הכפריים המודרניים באזורים המזרחיים והדרומיים הם שילוב חיובי של הכפר המסורתי הישן והאינדיבידואליזם של העיר המודרנית. בתחום הכלכלי הם כבר הפכו לאינדיבידואלים העובדים בשביל עצמם בלבד, אבל החיים בכפר משאירים אותם קשורים לטבע ולאנשים שסביבם. כך כבודם ומעמדם החברתי, כלומר, תודעתם העצמית, מושגים לא רק בדרך ההובסיאנית-לוקינית, דרך התחרות וההצלחה הכלכלית, אלא גם באופן חברתי, באמצעות דרך הארץ והכבוד שהם מעניקים וזוכים להם מצד הקהילה הכפרית.
יחס הכבוד להוריהם הזקנים הוא אחד הביטויים לכך. כמו כן, אין ריצה אחרי סמלים של סטטוס חיצוני והכסף מושקע בבית פנימה, בהידור ובריהוט של הדירה. הבניה נעשית באופן אינדיבידואלי, אולם על פי תוכנית משותפת המשמרת את המראה החיצוני האחיד של הבתים. הנישואים והמשפחה הגרעינית הם הנורמה המקובלת וקשה לתאר גירושים בקרב הדור הראשון של "המצליחנים" בכפר, בני 50-40. אצלם זהו סוג של עושר חומרי "צנוע" שעשוי לשמש כמקור השראה לחברה המערבית. ברור גם שהם עדיין כפריים באופיים ובהשכלתם ואינם מוכשרים לחיות בעיר האינדיבידואלית התחרותית. הם ישרים, לבושים פשוט, כמעט ללא שום הידור ואיפור.
המדינה מגיעה אליהם לטוב ולרע במישור התעמולתי-האידיאולוגי, בעיקר דרך החינוך, הטלוויזיה והאירועים החגיגיים, אך גם במישור האדמיניסטרטיבי והכלכלי, במתן סיוע לפרויקטים, בבניית תשתיות וכו’. כך למשל, נסיעה שנמשכה שעתיים וחצי בדרך לא דרך, נמשכת היום חצי שעה באוטוסטראדה.
נראה שבאזורים האמורים, הרוב המכריע כבר משלב את החקלאות בעבודה במפעלים באזור. רק הזקנים, שלא מוכשרים לעבודה אחרת, נשארים בכפר כל השנה. כך, אפשר להגיד ש-90 אחוז מהאוכלוסיה היא כבר עירונית בחלקה, ובכל אופן איננה מוגדרת עוד למעשה כאוכלוסיה כפרית במשמעות הישנה. על כן, כל התהליך האנגלי של הצבר ההון הראשוני המתואר בפרק 24 ב"קפיטל", כלומר, נישול האיכרים מאדמתם והמעבר ההמוני מן הכפר אל העיר התעשייתית, נעשה כאן בצורה "תהליכית" ואנושית יותר; ללא הניתוק האכזרי והפתאומי של האיכרים מהעולם הישן המוכר להם וזריקתם לכור ההיתוך של המפעל התעשייתי המודרני. התהליך נעשה בדרך חלקית והדרגתית בפיקוח המדינה, לא כ"זה אחר זה" אלא כ"זה לצד זה". כך אין כאן אותו המון אדם הנבלע במפעלים וברחובות של העיר התעשייתית האפורה.
גם אצל בעלי ההון המצב שונה. בעל המספנה השיג את ההון הראשוני מהמשפחה הקרובה, לכן הוא עדיין קשור למשפחה ומחוייב לערכיה. זהו ניגוד גמור לדימוי של הקפיטליסט האמריקאי, שניתק כל קשר חברתי והשיג את הונו במו ידיו. המגבלה השנייה היא המדינה והמפלגה הניצבות מעליו, בניגוד גמור למעמד ההגמוני של בעלי ההון באנגליה ובארה"ב במאה ה-19 ובמאה ה-20 . יתר על כן, בעל המספנה רואה את המספנה שלו גם כתרומה למאמץ הלאומי והאזורי ומתגאה בכך שב-2018 סין תשיג את קוריאה ואת יפן בייצור ספינות.
מרקס טועה כאן גם במשמעות העבודה בחייו של אדם, אף שרוב העבודה שם היא עדיין העבודה התעשייתית היוצרת אובייקט המנוכר לפועל. ראשית, המפעל הקטן בעיר המחוז או בכפר נראה אחרת לגמרי מהמפעל התעשייתי בעיר הגדולה והרחוקה. שנית, נראה שהפועלות העובדות במפעל הטקסטיל הקטן בכפרן מודות לבעל המפעל שאפשר להן להגדיל את הכנסתן והוציא אותן מדל"ת האמות של משפחתן. שלישית, המדינה מפקחת במידה זו או אחרת על התנאים הסוציאליים, כך שלא בכל מקום שורר אותו ניצול כלכלי טהור של הקפיטליזם האנגלי הישן. הפועלות עובדות 8 שעות ביום, חמישה ימים בשבוע, ומקבלות 1,000 יואן (700 ש"ח) בחודש (פועל מקצועי במספנה מרוויח 4,000 יואן, מורה ותיק 5,000 יואן ובעל תפקיד בשלטון המקומי בעיר קטנה בדרום-מערב סין מרוויח 3,000 יואן). רביעית, הניכור והיעדר מודעות עצמית של אותן פועלות, מקורם לא ביחסי הייצור, אלא ביחסיהן הפוליטיים, כלומר, מעמדן החברתי וההשכלתי הנמוך, המשאיר אותן מחוץ ל"משחק" הפוליטי, הן כנשים במשפחה והן כאזרחיות הכפר, המחוז והמדינה. ללא עיתון, ספר או כל מקור ידע חיצוני אחר, הן נשארות שקועות רק בקיום הבלתי אמצעי הפרטיקולרי שלהן, ללא כל מימוש וגילוי של הכושר התבוני שלהן כיצורים אנושיים. נראה שהיצירתיות הממומשת היחידה שלהן הזוכה להכרה מחוץ לביתן מושגת דווקא בייצור המעילים הנשלחים מעבר לים. בהשכלה ובהשתתפות הפוליטית טמון אפוא גם שחרורן – מפועלות בורות העושות כל היום עבודה גופנית מונוטונית וחסרת כל ייחוד ומקוריות, לנשים שיכולות לעמוד על שלהן, להביע את דעתן ולהגן על זכויותיהן. אם כן, הבעיה שלהן איננה העבודה המנוכרת במפעל, אלא הדרתן מההשתתפות הפוליטית והחברתית. פגשנו מעט מאוד נשים במעמד חשוב בשלטון המקומי והמפלגתי. אולם נראה שהדור הצעיר, המשכיל יותר, של הנשים ישנה את פני הדברים.
האופי הכפרי המקומי של העשירים החדשים משאיר אותם בכפר, לכן, בין היתר, אין להם צורך במכוניות כסמל סטטוס וכאמצעי תחבורה נוח. לכן בכל האזור העשיר הזה הכבישים הרחבים ריקים כמעט. נראה שתושבי הכפרים העובדים בעיר לא נוסעים בכל יום אלא רק בסופי השבוע, בין העונות החקלאיות ובחגים.
בבתי הספר הכפריים, ילדים בני 6 עד 12 גרים חמישה ימים בשבוע בפנימייה צפופה שאין בה שום מקום לפרטיות מכיתה א’ עד כיתה ו’. זה נראה כקולקטיביזם מכניסטי , אבל ברור שיש פה גם היבטים של קולקטיביזם אורגני, כלומר, חלוקת עבודה המבטלת, למשל, את החלוקה הטבעית בין גברים לנשים. כך הילדים מגלים את ייחודם ואת מעלתם כיצורים חושבים, באמצעות תרומתם והשתתפותם בחברה וההכרה בהם מצד החברה.
