המתרגמים בוודאי לא התכוונו לכך. או אולי כן התכוונו. התרגום לעברית של הספר האוטוביוגרפי "מהשלטון העות’מני למדינה העברית – סיפור חייו של קומוניסטי ופטריוט פלסטיני 1991-1910″, מאת בולוס פרח, פורסם בעיצומם של האירועים לציון 90 שנה למפלגה הקומוניסטית בארץ. סקירה של הספר התפרסמה ב"גדה השמאלית" בחודש שעבר תחת הכותרת: "תולדות הפ.ק.פ בראי ספרו של בולוס פרח".
ספרו של פרח פורסם במקור בערבית ב-1984 ומחברו מת ב-1991. את המהדורה העברית של הספר מפרסם כעת ד"ר אודי אדיב. הוא תירגם את הספר יחד עם יוסף מנצור והוסיף לו מאמר ביקורתי על תולדות המפלגה הקומוניסטית. בהיעדר מו"ל שיסכים לפרסם את הספר, נשא אדיב בנטל הוצאת פרסומו.
בולוס פרח נולד בנצרת ב-1910, בן לפועל בניין נוצרי שמת במלחמת העולם הראשונה. עם מות אביו, המשפחה נקלעת למצוקה קשה ביותר. כשהיה פרח כבן 14 עבר, לבדו, לחיפה בעקבות אחיו הבכור. בשנים ההן היו בחיפה צעירים ערבים רבים כמוהו. בחורים קשי יום, עקורים מסביבתם הכפרית, בודדים בערים שהתרחבו ללא היכר. הם מצאו בחיפה מועדוני קלפים ובתי קפה ששמעו בהם רדיו ולפעמים דיברו על פוליטיקה, וגם קולנוע. פרח מתרפק על קולנוע קלוזבום (הכוונה לקוליזאום): "לא ידעתי ואיש לא ידע כיצד נעו הגברים והנשים על המסך", הוא כתב. מעניינות ביותר ההשוואות של המחבר בין החיים בחיפה המתפתחת, בה האימפריאליזם הבריטי מקים נמל ומפתח את הרכבות, לבין נצרת הכפרית (דאז).
עם הגיעו לחיפה עבד פרח בדפוס "אל-נפיר", והיה לפועל מנוצל. זהו בית הדפוס בו הפעילים הקומוניסטים הדפיסו את עיתונם ואת הכרוזים שלהם. שם גם גילה פרח את זהותו המעמדית כפועל והיה לקומוניסט. בספרו, מתאר המחבר הרבה עוני ומצוקה: העיתונים כתבו על פלאחים שהיו מוציאים דגנים מצואת הבקר, טוחנים ואוכלים אותם. בולוס גם כותב רבות על מאבקי עובדים ועל התפתחות מעמד העובדים עם הכיבוש הבריטי ועל הקמת האיגודים המקצועיים החדשים.
המרד הפרטי שלו בבעליו של בית הדפוס, פועל דפוס בעל הכרה המתבקש לשרת את מעסיקו כמשרת אישי, הביאו את פרח לעבודה ברכבת. שעל פי תיאורו היה מקום עבודה בו המשכורת שולמה בזמן, העובדים הועסקו שמונה שעות ביום (במקום 12 עד 14 שעות כפי שהיה מקובל בשנות ה-20 וה-30 של המאה שעברה) והעובדים אף זכו לשבוע חופשה שנתית בתשלום. בשקידה, שיפר בולוס את יכולת הקריאה שלו, וגם לימד את עצמו אנגלית. הילד שלא סיים כיתה הא היה לאוטודידקט שיכול היה לקרוא את מרקס ולנין באנגלית – בהיעדר תרגומים לערבית. עם השנים הוא הצטרף לפעילים הקומוניסטים שפעלו במסגרת ארגוני העובדים ובשל הצטיינות בפעילות בקרב העובדים הוא נשלח על ידי ראשי המפלגה הקומוניסטית, הפ.ק.פ., בשנות ה-30, ללימודים במוסקבה שבה הוא למד את יסודות המרקסיזם וכעבור שנתיים היה למורה באותה אוניברסיטה של עמי המזרח. אוניברסיטה שפעלה בברית המועצות ובה למדו פעילים קומוניסטים רבים מארצות אסיה וצפון אפריקה. "אלה היו השנים המאושרות בחיי", כתב פרח בספרו.
הפוליטיקה, עוד הוא כתב, "כפתה את עצמה בעקבות התפשטות התנועה הציונית וההתקוממויות כנגדה מצד ההמונים הערבים". פרח האמין באחווה פרולטרית יהודית-ערבית. "הפועלים היהודים התייחסו אל חבריהם הפועלים הערבים בכבוד רב", הוא כותב, "רק שהתנועה הציונית ניצלה כל הזדמנות כדי להתגרות בפועלים הערבים".
פרח מרבה לשחזר ויכוחים במפלגה הקומוניסטית. בייחוד הוא מתאר בפרטים את הקמת הליגה לשחרור לאומי שפעלה עד לאיחוד הקומוניסטים היהודים והערבים, בוועידה שנערכה בחיפה ב-1948 והקמת מק"י. אך פרח לא הצטרף למק"י והוא היה לפרקים מיריבי המפלגה בארבעת העשורים האחרונים לחייו. בין היתר הוא מתאר בפירוט רב כיצד פרצו אזרחים וחיילים יהודים לבתי ערבים שלא יצאו את חיפה ב-1948, וסילקו אותם אחרי שהסתיימו הקרבות בעיר.
ספר הרוצה לסגור חשבון
היעדר עריכה במקור ושגיאות קשות בתרגום – כולל של שמות בני התקופה, פוגעים בספר שניתן ללמוד רבות ממנו. אך נוצר הרושם שפרח כתב את ספרו כדי ללמד סנגוריה על מעשיו, בעקבות פרסום מספר מחקרים על התנועה הקומוניסטית בארץ – ובייחוד ספריו של ההיסטוריון הפלסטיני, מרצה באוניברסיטת ביר-זית, פרופ’ מוסא בודיירי. עוד רצה פרח באמצעות הספר "לסגור חשבון" עם ראשי הליגה לשחרור לאומי, שקיבלו את החלטת האו"ם על חלוקת הארץ מנובמבר 1947 ושהצטרפו מאוחר יותר למק"י עם הקמת המפלגה המאוחדת היהודית-ערבית. את עקרון החלוקה המחבר לא קיבל מעולם. מה שמביא אותו, בספרו, להגדיר את כל פעילי המפלגה היהודים, לדורותיהם, כ"קומוניסטים ציוניים". האם אין סתירה בהגדרה זו? היתכן שכל הקומוניסטים היהודים היו ל"ציוניים" לפני הקמת המדינה ובייחוד אחריה? אין ספרו איזכור כלשהו על מעצרם, עינויים, גירושם מהארץ ואף רציחתם של פעילים קומוניסטים יהודים בידי הכובשים הבריטים. חרף אלפי המילים שכתב בספרו, פרח אינו מספק פתרון מניח על הדעת לביסוס הטענה לפיה כל הפעילים היהודים היו ל"קומוניסטים ציוניים".
אין ספק שכוונת המו"ל, ד"ר אדיב, בפרסום הספר איננה רק לתרום להכרת תולדות המפלגה הקומוניסטית בארץ. בפרק הסיכום, פרי עטו של ד"ר אדיב, הוא מנסה להתמודד עם תולדות המפלגה ואף לחזק את טיעוניו של פרח – אך הוא הולך צעד רחוק יותר. צעד אחד רחוק מדי. לדבריו, קיימת "לקונה ביחסה של התיאוריה המרקסיסטית לתנועה הלאומית" (עמ’ 165). קרי: פרח צודק, אבל הבעיה היא שורשית יותר: זו סוגיה תיאורטית. מדובר, לדברי אדיב, בחוסר הבנת המרקסיזם את השאלה הלאומית. שאלה שהעסיקה רבות את המרקסיסטים, מקרל מרקס עצמו שכתב רבות על כיבוש אירלנד על ידי בריטניה וניצולה הכפול של אירלנד על ידי ההון הבריטי: ניצול לאומי ומעמדי; ועד לעשורים האחרונים עם מהפכות סין, וייטנאם וקובה. מהפכות ששילבו היטב את השחרור הלאומי עם השחרור החברתי. כמובן, אפשר להתווכח עם ראיית המרקסיזם את השאלה הלאומית. אי-אפשר להתייחס לסוגיה כאל "לקונה" בתיאוריה המרקסיסטית.
ספרי זיכרונות, אוטוביוגרפיות, אינם רק שיקוף על הנייר של התנסות אישית או קבוצתית. זו קריאה עכשווית של התנסות האישית וקבוצתית. ובמקרה של בולוס פרח זו קריאה הבאה להסביר את התרחקותו מהפעילות הקומוניסטית והמעמדית משנות ה-40 ועד למותו. יתר על כן, המחבר עצמו מציין בספרו, "כשהתחלתי לכתוב את הרשמים שראיתי לנכון לציין כחלק מההיסטוריה של התנועה הקומוניסטית ותנועת האיגודים, לא רציתי להיאחז בשום מסמך רשמי, ציטוט או דעת כל צד כלשהו או ספר" (עמ’ 80). וחבל שכך. היעדר אסמכתאות לטענות רבות של המחבר, טעויות במקומות, שמות ואף ברצף האירועים ושגיאות גסות היו נמנעות אילו פרח היא נאחז במסמכים, ציטוטים, דעות וספרים. אם כי קיים החשש שהיעדר מסמכים אלה, עבור איש משכיל ומנוסה כמו המחבר, איננו מקרי. בציון מקורות, מסמכים וספרים ייתכן שכמה מה"עובדות" המוצגות בספר היו נכתבות אחרת. זהו ספר ראוי לקריאה ועם העובדות שמציג מחברו – ניתן להתווכח.
* בולוס פרח, מהשלטון העות’מני למדינה עברית. סיפור חייו של קומוניסט ופטריוט פלסטיני 1991-1910. תרגום: אודי אדיב ויוסף מנצור. אחרית דבר: אודי אדיב. הוצאת המתרגם, חיפה 2009, 196 עמ’.
למאמר שפורסם באתר הגדה השמאלית.
איפה אפשר להשיג את הספר?
אלא גם את ייתר הנושאים שהוא טיפל בהם: כלכלה, תרבות, דת, פילוסופיה, אנתרופולוגיה וכד’.
הניסיון להכניס את כל ההווייה האנושית למיטת הסדום של ‘המטריאליזם ההיסטורי והדיאלקטי’ היה חייב להיכשל ולקרוס. ההווייה האנושית הרבה יותר מורכבת ורב גונית ממה שמארקסיסט מסוגל להבין.
לא פלא שכל החברות שהוקמו ע"פ התיאוריה המארקסיסטית כשלו וקרסו או שהפכו למפלצות.
את הספר אפשר להשיג בקפה יפא ב-50 ש"ח מס’ טלפון 03-6815746
א. היכן ניתן לרכוש הספר?
ב. מעולם לא הצלחתי לקבל תשובה לשאלתי מדוע הקומוניסטים תמכו בהחלטת החלוקה ומדוע הם ממשיכים לתמוך בה עד היום. הרי את תוצאות החלוקה – הגירוש והרס הכפרים ושוד הרכוש והאדמות – את כל זאת ניתן היה לצפות מראש? והרי הרעיון יצא מבית המדרש הציוני של בנגוריון וחבריו? מדוע לא דבקו באחוות העמים? האם זה קשור באופן כלשהו בכך שהאשכנזים הם שנתנו את הטון וקבעו את הדרך, וקשה היה להם לקבל את המזרח? אתמהה. חשוב לדבר על כך כי אם יש עתיד כלשהו לארץ הדוויה והשכולה הזו – הוא טמון בביטול רעיון החלוקה ("שתי מדינות לשני עמים" כביכול ומדינה אחת לעם אחד בפועל) ואיחודה הפוליטי לטובת כל יושביה, יהודים, ערבים וקרוב למיליון זרים.
התפרסמה סוף-סוף תגובתי ל-’תיקון קל’ שלך. חלק מהתגובות שלי לא יוצאות מעוכבות בלבד. הן גם נעלמות. בוודאי שיש גם תקלות. בכל מקרה, אם מישהו "במערכת" חשב בעבר "להוציא … [לי] את הנשמה", הוא בטח כבר יודע שאין לו סיכוי. אם "במערכת" יש מישהו כזה, הוא בטח לא סובל מה שאני כותב כשאני עושה את זאת בבהירות נחושה עד כדי הזמנה לדרוש את ביסוסה. בד בבד, המגמות המטעות שמוצאות מקום מוגן בפני ביקורת חושפנית באתר הזה מלמדות על העדפות של אחדים (או אחד, אבל מקושר) "במערכת".
בחלק הראשון של שאלתך הראשונה (בראש סידרת השאלות המסומנות באות ‘ב’) קיבלה את פתרונה בתגובותיי ל-’שתי מדינות לשני עמים: גורלה של סיסמה’ של ראובן קמינר (https://www.hagada.org.il/hagada/html/modules.php?name=News&file=article&sid=6898)
הקושי למצוא תשובה לשאלתך טמון בהתמכרות להנחה בסיסית שגויה: הנחה התחלתית זו שמה כל ניסיון לבירור השאלה על פסים שמובילים את החוקרים לעבר מטרה זרה במהותה למהות הבירור. בכך, הבירור הופך מקובע לפתרון של בעיה שבקרה זה היא דמיונית בעוד ששאלתך מבררת בעיה טקטית: לחלק מהקומוניסטים של התקופה ההיא היית תקווה (משוללת יסוד) לפתור את הבעיה הלאומית, דרך פתרונה של בעיית השתלטות בריטית באזור, באמצעות הטקטיקה של חלוקה.
בחיבור השאלה הטקטית עם השאלות הנוספות, רמי היקר (ואני מתכוון ברצינות לזה), התמכרות זו ניכרת גם אצלך. הרבה קומוניסטים של תקופתנו עושים את אותה השגייה, אבל עם תוכן ובתנאים לגמרי שונים. כל זה, כמובן, מחייב בדיקות ובחינות, אבל האחרונות לא תוכלנה להועיל ללא גמילה מהתמכרות לשאלת הסכסוך במנותק משאלת האימפריאליזם והציונות.
דווידי קראתי בעניין רב את מאמרך על ספרו של בולוס פרח ואני ראשית צריך להודות לך על התיאור הבהיר והממצה של תקופת נעוריו של בולוס בחיפה של שנות ה-20 ואח"כ התיאור של שנותיו כבר בתור קומוניסט ופעיל באיגוד המקצועי של פועלי הרכבת.
