חתן פרס נובל לשלום, הנשיא ברק אובמה, הוא האיש הראשון שקיבל אותו כמפרעה על מעשים גדולים שאולי יעשה בעתיד, ולא על הישגים יוצאי דופן בעבר. רבים מהזוכים בעבר היו שופכי דם מובהקים, ולכן התרגלנו להתייחס לפרס כאל אירוע יחצני ולא כאל מופת של התעלות מוסרית. נקווה שאובמה יוכיח שהוא ראוי לאמון הגדול שנותנים בו מאות מיליוני בני אדם, כולל תושבי האזור הזה ובתוכם אלפים מאזרחי עירנו, יהודים וערבים, החיים במוקד עימות מסוכן במיוחד.
אובמה טרם טיפל בחביות חומר הנפץ המונחות לרגלי הר הבית, ובינתיים משתעשעים בהן אנשים לא ראויים. השר בנימין בן-אליעזר, למשל, החצין השבוע סימני כעס רבים על השייח’ ראיד סאלח, מנהיג הפלג הצפוני של התנועה האסלאמית בישראל. לדברי אורי משגב, שכתב על נושא התסיסה בהר הבית בסגנון תל-אביבי מובהק, משועשע וחף מכל הבנה בנעשה בעירנו, "רעם" בן-אליעזר בקולו, וקבע שמקומו של האיש בכלא. כמה ציטוטים מנאומיו של סאלח באמת אינם מרנינים במיוחד, ומקילים על השיטה הישראלית הבדוקה שהופכת את הקורבן לרודף. אבל מעניינת יותר התמיהה של בן-אליעזר על ההידרדרות של סאלח לקיצוניות דתית, אחרי שערך לו קבלת פנים כה יפה בביקורו בעבר באום אל-פחם, שבה כיהן השייח’ כראש העיר.
כדרכם הבדוקה של כל קלגסי הממסד, ציין בן-אליעזר את העובדה שאביו ואחיו של סאלח שירתו במשטרת ישראל. המפא"יניקים מסוגו של בן-אליעזר אינם מבחינים בין נסיבות של משטר דיכוי, המאלצות את הפלסטינים בישראל ומחוצה לה לקבל עבודות ותפקידים כדי לפרנס את משפחותיהם, לבין בחירה ערכית שיש לה גם רקע רעיוני. סאלח, אביו ואחיו לא שירתו במשטרה, או עבדו בלשכה המעוטרת בתמונות של נשיא המדינה וראש הממשלה, אחרי שעיינו בקפדנות בכתבי בנימין זאב הרצל והגיעו למסקנה שהעניין הציוני והאינטרס הישראלי הממסדי הם צודקים ונכוחים. הם ניסו לשרת את בני עמם, וגם את צורכי ההישרדות הבסיסיים שלהם, בהתאם לאילוצים שהכתיב הקיום בצל ממשלה עוינת, והכורח לנהל חיים סבירים גם בתנאים האלו. ההתנהלות הייתה תמיד בצל הסכסוך המתמשך בין מדינתם לבין עמם. אין מה לקנא באנשים האלה.