הפערים החברתיים והכלכליים בסין לא ייאמנו. ואף על פי כן, בגלל המרחקים העצומים והיעדר הקומוניקציה, לא נראה שהפערים הללו מעוררים ניגוד פנימי המסכן את היציבות הפוליטית כמו נושא הבדואים בישראל. כמו כן, תושבי האזורים הרחוקים והנידחים הללו חיים עדיין כשלעצמם ובשביל עצמם, ללא כל תחושה של ניכור ונחיתות ביחס לעולם המודרני המקיף אותם. כך, ההבדל והנחיתות של הכפר קיימים יותר בעיני הצופה מבחוץ ופחות בעיני הכפריים עצמם. בניגוד לישראל, המדינה דווקא מנסה מעט לשפר את מצבם ובבירור איננה מקשה את חייהם. כך גם בהכרזותיה ובהגדרתה של המדינה כ"רפובליקה עממית" הם יכולים לפחות להזדהות איתה בתור אזרחים סינים השווים לכל דבר.
המפלגה היא גוף פוליטי רעיוני ומנגנון שלטוני יישומי גם יחד. השילוב הזה יכול היה להיות טוב רק בתנאי שהתיפקוד הרעיוני של המפלגה היה גובר על התיפקוד השלטוני ומנחה אותו. אלא שלשם כך נחוצה "אידיאה" אמיתית כלומר, האידיאה הרפובליקנית האזרחית, שתשמש מקור השראה ועיקרון מנחה של השלטון. הקומוניזם הוא רעיון מסובך מדי ומלא סתירות שאף אחד לא יכול להבינו, הנותן מקום לפרשנות מוסמכת הפועלת מטעם האליטה השלטונית. פרשנות המשתמשת במרקסיזם, בדומה לדת, כסמכות רוחנית וכממד של קדושה שבשמם ולאורם נעשים הדברים עלי אדמות. נראה שזה מקורם של היעדר השקיפות, כפל הלשון והסתירות בין ההלכה והמעשה המאפיינים כל כך את התנהגותו של השלטון הסיני. כלומר, חוסר יכולתו של המשטר לגשר בין האידיאל הקומוניסטי למציאות החברתית והכלכלית הסינית. דווקא המרקסיזם הפך בסין לפילוסופיה לא דיאלקטית, כלומר לאמונה סובייקטיבית חסרת כל מימוש וגילוי במציאות ההיסטורית. למעשה, מתקיימת שם סינתזה של לאומיות רפובליקנית וליברליזם כלכלי, אולם לא באופן מודע, כתכלית לשמם, אלא כאמצעי בלבד וכ"שלב מעבר" לקומוניזם. ניכר שהקומוניזם הוא הדת של המשטר הסיני, כלומר, מקור ההשראה והנחמה המוסרית שלו בכך שהוא מצדיק ומסביר את צעדי הדיכוי שהוא נוקט כ"צעדים הכרחיים" הדרושים בדרך להגשמת הקומוניזם. ברור בכל אופן שהמרקסיזם כמושג מסביר, כמקור השראה וכחזון הרמוני שוויוני איננו רלוונטי כלל במציאות הסינית. המרקסיזם משמש, כאמור, רק כספירה רוחנית השמורה לנאומים חגיגיים ולטקסים לאומיים, אולם אין הוא תורת חיים של העם עצמו. אם תשאלו סיני מצוי על מרקס, הוא יחייך וימלמל משהו חיובי רק כדי לצאת ידי חובה ואו כדי למלא את מצוות השלטון.
האיכרים בני המיעוט "המיאו" מציגים בגאווה את כלי הכסף והאריגים המסורתיים שלהם בחדר גדול מתחת לביתם. גם היין שהם מכינים ומכבדים בו את אורחיהם הוא ביטוי של הגאווה העצמית שלהם והצורך שלהם בהכרה מצד האורחים. באמצעות ההכרה הם משיגים את תודעתם העצמית כיצורים תרבותיים, יוצרים ומקוריים. מכאן הרצון שלהם לדבר עם האורח הזר, כדי להוכיח לו את כישרונם ויכולתם האנושית. כך, אין הם רק "אחרים", נחותים חסרי כל מעמד כפי שהם ניבטים בעיניה של העיר המודרנית, שאפילו איננה עוצרת ומסתכלת לעברם.
שנחאי החדשה, עוד יותר מבייג’ין, היא העיר של המאה ה-21 לטובה ולרעה. טובה לביזנס, לאליטות, לפרסומות ולתרבות הקלה ורעה לסיני הפשוט החי בשנחאי, בעיקר בכך שהיא מגמדת ומבטלת אותו. גורדי השחקים המוארים והמפוארים, כמו גם הכנסיות הגותיות, בהכרח מקטינים את האדם, אלא אם כן הם נבנו בתהליך היסטורי אטי והדרגתי כמו בניו יורק. אולם בשנחאי תהליך הבניה והפיתוח המהיר שיובא לסין נעשה בתוך עשור כהעתק של מנהטן ולא כמהלך שנעשה לשכלל ולפתח את העיר הסינית. כך, במרכז שנחאי, ממש ליד גורדי השחקים המודרניים, אפשר לראות את חצרות הבתים והסמטאות הצרות שבהן חיים אלפים בחדרים קטנים של שלושה על ארבעה מטר ופינת בישול שיש לה מקום לאדם אחד. ניתן רק לשער מה חושבים התושבים הוותיקים הללו למראה גורדי השחקים המפוארים שצמחו בן לילה לנגד עיניהם. מצד אחר, יש גם פנים אנושיות לעיר. הרמזור המסמן כמה שניות נותרו לך לחצות את הרחוב; קיר פלסטיק "חכם" השומר על האנשים ברציפים של הרכבת התחתית ונפתח אוטומטית ברגע שנפתחות דלתות הרכבת והצעירים הקמים לברגמן והמפנים לו את מושבם.
בבניין ההיסטורי שבו נוסדה המפלגה הקומוניסטית הסינית ב-1921, בניין שהפך למוזיאון של ראשית המפלגה, לא מבקר אף אחד. המבקרים היחידים באים לתערוכת צילומים שהוצגה שם לכבוד 60 שנה ליום הקמתה של סין "הקומוניסטית".
מריון טה היא מגיבה פיקטיבית, "טרולית" בשפת העם. היא בטח שם עט של מישהו שכותב כאן באופן סדיר יותר. אני דווקא די מרוצה מהמשחק שלה, עם ההתחסדות וההתלהטות הכאילו-מאואיסטית.
נא לא לקחת ברצינות.
כמה מוזרים הם בני האדם.
באה מגיבה (לצורך העניין נקרא לה מריון טה) עם רוממות הקומוניזם בפיה,
ואז היא מצדיקה הוצאות סיטונאיות להורג שעוזרות "לטהר את החברה מפושעים וגנבים",
ומבטלת בהינף יד את כליאתם על לא עוול בכפם של 10000 איש מידי שנה ע"י פקידות מושחתת.
אבל כאשר אומרים לה שהיא שגרירה גרועה מאוד של הקומוניזם – לפתע היא מגלה רגישות, ממש נפגעה ציפור נפשה העדינה עד כדי כך שהיא לא תתן לנו לחזות יותר בתגובותיה יקרות הערך.
