ממעילה באמון או נבזות. אני הייתי משתמש במילה "הזנחה נפשעת". מעילה מצביעה על איזה אירוע או תקלה חד-פעמית, להבדיל מהזנחה פושעת שמרמזת על תקלה סיסטמטית ארוכת טווח הרבה יותר. בעיה כרונית.
לפני זמן לא רב פורסמה ידיעה באנגליה על אמא צעירה שרצתה לנסוע עם חבר או חברה לחופשה בחו"ל מבלי לקחת את ילדיה. האישה השאירה את הילדים הקטנים בבית ואמרה להם להסתדר עם האוכל שבמקרר ונסעה.
קרה מה שקרה והסיפור התגלה ושירותי הרווחה או המשטרה נכנסו לבית ומצאו את הילדים בבית מוזנחים, מלוכלכים ורעבים כשבמקרר כבר לא נשאר הרבה. האשה נעצרה מיד עם שובה ונשלחה לכלא.
אותה האישה נסעה לה לשבועיים.
רק לשבועיים!
אבל המדינה מזניחה בעיות יסוד קיומיות מזה עשרות שנים! הבעיה המדינית תקועה כמו שיפוד בתחת ומאמללת מאות אלפים של בני אדם משני הצדדים לאורך שנים ארוכות ארוכות ומשליכה את עצמה על כל שטחי החיים.
זה בגדר בלתי נתפס שמדינה מתנהלת לה באופן שגרתי ולאורך זמן כ"כ ארוך כאשר נעדרת לחלוטין תחושה של דחיפות או צורך בפתרון.
יש זמן.
ההתנהלות השגרתית הזו היא היא הבגידה או המעילה באמון – הזנחה פושעת שאינה נתפסת:
העיכובים, ותכסיסי ההשהייה, התחבולנות והמריחה, ההתחמקות מהחלטה כל זאת אגב אימלול מכוון ומודע של האוכלוסיה משני העמים.
זריעת ייאוש ונכות פיזית ונפשית בכמות שרק אפשר לשער את עומקה וסדר גודלה. יש זמן.
הממשלה נותנת לגלעד להירקב, זה מה שמכנה אבנרי "השארת חייל בשטח", אבל המדינה לא השאירה רק אותו "בשטח". כל האוכלוסיה נשכחה חטופה או שבוייה בשני הגטאות המופרדים בחומה. כאילו זה נתון טבעי של המציאות, כאילו זה חלק ממזג האוויר, חלק טבעי של הנוף.
המלל הליברמני, היעלוני, הביביאני, הפרסיאני, הרבובדיאני מתנגן לו והשיער (למי שנשאר) כבר לא סומר משום דבר. יש זמן.
מתכוננים למלחמה הבאה.
לאנתיפידה הבאה. לחטיפה הבאה. לפיצוץ הבא.
לקללה הבאה. להתנחלות הבאה. לפרובוקציה הבאה. לכהנא הבא. לשבועה הבאה. לנאום הבא.
לקבורה הבאה. ליום הזכרון הבא. לבבא הבא.
אובמה, תגיד נו מה דעתך?
תשובה: זה יקח עוד זמן. יש זמן. הרבה זמן.
מילה שימושית מאד: זמן.
תג המחיר עבור החזרת חטוף/שבוי נקבע ע"י שלושה פרמטרים:
1. היחס המספרי בין מספר העצורים הפלסטינים/לבנונים שבידי ישראל לעומת האחד הישראלי שבידי החמאס.
2. אורך הרוח הפלסטיני/לבנוני ונכונותם להקרבה. תכונות שהלכו ופחתו אצלנו לאורך השנים.
3. תקדימים של עסקאות קודמות.
אין כל חשיבות למינוח הסמנטי "חטוף" או "שבוי" מבחינת המחיר שישראל צריכה לשלם או הזמן בו יושב גלעד שליט בידי החמאס.
החמאס לא היה דורש פחות גם אם כל העיתונים בישראל היו מפרסמים "חייל שבוי" באותיות קידוש לבנה.
החמאס בדיוק כמו החיזבאללה לא מתעניין כלל בהגדרות. מבחינתם גלעד שליט, טננבאום או גופות של חיילים ישראלים אחרים הם היינו הך – אמצעי להשגת עוד "זמן מסך" תקשורתי ושחרור הקולגות שלהם העצורים בישראל.
לך תספק להם שמדובר השבוי ולא בחטוף, כך או אחרת הם לא יתנו לו לפגוש את הצלב האדום וישתמשו ב"מתן אות חיים" כקרדום לחפור בו.
לגבי האקט בו נלקח גלעד שליט ע"י החמאס:
אמנם ניתן לומר ששליט כחייל צה"ל נפל בשבי האויב, אבל מצד שני מדובר בפעולה שהוכנה בקפידה ובוצעה כחטיפה לכל דבר.
זו אינה נפילה בשבי תוך כדי כניעה בקרב אלא פעולה יזומה שמטרתה לחטוף חייל, וכך הכל התחיל.
אם היום נקרא לו "חטוף" או "שבוי" – אין לזה שום משמעות.
הדברים שלך הם דמגוגיה קלאסית משום כך אינם
ראויים לתגובה ספציפית
1 ישראל נסוגה מדרום לבנון וקיבלה חיזבאללה
וטילים
2 ישראל נסוגה מעזה וקיבלה חמס וקאסם
דרך אגב
ישראל היא דמוקרטיה והשלטון בישראל משתנה
זו לא ישות אחת עקשנית וסרבנית כפי שאתה
כותב בצורה מופקרת ונפשעת
ועוד מאנגליה…על הקשר בין צבא לפוליטיקה.
מפלגת האופוזיציה (השמרנים) שמנבאים לה נצחון די וודאי על הלייבור בראשות גורדון בראון – בבחירות הקרובות – גרמה לרעש בימים האחרונים.
ראש האופוזיציה, דיוויד קמרון (וראש הממשלה הבא לפי הסקרים) מכין את מפלגתו לבחירות האמורות להתקיים בעוד כחצי שנה. הוא מינה אישיות צבאית בחירה אשר ביום בו פשט את המדים צורף לשורות המפלגה ומתוכנן לו תפקיד במשרד הבטחון.
הידיעה הזו זינקה לראש מהדורת החדשות וזכתה לביקורת ולתמיהה בציבור. הרגישות הציבורית באנגליה להפרדת רשויות ומידור של מוקדי כוח ומנהל תקין גורמת לתחושת אי נוחות בקרב רבים וראש האופוזיציה אף זכה לביקורת מתוך מפלגתו שלו.
לא זכורה לי מעברי הישראלי שום אי נוחות מאנשי צבא בפוליטיקה. אלא להיפך – קיימת אי נוחות רבה(!) מפוליטיקאי שאין לו עבר צבאי בכיר…
קישור:
— קישור —
האם אפשר שזה סימפטומטי למצבינו?
ה"שד הבטחוני" גורם לאזרחים לוותר על אושיות דמוקרטיות מבלי לשים לב לשחיקה באמות המידה והנורמות – והעסק מתגלגל ככדור שלג במדרון תלול. נקווה שהמינוי הזה אינו מעיד על תכניות מלחמתיות עתידיות של קמרון+אובמה.
במקרה של ישראל המדינה כבר ממזמן פסקה להיות מדינה עם זרוע צבאית והפכה לבסיס צבאי עם זרוע אזרחית לקישוט.
כל הכבוד לאורי אבנרי! איזה מאמר מאלף! אבחנה וניתוח מצוינים, קראתי בשקיקה והתפעלתי מכל משפט! מאמר שחובה לגזור ולשמור.