אם בן-אליעזר וחבריו (בעיקר המנהיג שלו, אהוד ברק) בחרו לנפץ כל סיכוי לשלום, להרחיב התנחלויות בכל הזדמנות, לשבור את הקואליציה בין היהודים המתונים לבין האזרחים הערבים ולאפשר לעמותות של מטורפים בעירנו לחתור נגד כל סיכוי להסדר שפוי, הוא מאבד את הזכות לכעוס או להביע תמיהות. ייתכן שחלה הקצנה אצל סאלח, אבל היא מתגמדת לעומת השינויים הדרסטיים שחלו בעיר בשנים האחרונות, ולנוכח העובדה שזכויות בני עמו הפכו כאן למשיסה. אין להתעלם מכך שלמוסלמים יש עתה תחושה של עוצמה, הנובעת מנוכחותם המוגברת במדינות רבות באירופה, ומתרגומה לנכס פוליטי ותעמולתי חשוב. עליית האסלאם וירידתם של כוחות חילוניים (כולל השמאל) בעולם הערבי והמוסלמי, הן עובדות ששינו את מפת האינטרסים בעולם, והשפעתן על הנעשה בישראל/פלסטין היא בלתי נמנעת. סאלח חש, שהימים שבהם נאלץ להתרפס בפני ראיסים כמו בן-אליעזר חלפו מן העולם. הוא מגזים, התבטאויותיו הכוללניות נגד יהודים הן מחפירות ומעוררות שאט נפש אצל כל שוחר שלום, סוציאליסט או ליברל, אבל בן-אליעזר, האיש שגירש שני ראשי ערים שרצו להכיר בישראל (פהאד קווסמה מחברון ומוחמד מילחם מחלחול) בשנת 1980 כדי לרצות את המתנחלים, הוא האחרון שיכול להלין על המצב. רוב הקוראים כבר שכחו שקווסמה נרצח בעמאן בעוון מתינותו כלפי ישראל. כדאי להזכיר זאת דווקא בעת המהומות סביב הר הבית. ישראל של עזר וייצמן ובן-אליעזר תיעבה את המתונים ועודדה את הקיצונים כדי להוכיח שאין עם מי לדבר. את המחיר נשלם כולנו במשך דורות רבים.
נחום ברנע הזדרז בשבוע שעבר להכריז על ניצחון: לדעתו הגנרלים שלנו היטיבו לשתף פעולה עם ראשי הפת"ח נגד חמאס, והמטרייה האמריקאית מגוננת על כולם. כך ניצח הממסד שלנו, והקיצונים מכל הצדדים, הימין הישראלי, המוסלמים ואף השמאל היהודי, הובסו.
אשרי המאמין. יש לחגוג את הרגיעה ואת מיעוט הקורבנות אבל גם לזכור שלטווח ארוך לא ניתן לפתור בעיות קיומיות חריפות רק בכוח הנשק הישראלי והשוחד האמריקאי. מי שמאמין בעידוד כוחות מתונים חילוניים בגדה, ואולי גם ברצועה, חייב לטפח את הפעילים המסורים לעמם, תחת מפקדי הפת"ח המושחתים. ישראל חייבת להכריז שירושלים פתוחה למשא ומתן, ולהקצות את האדמות הערביות שהופקעו ליישוב ערבים בעיר. בנייתו מחדש של בית המקדש הוא נושא בלעדי לטיפולו של המשיח. עד אז, כל פגיעה באל-אקצה היא אסון קיומי לנו ולהם.
ברנע יכול ללעוג לשמאל על כך שתחזיותיו השחורות לא התממשו ושמלכות השמיים של הסי.אי.איי שוכנת עתה איתנו ומעלינו. אבל לא רק השמאל הישראלי אלא גם הנשיא אובמה, מצויד בהילת חתן פרס נובל לשלום, מכירים בצורך בפיוס בין העולם המערבי והמוסלמים. כל הסדר באזור ובעיר, יצטרך להביא בחשבון את האינטרס המוסלמי. לכן העמותות הימניות-חרדיות והתומכים בהם מניחים את היסוד למלחמת נצח, שתשים לאל את כל דברי הרהב של ברנע ודומיו על "אנטומיה של ניצחון". אני מציע לברנע לדפדף בעיתונו ולקרוא את הדברים המפוכחים שכתבה חברתו סימה קדמון. היא קבלה, ובצדק, על כך שמדיניות ההתפשטות הטריטוריאלית של ישראל במזרח העיר מערערת את שלטון הרשות הפלסטינית.
שמענו כבר הכרזות ניצחון ריקות בעבר. מנחם בגין דיבר בשנת 1982 על כך ש"הארץ תשקוט ארבעים שנה", ובמאי 1983 הכריז על הסכם שלום עם לבנון שהתנפץ בתוך שבועות. מוטב, לכן, לשנן שוב כמה אמיתות ישנות שאין עליהן ערעור:
א. ישראל איננה יכולה לנצח באף מלחמה, אלא רק במערכה בתוך מסגרת של מלחמות אין-סופיות. כל תבוסה, לעומת זאת, היא אסון קיומי.