לדאבוני הרב אינני יכול לומר את אותם הדברים על החלק השני של מאמרך המלא בסילופים, חצאי אמיתות אי הבנות ו\או דברים חסרי כול ביסוס והוכחה. נראה שהסילוף העיקרי הוא הניסיון ליחס דווקא לי את ההתעלמות מהמאבק והסבל של אלפי קומוניסטים יהודים שנאסרו וגורשו מהארץ על ידי הבריטים בסוף שנות העשרים וראשית שנות ה- 30. ב-"אחרית דבר" אני מתייחס במפורש לגורלם האכזר של כול אותם חברי הפ.ק.פ שגורשו מהארץ וחזרו לברה"מ ובעיקר לגורלם של שני המנהיגים המייסדים של הפ.ק.פ. כך אני כותב: "מן הראוי לעצור כאן ולומר כמה מילים על שני המייסדים של הפ.ק.פ ומנהיגיה בשנות העשרים, וולף אוורבוך(דניאל) ויוסף ברגר-ברזילי. נראה שבכל תולדות העמים קשה למצוא סיפור טראגי ועצוב יותר מהסיפור האישי שלהם. סיפורם האישי הוא גם סיפור סופה הטראגי של הפ.ק.פ, יצירת כפיהם. שניהם המשיכו אז לפעול עוד כמה שנים במסגרת של הקומינטרן , אולם בספטמבר 1933 התחיל גל של מעצרים שנמשך במשך כל שנות השלושים ובמהלכו נעצרו כ-360 מתוך כ-420 חברי הפ.ק.פ ובני משפחתם ששהו אז בברית המועצות בעוון "סטייה ציונית". היבט אכזרי נוסף הוא העדר כל הכרה והכרה טובה כלפיהם מצידם של מנהיגי הפ.ק.פ והמפלגה הקומוניסטית הישראלית מאז ועד היום." יתר על כן, כל דברי הביקורת שלי על הסטייה הציונית של הקומוניסטים היהודים, בתקופת מלחמת העולם השנייה, נאמרים הרי בשמם ולמענם של אותם אלפי קומוניסטים יהודים שנטשו את הציונות ובמהלך שנות ה-20 וה-30 ונאבקו בתנאים קשים ובלתי אפשריים למען הקמתה של מדינה פלסטינית עצמאית ומאוחדת הפתוחה לכול אדם באשר הוא ללא הבדל מוצא ודת.
באשר ליחסו של המרקסיזם ללאומיות. ב"אחרית דבר, אני מסביר באריכות את הסתירה האימננטית הקיימת בין החזון הפועלי העתידי הקרוי בפי מרקס "קומוניזם" לבין הניסיון לכונן כאן ועכשיו משטר פוליטי כביטוי וכמימוש של "הרצון הכללי" הרציונלי של כלל הציבור. משטר המכונה על ידי לאומיות רפובליקנית.
לבסוף נאמר רק שהספר כן עבר עריכה מקצועית וטעויות הכתיב שניתן למצוא בו מתייחסות רובן ככולן לאיות השמות הערביים.
אפרים דוידי כותב – ושואל:
" את עקרון החלוקה המחבר לא קיבל מעולם. מה שמביא אותו, בספרו, להגדיר את כל פעילי המפלגה היהודים, לדורותיהם, כ"קומוניסטים ציוניים". האם אין סתירה בהגדרה זו? היתכן שכל הקומוניסטים היהודים היו ל"ציוניים" לפני הקמת המדינה ובייחוד אחריה?
אין ספרו איזכור כלשהו על מעצרם, עינויים, גירושם מהארץ ואף רציחתם של פעילים קומוניסטים יהודים בידי הכובשים הבריטים. חרף אלפי המילים שכתב בספרו, פרח אינו מספק פתרון מניח על הדעת לביסוס הטענה לפיה כל הפעילים היהודים היו ל"קומוניסטים ציוניים".
תשובה:
בולוס פאראח מותח ביקורת עיניינית על חנוך בז’וזה, שמילא תפקיד מרכזי בסניף פ.ק.פ. בירושלים בשנות ה-30 . כבר ב-1938 העלה בז’וזה את הטיעון שהישוב היהודי בפלשתינה הפך ממיעוט לאומי לציבור בעל מאפיינים של "אומה" ולכן מגיעה לו "זכות האומות להגדרה עצמית" ויש לתמוך בתביעתו למדינה עצמאית. בתביעה זו תמכו גם מיקוניס, וילנר, ואסתר ווילנסקה, שהפכו ב- 1948 למייסדי מ.ק.י.
את כל אלה מכנה פאראח – לדעתי בצדק – קומוניסטים ציונים, כי תמכו בהקמת מדינה נפרדת ליהודי פלשתינה.
משנות ה-20 תמך ה"קומינטרן" – ארגון הגג של כל המפלגות הקומוניסטיות בעולם – בהקמת מדינה אחת בפלשתינה שתעניק שיוויון זכויות לכל תושביה ללא הבדל מוצא, מין או דת. זו הייתה עמדתה הרשמית של פ.ק.פ.
ב-1943 פירק סטאלין את הקומינטרן (כדי להרגיע את רוזוולט וצ’רצ’יל – בני בריתו במלחמה נגד היטלר – שהוא לא יעודד מהפכות נגדם)
פירוק הקומינטרן חיסל את סמכות מזכיר פ.ק.פ. רדואן אל חילו – שמונה על ידי הקומינטרן לשמש כמזכיר פ.ק.פ בעת ה"ערביזציה" של המפלגה. רדואן תמך בעיקרון של פלשתינה עצמאית עם שיוויון זכויות לכל תושביה. הוא התנגד לעיקרון החלוקה.איבוד סמכותו של רדואן כמזכיר פ.ק.פ. הביא לפילוג המפלגה.
רוב החברים היהודים תמכו בעיקרון הציוני של חלוקת פלשתינה אך רוב החברים הערבים התנגדו לו. בולוס וחבריו הקימו את "הליגה לשחרור לאומי" ובז’וזה מיקוניס וילנר וחבריהם הקימו את מה שהפך ב-1948 למ.ק.י.
בז’וזה, מיקוניס, וילנר, וחבריהם טענו כי לאוכלוסיה היהודית בפלשתינה יש מאפיינים של אומה. נניח שזה היה נכון. האם זה הקריטריון העיקרי לפיו חייב קומוניסט לקבוע את מדיניותו כלפי תביעה לעצמאות פוליטית של ציבור כלשהו ?
כל מהפכן עם ראייה היסטורית וגלובלית ראה את המאבק בין קפיטליזם לסוציאליזם כתופעה כלל-עולמית ולא כאוסף מאבקים מקומיים. רק מהפכנים פרובינציאלים לחמו לניצחון מקומי. מהפכנים שלא היו פרובינציאלים ידעו כי אם הקפיטליזם ינצח בקנה מידה עולמי לא יחזיקו כל הנצחונות המקומיים מעמד, בסופו של דבר הם יובסו.
המימד ההיסטורי והגלובלי של המאבק בין סוציאליזם לקפיטליזם היה המאבק נגד הקפיטליזם כשיטה גלובלית – האימפריאליזם. לכן הקריטריון העיקרי של מהפכן קומוניסטי לגבי כל מאבק לעצמאות פוליטית היה: האם העצמאות למענה נלחם ציבור מסויים מחזקת או מחלישה – את האימפריאליזם כשיטה גלובלית.
בפלשתינה התשובה היתתה ברורה – הציונות היא חלק בלתי נפרד מהאימפריאליזם. לא מרוע לב ולא מטיפשות אלא משיקול פוליטי פשוט. הציונות היא תנועת הגירה שמטרתה להקים מדינת מהגרים בארץ מיושבת בציבור מקומי וותיק. פלשטינה נשלטה על ידי הבריטים שתמכו בציונות כי זה חיזק את שליטתם משתי סיבות: 1)הציונות איפשרה להם להופיע כ"מתווכים" בסכסוך שבין הרוב הערבי למיעוט היהודי ("הפרד ומשול"). 2)הציונים הם מיעוט באיזור בעל רוב ערבי עצום ולכן היו-ונשארו- תלויים באימפריאליזם.
כשבולוס פאראח שאל את בז’וזה איזה ציבור בפלשתינה נמצא בניגוד אינטרסים היסטורי עם האימפריאליזם ואיזה ציבור נמצא בברית היסטורית עמו לא ענה לו בז’וזה. אך התשובה ברורה: למרות ניגודים זמניים – וחולפים – מבחינה היסטורית הציונות (ומדינתה) היא חלק בלתי נפרד מהמערך האימפריאלי העולמי בעוד שהעמים המקומיים נמצאים בניגוד היסטורי לאימפריאליזם.
מי שמקבל את היחס לאימפריאליזם כקריטריון עיקרי למדיניות אנטי-קפיטליסטית מהפכנית חייב לדחות את התביעה למדינה נפרדת ליהודים בפלשתינה – גם אם רוב היהודים רוצה זאת וגם אם המשטר בה יהיה קומוניסטי.
עקיבא אור
ד"ר אהוד אדיב תרגם לאחרונה מערבית וגם הוציא לאור
את ספרו של בולוס פרח
"מהשלטון העותומני למדינה עברית".
בולוס פרח היה ממנהיגי האיגוד המקצועי של פועלי הרכבת
ואחד מראשי המפלגה הקומוניסטית הפלסטינית
ושל "הליגה לשחרור לאומי"
שלא הצטרף בזמנו למק"י עם ייסודה ב -1948
בשל התנגדותו לתוכנית החלוקה של הארץ
"לשני מדינות לשני העמים" שמק"י תמכה בה.
בולוס פרח חי כל ימי חייו בחיפה
שבה גם הלך לעולמו בשנת 1991
בדברי הפרסומת של הד"ר אדיב לספר נאמר
שזה "סיפורו האישי הטרגי של בולוס פרח
והוא בד בבד גם סיפורה הפוליטי הטרגי של הפ.ק.פ."אדיב גם פרסם מאמר על הספר
באתר האינטרנט"הגדה השמאלית"
יאמר קודם כל לזכותו של אדיב
שעבודת התרגום שלו ראויה לשבח
כי למרבה הצער, מעטים מאד אנשי השמאל יהודים
השולטים בערבית וזה חבל מאד
מכיוון שחוסר השליטה בשפה הערבית
פוגע קשות בשיתוף פעולה יהודי-ערבי(ישראלי-פלסטיני)
אבל העובדה, ש-18 שנים לאחר מותו של בולוס פרח,
ד"ר אדיב טרח לתרגם דווקא את ספרו,
מלמדת שהוא מזדהה בעצם עם תמיכתו של בולוס פרח
"בארץ פלסטין השלימה" ולהתנגדותו לחלוקתה של הארץ
לשתי מדינות לאום ישראלית ופלסטינית
במילים אחרות,
אדיב רואה בהקמתה של מדינת ישראל משגה היסטורי !
ואכן במאמרו שפרסם באתר האינטרנט "הגדה השמאלית",
אדיב מדבר על "כישלונה ההיסטורי"
של המפלגה הקומוניסטית הפלסטינית ( פ.ק.פ.)
וקובע באורח חד-משמעי
שכשלון זה טמון לדעתו ביחסה של פ.ק.פ.
"ללאומיות הפלסטינית מצד אחד
ולתנועה הציונית מצד שני".
ואכן אין להכחיש שהעימותים הלאומיים בתוך פ.ק.פ.
הם למעשה השתקפות עקיפה של הניגודים הלאומיים
בין יהודים וערבים (או הישראלים והפלסטינים)
בראי המעוות של ההתיישבות הציונית בתקופותיה השונות :
בתקופת המנדט הבריטי (1948-1918)
הניגוד בין "היליד",התושב המקומי הערבי הפלסטיני
והמתיישב, המהגר היהודי,("העולה החדש")
ולאחר הקמתה של מדינת ישראל ו"מלחמת ששת הימים"
הניגוד בין הישראלים
(מהגרים("עולים חדשים"),ילידי הארץ ("צברים") ומתנחלים)
והפלסטינים
("ערבים ישראלים","תושבי השטחים" ופליטים)
ובניסוח אחר בצורה תמציתית הניגוד בין הכובש והנכבש
מסתבר, שבמבט היסטורי אובייקטיבי,
המתנחלים "צודקים" !
אין באמת הבדל עקרוני בין ההתנחלות בקריית ארבע,
אריאל, ומעלה אדומים כיום
ול"התיישבות" בכפר הערבי סומייל
(כיום צומת הרחובות ארלוזורובאבן גבירול בצפון ת"א})
אחוזת דג’אני (כיום מגדלי עזיראלי במרכז ת"א)
הכפר הערבי שייך מוניס (כיום שכונת רמת אביב בת"א)
והקיבוץ גן שמואל —מקום הלידה המשותף
של אורי אילן ושל הד"ר אודי אדיב לפני קום המדינה !
(שני בני הקיבוץ המפורסמים
שביקרו בזמנים שונים בסוריה, כל אחד מסיבותיו….)
ההבדל היחידי נין מפעלי "ההתיישבות" וההתנחלות
הוא "הקו הירוק" המוכר בעולם כולו
(כולל מדינות ערב)
כגבולה הבינלאומי החוקי של מדינת ישראל
בעקבות הסכם שביתת הנשק
שנחתם לאחר מלחמת 1948
בין מדינת ישראל למדינות ערב באי רודוס ב1949
לכן "הקו הירוק"—גבולה של מדינת ישראל עד 1967
הוא הבסיס להסכם שלום
עם הפלסטינים וגם עם סוריה
מ"בחינה עקרונית טהורה"
אפשר להסיק אולי את המסקנה
שלידתה של מדינת ישראל היא מעשה עוול היסטורי
שנעשה לעם הפלסטיני !
אבל למרות העוול הקשה שאומנם נעשה לפלסטינים
יש בכל זאת להתנגד לטיעונים של לאומנים ערביים,
אנשי אסלאם ואפילו של חוגי שמאל מסוימים
על כביכול "חוסר זכות קיומה של מדינת ישראל
בגלל היותה "תולדה של האימפריאליזם והציונות" !
בשום אופן ופנים אין לשלול
את זכות קיומה של מדינת ישראל
(מדינה עם אוכלוסיה של שבע וחצי מיליון בני אדם,
שרוב תושביה היהודיים הם ילידי הארץ ,דוברי עברית)
כישות לאומית עצמאית לגיטימית
כי אם להשתמש אפילו בטיעון מוסרי טהור:
גם ילדים שנולדו כתוצאה של אונס אכזרי,
יש זכות לקיום הוגן כמו לכל בן אנוש אחר!
