הגן הלאומי בעבדת, אתר ארכיאולוגי בנגב בו נחשפה עיר נבטית עתיקה שהוכרזה על ידי אונסק"ו, ארגון החינוך, המדע והתרבות של האו"ם, כאתר מורשת עולמית, היה קורבן למעשי השחתה. פריטים עתיקים בעלי ערך רב ניזוקו, עד כדי אי יכולת לשחזרם.

החשד נפל מיד על בדואים מהסביבה. הנחת העבודה של המשטרה היא, כי מדובר בפעולת נקם על הרס בתי בדואים הגרים באזור האתר. נעצרו חשודים, שבינתיים מכחישים כל קשר לעבירות.

ההשחתה גררה פרץ של גינויים בשם התרבות האנושית, גם אצל מי שרחוקים מתרבות במובנה האוניברסלי, כמרחק שבין כדור הארץ לירח.

אינני יודע מי הם מבצעי ההשחתה, אולם אין זה בלתי מקבל על הדעת, שיש בדואים שלא יכולים לשאת יותר את המצוקה והסבל שהשלטון השית ומשית עליהם. שהרי אין שבוע מבלי שהמשטרה וסוכנויות שלטון אחרות, (משרד הפנים, הגוף הבריוני המוכר כ"סיירת ירוקה" ) הורסים בברוטליות את בתיהם הדלים של אזרחים בדואים, תוך גילויי אלימות וגרימת נזקים לרכושם. לכך מתווספים האפליה הנמשכת בכל התחומים, בריאות, חינוך, שיכון, תעסוקה, משפט וכו’.

לא התרשמתי מהזדעזעותם של שר המשטרה, הגזען יצחק אהרונוביץ ממפלגתו של ליברמן, וניצב יוחנן דנינו מפקד המחוז הדרומי של המשטרה לאחר שביקרו באתר. שניהם לא אנשים תרבותיים. לא דנינו שמתעמר באוכלוסיה הבדואית, לא השר אהרונוביץ שמתבטא כלפי אזרחים ערבים בביטוי הגזעני "ערבושים" (מקביל לביטוי "ניגר" שגזענים לבנים השתמשו בו כלפי שחורים בארה"ב) ולא ממשלת ישראל המונעת מהם זכויות אזרח בסיסיות.

אילו שר בארה"ב של היום היה מתבטא כך, היה עף מיד ממשרתו, אבל בישראל יכול שר להתבטא כגזען, להישאר בתפקידו ואפילו להעמיד פנים שהוא איש תרבות. אם אכן בדואים ביצעו את ההשחתה כביטוי למחאה נגד השלטון, למשטרת ישראל יש אחת ממניות הבכורה לזעם שהצטבר אצל הבדואים.

אתר עבדת מנוהל על ידי רשות הטבע והגנים שהיא רשות ממלכתית שמנהלה ממונה על יד הממשלה בהמלצת השר לאיכות הסביבה. יש לרשות אגף מדעי, מדען ראשי, ארכיאולוגים וכיוצא באלה אנשים שאמורים להיות תרבותיים ומחונכים. אחד הגופים שפועל במסגרת הרשות קרוי "הסיירת הירוקה". לכאורה שם נחמד שמייצר את הרושם כי מדובר באנשי אקולוגיה. אלא שהשם המצודד הוא חלק מהשפה העברית המכובסת שמטעה את הבריות, משום שהסיירת היא למעשה קבוצה של בריונים, חלקם יוצאי יחידות צבאיות של צבא הכיבוש הישראלי שהתמחותם להתעלל ולהרוג בני אדם.

אנשי הסיירת הם למעשה משטרת הרשות, שתפקידם החשוב ביותר הוא להציק לבדואים, להמאיס עליהם את החיים. פעולות הסיירת מתמצות לא אחת בהפעלת אלימות נגד אזרחים בדואים, גירושם מאדמתם, השמדת יבולים (לעתים תוך שימוש בחומרי הדברה רעילים), החרמת עדרים והריסת מבנים. ידידי נורי אל עוקבי, השובת קרוב לארבע שנים על אדמתו באלעראקיב, סובל באופן מתמשך מפעולות הטרור של אנשי הסיירת החומסים שוב ושוב את אוהלו ומסייעים בידי אנשי הקק"ל לנטוע עצי שיטה דוקרניים על מנת לנשל אותו מאדמתו ממנה גורש בחילת שנות ה-50, תוך הבטחה שיוכל לשוב תוך חצי שנה. 60 שנים עברו ושבט אל עוקבי עדיין נמצא בגלות כפויה.