לך תבין איך אדם כל-כך עדין נפש מקבל בשלווה שכזו את מה שקורה בסין עם זכויות אדם,
לך תבין…
אנו חשבנו כי על פי ציוויים ישירים של המדינה הסוציאליסטית נוכל להסדיר בדרך קומוניסטית את הייצור המדינתי ואת חלוקת המצרכים בארץ זעיר-איכרית. החיים הראו את טעותנו. למן אביב 1921 אנו מעלים תפיסה מסוג רפורמיסטי: לא לשבור את ההוויי הכלכלי-חברתי הישן, את המסחר, את המשק הזעיר, את הקפיטליזם, ולהשתלט עליהם בזהירות ובהדרגה. בנקודה זו בעיקר שברו המהפכנים את מפרקתם, משהיו מתחילים לכתוב את ‘המהפכה’ ב-מ’ רבתי מעוטרת, מעלים את ‘המהפכה’ למין אלוהות כמעט, מאבדים את העשתונות, מאבדים את הכושר לחשוב בקור רוח ובצלילות דעת.
דברי לניו ביום השנה ה-4 למהפכת אוקטובר.
נשמע מוכר?
אכן, קומוניזם הוא השלב האחרון. הוא כוכב המנצנץ באופק. המפלגה אמורה להנהיג את העם ולחתור לחברה סוציאליסטית על פי הכיוון שהוא מתווה, לא לנסות לרוץ ולנגוע בו ביד.
לכן המדינות שבראשן עומדת המפלגה הקומוניסטיות הן אכן לא קומוניסטיות. מי שתבע את הביטוי מדינה קומוניסטית" הוא דווקא מתנגדי המדינות הללו.
איך בסין המדינה דואגת לאזרחיה-ילדיה, בניגוד ליישות הציונית האוכלת את יושביה. ואיזה יופי של יציבות יש בסין לעומת התוהו ובוהו בסקטור הבדואי ביישות הציונית.
הלו, הלו, בסינקיאנג היית? ובטיבט? או שהמסע האנצתרופולוגי שלך הסתיים אצל האיכרים בני מיעוט ה’מיאו’ הפוסעים בגאווה עצמית כטווסים בלול?
"האיכרים בני המיעוט "המיאו" מציגים בגאווה את כלי הכסף והאריגים המסורתיים שלהם בחדר גדול מתחת לביתם. גם היין שהם מכינים ומכבדים בו את אורחיהם הוא ביטוי של הגאווה העצמית שלהם והצורך שלהם בהכרה מצד האורחים. באמצעות ההכרה הם משיגים את תודעתם העצמית כיצורים תרבותיים, יוצרים ומקוריים. מכאן הרצון שלהם לדבר עם האורח הזר, כדי להוכיח לו את כישרונם ויכולתם האנושית. כך, אין הם רק "אחרים", נחותים חסרי כל מעמד כפי שהם ניבטים בעיניה של העיר המודרנית, שאפילו איננה עוצרת ומסתכלת לעברם."
בטח דיוויד ליווינגסטון מנוחתו עדן כתב דברים דומים על הפראים באפריקה שהוא פגש במסגרת מסע ‘תגליותיו’. MISTER EHUD ADIV, I PRESUME?
אין לי מושג מה חושב המיעוט ה"מייאו", אבל שמעתי שהמיעוט האוייגורי לא מתלהב. גם לא המיעוט הטיבטי.
מתרבות המוסו המטריארכלית כבר נשארו רק סיפורים.
אל תיתן לרשמיך כתייר לבלבל אותך, אודי. אימפריאליזם סיני מוחק את תרבויות המיעוט בדיוק כמו אימפריאליזם אמריקאי וכמו אימפריאליזם ערבי. לא בהכרח מרוע.
המייאו הם בדיוק כמו אינדיאני בשמורה. מוצג ארכאי מוזיאלי, אטרקציה תיירותית. אין להם עתיד חוץ מ"שחקנים". התרבות שלהם מתה.
ללא ספק, בסין קיימת רק כלכלה קפיטליסטית "זעירה", של משקים קטנים כגון נייק, אינטל, מוטורולה ואקסון, וחקלאים זעירים ועצמאיים כגון מונסנטו, נסטלה ווולמארט. חוץ מזה, מה הקטע הזה של לעשות מהפכה, להתהדר בקומוניזם לשמו, לעשות מהפכת תרבות אדירה, ורק 30 שנה אחר כך להחליט ש"בעצם זה לא זה" ולהוריד הילוך?
אורוול כתב על זה ספר פעם, כדאי לך.
אופק:
שמעתי את הבדיחה הזאת באלף גרסאות, לא רק על מולדתך בעבר אלא גם על מולדתי בהווה ועל כל מיני מולדות וחזונות אחרים..
לאופק לא אמורים להגיע, אמורים להתקרב אליו והוא אמור להתרחק ממך, ובמרדף האין סופי הזה אתה מגיע לדברים שאלמלא אשליית האופק לא היית מגיע אליהם.
"הקטע הזה":
"הקטע הזה" הוא הלקח האמיתי מנפילת ברית המועצות וארצות סוציאליסטיות אחרות. הצליעה ואחריה העצירה לא נבעה מ"היעדר דמוקרטיה", אלא מניהול הכלכלה על פי קרטריונים אידיאולוגיים נוקשים והאמונה הפשטנית ב"סוציאליזם בארץ אחת".
(אגב, בסין תמיד היה סקטור פרטי ש"מהפכת התרבות" כמעט לא נגעה בו. אם כי היו לה שיגעונות אחרים).
כל עוד העולם קפיטליסטי – כל פינה בו קפיטליסטית, אך מפלגה מהפכנית שניצחה במהפכה חייבת לדאוג שגם הקפיטליזם בה יקדם ככל הניתן את היעדים הסוציאליסטים, כלומר יותר מזון, יותר חינוך, יותר בריאות, יותר השכלה לכל האוכלוסיה.
זה מה שמתרחש בסין, אפילו על פי התיאור הלא אוהד של אהוד.
התיאור הבלתי אוהד של אהוד מתאר בפנינו תופעה ייחודית: צמיחה כלכלית שאכן מקרינה על כל שכבות האוכלוסייה ופועלת לטובת כולם. דווקא כאן מתקיימת "תיאוריית הטפטוף" של הנאו ליברליזם. אבל הנאו ליברלים וכן ה"מרכסיסטים" האקדמיים שנוסעים לסין עם "שולחן ערוך" סוציאליסטי ושופטים את המפלגה לפי רשימת "הגדרות" –
לא מבינים שאותה "תיאוריית טפטוף" יכולה לחול רק כשהקפיטליסטים כפופים לדיקטורה המהפכנית של המפלגה ולא כשהממשלה ה"דמוקרטית" כפופה להם.
גם אהוד יודע שאלמלא אותה "דת קומוניסטית" שום דבר בסין לא היה כפי שהוא היום.
משמע: המפלגה אכן מגשימה את הסוציאליזם בדרכה שלה על פי התנאים האובייקטיבים, ואת זה היא לא אמורה למצוא בשום ספר ובשום רשימת הגדרות. היא אמורה לכתוב במעשיה את הספרים הבאים.
דווקא משום כך המרכסיזם בסין הוא כן דיאלקטי. הוא דיאלקטי כי הוא מפרש את התיאוריה לפי התנאים שעמן הוא מתמודד, ובשל היותו דיאלקטי הוא מגיע לעתים למהלכים שנראים למראית עין מנוגדים למה שניתן להבין מהסתמכות בלעדית על המילה הכתובה.
מה שמזכיר לי בדיחה שהבאתי ממולדתי הסובייטית (לשעבר):
המורה מסביר בכיתה את ההחלטות של ועידת המפלגה האחרונה ואומר: ילדים, הקומוניזם נמצא כבר מאחורי האופק.
וניה, שכמעט נרדם בשיעור, התעורר לפתע בבהלה וקרא לעבר המורה: חבר מורה, מה זה אופק?