ההיסטוריה האנושית מלאת מעשי עוול,
רובם המכריע של הישויות הלאומיות בעולם
נולדו באלימות, מלחמות ודיכוי "האחרים"
וזה למובן לא מבטל את זכות קיומם !
כנגד הטיעון הציוני שישראל היא "מדינת העם היהודי",
השמאל צריך לסגל לעצמו את העיקרון
של "הישות הלאומית הישראלית"
שמוצאה מן הקהיליות היהודיות בעולם
ובסיכומו של הדבר:
ישראל היא מדינת הישות הלאומית הישראלית
כשם שפלסטין אמורה להיות
מדינת הישות הלאומית הפלסטינית
וגרמניה היא מדינת הלאום הגרמני
או צרפת מדינת הלאום הצרפתי !
וכולם מדינות של כל אזרחיהם !
ויש להתנגד בתוקף לרעיונות פסולים הפונדמנטליסטים
של מדינה "יהודית", "נוצרית", או "מוסלמית" !!!
יש שני אנשי שמאל שמגיבים באופן עקבי באתר הזה: עקיבא אור ויובל הלפרין.
הראשון עבר מקומוניזם לטרוצקיזם, ומטרוצקיזם לסתם אולטרה-אנטי-ציונות בלי הרבה כיסוי דוקטרינרי. בין לבין הוא גם זורק כל מיני קשקושים על "דמוקרטיה ישירה" ועוד כהנה וכהנה רעיונות הלקוחים מספרי מדע בדיוני. שמעתי שיש לו גם יופי של ספרי זכרונות מהסיקסטיז.
השני הוא סטאליניסט בגמלאות, מאחרוני הדינוזאורים שמגינים על הטוטליטריות הסובייטית, ועדיין חושב באופן אותנטי שסין היא מעצמה קומוניסטית מובילה (למרות שאפילו הסינים זנחו את העניין הזה). הוא סוג של שריד ממק"י של לפני 50 שנה, ידידות ישראל-מוסקבה, תמונות של כרושצ’וב והכל.
יש גם אחד, מיכאל שרון, שהוא סוג של עב"ם פוליטי. אף אחד לא יודע מה הוא רוצה, וספק אם אפשר בכלל להגדיר אותו כשמאל.
כל שאר המגיבים נמצאים אי שם ברצף שבין הליכוד לכצלה.
בקיצור, עדיף לנטרל את אופציית התגובות וזהו זה. ממילא שום דבר טוב לא צומח כאן.
מדהים איך השמאל בארץ מצטרף לגל העכור של שלילת זכותם של היהודים למדינה משלהם. השמאל העולמי (והישראלי) מוכן לתמוך בזכותם של כל העמים להגדרה לאומית (כמובן עד בוא הקומוניזם הגואל), פרט לעם היהודי, שהוא היחיד בהיסטוריה העולמית שאין לו זכות כזו.
לא נראה שהחברים מהשמאל מתרשמים מהסיכוי שלאחר בוא המשיח, יעני לאחר הקמת המדינה הדו-לאומית, לא יישאר כאן אפילו יהודי אחד משום שידידינו הפלסטינים ישחטו את כולם, בסיועם של חסידי אומות העולם מלבנון ואיראן. הם גם לא מתרשמים במיוחד מההסתברות, הגדולה מאד, שגם הם עצמם יהיו בין הנספים.
האם זה מתקשר למאמר? ייתכן. חברי הפ.ק.פ. נסעו בשמחה ובאושר אל מותם הצפוי בבריה"מ של סטאלין, ועד רגעיהם האחרונים נשאו בהערצה את שמו של שמש העמים הדגול. נראה שלאנשי שמאל רבים, במיוחד יהודים, יש נטיה הדומה לנטייתם של היבחושים לעוף בשקיקה אל הנורה הלוהטת ולצלות עצמם למוות, והם מאד מאד מופתעים שלא כולנו כאלה.
הערה על תרבות הוויכוח
פסילת בעל-טיעון איננה פוסלת את טיעונו
————————————-
בוויכוחים פוליטיים בישראל – ולא רק באתר "הגדה" – רבים מתאמצים לפסול אישית ארם שהעלה טיעון שהם מתנגדים לו.
הם בטוחים שאם יצליחו לפסול את בעל-הטיעון
ממילא יפסלו גם טיעוניו.
ההיפך הוא הנכון.
אם פושע טוען ש 4=2+2 שום איזכור של פשעיו לא יפסול את אמיתות דבריו.
יתר על כן – הניסיון לפסול בעל טיעון הוא למעשה הודאה בחוסר היכולת לפסול את טיעונו.
זו הודאה שלמתנגדי הטיעון אין טיעון נגדי.
מי שיש לו טיעון נגדי יביא אותו
מי שאין לו טיעון נגדי מנסה לפסול את בעל הטיעון.
כל מי שמנוסה בוויכוחים יודע שניסיון לפסול בעל טיעון נובע מאי-יכולת לפסול את טיעונו.
לאחרונה התגאו בישראל בתשובת נתניהו לכתב
ה BBC ששאל אותו מדוע הרג צה"ל ילדים פלשתינאים כה רבים במבצע "עופרת יצוקה".
נתניהו ענה באיזכור אירועים בהם ביצעו הבריטים פשעי מלחמה.
הוא לא אמר ‘צר לי על כך ואשתדל שלהבא זה לא יקרה’ אלא: "גם אתם ביצעתם פשעי מלחמה".
בעיני רוב האנגלים זו הודאה באשמה מצד נתניהו.
הם יודעים שאנגליה ביצעה פשעי מלחמה אך זה לא מטהר את צה"ל מאשמת ביצוע פשעי מלחמה.
בעולם הרחב תשובת נתניהו היא הודאה באשמה.
הוא למעשה אומר – ‘נכון שבצענו פשעי מלחמה אך גם אתם עשיתם זאת"
ניסיון לפסול בעל-טיעון הוא הודאה בחוסר יכולת לפסול את טיעונו.
ובדרך כלל – בנכונות טיעונו
עקיבא אור
האם הברית של ההנהגה הפלסטינית בא"י בראשות המופתי עם גרמניה הנאצית שגם מימנה אותה ואת מלחמתה ביהוד, והתלות שלה בנאצים מהוות את הביטוי המהפכני של "ניגוד האינטרסים ההיסטורי עם האימפריאליזם" מצד ‘העם המקומי’?
ואתה, אילו היית חי אז והיית ממוצא ערבי, האם היית מצטרף לגדודי ה-SS האיסלאמיים שהקים מנהיג העם הפלסטיני כדי להילחם באימפריאליזם וביהדות הבי"ל?
האמת היא שמתוך מעקב אחרי פרסומיך אני חושד שכן.
ספרו של בולוס פארח ראוי לציון מכמה סיבות .
האחת: תמונה היסטורית לתקופה קרטית לצבור בארץ אומללה זאת ובמיוחד למרבית היהודים שרגילים לראות(שחונכו) בערבים פרימיטיבים וחשוכים מבלי לדעת את ההיסטוריה האמיתית והמאבקים בתוך התנועה הקומוניסטית בשנות העשרים, השלושים, והארבעים.ולכן יבורך המתרגם.
השניה למרות הצגת האירועים של התקופה באור מקוטע למשל בולוס לא מציין במילה את פשעי סטלין בתקופת ההיותו בבריה"מ אמצע שנות השלושים , הרי ראיתו ארוכת הטווח שיש להקים כאן מדינה כל אזרחיה מתבררת לאחר שבעים שמונים שנה כאמת היחידה בה ניתן למצוא פתרון הגיוני לתושבי האזור, לאחר שהרעיון של שתי מדינות לשני העמים פשטה את הרגל כפי שנראה לכול בר דעת. ויש להקימה גם ע"י כפיה מבחוץ כפי שנעשה בבוסניה . אמנון נוימן
אני מניח כי זו היא לא תגובתך לתשובתי בקישור — קישור —
(ראה גם כאן למעלה).
אבל מה אתה יודע על סטלין חוץ מהשקרים שסיפרו לך הרמאים בתעמולה ימנית נגד השמאל?
חוץ מזה: כבר עכשיו יהודים שוחטים אותנו: תראה מה מצפה לנו במלחמות, בתאונות, בפעילות של העולם התחתון, במקומות הבילוי, בתנאים, בפיטורים ובמשכורות בעבודה, בבריאות, בחינוך ועוד ועוד.
זו לא מדינה של "העם היהודי". זו מדינה של טייקונים פטורים ממיסים ובעלי מלאי של הטבות אחרות.
כל זה אתה יודע ובכל זאת עושה את עצמך כאילו לא יודע.
אבל בנוגע לסטלין, את משחק אותה מומחה …. לך לישון … לך!
תשובה לפחדן.
מגיב הפוחד לחתום בשמו שאל אותי בנימוס:
"האם היית מצטרף לגדודי ה-SS האיסלאמיים שהקים מנהיג העם הפלסטיני כדי להילחם באימפריאליזם וביהדות הבי"ל? "
תשובתי:
לא.
אני הייתי מצטרף למרק אידלמן ממנהיגי מרד גטו וורשה שנפטר לפני כמה ימים בפולין.
אידלמן היה ונשאר אנטי-ציוני עד יומו האחרון.
לא משום שהיה אנטי-יהודי אלא להיפך משום שראה בציונות אסון ליהדות.
אידלמן מתח ביקורת עקרונית על הציונות עד יומו האחרון. הוא ראה בה כיטוי לאנוכיות לאומנית שגרמה בהיסטוריה היהודית בעבר אסון ליהדות.
הציונות תרשם בהיסטוריה היהודית כאסון היהדות.
לדעה זו שותפים גם אחד-העם ופרופסור ישעיהו לייבוביץ.
בנושא זה – אך לא באחרים – אני שותף לדעתם.
לאלה המתעניינים בהיסטוריה של העם היהודי אוסיף שהציונות היא מהדורה חילונית של התנועה הדתית-משיחית של שבתאי-צבי(במאה ה-17)
הפרק הציוני בהיסטוריה היהודית יסתיים כמו הפרק של משיחיות השקר של שבתאי-צבי.
מי שאיכפת לו מהיהדות חייב להתנגד בכל כוחו לציונות. כל תומכי הציונות ישאו באחריות לאסון ההיסטורי שהציונות תמיט על העם היהודי.
בברכת המאבק נגד כל לאומנות
עקיבא אור
בקשר לסטאלין: אני לא צריך את התעמולה הימנית. מספיקים הספרים של אסירים במחנות הריכוז בקולימה, שיצאו לאור כבר בשנות ה-40, המתארים את זוועות המשטר ממקור ראשון.
ובעניין "כבר עכשיו יהודים שוחטים אותנו" וכו’ – אם זו סיבה לדעתך לחסל את מדינת העם היהודי, אני יכול לתת לך הרבה סיבות למה לחסל את אמריקה, אנגליה, סרביה, עיראק, לבנון, וכמו שאומרים, you name it. אבל המביך ביותר הוא, שאני יכול לתת לך סיבה טובה מאד למה לא להקים מדינה פלסטינית (מדינה שבה אנשי הממשלה זורקים את מתנגדיהם מבניינים בני 7 קומות).
אבל שוב פעם – בנושא של תגובתי – שים לב שאתה (אתם) נטפל לכל סיבה ולכל תירוץ מדוע יש להחריב את ישראל. אז עכשיו זה בגלל שזו "מדינה של טייקונים פטורים ממסים". ומה עם רצח של ששה בני משפחה אחת ושריפת דירתם? האם לדעתך מדינה שפשע כזה מסוגל להתבצע בה יש לה זכות קיום? שלא לדבר על כך שבשכונה שלנו מסתובב כבר חודשיים פדופיל. מדינה שבה מסתובב פדופיל כזה באמת צריך להשמיד אותה, ויפה שעה אחת קודם.
איש לא ערער על זכות הקיום של גרמניה, גם לאחר הפשעים האיומים שביצע המשטר הנאצי. הממשלה בסודן מבצעת רצח עם נורא במחוז דרפור, ואיש לא דורש להשמיד אותה. אבל לגבי ישראל, גם "מדינה של טייקונים" היא סיבה מצוינת למחות אותה מעל פני האדמה. כמו במשל של קרילוב. ברגע שהזאב מחליט לטרוף את הגדי, הסיבה כבר לא משנה.
תשובה לרוני טל- הביקורת שלי על הציוניזציה של הפ.ק.פ בתקופת מלחמת העולם השנייה ותמיכתה בתוכנית החלוקה כ"מימוש זכות ההגדרה העצמית של שני העמים" אין פירושה בשום אופן "שלילת זכות קיומה של מדינת ישראל".
הטענה ההיסטורית שלי היא שהפ.ק.פ הייתה צריכה להישאר מפלגה מאוחדת ולהיאבק ללא פשרות למען הקמתה של מדינה פלסטינית דמוקרטית כמדינתם של כול תושביה ללא הבדל מוצא ודת. לדאבוני לא כך התגלגלו הדברים וכפי שאני מראה האשמים בכך היו בעיקר הקומוניסטים היהודים. באשר לפתרון הנכון היום, העניין הוא עדיין אחדותם של כול תושבי הארץ במסגרת פוליטית ישראלית\פלסטינית משותפת. אתה מדבר על "לאומיות ישראלית" כישות שונה ונבדלת מ"הלאומיות הפלסטינית". אולם מהו היסוד המייחד והמבדיל את שני הלאומים הללו מלבד הגדרתה של המסגרת הפוליטית המדינתית? העניין הוא, אפוא, לא שלילת זכות קיומה של מדינת ישראל, אלא שינויה והפיכתה למדינה דמוקרטית נאורה במסגרת פדרלית משותפת עם המדינה הפלסטינית. מסגרת שתהיה פתוחה לכול אדם באשר הוא כאזרח פעיל השותף בניהול עניני הציבור.
הכוחות המחריבים את המדינה הם ימניים. לאף כוח שמאלי תוכנית פוליטית המסכנת את המשך קיומה של מדינת ישראל. נוסף לכך כוחות השמאל היו תמיד חלשים בכדי להוציא אל הפועל את התוכניות שלהם. מה שאנחנו רואים, מה שמתרחש בארץ מתחת לאף שלנו היא תוצאה של יישום תוכניות הימין. אותו הדבר קורה בארצות שאתה מינית. גם שם, השמאל יכול להציע ולא לבצע. הטענה שהשמאל הורס את המדינה היא כוזבת במיוחד בארצות כמו שלנו, היכן עוצמת הימין מגיעה למימדים מפלצתיים והשליטה הגמורה בידיה ברורה בחדות חד-משמעית.