 הסיפור של אל עוקבי הוא למעשה סיפורם של הבדואים שממשלות ישראל נישלו אותם מאדמתם. עתה חיים רבים מהם בכפרים שהממשלה הגדירה "לא מוכרים", וכך מונעים מהם מים, חשמל, שרותי בריאות ועוד. איזו מן תרבות היא זו המונעת מאזרחי המדינה בנגב המדברי מים בחום הקיץ?

מדעני רשות הטבע והגנים מודעים לפעולות הסיירת שלהם ומשתפים פעולה עם הגזענות והאפליה, לא רק בתחומי הקו הירוק, גם בשטחים הכבושים, שם משמשים אנשי הרשות זרוע של הממשל הצבאי. הם אינם שגרירי תרבות חינוך ומדע, אלא שותפים לגזל ולאלימות. אם אכן יתברר שבדואים עשו את המעשה, אנשי רשות הטבע והגנים יכולים גם הם לרשום לגנותם מניית בכורה בוונדליזם.

מדינה שכך נוהגת באזרחיה, פועלת בניגוד לתרבות, חינוך ומדע שאונסק"ו ניצב על שמירתם.

שמירה על אתרי תרבות צריכה להשתלב במדיניות חינוך ותרבות דמוקרטיים לכל האזרחים, בצורה שוויונית. אזרח שלא סובל מגזענות ואפליה מצד השלטון, לא יעלה על דעתו לחבל באתרי תרבות. ממשלה שמפעילה מדיניות עריצה המנוגדת לתרבות דמוקרטית, מסכנת גם את אתרי התרבות שלה.

וגם זאת בל נשכח: מדינת ישראל היא הורסת סדרתית של אתרי תרבות ומורשת שעה שמדובר במוסלמים. בתי קברות נותצו ונהרסו ברישיון מטעם הממלכה היהודית למען כרישי נדל"ן יהודים ומסגדים הוסבו לכל מיני מוסדות יהודים.

תיקון ושחזור ההשחתה באתר יעלו כ-10 מיליון שקלים.

האם לא היה יותר כדאי להשקיע 10 מיליון שקלים בשיפור תשתיות ושירותים לפזורה הבדואית, בטרם אירועי ההשחתה?

קרנפי האקדמיה

אחת הדרכים המסייעות למשטרים רודניים להחזיק מעמד, היא התגייסות חלקים נכבדים מהממסד האקדמי לשרותם, כאשר המערכת המשפטית משחקת תפקיד חשוב. דוגמאות יש לרוב, בין אם מדובר ברודניות מימין או משמאל.

ישראל אינה יוצאת דופן. העריצות הישראלית בשטחים הכבושים לא הייתה מחזיקה מעמד 42 שנים ללא התגייסות הממסד המשפטי לשירותה. מאות עורכי הדין בפרקליטות המדינה, אלפי עורכי הדין מהסקטור הפרטי, שופטי בתי המשפט מהשלום לעליון, ומרבית הפרופסורים למשפטים, נתנו ידם למיסוד משפטי של הכיבוש. חלק נכבד משופטי בתי הדין הצבאיים בשטחים הכבושים מורכב מעורכי דין מהסקטור הפרטי והאקדמי הממלאים את תפקידם במסגרת שירות המילואים.

דו"ח השופט ריצ’רד גולדסטון על פשעי המלחמה שישראל ביצעה במלחמת עזה, הוכיח שוב את תקפותה של התופעה.