המורה לא התבלבל והשיב: וניה, אתה לא יודע? אופק זה דבר שככל שאנחנו מתקרבים אליו הוא מתרחק.
הצלחה במסע שלך אל האופק, יובל!
אולי למר אדיב יש גם נתונים כמה מרוויח קומיסר בצבא הסיני או סתם איש צבא בדרגות הנמוכות? ……….
אז תקן אותי אם אני טועה – בניגוד למצוותיו המפורשות של מרקס, מותר לנו לא להרוג את כל הקפיטליסטים אלא להשאיר חלק מהם בחיים כדי שיצילו את כלכלתנו הסוציאליסטית המתמוטטת? זה חידוש מרענן!
בעיניי דווקא "הוצאות סיטונאיות להורג" הוא עניין ריק מתוכן, כפי שלמדנו מהחבר סטאלין,
בטח כאשר ההוצאות להורג ממשיכות משום מה להיות "סיטונאיות",
מה שמוכיח שהן לא מטהרות את החברה משום דבר.
אגב, חשבתי שההארה הסוציאליסטית הנפלאה אמורה לפקוח את עיניים של הפושעים למיניהם, ולגרום להם לחזור למוטב ולהצטרף לשירת האינטרנציונאל בגרונות ניחרים במקום לפשוע,
אז למה זה לא עובד??
על איזה מצוותיו המפורשות אתה מדבר? תקרא במניפםט הקומוניסטי, מאת מרכס בכבודו ובעצמו, את עשרת הצעדים המעשיים שלדעת מרכס על הפועלים לבצע לאחר המהפכה.
וכך בחשבון שהוא העלה לנגד עיניו מהפכה שתקיף חלק ניכר של העולם, ולא איים מהפכניים בים קפיטליסטי.
— קישור —
אין אף "איש שמאל אמיתי" , "הומניסט בכל תנאי" שיכתוב כמה מילים על זכויות האדם בסין?
על מחנות החינוך מחדש תרומות אברים וולונטריות מאסירים פרויקט פינוי ללא פיצוי משטח הכפר האולימפי, הוצאות להורג? "או כשחוטבים עצים עפים שבבים?"
לכול "ההומניסטים" המודאגים מהפגיעה בזכויות האדם בסין – בהנחה שאין מדינה אידיאלית, אלא רק המדינות הקיימות, קנה המידה והמודל הריאלי ביותר לפי ניתן לשפוט את סין היא הודו. ובכן, לפי כול פרמטר חברתי כלכלי סין מקדימה את הודו בעשרות ואפילו במאות אחוזים. מספיק להזכיר את תוחלת החיים הגבוה בסין בעשר שנים יותר מזו של הודו. כדי להמחיש את הדברים נזכיר, אולי עוד את דבריו של האחראי על הרווחה במחוז כפרי בדרום מערב סין, כ1500 ק"מ מביג’ין. לדבריו בשנות ילדותו, בשנות השבעים לא היו כלל כבישים בכול האזור והילדים הלכו שעות ברגל לבית הספר. בבתים לא היה כלל כסף והאיכרים היו מחליפים אורז תמורת אטריות ובשר. הוא התחיל לעבוד במשכורת של 00 2 יואן לחודש והיום הוא מרוויח 3000 יואן.
לצד כול ההישגים הללו המשטר "הקומוניסטי" בסין הוא אכן משטר ריכוזי ודכאני, אולם בשום אופן לא במושגים החשוכים של הפשיזם או הסטליניזם. הדיכוי העיקרי שם איננו מכוון עוד לגופם של האנשים אלא בעיקר למחשבתם ונפשם. אולם גם הדיכוי של הרוח נעשה היום ממש כפי שבארה"ב בעיקר דרך שטיפת המוח הצרכנית והטלביזיה ולא באמצעים משטרתיים.
יש עוד כמה דברים, בנוסף להוצאות להורג סיטוניות, שמשטר סוציאליסטי מהפכני יכול לעשות מבלי לפזול לעקרונות הדמוקרטיה הבורגנית הריקה מתוכן: מחנות ריכוז להשמדה המונית של אויבי המשטר (או אלה שנחשבים כאלה), הרעלות של פוליטיקאים וגנרלים המסכנים את כסאו של היושב ראש המהפכני, עריפת ראשיהם של עיתונאים שאינם מתיישרים לפי הקו, ועוד ועוד. את כל הרעיונות הללו קיבלנו מסבא יוסף החביב.
יש עוד כמה רעיונות שקיבלנו מהדוד צ’אושסקו, כמו הריגת אלה שנחשדים באי נאמנות למשטר, לקיחת ילדיהם למחנות מיוחדים וחינוכם לגדול כחיות פרא שמאומנים לרצוח בדם קר כל מי שהפאפא אינו חפץ ביקרו.
יש עוד כמה רעיונות שקיבלנו למשל מפול פוט, אבל לפני שניגשים לביצועם יש להשלים את רעיונות הקידמה הקודמים. מה נאמר ומה נדבר, הרבה עבודה לפנינו.
ידע אישי:
יש גם את נושא ההוצאות להורג הסיטונאיות, שעוזרות לטהר את החברה מפושעים וגנבים, גם אם זוטרים.
וכן רציתי לציין שעובדים רבים מוותרים על ימי החופשה שלהם ועובדים חודשים ברצף, מתור מודעות מעמדית והקרבה למען קידום מעמד הפועלים הסיני ובניית הסוציאליזם.
אלו רק דוגמאות קטנות מתוך דברים שמישטר סוציאליסטי מהפכני יכול לעשות בלגיטימיצה מלאה, מבלי לפזול לעקרונות הדמוקרטיה הבורגנית הריבה מתוכן.
דווקא רוב הדרישות האלה התמלאו, פחות או יותר, בחברה שלנו. האם זה אומר שאנחנו חיים בקומוניזם? עמחייה!
בחיאת, לסגור את מדור התגובות. שום דבר טוב לא יוצא מזה. טוחנים את אותו דיון כבר 30 שנה וכלום לא זז אצל אף אחד מהצדדים.
אגב, נורא אהבתי לראות את הציונים של מק"י\חד"ש הולכים יד ביד עם הציונים של מרצ והתנועה הירוקה ומקימים להם את "אפשר אחרת". מי שלא שמע על זה שיחפש בגוגל.
ואני לא אומר את זה כדי להעליב, נהפוכו.
השמאל האנטי-ציוני הופך אט אט לגרעין קטנטן וצעקני. מה שנקרא ברוך שפטרנו.
מדוע כל התגובות הציניות האלו? חברים… האם אני צריכה לשלוח אתכם ללמוד מושגי יסוד כגון "הדיקטטורה המהפכנית של הפרולטריון"?
נכון אמנם שבסין לא היה פרולטריון מפותח, אך בהיעדרו זו יכולה להיות הדיקטטורה המהפכנית בוואריאציות שונות, לגיטימיות לא פחות.
את כל הרעיונות הנחמדים שמנית קיבלנו לא מסבא יוף מסבא ולדימיר איליץ’ ותואמו לאון דווידוביץ’ שבתקופה שלאחר הפיכת אוקטובר 1917 הפעילו אותם על גבם של ההמונים מכל המעמדות, המינים, הגילים והצבעים ברוסיה המיוסרת.
סבא יוסף החביב והדוד צ’אושסקו היו רק תלמידים של ‘רבנן’ הנ"ל, תלמידים חרוצים, צריך להוסיף, שלא אחת עלו על רבותיהם.
איזה מזל שאת מזכירה לנו במה מדובר…
"הדיקטטורה המהפכנית של הפרולטריון"….