בגלל זה רוב אנשי שמאל מתחננים ומתבכיינים. השמאל אליו אני משתייך לא עושה את זאת. ברור לנו:
1) שהמעמד השולט במדינת ישראל ימשיך לגזום את הענף עליו הוא יושב.
2) שהוא חייב לנהוג כך כי מדובר ברווחים ענקיים.
3) שהוא לא יוותר על מיליארדים בכדי להטיב עם המדינה והעם.
4) שהוא נמצא בתחרות למען הישרדות ההון בבעלותו.
5) שהתעשרות המתחרים שלו מהווה את הסכנה הגדולה ביותר מבחינתו.
6) שהוא מוכרח לשכנע את רוב התושבים להתגייס למענו. לכך הוא מקדיש קופה שמנה מכוון שהוא יודע כי התפקחות התושבים מסכן אותו אלף מונים יותר מהתחרות הנ"ל.
לכן אנחנו לא מבזבזים את הזמן להציל את המדינה ומשקיעים את כולו למען התארגנות של אותם התושבים שמתפתחים פוליטית מול ונגד האויב המעמדי, אשר מתעניין רק בהגדלת עושרו על חשבונם ובאמצעות ניצול עד תום של מוסדות המדינה כמכשירים לעזאזל.
"הספרים של אסירים … שיצאו לאור כבר בשנות ה-40″ ממשיכים לצאת גם היום עם עידוד כספי ענק. וזה למרות מחקרים של אוניברסיטאות (אמריקאיות, צרפתיות וכו’) שהתחילו בשנת 1988 אחרי שגורבצ’וב פתח את הארכיונים בתקוות של בוגד. מחקרים אלה חשפו במלואם את השקרים שאתה קראת. אני תרגמתי לעברית דו"ח על המחקרים האלה, ככה שאתה יכול להמשיך לספר לי מה שאתה רוצה. לפחות תדע לך שלי יש שפע של מסמכים שמנקים לפח כמות גדולה של שקרים מיליארדרים, ולא רק על סטלין.
הערה לעורך התגובות : שיניתי את סיום התגובה
==========================================
תשובה לשואל בנושא המופתי
(מדוע אתה פוחד להזדהות ?)
בתקופת המנדט הבריטי בפלשתינה נקבעה מנהיגות הציבור הערבי על ידי השלטון הבריטי.
השלטון הבריטי קבע מוסדות חדשים כמו "רבנות ראשית" ליהודים (מוסש שלא קיים ביהדות) ומועצה מוסלמית עליונה.
רוב הציבור הפלסטיני היה דתי והתייחס למועצה המוסלמית העליונה כאל הנהגה פוליטית.
בראש המועצה עמד המופתי של ירושליים.
כשמת מופתי בחרו חברי המועצה מופתי חדש.
בבחירות למשרת המופתי של ירושלים נכשל חאג’ אמין אל חוסייני שלוש פעמים.
הוא גם לא היה בוגר האוניברסיטה האיסלמית "אל-אזהר" בקהיר ולכן לא יכול היה להיות מועמד למשרת המופתי של ידושלים.
אך הנציב העליון הראשון – הבנקאי היהודי סיר הרברט סמואל – מינה את חאג’ אמין למופתי של ירושלים.
חאג’ אמין לא נבחר למופתי ע"י מוסלמים אלא מונה על ידי שליט בריטי – שהיה גם יהודי.
כל מתנגדי המופתי – ואני בינהם – חייבים להפנות את התלונות נגד המופתי לאותו איש שמינה אותו למשרת מופתי למרות שהבוחרים המוסלמים פסלו אותו שלוש פעמים – איש זה היה הנציב העליון "הראשון ליהודה" סיר הרברט סמואל היהודי.
רוב ערביי פלשתין התנגדו לשלטון הבריטי.
זה גרם לחלק מהם לתמוך בגרמניה הנאצית – לפי העקרון ש"האוייב של אויביי הוא בן בריתי".
הם לא היו חריגים שנהגו לפי עיקרון מוטעה זה.
כשפרצה מלחמת העולם השנייה החליט אצ"ל לשתף פעולה עם בריטניה נגד גרמניה.
אברהם שטרן,יצחק שמיר,וד"ר שייב התנגדו להחלטה זו ופרשו מהאצ"ל והקימו את לח"י כי סירבו לחדול ממאבק נגד הבריטים כשאלה לחמו נגד הנאצים.
לח"י-כמו המופתי-החליט לסייע לאויבי הבריטים.
יצחק שמיר נסע לאיטליה לנהל מו"מ לשיתוף פעולה עם הפאשיסטים של מוסוליני – בעלי בריתם של הנאצים.
לח"י היה מוכן לשתף פעולה עם כל אוייב של הבריטים – כולל הנאצים.
אצ"ל עצמו שיתף פעולה עם הפאשיזם האיטלקי בשנות ה-30. רבים מחבריו קיבלו מילגות משמטר הפאשיסטי ולמדו באיטליה.
אצ"ל רכש נשק בפולין הפאשיסטית וניסה להגיע הסבם מדיני עמה.
מנהיג האגף הצבאי של האצ"ל – דויד רזיאל – נהרג בעירק ב- 1942 – לשם נסע כדי לסייע לבריטים לדכא מרד אנטי-בריטי.
אצ"ל הסתיר עובדה זו מחבריו.
בולוס פאראח וחבריו בפ,ק,פ, התנגדו למופתי, לבריטים, וגם לפאשיזם ולנאציזם,
בעת מלחמת האזרחים בספרד (1939-1836) נסעה מפלשתינה משלחת גדולה של כ-400 מתנדבים לסייע לרפובליקה שלחמה נגד מרד צבאי בהנהגת הפאשיסט פרנקו שנתמך על ידי היטלר ומוסוליני
במשלחת השתתפו ערבים חברי פ.ק.פ.
בולוס וחבריו פעלו במטרה לשכנע את הציבור הפלשתיני להחליף את המנהיגות הדתית במנהיגות חילונית שתומכת במשטר דמוקרטי.
הם לחמו בריאקציה הערבית ובשלטון הבריטי.
עד 1942 היו כל המפלגות הקומוניסטיות באימפריה הבריטית מחוץ לחוק.
הבריטים אסרו את חברי פ.ק.פ. הערבים שנתפסו ואת היהודים שלחו חזרה לארצות מהן באו.
לא רק הפלשתינאים אלא כל העולם הערבי, עמד בניגוד אינטרסים היסטורי עם האימפריאליזם.
ערביי אלז’יריה לחמו באימפריאליזם הצרפתי.
ערביי לוב לחמו באימפריאליזם האיטלקי
ערביי מצרים ועיראק נאבקו באימפריאליזם הבריטי.
חלקם נקטו בעיקרון פוליטי מוטעה ש"אויביי אויבי הם בני בריתי" אך זה לא משנה את עובדת הניגוד ההיסטורי בין אוכלוסייה מקומית לבין האימפריאליזם.
אילו ניצח האימפריאליזם הגרמני את הבריטי ועבש את ארצות ערב הם היו לוחמים נגד האימפריאליזם הגרמני בדיוק כפי שלחמו בבריטי
הציונות – שהיא תנועת מהגרים – זקוקה לאימפריאליזם כבן-ברית היסטורי.
בלי הסכמתו לא יכלו מהגרים ציונים להכנס לארץ וגם לא יכלו לגדול ולהתבסס בה.
מצב זה היה קיים גם אילו התקבלה הצעת הרצל להקים את המדינה הציונית באוגנדה.
במקרה הציוני – להבדיל מהמקרה הערבי – לא מדובר במדיניות מוטעית, או בעקרון מתעה – אלא באינטרס היסטורי משותף.
האינטרס לשיתוף פעולה בין אימפריאליזם לבין ציונות קיים מרגע הולדת הציונות ועד היום.
בלפור, וייצמן, צ’רצ’יל והרברט סמואל הבהירו זאת בנאומיהם פעמים רבות.
שיתוף פעולה זה אינו ארעי ואינו נובע מטעות. הוא אינטרס מובנה מבחינה היסטורית
וצורך קבוע לשני הצדדים.
בז’וזה מיקוניס וילנר וחבריהם תמכו בחלוקת פלשתינה על סמך "זכות האומות להגדרה עצמית"
פאראח ורדואן אל חילו – התנגדו לחלוקה ולהקמת מדינה ציונית כי ראו בה חיזוק לאימפריאליזם.
החלוקה מומשה והאימפריאליזם ניצח גלובלית.
האם צדקו תומכי החלוקה – או מתנגדיה?
עקיבא אור
====================================================
מזל שאחד העם וישעיהו ליבוביץ’ כבר מתים, אחרת הם היו מתפלצים לשמוע שהם שותפים לדעותיך באופן כללי, ולדעותיך על הציונות באופן פרטני.
רק חבל ששכחת לצרף לאילנות הגבוהים גם את משה רבנו, איינשטיין, הרמב"ם והמהר"ל מפראג לחבורת המכובדים שחושבים בדיוק, אבל בדיוק כמוך…
לעורך מדור התגובות – בתגובה שהדפסת נשמט הסיום שאני מביא כאן. אנא הדפס אותו
—————————————
…האינטרס לשיתוף פעולה בין אימפריאליזם לציונות קיים מרגע הולדת הציונות ועד היום.
בלפור, וייצמן, צ’רצ’יל והרברט סמואל הבהירו זאת בנאומיהם פעמים רבות.
שיתוף פעולה זה אינו ארעי ואינו נובע מטעות. הוא אינטרס מובנה מבחינה היסטורית
וצורך קבוע לשני הצדדים.
בז’וזה מיקוניס וילנר וחבריהם תמכו בחלוקת פלשתינה על סמך "זכות האומות להגדרה עצמית"
בולוס פאראח ורדואן אל חילו – התנגדו לחלוקת פלשתינה בגלל קדימות המאבק נגד האימפריאליזם לכל שיקול פוליטי אחר.
החלוקה מומשה והאימפריאליזם ניצח גלובלית.
ששים שנה לאחר החלוקה יש מקום לשאול:
האם צדקו תומכי החלוקה – או מתנגדיה?
עקיבא אור
רבותי, יש לי תחושה ששניכם לא ממש מבינים רקורסיה מהי, או לכל הפחות שוררת בינינו אי הסכמה לגבי ההגדרה.
אני כבר מתנצל מראש בפני שאר קוראי הגדה השמאלית (ואולי גם בפני עורך הנכבד) שהעניין כנראה כבר היה לזרא בעיניהם.
אך מי שתמיד רצה לדעת מהי רקורסיה והתבייש לשאול – מוזמן לקרוא ולהינות:
רקורסיה היא נוסחת נסיגה.
דהיינו: מוגדרת פונקציה (שאלה) מסויימת (למשל פונקציה הנקראת "האם פלוני יהודי" המחזירה ערך בינארי: "כן" או "לא").
בקריאה לפונקציה מועבר הפרמטר עבורו היא מופעלת (נאמר "מוישה זוכמיר – האם הוא יהודי?").
בגוף הפונקציה (המימוש של חישוב התשובה) ישנה השאלה הפשוטה הבאה:
האם האדם עבורו הפונקציה הופעלה הוא בסיס הרקורסיה? (יעני: האם "מוישה זוכמיר" הוא "אברהם אבינו" או "שרה אימנו"?).
אם התשובה היא "כן" אזי הפונקציה מחזירה "כן", מפני שבסיס הרקורסיה הוא הערך הספציפי עבורו מוחזרת תשובה ידועה מראש.
לעומת זאת אם התשובה היא "לא" (זה מה שקורה ברוב המקרים) אז הפונקציה מחזירה את הערך שחוזר מקריאה נוספת לעצמה (לאותה פונקציה), אך הפעם הפרמטר המועבר הוא האיבר הקודם לזה שהועבר לקריאה הנוכחית (למשל: הפונקציה "האם פלוני יהודי" עבור "מוישה זוכמיר" מחזירה את הערך המוחזר מקריאה ל"האם פלוני יהודי" עם הפרמטר "אימו של מוישה זוכמיר"),
וכך הלאה עד שנגיע לבסיס הרקורסיה, ומשם הכל משתחרר.
רבותי, זוהי רקורסיה!
או בשמה האחר אותו כבר ציינתי "נוסחת נסיגה".
לצערי לא הבנתי את רלוונטיות של הדוגמאות שהבאתם, משום שרקורסיה בודקת "ערך" של איבר קיים ע"י בדיקה לאחור ("בדוק את התשובה עבור אימו של מוישה") ולא מגדירה איך וכיצד מצרפים איברים חדשים לקבוצה.
וראה איזה פלא! בויקיפדיה תחת ההגדרה של "רקורסיה" מופיעה הדוגמא של "אדם יהודי" לפי ההלכה…
הגדרה אקסטנציונאלית חלה על קבוצת אובייקטים שניתן למנותם. מאידך "שכר רעב" אינו אובייקט אלא שם עצם מופשט. אילו היית מגדיר באופן אקסטנציונאלי את קבוצת האובייקטים, "קבוצת המשתכרים שכר רעב" היה עליך למצוא דרך להצביע על האיברים בקבוצה זאת. הדרך הפשוטה היא: "איבר בקבוצה זו משתכר פחות מ-3000 שקל בחודש" למשל.
אין כאן כלל רקורסיבי. כך למשל, ילוד לנקבה בקבוצה זאת, בשלב הינקות אינו משתכר כלל, בשלב הילדות אינו בהכרח משתכר שכר רעב, במידה שהוא עובד (למרות שב-99% אחוז מהמקרים הוא משתכר שכר רעב, אך אין כאן הכרח לוגי) ובשלב הבגרות אינו בהכרח נימנה על קבוצה זאת.
מ.ש.
למגיב שכה בטוח בצדקתו עד שהוא מפחד להזדהות בשמו.
אם אתה כל כך צורק למה אתה כל כך פוחד להזדהות בשמך המלא ?
הצודק הפחדן כתב לי :
"מזל שאחד העם וישעיהו ליבוביץ’ כבר מתים, אחרת הם היו מתפלצים לשמוע שהם שותפים לדעותיך באופן כללי, ולדעותיך על הציונות באופן פרטני.
רק חבל ששכחת לצרף לאילנות הגבוהים גם את משה רבנו, איינשטיין, הרמב"ם והמהר"ל מפראג לחבורת המכובדים שחושבים בדיוק, אבל בדיוק כמוך…."