הממסד המשפטי בסקטור הציבורי, הפרטי והאקדמי התייצב כמעט כאיש אחד ותקף את הדו"ח. הנה רשימה חלקית מהפקולטות למשפטים: פרופסור עמנואל גרוס מאונ’ חיפה (בעברו שופט צבאי), הפרופסורים אמנון רובינשטיין ואוריאל רייכמן מהמרכז הבינתחומי בהרצליה, פרופסור רות גביזון מהאוניברסיטה העברית בירושלים, פרופסור דניאל פרידמן מאוניברסיטת תל אביב, פרופסור ידידיה שטרן מאוניברסיטת בר אילן, פרופסור זאב סגל מאוניברסיטת תל אביב המכהן גם כפרשן משפטי של עיתון הארץ, לאלה יש לצרף מרצים מהמכללות למשפטים כמו גם עוזרי הוראה, שלא לדבר על מרבית הסטודנטים ההולכים בתלם, ועדיין זו תהיה רשימה חלקית מרשימה ארוכה הרבה יותר.

בניגוד לתדמית של אקדמיה עצמאית, האוניברסיטאות והמכללות בישראל משרתות היטב את הממסד הפוליטי, וההנהלות חשות די ביטחון ביציבות המערכת על מנת לתת מקום גם למספר קטן של מרצים ופרופסורים החורגים מההסכמה הלאומית. כך יוצרים רושם טוב במערב מבלי לערער את תשתית האידיאולוגיה הגזענית המהווה את בסיס קיומה של ישראל.

לא קיבל וטוב שלא קיבל

בממלכת ההימורים לקראת קבלת פרס נובל לספרות ניצב עמוס עוז במקום גבוה.

הדבר הטריד אותי, על כן שלחתי לחברי וועדת הפרס בשטוקהולם מייל בזו הלשון:

חברי ועדה נכבדים,

שמו של הסופר עמוס עוז מוזכר כמועמד לפרס נובל לספרות לשנת 2009. אני מוצא לנכון להודיעכם כי עמוס עוז נמנה עם תומכי שתי המלחמות האחרונות שיזמה ישראל: מלחמת עזה (דצמבר 2008 ינואר 2009) שם ביצעה ישראל פשעי מלחמה (כפי שדווח לאחרונה בדו"ח גולדסטון), ומלחמת לבנון השנייה (יולי אוגוסט 2006 – ראו דוחות אמנסטי אינטרנשיונל ו- (Human Rights Watch.

הענקת הפרס לעמוס עוז, בייחוד בקרבה כה מובהקת לאירועים הנ"ל, סותרת את רוחו של מייסד הפרס אלפרד נובל ומהווה סטירה בפניהם של שוחרי זכויות האדם ומתנגדי המלחמות בישראל, כמו גם עלבון לקורבנות הפלסטינים, ביניהם מאות ילדים.

בברכה,

גדעון ספירו

אינני טוען שהמייל שלי מנע את הפרס מעוז, אולי היו עוד אחרים מלבדי, ובמצטבר ייתכן והשפיעו. יש להניח כי לקראת מתן הפרס ב-2010 יעלה שוב שמו של עמוס עוז, ואולי גם שמות חבריו דוד גרוסמן וא.ב יהושע שתמכו אף הם בשתי המלחמות. ראוי לארגן קמפיין עולמי, שליחת אלפי מיילים לוועדת הפרס, כמו גם שיחות בעל פה עם מובילי דעת קהל בשבדיה, למניעת מתן הפרס לסופרים ישראלים שתמכו בשתי המלחמות בהן בוצעו פשעי מלחמה, כל עוד לא חזרו בהם מתמיכה זו. גם הכרה במשגה לאחר מעשה היא בעלת חשיבות.

"זכינו"?

התקשורת הישראלית והממסד הישראלי חוגגים את מתן פרס נובל לכימיה, לפרופסור עדה יונת ממכון ויצמן. ראש הממשלה והנשיא ברכו, ועם ישראל מצטרף לתחושת "זכינו" על גבה של האשה בת ה-70. כמה יכולה האשה לשאת?

אני מסכים עם צבי ינאי, שהיה מנכ"ל משרד המדע התרבות והספורט, שקבע כי לא עם ישראל ולא מדינת ישראל זכו בפרס, אלא עדה יונת. מדינת ישראל אפילו לא מימנה את מחקרה פורץ הדרך אלא קרנות גרמניות. בלעדיהן לא הייתה יכולה לבצע את מחקרה זוכה הפרס.

