המתנחלים "צודקים": אין הבדל עקרוני בין ההתיישבות לפני קום המדינה וההתנחלות כיום
[תגובה למאמרו של אפרים דוידי: "גבולות הזיכרון: בין היסטוריה לפוליטיקה"]
ד"ר אהוד אדיב תרגם לאחרונה מערבית וגם הוציא לאור את ספרו של בולוס פרח "מהשלטון העות’מני למדינה עברית". בולוס פרח היה ממנהיגי האיגוד המקצועי של פועלי הרכבת ואחד מראשי המפלגה הקומוניסטית הפלסטינית ושל "הליגה לשחרור לאומי", שלא הצטרף בזמנו למק"י עם ייסודה ב -1948, בשל התנגדותו לתוכנית החלוקה של הארץ "לשני מדינות לשני העמים" שמק"י תמכה בה.
בולוס פרח חי כל ימי חייו בחיפה, שבה גם הלך לעולמו בשנת 1991. בדברי הפרסומת של הד"ר אדיב לספר נאמר, שזהו "סיפורו האישי הטראגי של בולוס פרח והוא בד בבד גם סיפורה הפוליטי הטרגי של הפ.ק.פ.". אדיב גם פרסם מאמר על הספר באתר "הגדה השמאלית".
ייאמר, קודם כל, לזכותו של אדיב שעבודת התרגום שלו ראויה לשבח, כי למרבה הצער רק מעטים מאד מאנשי השמאל היהודים שולטים בערבית וזה חבל מאד, מכיוון שאי השליטה בשפה הערבית פוגע קשות בשיתוף הפעולה היהודי-ערבי (ישראלי-פלסטיני).
אבל, העובדה ש-18 שנים לאחר מותו של בולוס פרח טרח הד"ר אדיב לתרגם דווקא את ספרו, מלמדת שהוא מזדהה בעצם עם תמיכתו של בולוס פרח "בארץ פלסטין השלימה" ולהתנגדותו לחלוקת הארץ לשתי מדינות לאום – ישראלית ופלסטינית. במילים אחרות,
אדיב רואה בהקמתה של מדינת ישראל משגה היסטורי!
ואכן, במאמר שפרסם ב"הגדה השמאלית" אדיב מדבר על "כישלונה ההיסטורי" של המפלגה הקומוניסטית הפלסטינית (פ.ק.פ.), וקובע באורח חד-משמעי שכישלון זה טמון, לדעתו, ביחסה של פ.ק.פ. "ללאומיות הפלסטינית מצד אחד ולתנועה הציונית מצד שני". ואכן, אין להכחיש שהעימותים הלאומיים בתוך פ.ק.פ. הם למעשה השתקפות עקיפה של הניגודים הלאומיים בין יהודים לערבים (או בין הישראלים לפלסטינים), בראי המעוות של ההתיישבות הציונית בתקופותיה השונות:
תקופת המנדט הבריטי (1948-1918)
הניגוד בין "היליד",התושב המקומי הערבי הפלסטיני, והמתיישב – המהגר היהודי ("העולה החדש"); ולאחר הקמתה של מדינת ישראל ו"מלחמת ששת הימים" – הניגוד בין הישראלים:
מהגרים ("עולים חדשים"), ילידי הארץ ("צברים") ומתנחלים, והפלסטינים "ערבים ישראלים","תושבי השטחים" ופליטים. ובניסוח אחר, בצורה תמציתית: הניגוד בין הכובש והנכבש. מסתבר, שבמבט היסטורי אובייקטיבי המתנחלים "צודקים" !
אין באמת הבדל עקרוני בין ההתנחלות בקריית ארבע, אריאל או מעלה אדומים כיום ל"התיישבות" בכפר הערבי סומייל – כיום צומת הרחובות ארלוזורוב-אבן גבירול בצפון ת"א, אחוזת דג’אני (כיום מגדלי עזריאלי במרכז ת"א), הכפר הערבי שייח’ מוניס (כיום שכונת רמת אביב) והקיבוץ גן שמואל – מקום הלידה המשותף של אורי אילן ושל ד"ר אודי אדיב לפני קום המדינה.
ההבדל היחידי בין מפעלי "ההתיישבות" וההתנחלות הוא "הקו הירוק", המוכר בעולם כולו(כולל מדינות ערב) כגבולה הבינלאומי החוקי של מדינת ישראל, בעקבות הסכם שביתת הנשק שנחתם לאחר מלחמת 1948 בין מדינת ישראל למדינות ערב באי רודוס. לכן, "הקו הירוק" – גבולה של מדינת ישראל עד 1967 – הוא הבסיס להסכם שלום עם הפלסטינים וגם עם סוריה.
מ"בחינה עקרונית טהורה" אפשר להסיק אולי את המסקנה שלידתה של מדינת ישראל היא מעשה של עוול היסטורי שנעשה לעם הפלסטיני. אבל למרות העוול הקשה, שאומנם נעשה לפלסטינים, יש בכל זאת להתנגד לטיעונים של לאומנים ערבים, אנשי איסלאם ואפילו של חוגי שמאל מסוימים על כביכול, "שלילת זכות קיומה של מדינת ישראל בגלל היותה תולדה של האימפריאליזם והציונות".
בשום פנים ואופן אין לשלול את זכות קיומה של מדינת ישראל – מדינה עם אוכלוסיה של שבעה וחצי מיליון בני אדם – שרוב תושביה היהודים הם ילידי הארץ ודוברי עברית, כישות לאומית עצמאית לגיטימית. כי אם להשתמש אפילו בטיעון מוסרי טהור: גם לילדים שנולדו כתוצאה של אונס אכזרי יש זכות לקיום הוגן כמו לכל בן אנוש אחר. ההיסטוריה האנושית מלאה במעשי עוול. רובם המכריע של הישויות הלאומיות בעולם נולדו באלימות, מלחמות ודיכוי "האחרים", וזה, כמובן, לא מבטל את זכות קיומם. כנגד הטיעון הציוני שישראל היא "מדינת העם היהודי", השמאל צריך לסגל לעצמו את העיקרון של "הישות הלאומית הישראלית", שמוצאה מן הקהילות היהודיות בעולם.
ובסיכומו של הדבר: ישראל היא מדינת הישות הלאומית הישראלית כשם שפלסטין אמורה להיות מדינת הישות הלאומית הפלסטינית, כמו שגרמניה היא מדינת הלאום הגרמני וצרפת היא מדינת הלאום הצרפתי. כולן הן המדינות של כל אזרחיהן. ויש להתנגד בתוקף לרעיונות פונדמנטליסטיים פסולים כגון, מדינה "יהודית", "נוצרית", או "מוסלמית".
הציונות המסורתית רואה במושג "יהודי" מושג לאומי ולא דתי. ככה ש להיות בן הלאום היהודי זה בדיוק אותו דבר כמו להיות בן הלאום הגרמני או הצרפתי.