ידידי הפחדן, מזלי הוא לא שאחד-העם ואיינשטיין מתו. מזלי הוא שהם השאירו דברים בכתב.
הנה מה כתב איינשטיין על תכנית החלוקה:
"ברצוני לומר עוד מילה אחת בנושא החלוקה. אני מעדיף להגיע להסכם עם הערבים על בסיס של חיים משותפים מאשר להקים מדינה יהודית. חוץ מהשיקול המעשי, התפיסה שלי את מהות העם היהודי נוגדת את רעיון המדינה היהודית עם גבולות, צבא, וכוח חילוני כלשהו, קטן ככל שיהיה. אני חושש שרעיון זה יגרום נזק פנימי ליהדות משום שתיווצר בקרבנו לאומנות- כוח שכבר נאלצנו להלחם נגדו בעבר גם ללא המדינה היהודית. אנחנו לא היהודים של תקופת המכבים. חזרת העם היהודי להיות אומה במובן הפוליטי של המילה פירושה לדעתי התרחקות מהרוחניות של הקהילה היהודית רוחניות אותה אנו חייבים לנביאנו" ("פלשתינה החדשה" וושינגטון די.סי. 28.4.1938 . מצוטט ב"ציטוטים מאיינשטיין" אנגלית, הוצ. אוניברסיטת פרינסטון 1996 . עמוד 98)
והנה מה כתב אחד-העם ל"הארץ" בתגובה לשמועה שבתור נקמה בערבים הרגו צעירים יהודים ילד ערבי חף מפשע:
"מה נאמר ומה נדבר אם אמת הדבר שמספרת השמועה הנזכרת, אהה אלוהים! האומנם זהו הקץ? האם זו המטרה אליה שאפו אבותינו ולמענה סבלו כל אותן צרות? האם זה הוא חלום "שיבת ציון" אשר חלם עמנו אלפי שנים: שנבוא לציון ונטמא את אדמתה בשפיכת דם נקי? …אם זהו המשיח, ייתי ולא אחמיניה!"
ירושלים ו’ באלול תרפ"ב (כל כתבי אחד-העם, הוצ’ דביר ירושלים, תשכ"ה עמוד תסב)
אחד העם הזדעזע בגלל שמועה שיהודים הרגו ילד ערבי, מה היה אומר אילו קרא דיווח מתועד לפרטי פרטים של אירגון "בצלם" המדווח על 29 ילדים פלשתינים מתחת לגיל 10 שצה"ל הרג באינתיפאדה הראשונה (1993-1987)?
הבריטים שלטו בפלשתינה 30 שנה ולא הרגו ילד אחד – ערבי או יהודי – מתחת לגיל 10.
צודק המגיב הפחדן, אחד-העם ואיינשטיין היו ללא ספק מתפלצים. אך לא בגלל שאני שותף לדעותיהם אלא בגלל מבצע הכיבוש הציוני של פלשתינה והצידוק המוסרי שכל הצדקנים הציונים מעניקים לו.
עקיבא אור
האם היית מצטרף רק למארק אדלמן הבונדיסט האנטי-ציוני או גם לאנילביץ’ ולפאוול פרנקל הציונים?
ומה היית עושה אם גדודי ה-SS האיסלאמיים של המופתי שלך היו באים במסגרת הוואפן-SS לדכא את מרד הציונים בגטו ורשה – האם לא היית מצטרף לכוחות האנטי-אימפריאליסטיים של המופתי הפלסטיני נגד הקולוניאליסטים הציונים כדי למנוע מהם להגיע לפלסטין ולנשל את העם הערבי היליד?
אנא ענה תשובה ישירה על מה ששואלים אותך, בלי לבלבל את המוח על ליבוביץ ושות’ ובלי להשתכשך בשלולית של יצחק שמיר.
— קישור —
הקומוניסט-לשעבר דוד מרחב חושף את ה’מאחורי הקלעים’ של הפולמוס הפתאומי סביב בולוס פרח והפק"פ. דברים שאי-אפשר לקרוא ב’גדה השמאלית’ או בכל כלי תקשורת קומוניסטי אחר בישראל.
רובם המכריע של הפלסטינים תמכו בהנהגת המופתי חג’ אמין שהיה בעל בריתו של היטלר.
היטלר היה פופולארי מאוד בעולם הערבי ונודע בכינוי ‘אבו עמר’
עד היום ה’מיין קאמפף’ הוא רב מכר בעולם הערבי וברש"פ. יש ‘מוג’הידין’ ערביים ופלסטיניים שקראו לבניהם ‘היטלר’.
הנאצים החשיבו את הערבים לבעלי בריתם, לא רק ב’פלסטין’, אלא בכל המזה"ת. לא צריך לקרוא את חביב כנען (שכתב אגב גם על הקשרים ההדוקים של הפלסטינים עם הנאצים מקרב הטמפלארים בא"י), די לקרוא את הפרוטוקול של פגישת היטלר עם המופתי בברלין בנובמבר 41′ כדי ללמוד על מדיניות הנאצים כלפי בעלי בריתם הערבים. לא רק היטלר, גם הימלר הבין את הפוטנציאל האיסלאמי עבור הנאצים ועסק אישית בטיפוח הקשרים עם גורמים ערביים ואיסלאמיים ובגיוסם ל-SS.
הפלסטינים היו ‘לוחמים בנאצים’ בערך כמו שהאוקראינים, הלאטבים, הקרואטים, ההונגרים ועמים ‘בעלי ברית’ אחרים ‘לחמו בנאצים’: אם רומל היה חו"ש נכנס ל’פלסטין’ הם היו קודם כל שוחטים את היהוד כמו שהם ניסו לשחוט אותם עוד לפני רומל, בפרעות תר"פ, תרפ"ט, תרצ"ו וכד’.
ב-1944, כשנכזבה תקוותם לניצחון רומל והנאצים, עשו הפלסטינים בהנהגת המופתי יד אחת עם המודיעין הנאצי וניסו ב’מבצע אטלס’ בפיקודו של ‘לוחם השחרור הפלסטיני’ חסן סלאמה להרעיל את מי הבארות של תל אביב כדי לרצוח מה שיותר יהודים.
אז נחמד מצידך שאילו היית בגטו ורשה היית תומך במורדים הציוניים שלחמו נגד השמדת בני עמם. אילו היית קצת עקבי בדעותיך ולא מסומם ע"י האידיאולוגיה המטורפת שלך היית צריך לתמוך גם ביהודי א"י במלחמת הקיום שלהם נגד אוייב שניסה לעשות להם אושוויץ וגטו ורשה בפלסטין.
אבל אין סיכוי שתשתנה.
הקומוניסט לשעבר? יותר כמו הקומוניסט-לשעבר-שנעשה-טרוצקיסט-לשעבר-שנעשה-שמאל-ציוני-לשעבר-שנעשה-מפא"יניק-לשעבר-שנעשה-ליברמניסט-שנעשה-רוויזיוניסט.
מישהו עוד לוקח אותו ברצינות חוץ מהשמות הבדויים שלו?
אז מה, סטאלין באמת היה "שמש העמים"?
וואלה, איך נפלנו כולנו קורבנות לפרופגנדה ורק אתה יודע את האמת עליו…
אז מה, מי עשה את הטיהורים הגדולים בבריה"מ בשנות השלושים? אנטולי שרנסקי?
מה המחקרים שלך אומרים? שכל הקצינים של הצבא האדום לא חוסלו ע"י סטלין אלא ערקו ועלו לפלסטינה בעידוד כוחות אנטי-בולשביקים?
שמחנות העבודה והגולאגים היו ריזורטים ברמה של חמישה כוכבים?
והינה עוד אחד שרועד מול עדות על סיכוי בדוק בהתגברות נגד הפשיעה ובעד התרבות לכולם, נגד השתלטות בעלי ההון ובעד זו של הפועלים, נגד התנשאות לאומית ובעד שותפות עממית, נגד התבדלות ובעד סולידריות, נגד הכיבוש ובעד הכנעת הפשיזם, נגד גריפת קרקעות ובעד השתתפות על פוריותן, נגד מלחמות ובעד תועלת השכנות, בעד רווח שיתופי לחברה ונגד ניכוס להצבר פרטי ונגד עוד ובעד עוד.
אבל אם אתה עשיר, אבנר, או דוגר על חלום להתעשר, אתה צודק לפחד מצילו של סטלין כי הצל הזה משכנע יותר ויותר עניים לדרך הנכונה. לכן אין לאנשים מסוג זה ברירה אחרת מאשר לדחות את קץ חלומותיהם.
22.10.2009
המגיב הפוחד להזדהות בשמו שואל אותי שאלה "מוחצת" :
"האם היית מצטרף רק למארק אדלמן הבונדיסט האנטי-ציוני או גם לאנילביץ’ ולפאוול פרנקל הציונים?
ומה היית עושה אם גדודי ה-SS האיסלאמיים של המופתי שלך היו באים במסגרת הוואפן-SS לדכא את מרד הציונים בגטו ורשה – האם לא היית מצטרף לכוחות האנטי-אימפריאליסטיים של המופתי הפלסטיני נגד הקולוניאליסטים הציונים כדי למנוע מהם להגיע לפלסטין ולנשל את העם הערבי היליד? "
תשובתי :
אני נלחם נגד כל מי שמדכא אנשים בגלל מוצאם. אם יש (כמו בגיטו וורשה) שלוש אופציות אידלמן, אנילביץ, פרנקל, אני בוחר באידלמן (כי הוא אנטי-ציוני) אם יש רק שתי אופציות – אנילביץ ופרנקל אני בוחר באנילביץ (כי הוא איש שמאל) אם יש רק אופציה אחת פרנקל, אני אשתף עימו פעולה למרות שהוא איש ימין ציוני,
כוחות המופתי לא היו אנטי-אימפריאליסטים, הם שיתפו פעולה עם האימפריאליזם הנאצי נגד האימפריאליזם הבריטי כי האימפריאליזם הבריטי היה המדכא הישיר שלהם בפלשתינה.
אתה יודע יפה כמוני שאילו ניצח האימפריאליזם הנאצי וכבש את פלשתינה היו ערביי פלשתינה לוחמים גם נגד האימפריאליזם הנאצי.
לפני הקרב המכריע באל-עלמיין ב-1942 דנה הנהגת היישוב היהודי בפלשתינה (הנהגת "הסוכנות היהודית") כיצד לנהוג אם רומל והנאצים ינצחו בקרב זה.
מיעוט הציע לארגן התנגדות צבאית לנאצים בהר-הכרמל, והקים לשם כך (בסיוע הבריטים) את "המחלקה הגרמנית" ממנה צמח הפלמ"ח. מפקד המחלקה היה שמעון אבידן שהיה קומוניסט בגרמניה.
אך הרוב הציע לפנות לנאצים ולשכנע אותם לא לפגוע ביישוב היהודי כי התעשייה שלו תוכל לסייע בייצור מזון והלבשה לצבא הנאצי. פרטים תמצא בספרו של חביב כנען " 100 ימי חרדה".
אל תשכח להזכיר לקוראיך שחלק מהציונים – כמו קסטנר למשל – היו משתפ"ים שסייעו לנאצים להשמיד יהודים.
הציונים הסכימו עם הנאצים שאין מקום ליהודים באירופה לכן לא התקשו לשתף עמם פעולה.
עקיבא אור
26/10/2009
כל עם כבוש יתקומם בסופו של דבר נגד כובשיו.
בכל הארצות שלחמו בנאצים קמו מחתרות שלחמו לשחרור מהנאצים. אילו התמשך הכיבוש היה רוב העם תומך בהן.
ברוב הארצות היו נאצים מקומיים שתמכו בהיטלר.
אחדים ממשפחת המלוכה הבריטית תמכו בנאצים.
אין להסיק מכך שאילו כבשו הנאצים את בריטניה היו רוב הבריטים תומכים בהם.
ערביי פלשתינה התקוממו בשנים 1939-1936 וניהלו מרד נגד השלטון הבריטי.
הציונים כינו את המרד "מאורעות" כדי לטשטש את משמעותו הפוליטית וסייעו לשלטון הבריטי.
בלי שלטון בריטי לא הייתה הציונות יכולה להצליח בפלשתינה.
אחד ממנהיגי המרד הפלשתינאי פרסם כרוז "אל העם היהודי בארץ ומחוצה לה" המסתיים במלים:
"אנו מייעצים לכם להיבדל מהאנגלים וממנהיגיכם אשר מכרו אתכם לאנגליה ולא להילחם נגד תנועת העצמאות הערבית. על ידי כך תבטיחו את שלומכם ותחיו שלווים.
אנו דוחים את החלוקה. אנו רוצים לשחרר את פלשתינה כולה מעול האימפריאליזם ולהקים ממשלה דמוקרטית נבחרת הארץ. אשר ליהודים, הרי הם יחיו בשלום כמו שחיו לפני שבאו האנגלים וכמו שהם חיים היום בארצות ערב השונות. שקר הוא כי כוונתנו "לזרוק אתכם הימה" או שננהג איתכם כפי שמתנהגים כלפיכם באירופה.
זמן רב חיו היהודים בצל הערבים והמוסלמים והאם עשו להם מה שעושים להם היום באירופה?
האם לא חיו חכמיכם ברפואה ובפילוסופיה, דוגמת בן-מימון, צד בצד עם חכמי הערבים בחצרות הנסיכים בספרד? וחיו בשלום בתקופת המלך פייסל והמלך ראזי בעיראק ? זו התחייבותנו לכם להבטיח את שלומכם וחופשתכם כל זמן שלא תפעלו בשיתוף עם האימפריאליזם נגדנו. "
שלומות, מפקד המורדים בטייבה. עארף עבד-אל-ראזק, טייבה, ספטמבר 1938.
(מצוטט מ"מצפן" גיליון 85/86 מרץ 1979)
האם היה סיכוי כלשהו שהציונות תתמוך בעצמאות פלשתינה ב-1938? ברור שלא כי עצמאות תושבי ארץ כלשהי – בכל מקום בעולם – נוגדת הקמת מדינה נפרדת לציבור של מהגרים בארצה.
כל ציבור מהגרים השואף להקים מדינה נפרדת לעצמו בארץ מיושבת בעם מקומי ילחם נגד שאיפות העצמאות של העם המקומי וישתף פעולה עם כל כובש זר השולט באותה ארץ.
הציונות התנגדה למאבקי העצמאות של הפלשתינאים ותמכה באימפריאליזם הבריטי כי עצמאות פלשתינאית הייתה סותמת את הגולל על מדינה ציונית.