ב. לכן יש לנו אינטרס לשים קץ לסכסוך באזור כל זמן שהמערך הכלל-עולמי מאפשר זאת. בתוך ארבעים שנה יתמוטט כמעט כוחה של יהדות ארצות הברית, והשפעת המוסלמים באירופה תגבר.
ג. אין פתרון בלי חלוקת העיר. לכן יש להפסיק כל פעילות שמתיימרת לסכל את החלוקה, ההכרחית לאינטרס הקיומי שלנו.
ד. החתירה להידברות עם חמאס איננה נובעת מאהדה לתנועה הזאת. יש לה עקרונות המקוממים כל אחד מאיתנו, בעיקר את אנשי השמאל העקבי. אבל ההכרה במציאות שנוצרה גם באשמתנו היא חיונית לכל התקדמות. תנועת החמאס היא גורם בשטח, ויש להביא זאת בחשבון.
* התפרסם ב"כל העיר".

הניתוחים ההיסטוריים שלך חסרים התייחסות לעובדה הפשוטה שתמיד לפלסטינים ותומכיהם נדמה ש"הפעם" יש להם יתרון אמיתי, עקב אמונה זו הם מנסים להכנס בנו בכוח, נכשלים ושוברים את האף, בוכים בכי תמרורים על הכאב והנזק ומתלוננים ש"זה לא צודק" ו"נגרם לנו עוול", וחוזר חלילה.
אפילו בנאדם לא אינטיליגנטי במיוחד צריך ללמוד מהנסיון המצטבר של עצמו, לא?
אולי "הפעם" יצליח להם, אבל אולי שוב יכשל ההימור? בל נשכח שכל סיבוב שנגמר בכישלון מציב אותם על מדרגה נמוכה יותר בסיבוב הבא.
"בתוך ארבעים שנה יתמוטט כמעט כוחה של יהדות ארצות הברית, והשפעת המוסלמים באירופה תגבר"
או שבעוד ארבעים שנה עלית האיסלאם באירופה תעורר תגובת נגד קיצונית נגדם מצד האוכלוסיה המקומית, ותחזק את האינטרסים המשותפים בין ישראל לאירופה, לא מאהבת מרדכי כמו משנאת המן.
פתרונות שמבוססים על חיסול הציונות הם איום קיומי הרבה יותר ממשי עבורנו, מאשר האפשרות של שינויים גיאו-פוליטיים גלובליים בעתיד, שאולי יהיו לרעתנו אבל אולי יהיו לטובתנו ואולי לא ישנו שום דבר בתכלס.
זה יהיה כל-כך מופרך לכנות אותך לאומן ירושלמי?
חיים ברעם הוא אחד העיתונאים הכי משכילים שיש, והכתיבה שלו על ירושלים בעבר ובהווה בתקופה בה רוב העיתונאים מתמקדים בת"א היא תענוג.
ברעם כואב כמוני את הדרדרות שחלה ביחסי ערבים-יהודים, ואת המשך העוול שעושים המתנחלים כלפי הפלשתנאים.
מצד שני, דווקא בגלל זה הכרח הוא לגנות את השייח ראאד סאלח. לא המסגדים על הר בית בסכנה, אלא הבתים היחידים של פלשתנאים רבים בסילוואן הם אלה שבסכנה, והם אלה שמזינים את המשך מעגל העיבה בשם איזה תוכנית ארכאולוגית גרדניוזית.
השייח הוא שייך לאותה קבוצה שנהנים מהמשך הסכסך, ומהגדרתה של מדינת ישראל לא כמדינת אזרחיה אלא כמדינת עדותיה. השייח קיבל משכורת שנים רבות ממשרד הדתות, ומתפקידו כראש עיר.
דעותיו בנושאים כמו: דמוקרטיה, מעמד האישה וזכויות הקהילה הגאה קרובים הרבה יותר: למתנחלים ולאוונגלסטים תומכי ג’ורג’ בוש.
השייח הוא מסוג האנשים שמשרת את הימין הישראלי לפיו אין עוולות בסילוואן ובבלעין, והכל זה מלחמות דת על סמך מידע כוזב.