אין ספק, יש בישראל פוטנציאל מדעי לא מנוצל, כי המדינה לא מממנת כהלכה את מערכת החינוך, שמתחילה בגן ומסתיימת במכוני המחקר האקדמיים.

כל עוד הולכים המיליארדים להתנחלויות ולמערכות הצבא, במקום לטפח את החינוך לכל ארכו לכלל האזרחים, תלך ישראל ותשקע בבינוניות ומטה כאשר המוכשרים ימצאו את מקומם מחוץ לישראל.

בינתיים אף אני שמח בשמחתה של עדה יונת, ולו בגלל העובדה שאנו שותפים לישיבה באותו בית קפה בשבתות, פה ושם אף באותו שולחן, ואני מתנחם בכך שעדה יונת אינה מתנחלת, וקרובה בעמדותיה לשמאל.

האם אנו על סף אינתיפאדה חדשה?

השייח ראאד סלאח מנהל מסע התעוררות דתית תחת הסיסמה "מסגד אל אקצא בסכנה" וקורא למאמינים המוסלמים להתגייס למנוע את הסכנה.

העימותים שהיו לאחרונה בין אלפי השוטרים שסגרו על המסגדים לבין מפגינים פלסטינים במזרח ירושלים, הוכיחו שוב כי המצב בירושלים נפיץ, כי העיר מחולקת יותר מתמיד, וכי הדלק לאינתיפאדה חדשה זורם בצנרת הכיבוש של מזרח ירושלים.

השייח צודק: כל עוד הכיבוש בירושלים נמשך, ועמותות יהודיות מהסוג של "נאמני הר הבית" פורחות בצילו, האיומים על מסגדי אל אקצא וכיפת הסלע במתחם הקרוי בפי היהודים "הר הבית", קיימים. היהדות הדתית לאומנית רואה בהם שיקוץ שיש להסירו.

העימות הישראלי פלסטיני קיבל זה מכבר גם סימני היכר של מלחמת דת.

בניגוד לתעמולה הישראלית כי המקומות הקדושים פתוחים למאמיני כל הדתות, המצב בפועל הוא כי מרבית המוסלמים בעולם, כולל בשטחים הכבושים, מנועים מכניסה למסגדים. חופש הפולחן לא חל על המוסלמים.

צריך להודות כי בתקופת השלטון הירדני במזרח ירושלים חופש הפולחן היה הרבה יותר גדול, מזה שתחת שלטונה של ישראל. בזמן השלטון הירדני, יכלו מוסלמים מכל העולם להגיע לאל אקצא, יהודים מכל העולם (להוציא את ישראל) יכלו להגיע לכותל, וגם המקומות הקדושים לנצרות נהנו מחופש פולחן.

מאז תחילתו של הכיבוש, יש חדשות לבקרים הגבלות על מוסלמים בכניסה למסגד אל אקצא. בימים אלה מוגבלת הכניסה למבוגרים מעל 50 נושאי תעודות זהות כחולות בלבד.

השייח ראאד סלאח לא יביא מזור למלחמת הדת. קנאות דתית, מכל צד, מהווה דלק מתמיד לתסיסות ועימותים שבסופו של דבר כרוכים באבדן חיי אדם. ישראל כבר טבחה בעבר לא פעם במתפללים מוסלמים ברחבת המסגדים.

סינדרום ירושלים משגע את השכל ומשבש את אורחות ההתנהגות התבונית של הרשויות הישראליות, עירייה, ממשלה ומרבית המפלגות. ישראל צריכה לעבור הליך גמילה דחוף, לפני שהטרוף יכלה את הגוף.
 
כדי להיפטר מהגיבנת של מלחמת דת, יש לחזור לתכנית החלוקה משנת 1947, ולהעמיד את האגן הקדוש, כולל כמובן הכותל, תחת משטר נאמנות בינלאומי. ישראל הוכיחה כי כדי להבטיח חופש פולחן ליהודים, היא מגבילה את זה של המוסלמים. נאמנות בינלאומית תבטיח חופש פולחן לכל. כך ישוחררו אלפי השוטרים המוצבים ככוח כיבוש במזרח העיר, למטרות של משטרה אזרחית: לחימה בפשע.

Share on Facebook