בוויכוח בפ.ק.פ. על תמיכה – או התנגדות למדינת מהגרים ציונית בפלשתינה צדק בולוס פאראח.
מדינת מהגרים בחלק מהארץ לא יכולה להתקיים בלי תמיכת האימפריאליזם.
הוא תומך בה – והיא תומכת בו.
מי שהקריטריון העליון שלו ב-1938 היה התנגדות לאימפריאליזם חייב היה להתנגד לחלוקתה של פלשתינה.
עקיבא אור
בהקשר לתגובתך כאן מה-21 אוקטובר,
אילו אומצה גישתו של איינשטיין 4 שנים לפני השואה ובמקום העימות היהודי-פלשתינאי-ערבי בוועידת פיל היו היהודים משיגים הסכם של אחים עם הערבים, והבריטים היו מוותרים על כתב המנדט לאחר הסכם כזה בלונדון – היה ליהודי אירופה העומדים בפני השמדה מקום להגר אליו – פלשתינה, כמו גם מצרים ועוד ארצות בעולם הערבי – כשם שהערבים נתנו במשך מאות שנים מקלט ליהודים הנירדפים באירופה.
גם כאן איינשטיין צדק, והפעם לא בשאלה בפיזיקה תאורטית, אלא בשאלת הששה מיליון.
מיכאל שרון
האם יש ברשותך אולי גם את הכרוז שפרסמו הפורעים בחברון ליהודי העיר ערב הטבח בתרפ"ט? או אולי את הכרוז שפרסמו הלוחמים באימפריאליזם הבריטי ליהודי בגדד ערב פרעות הפרהוד ב-1941 בטרם היות היישות הציונית?
אני בטוח שמצפן פרסם את הכרוזים האלה עוד בשנת תשקר"ו.
סתם כך, להשלמת התמונה ההיסטורית כדי להדגים איך היהודים חיו בשלום ובביטחון תחת השלטון הערבי במאה ה-20.
לאיסלאם – להבדיל מהנצרות – אין מחלוקת תיאולוגית עם היהדות. היהודים נקראים בפי הערבים – עד היום – "בני דודנו" כי ישמעל (הנחשב לאבי הערבים) הוא בן הגר, אשתו השניה של אברהם ואחיו של יצחק בן שרה.
לנצרות יש סכסוך דתי עם היהדות כי הנוצרים רואים עצמם כממשיכי היהדות ברוח ישו ורואים ביהודים אנשים שכופרים במשיחיותו של ישו.
מצב זה תרם לכך שבעולם הערבי היו היהודים מעורים בתרבות הערבית, התלבשו כמו הערבים, אכלו כמוהם,דיברו – וכתבו- ערבית, ולקחו חלק פעיל בחיי התרבות – בשירה ובספרות – הערבית.
מצב זה נמשך מאות שנים – עד המאה ה-20.
אך באירופה נרדפו היהודים על ידי הנוצרים מאות שנים, נרצחו בפוגרומים. סבלו מגזירות, מאפליה ומרדיפות. הם נחשבו כאחראים לצליבתו של ישו.
השינוי ביחס הערבים ליהודים החל רק במאה ה-20 בעקבות הופעת הציונות.
ברגע שהערבים הבינו שהציונות שואפת להשתלט על פלשתינה חל שינוי ביחסם ליהודים.
זה התבטא בפוגרום בחברון ב-1929 וגם בעיראק ב- 1942.
הפוגרום בחברון חל לאחר שאנשי ימין ציונים תקעו בשופר ליד הכותל המערבי כדי לציין את תביעותיהם לעצמאות. המוסלמים נחרדו וראו בזה איום דתי ופוליטי.
ההתפתחות בפלשתינה מאז מראה שחרדותיהם היו מוצדקות.
בעיראק ראו ביהודים משתפ"ים של האימפריאליזם הבריטי ולכן תקפו אותם.
שני הפוגרומים ראויים לגינוי.
אך מי שהוליד את שניהם היא הציונות.
בטרם הופעת הציונות לא הייתה שנאה נגד יהודים בעולם הערבי.
השנאה הערבית נגד יהודים נולדה עם הציונות – ובגללה – ותיעלם עם היעלמות הציונות.
הסכסוך הציוני-ערבי אינו תוצאה של שנאת ערבים ליהודים. להיפך השנאה היא תוצאת הסבסוך ולא הייתה קיימת לפניו.
היא גם תיעלם עם היעלמות הציונות.
עקיבא אור
אני לא ממש מבין מה משמעות אוסף הסיסמאות שפירסמת בתגובתך הארוכה מה-26.10.
בכל מקרה כמה הערות:
אותו מנשר של מפקד המורדים בטייבה ("עארף עבד-אל-ראזק") נראה כמו אסופת קלישאות מופרכות.
לא הייתי מתפלא אם מדובר בפיברוק או עוד מחקר של תאודור כץ מטנטורה.
מה גם שהפירסום הנ"ל לא עולה בקנה אחד עם דעותיו המפורסמות של המנהיג האמיתי של המרד (ומן הסמת – מפקדו של אותו עארף עבד-אל-ראזק") – המופתי חאג’ אמין אל-חוסייני.
ההידבקות שלך לשנת 38 ברורה לחלוטין מפני ש-9 שנים לאחר מכן מתמוטטת כל התאוריה שלך:
העצרת הכללית של האו"ם קיבלה את תוכנית החלוקה ומכאן שהתוכנית קיבלה גושפנקא רשמית כ"לא אימפריאליסטית בעליל", אלא כתוכנית שרוב מדינות העולם אישרו.
מכאן שאתה מוזמן לנטוש את הבירבור על "מדינת מהגרים בחלק מהארץ לא יכולה להתקיים בלי תמיכת האימפריאליזם", זה כבר לא "תמיכת האימפריאליזם" אלא תמיכת האנושות.
גם האמירות שלך על "ציבור מהגרים השואף להקים מדינה נפרדת לעצמו בארץ מיושבת בעם מקומי ילחם נגד שאיפות העצמאות של העם המקומי" ו"עצמאות פלשתינאית הייתה סותמת את הגולל על מדינה ציונית" – הן פשוט טעויות:
עובדה היא ש"המהגרים" דווקא קיבלו בשמחה את החלטת החלוקה, שמגדירה גם עצמאות של "העם המקומי"….
ודווקא "העם המקומי" בעזרת עמים שכנים ויתר מרצון על עצמאותו כפי שאושרה ע"י האו"ם כדי לנסות ולחסל את עצמאות "המהגרים".
ובזה הפלסטינים קיבעו את הבעיה הגדולה ביותר שלהם עד היום: הגדרתם העצמית מותנית בחיסול הציונות, שהיא ההגדרה העצמית של היהודים בא"י.
אתה אולי חושב שאתה עוזר לפלסטינים אבל תמיכתך בהנצחת הבעיה הגדולה ביותר שלהם היא עוול שאתה מבצע כנגדם.
מהתגובה האחרונה שלך ניתן להבין שאתה מגדיר מחדש את המושג "גלותיות",
דהיינו כל עוד היהודים מדחיקים את שאיפותיהם הלגיטימיות למדינה ולעצמאות – הכל בסדר.
ברגע שהיהודים מצייצים לכיוון הלאומי –
מיד הערבים שונאים אותם וטובחים בהם.
מכיוון שליהודים כעם יש לגיטימיות מלאה למדינה משלהם, אין ברירה אלא לקבל את השנאה הערבית כמחיר הכרחי ולהתמודד איתה.
להאשים את היהודים בעניין הזה – זהו פשוט אבסודר מחוצף.
הציונות לא תיעלם, והערבים יאלצו להתבגר ולהבין שמדינה יהודית היא לגיטימית בדיוק כמו מדינ הפלסטינית, מה גם שהאו"ם אישר זאת.
וחבל מאוד שאתה מקבל התנהגות ערבית אלימה וקטנונית ולא מטיל את האחריות עליהם.
28/10/2009
תשובה ליוסף
הציונות ההרצליאנית נובעת מאתנוצנטריזם שיבטי של יהודים חילוניים.
אין כאן שאלה של "לגיטימיות" אלא של ערכים
או שהערך העליון שלך הוא אתנו-צנטריזם
או שהוא תיאו-צנטריזם,
או שהוא אגו-צנטריזם
או שהוא אנתרופו-צנטריזם.
אתה אתנו-צנטריסט,
אני אנתרופו-צנטריסט.
לדעתך "טובת העם היהודי" עומדת מעל הכל.
לדעתי טובת האנושות עומדת מעל הכל.
מבחינה ערכית הציונות איננה שונה מכל אתנוצנטריזם שיבטי באפריקה והסכסוך שלה דומה -אך לא זהה- לסיכסוך בין הטוטסי וההוטו.
ההבדל הוא שהציונות – שהיא אתנו-צנטריזם של יהודי העולם כולו (לא של יהודי ישראל) מימשה את שאיפותיה בהגירה לארץ מיושבת בעם אחר – על חשבון העם האחר.
לו היגרו הציונים לקוטב הצפוני היה להם סכסוך עם האסקימוסים. לו היגרו – כהצעת הרצל – לאוגנדה, היה להם סכסוך עם תושבי אוגנדה.
מהות הסכסוך נובעת ממהות הציונות כתנועת הגירה לאומית לא ממהות הערבים.
הקמת מדינת ישראל היא מימוש מטרת הציונות ותחילת שקיעתה. רוב הישראלים אינם ציונים, לא איכפת להם מיהודי העולם.
רוב יהודי העולם – יכולים להגר למדינה הציונית בלא מפריע – ואינם מהגרים לישראל.
בכל תנועה פוליטית מימוש מטרתה הוא תחילת קיצה.
הציונות לא תימלט מגורל זה.
לפני שאתה דורש מהערבים להכיר בכך שישראל היא "מדינה יהודית" דרוש זאת מהדתיים.
עבור יהודי דתי מדינה ציונית אינה מדינה יהודית.
ישראל היא מדינה ציונית ולא מדינה יהודית.
רק מדינה שחוקיה הם חוקי ה"הלכה" היא מדינה יהודית.
מדינת ישראל איננה מדינת "הלכה" ורוב חוקיה הם חילוניים. לכן היא מדינה ציונית ולא מדינה יהודית.
החלטת החלוקה של האו"מ מ- 29.11.1947 קבעה כי יש להקים בפלשתינה שתי מדינות.
אחת ליהודים ואחת לערביי פלשתין
הערבים התנגדו להחלטה זו המעניקה מחצית מארץ בה חיו 1400 שנה למהגרים שרובם חיו בה פחות מ-30 שנה.
בן-גוריון חתם ב-1948 הסכם סודי עם עבדאללה מלך עבר-הירדן לפיו שניהם חילקו בינהם את השטח שהחלטת האו"מ הקצתה למדינה הפלשחינאית.
בן-גוריון סיפח חצי מהשטח שהחלטת האו"מ הקצתה לפלשינאים ועבדאללה סיפח את החצי השני
שניהם הפרו את החלטת האו"מ.
התוצאה הייתה שהפלשתינאים נשארו בלי כלום. הם לא קיבלו אפילו חצי מפלשתין.
לכן הם נלחמים מאז 1948.
עראפאת היה מוכן לקבל לא 50% משטח פלשתין אלא רק 28% ולחתום על הסכם שלום עם ישראל.
זה הרעיון של הסכם אוסלו ושל תצעת השלום הסעודית שאושרה על ידי הליגה הערבית.
ב- 2002 ופורסמה כמודעה על עמוד שלם ברוב העיתונים בישראל ב- 2008.
ממשלת ישראל הנוכחית דוחה הצעה זו.
עקיבא אור
ולמעשי הטבח הנוראיים ביהודים במרוקו במאה ה-15 (הפוגרום הנורא של פז)? ובתימן? (ר’ איגרת תימן של הרמב"ם). ולטבח היהודים בלוב ב-1785? ולמעשי הטבח החוזרים ונשנים באלג’יר בראשית המאה ה-19? ולעלילת דמשק ב-1840? ועוד ועוד ועוד.
גם האפלייה המובנית נגד היהודים בארצות האיסלאם המתבטאת במעמד הד’ימים הנחות, בתשלום מס הגולגולת ג’יזה, בחוקים הגזעניים המוציאים את היהודים מהחברה ומשורה ארוכה של מקצועות וגוזרים עליהם מעמד נחות, בהקמת הגיטאות (‘מלאח"), בסימון היהודים וכו’ וכו’ – הכל פרובוקציה של הציונות הבי"ל לדורותיה, מימי הביניים ועד היום.
כן, כמובן, הציונות אשמה בטבח הנורא של יהודי בגדד ב-1941 שבו נטבחו מאות יהודים ע"י אספסוף ערבי-נאצי בהנהגת המופתי הפלסטיני. הציונים גם אחראים לג’נוסייד שביצע מוחמד ביהודי חיג’אז במאה ה-7. תמיד הציונים ואיתם ורוכבי האופניים.
אפתח בשתי הערות סגנוניות:
לצערי (ואני משוכנע שאני כותב זאת בשם עוד מספר מגיבים) אתה ממשיך לפרסם אוספי סיסמאות בסדר אקראי, כנראה מתוך רצון ליצור מראית עין של אוסף עובדות המוביל למסקנה כלשהי. אבל זה כמובן לא עובד ורק מקשה על ניסוח תגובה (אני מניח הנחה מובלעת לפיה אתה מעוניין בתגובה).
אודה לך גם אם תכתוב בשפת האדם הפשוט ולא במונחים כגון "תיאו-צנטריזם,
אגו-צנטריזם או אנתרופו-צנטריזם". ואני מתנצל מעמקי נשמתי על היותי הדיוט בנושא ה"צנטריזם".
עכשיו, לא אמרתי ש"טובת העם היהודי עומדת מעל לכל", נא לא לסלף.
אמרתי שלעם היהודי מגיע בדיוק מה שמגיע לכל עם אחר, לרבות העם הפלסטיני.
כמו שציינת בעצמך – בכל מיקום אחר (אוגנדה, הקוטב הצפוני וכו’) היתה מתפתחת בעיה דומה,
ולכן נדרש האו"ם לבעיה הספציפית והחליט למגינת ליבך על הקמת בית לעם היהודי בפלסטינה.
בניגוד אליך, האו"ם לא נדרש להבלים כמו "מדינת הלכה", או "היכן יגור רוב העם היהודי". ולמה? מפני שאלו פשוט זוטות.
החל מהנקודה הזו (29.11.47) הדיון על הלגיטימציה של הציונות נהיה לא רלוונטי מפני שהציונות קיבלה גושפנקא כלל עולמית. נקודה. וזה לא ניתן לערעור.