גם אני מאלה שסבורים שבנין בית המקדש הוא ענין לכוחותיו של אלוהים ולא לבני אדם אבל מה בין זה לבין פגיעה באל אקצה. האם חפירות בעיר דוד הן פגיעה באל אקצה או אולי העובדה שיהודים דורשים חופש דת להתפלל על הר הבית למשל (אבל לא במסגד) היא פגיעה באל אקצה. אני רק יכול לדמיין את ההשתלחויות בישראל אם המצב היה הפוך ולערבים היה אסור להתפלל בהר הבית. אבל על אפליה כלפי יהודים אפשר לעבור במשיכת כתף. כרגיל ברעם כמו כל "השמאל" רואה ביהודים אשמים בכל דבר רע אבל סוף סוף הוא מתחיל להכיר בעובדה שהתנועה האיסלמית אינה מורכבת מצדיקים גמורים. עוד יש תקווה כנראה שגם "השמאל" יתחבר למציאות הקיימת ולא לזו ההזויה.
עד פעם ה"אמיתות" נו, צריך לעשות לזה סוף כבר.
א. ישראל איננה יכולה לנצח באף מלחמה, אלא רק במערכה בתוך מסגרת של מלחמות אין-סופיות. כל תבוסה, לעומת זאת, היא אסון קיומי.
– לא נכון, ברעם מניח שהצד השני מסוגל להלחם אינסופית, בעד שהמציאות היא שבכל מלחמה ישראל נאבקת בפחות אלמנטים, המלחמה עולה פחות בכסף ובחיים לכל הצדדים ומסתיימת כאשר עוצרים את ישראל.
ב. לכן יש לנו אינטרס לשים קץ לסכסוך באזור כל זמן שהמערך הכלל-עולמי מאפשר זאת. בתוך ארבעים שנה יתמוטט כמעט כוחה של יהדות ארצות הברית, והשפעת המוסלמים באירופה תגבר.
– שוב ברעם מניח את העתיד ואז מסיק מסקנות לפיו. השפעת המוסלמים תגבר, אולי. מצד שני גם השפעת אירופה על המוסלמים תגבר, חילונות ערבית וחופש ביטוי ערבי מתקיימים היום באופן חופשי כמעט רק באירופה, מגמות אלו יגברו על המסורות, האם "תנועת השכלה" ערבית נמצאת ממש מעבר לפינה באירופה? בארה"ב לעומת זאת הקהילה היהודית המתמעטת מתחלפת בקהילה ישראלית תוססת וגדלה שיורשת את נכסיה הפוליטיים, האם בעד ארבעים שנה ישראלו-יהודים יהוו כח חזק לפחות כמו הלובי היהודי כיום? העתיד קשה לחיזוי ושחרור "אמיתות" לגביו הוא עיסוק ספקולנטי, שלא לאמר דמגוגי.
ג. אין פתרון בלי חלוקת העיר. לכן יש להפסיק כל פעילות שמתיימרת לסכל את החלוקה, ההכרחית לאינטרס הקיומי שלנו.
– אולי. שאלה יותר מעניינת היא איזו חלוקה.
ד. החתירה להידברות עם חמאס איננה נובעת מאהדה לתנועה הזאת. יש לה עקרונות המקוממים כל אחד מאיתנו, בעיקר את אנשי השמאל העקבי. אבל ההכרה במציאות שנוצרה גם באשמתנו היא חיונית לכל התקדמות. תנועת החמאס היא גורם בשטח, ויש להביא זאת בחשבון.
– נו, עכשיו רק נותר שהחמאס וכמה מהחברים הכותבים כאן יכירו באמת הזו גם לגבי התנועה הציונית ובא לציון גואל.