מעניין שברוב המקרים הדבר הזה הוא קודם כל "דיקטטורה" ורק אחרי זה אם בכלל – "של הפרולטריון",
כפי שראינו במקרה של בריה"מ, שם הפרולטריון במזרח אירופה התעקש משום מה ובצורה מעצבנת להתשחרר מכבלי הדיקטטורה (למרות שזה חלק מ"מושג יסוד").
גם בסין, שם הוחלט למשל שמי שמוצא להורג צריך גם לאבד יום לפני כן כמה איברים פנימיים, הרי מי צריך שתי כליות כאשר מחר הוא יעמוד מול כיתתת יורים?
כמו שאומרים: אכול ושתה כי עוד שעתיים לא יהיה לך לבלב.
סין היא ממש "של הפרולטריון", כמו למשל אותם מליון פרולטרים שפונו מבתיהם כי צריך לבנות איצטדיון, או הזמרת הפרולטרית ששרה את השיר בטקס הפתיחה של האולימפיאדה אבל לא היתה מספיק יפה, אז לקחו ילדה אחרת והדביקו לה פליי-בק במיטב מסורת התעמולה הפרולטרית.
"הדיכוי העיקרי שם איננו מכוון עוד לגופם של האנשים אלא בעיקר למחשבתם ונפשם."
אני מציע לשלב את המשפט הזה של מר אדיב בכותרת של האתר. מה נעשה לאלה שלא יסכימו למכור את נפשם, על זה נחשוב אחר כך…..
עזבו קומוניזם, העיקר שהטיול היה נחמד (ושאפשר היה להתעלם ממה שצריך, כמו שעושים גם בטיולים למקומות אחרים)!
לכותב האחרון- ראשית, אם היית קורא ביתר עיון את רשימתי היית מבין (אולי)עד כמה אני רחוק "מהתפעלות אדירה" מהנעשה בסין.
שנית, ביחס לדמוקרטיה. כל סטודנט שנה א במדע המדינה יוכל לומר לך כמה הגדרות יש לדמוקרטיה ועד כמה מוגבלת וחסרה היכולת של האדם הפשוט לקבוע ולהחליט באמת על צורת השלטון הרצויה לו בדמוקרטיה הליברלית הקיימת בהודו. בכל אופן על דבר אחד יסכימו כל מדעני המדינה וחקרי הלאומיות המודרנית -הקשר ההדוק בין רמת הכנסה והשכלה לבין יכולת השתתפות והשפעה פוליטית. במובן הזה רוב תושבי הודו, ממש כמו רוב תושבי סין הם חסרי כול השפעה פוליטית ונתונים לחלוטין לחסדי המשטר.
עופר- מדוע אתה מרחיק לאנגליה ואינך מתייחס למקרה של הדמוקרטיה הפורמלית הישראלית?
ככל שמדינה מפותחת (עשירה) יותר, כך היא נוטה להיות דמוקרטית יותר, הגונה יותר (פחות שחיתות), פתוחה יותר למסחר בינ"ל, שוויונית יותר – ועם צמיחה נמוכה יותר. אותו דבר לגבי סין שעדיין אינה כל-כך מפותחת.
כאשר אתה משווה בין סין להודו אתה עושה לעצמך חיים קלים – אתה בעצם אומר שיש להשוותצ כל מדינה רק למדינות עם רמת פיתוח דומה. אבל גם כך, בכל מדד הודו טובה מסין: ברמת הפיתוח, הדמוקרטיה, השוויון, השחיתות, הכל פרט לצמיחה.
בסים אכן צמיחה גבוהה מאוד יחסית, אבל באיזה מדינות יש צמיחה אפילו יותר גבוהה מאשר בסין – אזרביג’ן, טורקמניסטן ואנגולה: — קישור —
וכמדומתני שעל זה כל הודי היה אומר: לא תודה.
עופר-מעניין לדעת על מה אתה מבסס את טענתך בדבר רמת הפיתוח והשוויון בהודו? כדי להפריך את דבריך אין צורך בהשוואות ןנתונים סטטיסטיים מפורטים. מספיק לחשוב על 200 מיליון "הטמאים" החיים בזבל ברחובות הערים של הודו ללא כל אפשרות ו\או שביב של תקווה להחלץ אי פעם מהמעמד הבזוי והמנודה שלהם בשולי החברה. באשר לסין, אני מציע לך לנסוע ולבקר שם כדי לראות את ההתפתחות העצומה שעוברת כל החברה הזו ואז לחזור ולעשות את ההשוואה עם הודו.
‘לאוגאי’ בסינית פירושו "תיקון באמצעות עבודה", לאוג’יאו פירושו "חינוך מחדש באמצעות עבודה". בקיצור, בשפה המוכרת לנו יותר – ARBEIT MACHT FREI.
לפחות כ-5 מיליון אסירי לאוגאי ולאוג’יאו החיים עדיין מחכים בקוצר רוח לביקורו של אודי כדי לקיים איתו דיון על ההתפתחות העצומה בסין ועל מצב כת הטמאים בהודו. חבל רק שה-100 מיליון לפחות שעברו תיקונים וחינוך מחדש בלאוגאי ולאוג’יאו בתקופת הקומוניזם לא יוכלו עוד לקדם בברכה את התייר והנוסע אודי כי הם נמצאים כבר בפלנטה אחרת לגמרי שממנה איש עוד לא חזר.
אודי, אני לא יודע מאיפה לקחת את הנתון על 200 מיליון טמאים שחיים בזבל. אולי מספר על הודו לפני 50 שנה.
והנה לך כמה נתונים סטטיסטיים לא-מפורטים:
סין היא מדינה עשירה מהודו בתוצר לנפש (מקום 89-107 לעומת 113-135, תלוי בגוף המעריך):
— קישור —
מה לעשות שהודו שוויונית יותר:
— קישור —
וגם דמוקרטית הרבה יותר:
— קישור —
עופר- לקחתי את הנתונים בדיוק מהמקום שאתה לקחת אותם, מגוגל. ובכן "הטמאים" מהווים כ15% מאוכלוסית הודו שהם בערך 200 ממיליון. אולם גם 50 מיליון מספיקים כדי להפוך את הדמוקרטיה של הודו לפארסה. בדיוק כפי שהכיבוש הופך את הדמוקרטיה הישראלית לפארסה. שנית,אני טענתי שסין מפותחת כלכלית וחומרית יותר מהודו; לא יותר דמוקרטית ממנה. באשר לשוויון. המדד הזה לא אומר כלום על מידת השוויון האמיתי. כמו למשל השוויון בחינוך הניתן היום חינם בכול רחבי סיןעד כיתה ט, שלא לדבר על תשתיות, בריאות וכו.
באשר לרמת ההכנסה לנפש אתה פשוט מציין את הקדימות של סין בדירוג העולמי, אולם שוכח לציין שההכנסה לנפש בסין גדולה פי שנים וחצי מזו של הודו.
בהודו יש דמוקרטיה.
אם ההודים היו חושבים שהמודל של סין ראוי לחיקוי אצלם, הם היו עושים את זה.
לסינים לעומת זאת, אין פריבילגיה כזו, כי אצלם מי שמחליטים אלו "רועי העדר". הכבשים יכולות רק לפעות "בההה….בההה…" עד שיגיע תורן לבית המטבחיים.
השיפוט שלך את טובות המשטר, כתייר מזדמן שלעולם לא יסבול על בשרו אף אחת מהרעות של המשטר, הוא לא הגון.
קצת מזכיר את ההתפעלות האדירה של הקומוניסטים במערב מברית המועצות אחרי המהפיכה. מעטים מאוד מהמתפעלים בחרו לחיות בגן העדן הקומוניסטי, משום מה. רובם המכריע העדיף להתפעל מרחוק.