כתבת "בכל תנועה פוליטית מימוש מטרתה הוא תחילת קיצה" –
מה זה? נסיון מודרני להציג את בעית הביצה והתרנגולת?
אם הציונות מימשה את מטרתה הרי שמאותו רגע באמת אין בה צורך יותר.
זה כמו מנהל בית תמחוי שאומר: "השאיפה שלי היא לסגור את בית-התמחוי שלי כאשר לא יהיו עוד רעבים".
ז.א. שלעיתים מימוש המטרה ופירוק התנועה שהביאה למימוש המטרה הוא מצב רצוי.
לצערי הציונות עדיין לא סיימה את תפקידה, כפי שמעידים נאסראללה, אחמדיניג’אד ועוד חסידי אומות העולם המנסים לחסל את מה שהציונות בנתה.
כאשר לא יהיה ספק שישראל היא הבית הלאומי של העם היהודי – אז באמת יהיה אפשר לפרק רשמית את הציונות, ויהיה זה יום חג לציונים מפני שעבודתם תמה ונשלמה.
האמירה שלך ש"רק מדינה שחוקיה הם חוקי ה"הלכה" היא מדינה יהודית" כלל לא רלוונטית לדיון.
העם היהודי מורכב מאנשים שנולדו לאם יהודיה או כאלה שעברו גיור. כל אלה ביחד מרכיבים את העם היהודי, מכאן ש"מדינת העם היהודי" היא מדינה בה יש רוב של אנשים כאלה ואין לזה כל קשר לחוקי ההלכה.
חבל שאתה לא מבין שדתי גמור וחילוני גמור הם יהודים באותה המידה בדיוק, כל אחד מהם הוא פרט אחד מתוך העם היהודי שרובו ציוני וחלקו הקטן אינו ציוני.
אין לי מושג מדוע הכרה של נטורי-קרטא בציונות קשורה לסכסוך היהודי-פלסטיני, ואין לי מושג מדוע העלית את הנקודה הזו.
בכל קבוצה תמצא תת-קבוצה עם מטרות מנוגדות, אז מה?
באותה מידה אתה יכול לומר "לפני שאתה דורש מהערבים להכיר בכך שישראל היא מדינה יהודית, דרוש זאת מאנשי השמאל העיקבי"…
אני מצטער אבל זהו פשוט טיעון חסר משמעות.
בעניין החלטת החלוקה:
אתה מודה בעצמך שהערבים התנגדו להחלטת החלוקה, והסיבה לא מעניינת.
כאשר בית-משפט (האו"ם, לצורך העניין) קובע משהו – הרי שההחלטה מחייבת את שני הצדדים, ומי שלא מקיים את ההחלטה מואשם בביזוי בית-הדין ונענש. אז מה לך כי תלין?
היתה החלטה, הערבים התעלמו ממנה ועוד פתחו המלחמה, האם אין הם האשמים העיקריים במצבם היום?
אני מוצא לנכון להוסיף כאן קישור לאתר של העיתונאי הבריטי Alan Hart שנתקלתי בו במקרה בשעת שיטוט ברשת.
הפרויקט שלו כולל 12 ראיונות עם אנשים שונים שבאו במגע עם הנושא ומצטרפים יחד לאחד האתרים המעניינים והחשובים שנתקלתי בהם עד היום.
לכאורה Alan Hart בריטי המדבר אל השומע שאינו מישראל אך אולי מתאימים יותר באורח פלא דווקא לישראלים.
אני מקווה שיש גישה לאתר שלו מישראל.
Alan Hart – The hart of the Matter
— קישור —
30/10/2009
המשך התשובה ליוסף, ותשובה לבנימין.
במוסף "הארץ" מיום ששי 30/10/2009 בראיון עם אחותו של רבין, בעמוד 22 מופיעה הפיסקה הבאה:
".. ב[בית-ספר ע.א.] כדורי הכיר רבין את יגאל פייקוביץ (אלון) בן המחזור הראשון של בית-הספר שגוייס אז ל"משטרת היישובים" [העבריים ע.א.] הנוטרים. הוא התמנה לפקד על יחידה צבאית ניידת, מצוידת בנשק, שסייעה לצבא הבריטי בדיכוי המרד הערבי[של 1939-1936 ע.א.].ומתחת לאפם של הבריטים אירגן בכדורי הדרכה בנשק לתלמידים. "
[מוסף "הארץ" 30/10/2009 ע' 22]
בעת שזה קרה בכדורי התחולל בפ.ק.פ.וויכוח בין בולוס פאראח לחנוך בז’וזה שטען כי הציונים בפלשתינה מהווים אומה וזכאים למדינה נפרדת ובולוס טען כי הציונים הם משתפי"ם של האימפריאליזם הבריטי ופ.ק.פ. חייבת לתמוך במאבק נגד האימפריאליזם למען הקמת פלשתינה עצמאית ודמוקרטית עם שיוויון זכויות לכל תושביה – יהודים כערבים.
זו טענת בולוס פאראח בספרו.לאור הציטוט מ"הארץ" האם לדעתך טענתו מופרכת ?
החלטת החלוקה של האו"מ מ- 1947 לא שינתה את מהות הציונות, שהייתה -ונשארה – משת"פ של האימפריאליזם. היא שינתה את הסטאטוס הליגאלי שלה כאשר האו"מ, מוסד חדש שנשלט אז על ידי המעצמות האימפריאליות (ארה"ב, בריטניה, צרפת) תמך בחלוקת פלשתינה.
אם רצונך להבין את מניעי הפלשתינאים שהתנגדו להחלטת החלוקה של האו"מ תחשוב לרגע איך אתה היית מגיב אילו העובדים הזרים בישראל כיום – נניח פליטי דאראפור – היו דורשים להקים לעצמם מדינה נפרדת בנגב. עם כל הסימפטיה למצבם – האם היית תומך בדרישה כזאת ?
למרות זאת הכריז נשיא מצרים נאצר, בוועידה הבינלאומית שנערכה בבאנדונג ב- 24/4/1955 שהוא מוכן להכיר בישראל אם זו תכבד את החלטת החלוקה של האו"מ ותאפשר לפלשתינאים להקים את מדינתם בשטח שהאו"מ הקצה להם. זו הייתה הצהרה בינלאומית שהתפרסמה בכל העולם.
רה"מ בן-גוריון (שהפר את החלטת האו"מ בהסכם הסודי שלו עם עבדאללה ב- 1948) דחה מיד את הצעת נאצר וכינה אותה "קטרוג מתחסד" . ב-1955 היה זה בן-גוריון שהתנגד למימוש החלטת החלוקה של האו"מ, שאותו כינה "או"מ – שמו"מ".
ב 2002 קיבלה "הליגה הערבית" ברוב קולות את ההצעה הסעודית לכרות הסכם שלום עם ישראל, לערוב לבטחונה וליצור עמה יחסים נורמאליים אם תסכים לחזור לגבולות 1967 ותאפשר לפלשתינאים להקים מדינה בשטח שהיה עד 1967 מסופח לירדן לפי ההסכם הסודי בין בן-גוריון לעבדאללה מ-1948.
עד היום לא הסכימה שום ממשלה ישראלית להצעת השלום הזאת.
אני חוזר ושואל אותך – האם לדעתך צדק בולוס פאראח ב-1938 או שצדק חנוך בז’וזה?
ותשובה לבנימין.
לא המקום בו אדם חי קובע את סיווגו הפוליטי. קובעת פעילותו הפוליטית. אדם לבן שחי בדרום-אפריקה בעת שלטון הגזענים הלבנים שם, שפעל נגד חוקי אפלייה לפי מוצא ולמען שיוויון זכויות במדינה משותפת, תרם למטרה חיובית. הפעילות נגד משטר המפלה בין אדם לאדם על סמך מוצאו, לא מקום מגוריו, הוא שקובע את סיווגו הפוליטי.
אותו דבר נכון לגבי המאבק להקמת מדינה משותפת – חילונית ודמוקרטית, עם שיוויון זכויות לכל תושביה ללא הבדל מוצאם – בפלשתינה. אני תומך בזה.
ואתה ?
עקיבא אור
29/10/2009
תשובה לתגובה שלפני הקודמת של יוסף.
(לעיכוב בתשובתי אחראי עורך המדור – לא אני)
בתגובה קודמת כתב "יוסף"
"ההידבקות שלך לשנת 38 ברורה לחלוטין מפני ש-9 שנים לאחר מכן מתמוטטת כל התאוריה שלך:
העצרת הכללית של האו"ם קיבלה את תוכנית החלוקה ומכאן שהתוכנית קיבלה גושפנקא רשמית כ"לא אימפריאליסטית בעליל", אלא כתוכנית שרוב מדינות העולם אישרו.
מכאן שאתה מוזמן לנטוש את הבירבור על "מדינת מהגרים בחלק מהארץ לא יכולה להתקיים בלי תמיכת האימפריאליזם", זה כבר לא "תמיכת האימפריאליזם" אלא תמיכת האנושות."
ספרו של בולוס פאראח, ורשימת אפריים דוויד דנו בוויכוח בתוך פ.ק.פ. ב-1938 בין תומכי המדיניות של "פלשתינה חילונית ודמוקרטית" לבין תומכי "זכות ההגדרה העצמית של היהודים בפלשתינה" כלומר – בחלוקת הארץ לשתי מדינות לפי מוצא לאומי, ב- 1938.
אני התייחסתי לנושא זה ולתקופה זו.
תגובתי הייתה שבהקשר של 1938 צדקו אלה שתמכו במדיניות של "פלשתינה חילונית ודמוקרטית" וטעו אלה שהסתמכו על "זכות ההגדרה העצמית לפי מוצא לאומי".
עמדתי נובעת משתי הנחות:
1) אני תומך באנתרופו-צנטריזם לפיו טובת כלל האנושות קודמת לכל שיקול אחר. אני מתנגד לאתנו-צנטריזם – העיקרון לפיו טובת קבוצה לאומית/גזעית/שבטית קודמת לכל שיקול אחר.
2) בהקשר של הפוליטיקה העולמית ב-1938 טובת האנושות הייתה מאוימת על ידי האימפריאליזם.
בפלשתינה שלט האימפריאליזם הבריטי וכל גישה פוליטית נמדדה לפי יחסה אליו. בלי תמיכת האימפריאליזם לא יכלו ציונים להגר לפלשתינה.
הבהרתי בתגובה קודמת שציונות ואימפריאליזם תמכו זה בזה. עיקרון חלוקת פלשתינה סייע לאימפריאליזם ולכן נכון היה – ב-1938 – להתנגד לכך.
לכן לדעתי צדק בולוס פאראח בוויכוח.
ובאשר לאו"מ.
יוסף רואה את האו"מ כמייצג את האנושות.
אני מציע לו לערוך מחקר כדי לברר כמה מאזרחי ישראל יודעים מי נציגם באו"מ וכמה שרים בממשלה יודעים מה אמר נציג ישראל בנאומו האחרון באו"ם.
כולנו יודעים את התשובה: 98% מאזרחי ישראל לא יודעים מי נציגם באו"מ וחוץ משר החוץ וראש הממשלה אין לרוב השרים מושג מה אמר נציג ישראל באו"מ.
זה נכון בכל המדינות בעולם.
כפי שאמר פעם בן-גוריון: "או"מ – שמו"מ"
נציג באו"מ הוא פקיד ממונה על ידי ממשלה
ולא נבחר על ידי האזרחים.
הוא מייצג ממשלה – לא את אזרחי המדינה.
לכן מגוחך לומר שהאו"מ מייצג את האנושות.
האו"מ מייצג ממשלות – לא את האנושות.
האו"מ נוסד ב- 28/6/1945 כדי לשמש במה קבועה לדיונים בין ממשלות. עד סוף שנות ה-60 הוא שימש כלי בידי ממשלות בריטניה. צרפת. וארה"ב (שמימנו אותו ושהיה להן רוב במוסדותיו) לשם הענקת לגיטימציה למדיניותן האימפריאליסטית.
רק לאחר שרוב עמי אסיה ואפריקה השתחררו מהקולוניאליזם הבריטי,הצרפתי,הפורטוגזי, הבלגי וההולנדי בסוף שנות ה-60 החל האו"מ לבטא מדיניות שונה.
ב- 1948 תמך הרוב באו"מ בחלוקת פלשתינה לשתי מדינות כי סטאלין שינה את מדיניותו והחליט לתמוך בחלוקה.
זה לא שינה את תלותה הפוליטית, הכלכלית, והצבאית, של הציונות באימפריאליזם.
התלות עברה מבריטניה לארה"ב.
אך עמי האיזור (העמים – לא ממשלותיהם) המשיכו להיות בניגוד אינטרסים מובנה עם האימפריאליזם המנצל את משאביהם ומונע הקמת משטרים הדואגים לקידמת כלל אזרחיהם.
הציונות הייתה -ונשארה- בת-בריתו של האימפריאליזם גם כשהאימפריאליזם העותמני הוחלף בבריטי וכשהבריטי הוחלף באמריקאי.
החלטת החלוקה של האו"מ לא שינתה מצב זה
המדינה הציונית אחרי 1948 קשורה באופן מובנה עם האימפריאליזם כמו התנועה הציונית לפני 1948.
לא בגלל קוצר ראות או רוע לב אלא בגלל זהות אינטרסים מובנית מבחינה היסטורית בין מדינת מהגרים לבין הכוח האימפריאלי התומך במדינת מהגרים ומרסן אוכלוסיות מקומיות.
עקיבא אור
הורי, ניצולי שואה ומחנות השמדה, הגיעו לא"י כאודים מוצלים מאש שאף אחד לא רצה לקבלם בשום מקום אחר והם לא היו מסוגלים לחיות עוד בגיא ההריגה של בני משפחותיהם ובני עמם. הם לא שנאו ערבים או יהודים ולא ידעו כלום על הסכסוך עם הפלסטינים על אדמות העמק. אני כבר נולדתי כאן ואיש לא שאל אותי על כך.
אבל למה לעזאזל אתה חזרת למקום הארור הזה לעת זיקנה אחרי שכבר עזבת אותו כאדם בוגר וחיית עשרות שנים באירופה כשאתה נלחם כל הזמן בציונות ובכל מה שהמקום הזה מייצג עבור היהודים? האם ה’תודעה האנטי-ציונית’ שלך מקנה לך איזשהם זכויות לחיות כאן ע"ח הפלסטינים ועל אדמותיהם שאין לחב"דניק מברוקלין המתנחל ביהודה ושומרון? איך אנחנו אמורים לקחת ברצינות את הטפותיך המוסרניות-פוליטיות-מהפכניות לאור הרקורד הזה? לפני שאתה מחפש את הקיסם בעינינו, טול קורה מבין עיניך.
