אין לראות בכישלון של אבו מאזן ושל הרשות הפלסטינית בנוגע לביטול הדיון על דו"ח גולדסטון באו"ם מקרה בודד. האמת היא שאבו מאזן וחבריו קיבלו מזמן החלטה אסטרטגית להשתלב במערכת האמריקאית באזור. מדובר בהשתלבות כוללת, צבאית (כולל מודיעין ומשטרה), כלכלית, ודיפלומטית.
יש לברך, כמובן, על גל הביקורת מהציבור הפלסטיני נגד שיתוף הפעולה האומלל של הרשות עם הגורמים (במיוחד ארה"ב) שביקשו לגנוז את דו"ח גולדסטון. אך רצוי להרחיב את הדיבור בנושא זה. הכישלון אינו אלא חוליה נוספת במדיניות הכללית של הרשות המתבטאת באובדן הגמור של העצמאות הפלסטינית.
כישלון בתחום הדיפלומטי
מדיניות אבו מאזן הובילה את הרשות לאוריינטציה דיפלומטית הנשענת על ארה"ב. דיפלומטיה זו התבטאה בזחילה לוועידת אנאפוליס בארה"ב (נובמבר 2007), ובשורה ארוכה של מפגשים עקרים בין אבו מאזן ובין אולמרט. כמובן שאין לפסול עקרונית פגישות דיפלומטיות. אך כל משקיף בלתי משוחד מבין שמימד הזמן אינו נייטרלי. הכובש מנצל את הזמן להמשיך במסע ההתנחלות והסיפוח. וושינגטון מצדה רוצה מו"מ לשם מו"מ. ישראל, מצדה, מוכנה לנהל מו"מ עד קץ הימים. אך הפלסטינים אינם יכולים להרשות לעצמם לשחק משחקים דיפלומטיים ללא גבול.
יתר על כן, אין עניין פלסטיני בהפיכת הממשל האמריקאי לבורר יחיד. ההליכה לאנאפוליס ללא שום ערובות לגבי מהות ההתדיינות הוכיחה לכולם שההנהגה הפלסטינית עייפה וחסרת יכולת להיאבק. הכפפת המהלכים של הרשות לארה"ב לא קידמה הסכם שלום ולא הצילה את עזה עבור הרשות. חסרונותיה של האפוטרופסות האמריקאית מתבהרת והולכת.
כישלונות אלה לא מנעו התייצבות חייכנית של אבו מאזן לפגישה עם נתניהו ואובמה, לפני שבועיים, למרות הנסיגה המחפירה של ארה"ב ממדיניותה שלה בעניין ההתנחלויות. נוכחות אבו מאזן הייתה נחוצה לטקס שמהותו כניעת אובמה לנתניהו המתרברב.
התמסרות בתחום הביטחוני
הדברים הגיעו לידי כך שיש פלסטינים הקוראים לרשות בשם הרשות של גנרל דייטון. שטחים נרחבים בגדה נמסרו לפיקוח אמריקאי-ירדני-פלסטיני עם מנה גדושה של גיבוי צה"לי. ישראל מתמוגגת כשאבו מאזן מתפאר על כך שהרשות עושה סדר בגדה. אחד מהיעדים העיקריים של הכוח "הרב-לאומי" היה לאתר ולדכא את אנשי חמאס. ללא קשר למהות הסכסוך המר הפנים-פלסטיני האם אין זה ברור ששיתוף פעולה זה (ארה"ב-ירדן-פתח–צה"ל) מעורר פלצות ויחולל אהדה לחמאס?
לא מדובר בפעולת הדרכה חד-פעמית. הגנרל אף הודיע שהוא קנה לעצמו בית פרטי בקרבת המקום כדי לגשים תוכנית שיטתית לארגון מחדש של הכוחות הפלסטינים, אלה שאמורים ללמוד איך לפעול וחשוב יותר – ממי לקבל את הפקודות.
פיסקה בודדת ואומללה
מק"י וחד"ש החליטו לשתוק ולהתעלם מהמשמעות החמורה של מדיניות זו של הרשות הפלסטינית המובילה את הפלסטינים למבוי סתום. שתיקה זו נמשכת לכל אורך ההתדרדרות של אבו מאזן ושל הרשות. שתיקה רועמת זו של מק"י-חד"ש ניזונה מסלחנות שהתפתחה על רקע הקשרים הבין-תנועתיים שמקיימות מק"י וחד"ש עם פת"ח עוד מימי ערפאת. אלה מברכים את אלה, ואלה שולחים נציגים אל הכנסים של אלה. אך החברות הזו אסור לה שתכפר על עוונותיהם של אבו מאזן ושל הרשות על כך שהרשות הפכה לכלי שרת בידי וושינגטון.
בגילוי דעת שפרסמה מק"י נכתב רק כי : "ראויה לביקורת כניעתו של אבו מאזן לתכתיב האמריקאי". מק"י מפגרת אחרי דעת הקהל הפלסטינית והבינלאומית המוקיעה את מהלכיו של אבו מאזן ודורשת מסקנות. אך מק"י מסתפקת בהערת אגב. היו ימים שהמרקסיסטים ראו עצמם מחויבים להסביר את הרקע ואת הסיבות לאירועים.
יתכן שמדיניות מוטעית זו של מק"י וחד"ש מושפעת משיקולים מוטעים של נאמנות להנהגה הפלסטינית. אך מה לעשות? השאלה הפלסטינית הפכה לסוגיה בעלת השלכות רחבות ביותר. שיתוף הפעולה של הרשות עם האימפריאליזם האמריקאי הוא פגיעה חמורה בעניין הפלסטיני ויש להגיד את הדברים בברור ובגלוי.