מאז עצמאותה של הודו לטמאים יש שוויון פורמלי בפני חהוק כמו לכל שאר ההודים. אמנם מעמדם החברתי נמוך יותר, אבל לומר שזה הופך את הדמוקרטיה לפארסה זה כמו לומר, שהאפלייה כנגד השחורים בבריטניה הוםפכת את הדמוקרטיה הבריטית לפארסה – מה שלדעתי אינו נכון.
לו היית טורח לקרוא בעיון את האתר שקישרתי אליו, היית רואה שמדובר בהקדמה למחקר דו-שנתי מקיף, המכיל לא מעט מידע סטטיסטי, ובסופו טבלה המרכזת מידע פרטני על 100 סכסוכי-עבודה מרכזיים בשנים 2007-2008. אם אתה מתעצל להגיע ללינק של הקובץ עצמו, הרי הוא כאן:
— קישור —
האמת היא שהשיטה הסינית טובה בעיקר ללקוחות של סין שמקבלים מוצרי צריכה זולים מבלי שהם צריכים להתמודד עם ההשלכות החברתיות של ייצור בתנאים כה ירודים. סינים מוכנים להגיע לישראל ולעבוד בתנאים שנראים לנו בלתי-אנושיים: זה צריך לרמז לך על מצבו של העובד הסיני במולדתו.
כי בישראל יש בעיה כמה בעיות קטנטנות שאינן קיימות במערב, כמו כיבוש, חוקי דת והיעדר חוקה.
מהסוג הקיים בהודו או בישראל אופייני לקומוניסטים פנאטיים מתקופות אפלות.
כך זלזלו הקומוניסטים הגרמניים בדמוקרטיה של רפובליקת ויימאר ושמחו שהיא נפלה שדודה יחד עם ה’סוציאל-פאשיסטים’ השנואים מהמפלגה הסוציאל-דמוקרטית.
רק אובדן החרויות הדמוקרטיות הבהיר לחלק מהם, גם אם לא לכולם, את ההבדל בין דמוקרטיה לדיקטטורה.
יש להניח שאילו מר אדיב היה מנסה לחיות באחד המשטרים האהובים עליו והיה מנסה להתנגד שם לדברים שלא היו מוצאים חן בעיניו הוא היה מהר מאוד מפתח געגועים עזים ל’דמוקרטיה הפורמאלית’ בישראל ואפילו לכלא הציוני שאותו הוא הספיק להכיר מבפנים.
הודו היא דמוקרטיה משוכללת ולרוב תושביה (בעלי ההשכלה המינימלית לפחות) יש יכולת גבוהה בהרבה להשפיע על חייהם מאשר לנתין במשטר הסיני.
נראה לי שלסינים לא ממש רע במשטר הקיים. אני בטוח שאם הם היו ממש סובלים הם כבר היו מתקוממים – היינו רואים הפגנות ענק, שביתות בכל יום, ומהפכה אמיתית. האמת היא שרוב הסינים די מרוויחים מהשיטה הנהוגה בסין. כך עלתה רמת חייהם של רוב התושבים, נוצר מעמד בינוני ענק והוכנסו למדינה מוצרי צריכה ומותרות רבים.
זה די מוכיח את מה שמרקס אמר, על זה שבסופו של דבר המבנה הכלכלי קובע ולא מושגים פוליטיים מופשטים. רק שזה כמובן מהצד השני, כי סין קפיטליסטית לחלוטין.
לכותבים האחרונים המתעקשים לומר את דברם- אני לא מזלזל בשום אופן בדמוקרטיה הליברלית האנגלית,אלא כאמור בדמוקטיה הישראלית שחלה, באופן סלקטיבי ומפלה, רק בגבולות הקוו הירוק.באשר לרפובליקת ווימר, זאת היא הרי ההוכחה הניצחת לחולשתה של הדמוקרטיה הליברלית.דמוקרטיה שאין לה "אלוהים",כלומר מחויבות לאידאל ההומניסטי הרפובליקני, וכול נוכל בעל כסף ו\או כריזמה (ראה גידמק) יכול להגיע בה לכס השלטון.
בהודו, בניגוד למדינות המערב,אין ציבור גדול מספיק של האזרחים המשכילים בעלי התודעה פוליטית. שם רוב התושבים חיים עדיין בכפרים או בחושות צפופות בפרברי הערים, מצב המאפשר לאליטות למיניהן לנהל את העניינים ללא כול הפרעה מצידם של התושבים. שכן איזה יכולת והשפעה פוליטית יכולה להיות לאותו כפרי מול בעל ההון או הפוליטקאי של העיר הגדולה.הדמוקרטיה הרפובליקנית, לעומת זאת, כן עשויה לדבר אל אותם כפריים ותושבי הערים העניים. אולם זה כבר נושא לרשימה נוספת.
בבריטניה אין חוקה, ראש המדינה היא המלכה, שמהווה גם את ראש הכנסיה האנגליקנית, והיא עדיין כובשת את צפון אירלנד ואיי פלקלנד, ומשתתפת בכיבוש עירק ואפגניסטאן. אם כבר אנחנו מדברים על בעיות פורמאליות.
סמכויות מלכת אנגליה הן כשל נשיא מדינת ישראל – כמעט כלום.ויש כאלה שטוענים כי מאז ההצטרפות לאיחוד האירופי יש להם חוקה, אבל גם אם לא, השתייכות דתית בבריטניה ת מבוססת על הגדרה עצמית ואין להם חוקי חירום כמו בישראל.אשר לאזורים כבושים כביכול – תושבי האיזורים האלה הם אזרחים שווי זכויות ואם רובם היו רוצים עצמאות לא היתה להם בעיה לקבל אותה.
אפגניסטאן ועיראק נמצאות תחת כיבוש אמריקאי (בעיקר), והמצב שם מאוד שונה מהשטחים אצלנו.
לצופ:
יש הרבה שביתות בסין. לא מדווחים על זה הרבה בתקשורת הישראלית, כי לא מתעניינים בזה, אבל כאן, למשל, תוכל למצוא ריכוז של מידע על המאבק המעמדי שם:
"Chinas workers are taking to the streets in ever increasing numbers. Angered by management abuses, and emboldened by the passage of new labour legislation, they are staging strikes, roadblocks and protests to demand the payment of wages in arrears, better working conditions and even the right to set up their own trade union branches."
— קישור —
ה"שגשוג" הכלכלי בסין מתודלק, כמו בשאר העולם, בעיקר ע"י סבסוד ממשלתי לבעלי-הון ולכמה אנשים במעמד הבינוני-עליון – רוב האוכלוסיה לא חווה את זה, למעשה היא סובלת בדיוק מאותו המשבר שפוגע בכל העולם. לסינים היה את יתרון הנזילות, קרי, כמות גדולה יותר של רזרבות כספיות לנצל לצורך תמריצים. בסוף גם זה יאזל.
לעופר: את חוקי החירום הישראלים ירשו מאין? מן המנדט הבריטי. ודאי שבפועל המצב בישראל ובשטחים יותר גרוע מאשר שהוא כרגע בבריטניה ובצפון אירלנד או באיי הפלקלנד. אבל אתה הרי זה שהתעקש על חשיבות הפורמליות, וכאן יש לך מקרה הפוך – המצב הפורמלי הרבה יותר גרוע מאשר החיים בפועל.
כיוון שהמושג "כלא ציוני" נזרק למרחב התגובתי בשרשור זה, סתם סיקרנה אותי ההשואה בין כלא ציוני לכלא מאואיסטי מבחינת זכויות האסירים. למשל בנושא הכנסת ספרים לאסירים, חופש הדיון בתוך כתלי הכלא. האפשרות לקבל חנינה או המתקת עונש. האם מישהו/י יכול לשפוך אור על הנושא?