אני מניח שהתכוונת מקדמה ולא מפרעה
1 ישראל בעלת עתיד מובטח בגלל התפתחות הטכנולוגיה
למשל בעתיד הקרוב ניתן יהיה לבנות צבא רובוטים שיחסל לחלוטין את היתרון המספרי
של הערבים לפי דברי מפקדי חיל האויר
רוב המטוסים יהיו בלתי מאוישים
2 ניתן לחסל את העוצמה הפוליטית של הערבים
על ידי יצירת תחליף אנרגיה זול לנפט
בניגוד לטענה הסעודית שאומרת שהשימוש בנפט
יהיה חשוב כמו התחליף הטכנולוגי לנפט
אני מאמין שההתמוטטות הערבית תהיה חדה ומהירה
3 הסיפור על מילחם וקווסמה הוא הוצאת דברים מהקשרם
בשנות השבעים ותחילת שנות השמונים
ולאחר אוקטובר השחור בירדן ב-1970
הבין חוסיין ששלטונו בסכנה בגלל הפלסטינים
והוא הסכים לשתף פעולה עם ישראל בשליטה בגדה
הפלסטינים תמכו באותה תקופה באנשיו של
חוסיין (נוסייבה)
ראשי הערים היו אנשי אש"ף אשר הציגו מתינות כלפי ישראל כאשר הארגון שלהם דבק באמנה הפלסטינית
מכאן ברור שהללו נתפסו כאנשים מסוכנים
אשר כל מטרתם לפגוע בקשר שבין ישראל לחוסיין
(צריך לזכור שבמלחמה הקרה אש"ף היה יציר כפיהם של הרוסים וירדן היתה בעלת ברית של המערב)
4 כל האידיאולוגיה של ברעם היא הוצאת דברים
מהקשרם
הססמא על הכיבוש חסרת ערך ללא דאגה לבטחון של ישראל
5 תמיכה בחמס בראאד סאלח בקן לוינגסטון הבריון הופכת את ברעם לריאקציונר
ניאו פאשיסט וגזען ברעם יכול לטעון אלף פעם
שהוא שמאל אמיתי אבל מעשיו מעידים את
ההיפך הגמור
6 הטענה של ברעם שיש להכיר במציאות
ומשום כך יש להכיר בחמס
אינה טענה של איש שמאל אמיתי אלא של ריאקציונר בעל תוכנית גזענית
7 התוכנית של ברעם להפיכת המשטר בישראל
חיסול הציונות והפיכת ישראל למדינה דו לאומית היא רק שלב בדרך למלחמה בלתי נמנעת
משום כך ברעם הוא גם פאשיסט
8 ויש עוד הרבה טענות אבל אבחר רק בעוד
אחת
אני מציע לברעם לקרוא את הספר אימפריום
של רוברט האריס הספר מסביר בצורה בהירה
מה המשמעות של להיות איש פוליטי לא רק
בתקופת רומא (קיקרו) אלא גם בתקופתינו והרבה אחרינו
אדם שעוסק בפוליטיקה חייב לחרוג מהבטחות
מאידיאולוגיה כדי לשרוד זו המהות של
העיסוק בפוליטיקה במדינה דמוקרטית
משום כך המתקפות הילדותיות כלפי אנשים
פוליטיים בישראל (בעקר אנשי מפאי וברק)
היא הוצאת דברים מהקשרם משום שאיש פוליטי
פועל בשטח עויין ומנוגד אינטרסים והוא
חייב לשרוד
גם אובמה חייב להסתגל למסגרת ולחוקים הפוליטיים ואינו יכול לעשות כרצונו
אם אובמה רוצה לשרוד ולהגשים לפחות דבר אחד
מכל ההבטחות שלו הוא חייב להתפשר וגם
להיות ערמומי למרות עוצמתו
האם עיתון כמו "כל העיר" מהווה במה ראוייה לדברים אלו? שם העיתון מרמז על "עיר מאוחדת", מזרח ומערב ירושלים, ודבר זה לבדו פוסל אותו לחלוטין.
מידיעה חלקית שפורסמה היום הפלסטינים מסבירים שהם טעו כאשר חשבו שקבוצה
גדולה של תירים מצרפת הם יהודים אשר
רוצים להתפלל על הר הבית
מסתבר שקבוצת התירים הזו היא הגורם למהומות בהר הבית
וכרגיל ההר הוליד עכבר (הר הבית)