האם לפני שחזרת להתגורר על אדמות הפלסטינים ביישות הציונית שאלת את בעלי הבית – למשל את ח’אלד משעל ומחמוד א-זהאר מהחמאס – האם הם שותפים לדעותיך ומרשים לך בכלל להתיישב על אדמתם, או שהחלטת שאתה בתור ‘מהפכן’ קובע לעצמך ‘זכויות קניין מהפכניות’ במקום הנראה לך מבלי להתחשב בדעתם של בעלי המקום?
ומה דעתך על ‘עליית’ מיליוני יהודים מהפכניים לבנים כמוך לפלסטין ערבייה ע"פ חוק השבות ו/הדרכון הציוני – כל עוד הדבר נמנע ממיליוני פליטים פלסטיניים מנושלים ומסכנים המתגוללים במחנות? האם זה מוסרי ו’מהפכני’? בכלל אפשר יהיה לפתוח את גבולות הארץ בפני כל דכפין ‘מהפכני’, למשל מיליוני רוסים ואוקראינים שלא לדבר אסיאתים, אפריקנים ולטינו-אמריקנים שישמחו לחיות ברמת החיים שאתה חי בה ביישות הציונית ו’לעלות’ לפלסטין על שפת הים התיכון ולכונן בה את ‘מדינת כל-אזרחיה’ יחד עם הפליטים הערבים, היהודים הלבנים המהפכניים מסוגך – וגר זאב עם כבש ונמר עם גדי ירבץ… אבל בינתיים תוך כדי שימוש בפריבילגיות שיוענקו להם ויימנעו מאחרים.
אך כמו שאולי הבנת, אנחנו חיים בבינתיים ולא באחרית הימים, ובינתיים אתה מנצל בציניות את חוקי הגזע הציוניים לטובתך, עושה ‘עלייה מהפכנית’ לפלסטין הערבית תוך שימוש במוצא היהודי ו/או באזרחות הציונית שלך, חי טוב על אדמות הערבים בתל-אביב וסביבותיה ועושה – איך לא? – ‘רבולוציות’.
1/11/2009
תשובה ליוסף על "מיהו יהודי"
(לצערי מעכב עורך המדור את פרסום תגובותי זה יוצר רושם מוטעה כאילו אינני עונה)
יוסף כתב לי בתגובה קודמת:
"העם היהודי מורכב מאנשים שנולדו לאם יהודיה או כאלה שעברו גיור. כל אלה ביחד מרכיבים את העם היהודי, מכאן ש"מדינת העם היהודי" היא מדינה בה יש רוב של אנשים כאלה ואין לזה כל קשר לחוקי ההלכה. חבל שאתה לא מבין שדתי גמור וחילוני גמור הם יהודים באותה המידה בדיוק, "
הרישא של ההגדרה שלך ש"יהודי הוא מי שנולד לאם יהודיה" פסולה מבחינה לוגית כי היא מסתמכת בגוף ההגדרה על המושג אותו יש להגדיר. איך תגדיר את יהדותה של האם? באמצעות יהדות האם שלה? ומנין לך שהאם יהודיה? האם תחזור אחורה עד "רחל אמנו" שספק אם הייתה קיימת?
אתה קובע " X הוא מי שהוא X". זה מגדיר את מה שטעון הגדרה באמצעות עצמו.
הסיפא שלך "יהודי הוא מי שעבר גיור" היא דתית. האם ישראלי חילוני שלא התגייר הוא "יהודי"?
הגדרתך לפי האם פסולה מבחינה לוגית והגדרתך הדתית אינה נוגעת לחילונים.
נשארת ההגדרה האמפירית שקובעת כי "יהודי הוא מי שחי לפי 613 המצוות של ההלכה".
לכל מי שחי כך אין שום בעיית זהות, הוא – ואחרים – יודעים מה זהותו. זו גם ההגדרה היחידה שאיש אינו חולק עליה. לכל ההגדרות האחרות יש ליקויים חמורים – ורבים חולקים עליהן.
הרצל היה חילוני גמור וכך גם הציונות שלו. המדינה שהציונים הקימו היא מדינה ציונית – וחוקיה אינם חוקי ההלכה. רוב חוקיה חילוניים.
רק מדינה שחוקיה הם חוקי ההלכה היא מדינה יהודית.
אזרחי ישראל החילונים – אם אינם ערבים – הם "גויים דוברי עברית". מבחינה תרבותית ופסיכולוגית הם קרובים לגוי חילוני לאין ערוך יותר מאשר ליהודי דתי.
כל יהודי דתי שולל את הקביעה ש"ישראל היא מדינה יהודית" לכן אי אפשר לדרוש זאת מהערבים. שום שומר מצוות לא ידרוש ממישהו להגדיר אותו – או מדינה שחוקיה חוקי ההלכה – כ"יהודית" . הוא ייעלב אם זהותו תוגדר על ידי אחרים
זהותו נקבעת על ידי התנהגותו לא על ידי הגדרות פורמאליות.
מי שזקוק להגדרות פורמאליות יש לו בעיית זהות.
זו הבעייה שהציונות ניסתה לפתור באמצעות הקמת מדינה ציונית ונכשלה.
עקיבא אור
נראה שיש לך בעיה עם הבנה וקבלה של ההגדרות "יהודי" ו"מדינת העם היהודי".
זה לא היה נורא אלמלא היית מציג את דעותיך הפרטיות כאילו הן נחלת הכלל, וחבל שאתה עושה כך מפני שהכלל חושב בדיוק את ההיפך.
קודם כל עליך לעשות הפרדה ברורה ביו "מדינה יהודית" לבין "מדימת העם היהודי".
שאיפת הציונות היא לקיים מדינת שהיא "מדינת העם היהודי" ולאו דווקא "מדינה יהודית", ולכן אתה מתפרץ כאן לדלת פתוחה.
העם היהודי מורכב מאנשים שהינם יהודים לפי ההגדרה שכתבתי. לצורך העניין מופיעה ההגדרה הברור ההנ"ל בויקיפדיה:"לפי ההלכה, כל צאצא לאם יהודיה, אפילו הצהיר מפורשות על המרת דת וכן כל אדם אשר עבר גיור הינו יהודי".
הבנת? לא רק חילוני גמור, אלא גם יהודי (בן לאם יהודיה) שבכלל לא רוצה להיות יהודי – עדיין קובעת אותו ההלכה שהוא יהודי.
האם זה מחזק את דעתך או את דעתי?
ניחוש אחד יספיק…
הגדרת מיהו יהודי היא הגדרה מאוד ברורה ויציבה, לרבות עניין האם היהודיה.
עובדה היא שאפילו המדקדקים ביותר בהלכה – נטורי קרטא הקיצוניים ביותר יסכימו שיהודי הוא זה שנולד לאם יהודיה, ולעומתו נוצרי או מוסלמי המקיים את כל תרי"ג מצוות היהדות אינו יהודי כלל ועיקר, ואין שום סיכוי שיוכר ככזה.
אם אתה לא מאמין אז אתה יכול לקפוץ לבני-ברק ולשאול.
והתשובה לשאלתך הנוספת לגבי רחל אימנו היא "אכן כן", ז"א שההגדרה של יהודי היא הגדרה רקורסיבית ותקפה לחלוטין, ובסיס הרקורסיה נמצא אי שם בעבר הרחוק בתקופת המקרא לפני בערך 4000 שנה .
זה שאתה לא מכיר בעבר הזה לא אומר שהוא לא תקף.
לא טענתי ש"X הוא מי שהוא X" אלא "X הוא מי שהוא בן של X" ואין כאן שום כשל לוגי.
צריך להודות בעובדות:
הלוגיקה שלך לגבי "יהודי" = "אדם המקיים מצוות" היא לוגיקה פרטית שלך שאינה מקובלת לא על החילונים ולא על הדתיים, והטענה שלך ש"זו גם ההגדרה היחידה שאיש אינו חולק עליה" היא טענה לא נכונה בעליל.
2/11/2009
תשובה ליוסף
זהות – של יחיד,של ציבור,של מדינה,של מפלגה, של חברה, נקבעת על ידי ה-ת-נ-ה-ג-ו-ת-ם, לא על ידי הצהרותיהם, לא על ידי תכונותיהם, לא על ידי הופעתם החיצונית,לא על ידי תכונות גנטיות, לא על ידי תעודות ומסמכים ותהיה חשיבותם אשר תהיה, ולא על ידי מה שאחרים אומרים עליהם ותהיה סמכותם אשר תהיה.
זהות אינה נקבעת לפי מה שבעליה אומר על עצמו ולא לפי מה שאחרים אומרים עליו אלא לפי מעשיו,ותגובותיו. כלומר – לפי התנהגותו.
זו ההגדרה שלי ל"זהות".
לא רק לזהות יהודית אלא לזהות בכלל. לכל זהות שהיא.
אינך חייב לקבל אותה.
אם יש לך הגדרה משלך ל"זהות" – נסח אותה!!!
אל תצטט אחרים – נסח את ההגדרה שלך.
ובקשר להגדרות (אתה כנראה לא יודע לוגיקה):
הגדרה בעלת תוקף ל "X" תקבע:
"X" הוא א.ב.ג.ד. וכו’ .
אסור ש "X " עצמו יופיע בשום מקום לאחר המילה "הוא" כי זה שימוש ב "X" כדי להסביר מהו "X".
זה לא מסביר כלום ופסול מבחינה הגיונית. קוראים לזה "הגדרה מעגלית".
אמרתי כי "יהודי הוא מי שחי את חיי היומיום שלו לפי 613 החוקים של ההלכה (תרי"ג מצוות)"
חיים לפי המצוות מעצבים ה-ת-נ-ה-ג-ו-ת ספציפית.
כל מי שחי לפי המצוות נחשב ל"יהודי".
אין שום דוגמה לכך שמוסלמי, נוצרי, או חילוני חי את חייו לפי 613 חוקי ההלכה.
יתר על כן-יהודים שחדלו לחיות לפי המצוות נעלמו בהדרגה מהיהדות.
הגדרה לפי מוצא האם או לפי גיור מדביקה תווית לאדם אך אינה אומרת מאומה על מהותו.
אפשר להדביק תווית "קוקה-קולה" או "יין אדום עתיק" על בקבוק המכיל חומצה. זה לא ישנה את מהות (זהות) הנוזל בבקבוק.
מה שקובע את מהותווזהותו) של הנוזל בבקבוק איננה התווית המודבקת על הבקבוק אלא התנהגות הנוזל כשהוא בא במגע עם חמרים אחרים.
אותו דבר אמור לגבי זהותו של אדם, או ציבור, או מפלגה, או מדינה.
לא מה שדו"ח גולדסטון אומר על צה"ל קובע, אלא עצם מעשי צה"ל במבצע "עופרת יצוקה".
כדי להקדים תגובה לתגובות עתידיות אוסיף: שום מעשה של החמאס אינו מהווה הצדקה לפשעי מלחמה של צה"ל.
זהות צה"ל נקבעת לפי התנהגותו ולא לפי התנהגות אויביו.
עקיבא אור
אני מצטער אבל אני פשוט לא מסכים כמעט עם אף מילה שלך.
נתחיל מעניין הזהות של "יחיד,של ציבור,של מדינה,של מפלגה, של חברה, הנקבעת על ידי ה-ת-נ-ה-ג-ו-ת-ם".
אז קדימה: ההגדרה "ישראלי" למשל תקפה לגבי אנשים שהם מתנחלים מהימין הקיצוני,
אבל "ישראלי" הוא גם איש שמאל עקבי הכותב בגדה השמאלית ומצביע בל"ד,
"ישראלי" יכול להיות איש מרכז חילוני שגר בת"א ועושה מילואים, וזה יכול להיות גם ערבי ששונא את צה"ל או חרדי שמפגין בשבתות בירושלים.
כל אלו ישראלים גם אם המרחק בין צורות ה-ת-נ-ה-ג-ו-ת-ם וחייהם גדול כמרחק מזרח ממערב.
אין תו תקן ל"ישראלי" כמו שאין תו תקן ליהודי.
ההגדרות קשיחות וברורות ללא קשר לאורח החיים: או שאתה ישראלי או שלא,
ולחילופין: או שאתה יהודי או שלא.
ובעניין הזה צר לי מאוד אבל ההגדרה שלי ל"יהודי" היא בדיוק "ההגדרה של האחרים".
מה לעשות? אני לא חייב שתהיה לי הגדרה שונה ואני מקבל את מה שהיה מקובל במשך אלפי שנים.
בעניין קיום 613 המצוות: אין אבסורד גדול מזה. מה קורה אם יהודי פלוני מקיים רק 612 מצוות? ואם הוא מקיים רק 330 מצוות?
היכן הקו המגדיר את "המאמין הסביר" כדי שיחשב יהודי בעיניך?
אתה אומר ש"הגדרה לפי מוצא האם או לפי גיור מדביקה תווית לאדם אך אינה אומרת מאומה על מהותו", וזה הדבר היחיד בו אני מסכים איתך.
אבל יהודי זה עניין בינארי – כן או לא, אין קשר למהות.
אם תשאל אדם דתי אז הוא יאמר לך כמובן כל מיני דברים על רמת קדושה גבוהה שיש ליהודים, מהות עמוקה יותר ושאר ירקות.
אבל מצד שני הוא יסכים שגם חילוני גמור כמוני שותף לכל המידות הטרומיות היהודיות הללו, זו בדיוק הסתירה הגדולה ביותר בדברים שלך: גדולי המאמינים בהגדרה "שלי" הם דווקא אלו שאתה מחשיב כ"יהודים אמיתיים"…
איך אתה מסביר את זה? דווקא ההודים האמיתיים טועים בגדול??
בעניין הלוגיקה – במקומך לא הייתי מתעקש.
כמהנדס מחשבים אני מכיר לוגיקה היטב ובפרט רקורסיות.
מה לעשות שהגדרת "יהודי" היא לא הגדרה מילונית אלא הגדרה רקורסיבית, וכך היא גם מופיעה בכל המילונים….
זו כמובן אינה הגדרה מעגלית מפני שאם תלך איתה צעד-צעד עד הסוף (או יותר נכון – עד ההתחלה) תגיע לבסיס הרקורסיה שהוא אברהם אבינו ושרה אימנו.
זו באמת לוגיקה פשוטה.