מה שקראנו היום במבזק נשמע קצת מטריד ולא לגמרי מובן על רקע התמונה הזוהרת שהוא צייר על סין. האם מדובר בסיפור אמיתי או בתעמולה אימפריאליסטית?
===================
סין: 9 מורשעים בפעילות אלימה במהומות האתניות הוצאו להורג
סוכנויות הידיעות, 16:29, 09/11/09 תשעה בני אדם אשר הורשעו בפעילות אלימה במהלך המהומות האתניות שפרצו במחוז שינג’יאנג שבצפון מערב סין בחודש יוני הוצאו להורג, כך דווח בסוכנות הידיעות הסינית.
קרוב ל-200 בני אדם נהרגו במהומות האלימות.
אני מקווה שאתה יודע שלפי "הרפובליקנים" הישראלים, יש לחייב כל אזרח ישראלי, תהיה עדתו אשר תהיה, בשבועת נאמנות ובשירות צבאי. זאת מתוך נאמנות לרפובליקה הישראלית. רפובליקה גם לא סובלת התערבות של בית משפט, ליברלי ככל שיהיה, בתהליך החקיקה, מאחר ומדובר בפגיעה בעקרון הריבונות המקודש. יתר על כן, החלה של עקרונות רפובליקניים "טהורים" בישראל, תבטיח כי זכויות המיעוט ירמסו וחופש הפרט יפגע.
רפובליקניות היא אידיאל אפשרי, לא גרוע כל כך, אבל גם לא מושלם. אסור להתעלם מחסרונותיו הרבים.
המאמר שקישרת אליו לא מציין מספרים, נתונים, או סטטיסטיקה מכל סוג ומסתפק בהצהרות אימפרסיוניסטיות על "יותר ויותר עובדים מתקוממים". זה באמת יפה מאוד לכתבת צבע באתר, ועוד באתר אדום כמו זה שקישרת אליו (שבלשון המעטה לא נראה לי אובייקטיבי במיוחד), אבל זה לא חומר שאפשר להתבסס עליו בטיעונים. מזכיר כל מיני מרקסיסטים וטרוצקיסטים שהללו את "המצב המהפכני בישראל" ששרר בזמן שביתת המורים, כשחמישים אלף איש היו בעצרת בכיכר. חבל שהם לא הזכירו את 7,450,000 הישראלים שישבו בבית וקיללו את השובתים.
האמת היא שהשיטה הכלכלית הסינית, תקרא לה סוציאליסטית, קפיטליסטית או מונרכיסטית, העלתה מקו העוני מאות מליוני סינים, יותר ממה שהצליחה לעשות כל מהפכה קומוניסטית בהיסטוריה, זאת בזכות היוזמה החופשית בלבד. ב-1981 חיו 64% מהסינים מתחת לקו העוני, שיעור שהיום עומד על פחות מ-10%, וזה לא קרה בזכות ספרים של מאו וסטאלין. לרוב תושבי סין יש היום תנאי חיים כפי שמעולם לא זכו לראות במשך שנים של קולקטיביזם קומוניסטי, או "מדינת הרווחה" של שנות ה-70. תוחלת החיים בסין עלתה מ-50 בשנות ה-80 ל-70 ומשהו היום, עלייה של 50% שלא הושגה בכל השנים של התכנון המרכזי המפגר. הסינים צורכים יותר, אוכלים טוב יותר וחיים טוב יותר מאיך שהם חיו אי פעם. אם רובם של מיליארד וחצי האזרחים הסינים לא היו מרוצים, תאמין לי, זה היה נגמר ביותר מכמה הפגנות שאפשר לספר עליהן בבולטין קומוניסטי.
רוב הסינים, כמו רוב הישראלים, ההודים, הויאטנאמים והאירופאים, מרוויחים לא רע מהליברליזם הכלכלי. מי לא מרוצה? אז ככה, יש את ועדי העובדים החזקים שצריכים פתאום להתאמץ בשביל לשמור את העבודה שלהם, יש את פקידי הממשלה שנורא כועסים על זה שלקחו להם את הכוח והשררה והג’ובים, יש את הצעירים שנמצאים בפאזה של המרד ומצביעים חד"ש, וכמובן שיש את האינטלקטואלים, שהתפקיד שלהם הוא לא להיות מרוצים, והם אלו שממלאים את עמודי התגובות ב"גדה השמאלית".
ישראל אינה רפובליקה משום שאין לה חוקה.
ברפובליקה האמריקאית מחייבים מבקשי-אזרחות בשבועת נאמנות. אזרחים מלידה אינם חייבים בה, כמובן.
יש למישהו בעיה עם דרישה ממבקש-אזרחות להשבע אמונים למדינה שבה הוא מבקש להתאזרח? אם כן, על איזה בסיס ההתנגדות? האם לטעמכם למבקש אזרחות צריכה להיות שמורה הזכות לא להיות נאמן לקולקטיב הפוליטי שאליו הוא שואף להסתפח?
שירות צבאי חובה: מתקיים או לא מתקיים גם ברפובליקות וגם במדינות שאינן רפובליקות, לפי הצורך והמסורת.
למשל בשווייץ נהוג שירות צבאי או שירות לאומי חלופי חובה, למרות שהמדינה הזו לא היתה מעורבת במלחמה כבר מאות שנים.
בצרפת היה נהוג גיוס חובה עד 1996
באיטליה היה נהוג גיוס חובה לגברים עד 2004
בניו-זילנד היה נהוג עד 1972
בספרד – עד 2001
אוסטריה, ברזיל, פינלנד, גרמניה, יוון, מקסיקו, נורווגיה, סינגפור, שוודיה, טאיוואן – בכולן נהוג שירות חובה.
אבל ישראל כמובן היא שורש והתגלמות הרוע והשטניות בעולם. אפשר אחרת?
רפובליקה לא סובלת התערבות של בית משפט בתהליך החקיקה?
שיטת הבלמים והאיזונים של הרפובליקה האמריקאית מייחדת לבית המשפט העליון שם תפקיד מכריע בביקורת החקיקה ביחס לחוקה האמריקאית.
מצד שני, השיטה מאפשרת שינויים בחוקה, בכדי להמנע מהפיכתה למאובן חסר-רלוונטיות מול השינויים שמתחוללים בחברה ובתפיסות המוסריות שלה עם הזמן.
כל זה לא אומר כמובן ש"רפובליקה" היא האידאל, ויש לזכור שכמו שארה"ב היא רפובליקה, כך גם איראן…
מילים יכולות להטעות לפעמים, כשמשתמשים בהן בהקשרים מסויימים.
"רפובליקה עממית" ו"דמוקרטיה עממית" הן שמות למשהו שהוא במהות דיקטטורה אוטוריטרית.
בבריטניה, בלגיה, הולנד, דנמרק, שוודיה, ספרד – יש משטרים מלוכניים, אבל בפועל הן דמוקרטיות בהרבה מה"דמוקרטיות העממיות".
התוכן של הקנקן חשוב לפחות, אם לא יותר מהצורה.
רעיון ההתערבות השיפוטית בחקיקה, כפי שהוא נעשה באמריקה, לא נוצר מתוך רעיונות רפובליקנים אלא מתוך רעיונות ליברלים על אקטיביזם וביקורת שיפוטית שצמחו במהלך המאה ה-19 הרבה אחרי כתיבת החוקה (מרבורי נגד מדיסון ב-1801 היה נקודת הפתיחה של התהליך). בכל מקרה ארה"ב אינה רפובליקה "טהורה" אלא דמוקרטיה ליברלית, שחייבת הרבה יותר לפילוסופיה הליברלית מאשר לז’אן ז’אק רוסו. מי שרוצה רפובליקה נטו שיבדוק את צרפת המהפכנית של 1789, בה לא התקיימה אף ביקורת שיפוטית ולמעשה גם לא היתה הפרדת רשויות אמיתית.
צריך להבדיל בין רעיונות רפובליקנים לשמם לבין ישומם במציאות, שכמעט תמיד צריך להתפשר עם רעיונות אחרים, וטוב שכך. בישראל בכל מקרה, הרפובליקניזם בא לידי ביטוי ברעיונות הבן-גורייניים על ה"ממלכתיות" העומדת מעל לסיעותיות, בשלטון רובי נוקשה, בהתניית זכויות בחובות (כגון גיוס וכו’) ובהקטנה יחסית של כוח הביקות השיפוטית. המשטר אליו צריכים אנשי שמאל לשאוף, לדעתי, הוא דמוקרטיה ליברלית השמה במרכזה את זכויות הפרט בלי קשר ללאומו, ולא להתעכב על רעיונות עתיקים כמו רפובליקניזם שגם בעולם נמצאים בפשיטת רגל.
100 סכסוכי עבודה? וואו, זה ממש הרבה. כמה זה מתוך מיליארד וחצי איש? 0.01%? תבדוק כמה סכסוכי עבודה היו בישראל פר-קפיטה בשנים האלו, תקבל מספר דומה פלוס מינוס. בכלל, מצחיק לדבר על סכסוכי עבודה במפעלי תעשייה, בזמן שלפני עשור וחצי העובדים האלה היו אולי יושבים בכפר מפגר ומכינים ראשי חץ מאבן ומקלות.
כאמור, הכלכלה הסינית הוציאה בעשורים האחרונים מאות מליונים מעוני, תת-פיתוח, רעב ובערות. יש עדיין שכבות עניות, אבל שיעורן באוכלוסיה זעיר לעומת מה שהיה בשנים ה"יפות" של מאו ומדינת הרווחה המפגרת. בקשר לעובדים המסכנים שבאים לישראל: שיעור התל"ג לנפש הסיני עדיין נמוך יחסית לישראל, מה שמבטיח יצוא גם עובדים זולים. אבל מצד שני סין גם מובילה במספר מהנדסים ותכנתים לנפש, ויש בה מעמד בינוני ענק (הגדול ביותר בעולם by far). הסיפור הזה נכון אגב לא רק לסין אגב, אלא גם להודו, ויאטנם, מלזיה, קוריאה ושאר משטרים ששיחקו בקומוניזם או בכלכלה מעורבת במשך שנים עד שגילו את בשורת השוק החופשי. זה נכון גם לישראל, בה אחוז העוני יורד בהתמדה (להוציא אוכלוסיות סרבניות כמו חרדים וחלק מהערבים).
והנה גרף שמראה את מגמת התפלגות ההכנסות בסין:
— קישור —
אבל עזוב, מי צריך נתונים, סטטיסטיקות והשוואות כשיש אנקדוטות דביליות?
אתה ממש משעשע כליל החורש נאורי.
תמשיך לדחוף את האינפורמציה האלטרנטיבית ה"אקטיביסטית" שלך…
מה לא ברור במספרים?
בשנות השמונים חצי מאוכלוסיית סין חיה מתחת לקו העוני הבינלאומי.
אתה יודע מה זה קו העוני הבינלאומי? זה אומר חוסר גישה למים זורמים, לחשמל, לשירותי תקשורת בסיסיים, לאלפבתיות, לחיי פנאי מסוג כלשהו.
אתה יכול בכלל לתאר חיים כאלה?
היום, פחות מעשירית מאוכלוסיית סין חיה מתחת לקו העוני הזה.
יש לך מושג איזה מהלך אדיר זה? לא היה בהיסטוריה האנושית אומה שעשתה התקדמות כזו בזמן קצר כל כך.
זה שינוי טוטאלי של פני החברה. איכרים שקודם היו חורשים שדה בסוסים במקרה הטוב ובידיים של הילדים שלהם במקרה הרע, עכשיו יכולים לשכור דירת שניים וחצי חדרים בפאתי הערים הגדולות.
אנשים שהיו חיים בקומונות של 18 איש בכפרים נידחים קיבלו ג’ובים בתעשיות הטכנולוגיות, בשכר שווה, מי יותר ומי פחות, ויכולים לחמם ארוחה במיקרוגל.
אתה יודע בכלל במה מדובר? יש לך איזשהו קנה מידה?
ואתה עוד מדבר איתי על שביתות? על משבר הסאב-פריים?
הרי בלי הליברליזציה הכלכלית לא היו המפעלים האלה שבהם אפשר לשבות! העובדים שם היו צריכים לקושש עצים בשביל לחמם בקתה!
מה יש לך, 100 שביתות? יש לך מושג איך זה נראה בתמונה הגדולה? יש לך איזה שהיא תפיסה היסטורית רחבה קצת יותר ממה שביבי אמר אתמול בחדשות, וחשיבה חברתית-כלכלית רחבה יותר מהבון-טון השמאלני המתייפיף שאופנתי כרגע במרכז תל אביב?
אתה בדיחה. הסוציאליזם הוא בדיחה. השמאל הוא בדיחה. השוק החופשי ניצח טוטאלית. היריבים שלו נרקבים מתחת לאדמה.
אתה מוזמן להמשיך ולעוות את המידע באופן שטחי כאוות נפשך. הפחות-משוחדים מוזמנים לקרוא את הדו"ח עצמו, שם, חוץ מהנספח שמרכז את 100 הסכסוכים הספציפיים האלה שהם בעלי עניין מיוחד (ושבחלקם השתתפו עשרות אלפי עובדים), ישנם נתונים כמו:
" In 2007, Chinas labour dispute arbitration committees accepted 350,000 cases, an increase of 10.3 percent from 2006. In total these cases involved 650,000 workers. There were 13,000 collective labour disputes, a decrease of 7.1 percent from 2006, affecting 270,000 workers."
זה, אגב, על בסיס מידע רשמי של ממשלת סין.
משעשע שהמידע ה"נגדי" שאתה מציע הוא דו"ח מיולי 2007, לפני תחילת המשבר הכלכלי. אם כבר אתה הולך לנסות להשתמש ב"נתונים, סטטיסטיקות והשוואות", כדאי שתדאג גם להיות רלוונטי לנושא.
אתה יודע מה היה קורה לעובדים שובתים לפני הליברליזציה הכלכלית של שנות ה-80? הם היו נורים, מוכים נכלאים או נעלמים.
הליברליזציה הכלכלית, חוץ מקידמה אדירה וטראנספורמציה חברתית שלא נראתה כמוה, הביאה גם לדמוקרטיזציה יחסית של החברה והפוליטיקה הסינית.
נכון, זה לא קורה ביום אחד אלא פסע אחרי פסע. אבל הרעיון של חירויות הפרט והדמוקרטיה מתחילים לחלחל יותר ויותר. יש יותר דיונים פוליטיים, יש יותר ערוצי תקשורת, יש יותר שיח ציבורי.
אתה יודע למה זה, כליל ידידי? לא בגלל "אקטיביסטים" רומנטיים מסוגך. כלל וכלל לא. זה בגלל שלאנשים יש פתאום רכוש פרטי. ואנשים עם רכוש פרטי לא מוכנים שהמדינה תכתיב להם מה לעשות, לאן ללכת, איך לדבר, איפה לעבוד ומה לקנות. רכוש פרטי מוביל לצמיחה של אינטרס פרטי, אינטרס פרטי מוביל לליברליזציה חברתית. ככה זה. שוק חופשי ודמוקרטיה, למרות מה שסלפנים כמו נעמי קליין ומעריציה זבי החוטם מקשקשים, הולכים יד ביד. משטרים אוטוקרטים מלאימים, דמוקרטיות ליברליות מפריטות.