באמת חצוף אבו מאזן. הרי הוא היה יכול לפנות לרוסיה. סליחה, רוסיה כבר לא קומוניסטית. אז אולי לסין, אבל גם היא כבר מזמן עם משטר קפיטליסטי. מה נשאר? כמובן, לחבור לאנשים האמיצים הישרים שומרי זכויות האדם מהחמאס ויחד איתם לפנות למשטר הצדק האירני כדי שהוא יעשה קצת סדר במזה"ת. רצוי בשיטות שחביבות עליו והיו תמיד חביבות על "השמאל" – קצת רצח פוליטי, קצת רצח אזרחים זרים כדי לשמור על המורל, רצח כל מתנגד פוליטי/הומוסקסואל/אשה שתלך בנגוד להוראות. וכשהם ינצחו יהיה פה משטר צדק אבסולוטי. רק תסבירו לי איך קורה שהקומוניסטים מצליחים להחליף כל פעם דיקטטור פשיסטי אחד בתאום הפוליטי שלו ולחשוב שזה מה שיביא גאולה לעולם.והחלק המצחיק הוא שהם עוד משוכנעים שהם האנשים הכי מוסריים בעולם.
מק"י וחד"ש הן מפלגות ישראליות והן בכלל לא אמורות להתערב בעניינים של הרשות הפלסטינית.
יש כל כך הרבה בעיות בתוך ישראל עצמה ואני לא מבין למה צריך להתערב בסכסוכים אחרים.
לכותב ראובן קמינר יש קשיים בהבנת הנקרא. אני מפנה את תשומת ליבו של הכותב להחלטת הלשכה הפןליטית של המפלגה הקומוניסטית הישראלית בישיבה שנערכה באחרונה. בהחלטה נאמר: "שיתוף הפעולה הישראלי-אמריקאי בא לידי ביטוי גם בניסיון לערער את אמינותו של דו"ח ועדת גולדסטון בדבר פשעי המלחמה, שביצע הצבא הישראלי במהלך מלחמת עזה. לכן ראויה לביקורת הכניעה של מחמוד עבאס (אבו-מאזן), יו"ר הרשות הפלסטינית, לתכתיב האמריקאי בדבר דחית הדיון במועצת הביטחון בדו"ח גולדסטון". ההחלטה פורסמה כלשונה בעיתון היומי "אל אתיחאד" ובשבועון "זו הדרך". היא גם פורסמה באתר מק"י בשפה העברית:
— קישור —
כדי שבעתיד נתייחס ברצינות בטעונתיו של מר קמינר, עדיף שלפני כתיבת המאמרים הוא יאסוף את כל החומר הרלוונטי ולא יסתיר עובדות שלא נוחות לו ושלא מתיישרות עם טענותיו. אני מצפה מאיש שמאל שיהיה ישרנ וכן. אפשר להתכווח, אבל צריך להציג את כל העובדות – ולא את חלקן.
תודה!
למגיב איציק- מק"י וחד"ש הן מפלגות פלסטיניות-ישראליות. רוב חבריהן, מצביעיהן ופעיליהן הם פלסטינים אזרחי ישראל, שהם חלק מן העם הפלסטיני.
מי שנמצא שמאלה ממרצ לא רלוונטי אידיאולוגית, ומי שנמצא בחלקים של מרצ והעבודה לא רלוונטי מבחינה פוליטית.
כמה טוב לי. טקבקיסט א’ מסביר לי שמק"י וחד"ש אינם צריכות לנקוט עמדה לגבי האופי האומלל של הנהגת הרשות הפלסטינית. טקבקיסט ב’ תוקף אותי שלא קראתי את הגלוי הדעת של מק"י שבו חצי שורה של ביקורת נגד אבו מאזן. אך מה אפשר לעשות? המאמר שלי מתמקד בפסקה האומללה בגלוי דעת של מק"י וקובע שהפסקה אינה עמדה אלא התחמקות מעמדה.
בחודש יוני השנה פרסם קמינר את מאמרו:"הפער הבלתי נסבל בין דיבורים למעשים" באתר זה.
בתגובתי אליו אמנם ציינתי כי המאמר מצויין, אך בנוסף לכך אמרתי לו:"ראה,הבט,לא הכל שחור ולבן,גדעון לוי אמר כך,ואפילו וופא עמר…"
והנה מסתבר כי קמינר צדק ואילו אני טעיתי.(טוב,לא בדיוק טעיתי,הרי הצדקתי אותו,ואף הוספתי כי כך וכך וכו’ וכו’).אך אלה כמובן תירוצים.קמינר היטיב לחזות את המציאות המרה,
ואילו אני,פחות.
לא נותר לי אלא להסיק את המסקנות,ובמקום לחפש היכן טועה, להבין מדוע צודק גם הפעם ראובן קמינר בדבריו.
ראשית,כהומניסט,יש לקרוא את דעתו של יוסי שריד לעניין זה:"למה להשפיל"(הארץ).כך מתחיל:"אבו-מאזן חשוב כמת. נתניהו וברק הרגו אותו. לאחר פגישה חטופה ונרגזת, הם השאירו לו על השולחן כמוסת ציאניד ועזבו את החדר."
וכך מסתיים:"כאשר יקום לו יורש, לאדם הסביר הזה, לפלסטיני הטוב הזה, רק אז נשוב ונלמד בדרך המכאיבה: "אל תצדק הרבה, אל תרשע הרבה", ובעיקר – אל תנצח הרבה. "
מאידך,יש משימה,והיא להתנגד לכיבוש.מאמרו של זוהיר אנדראוס:"אבו מאזן מחסל לנו את פלסטין"(YNET) קובע כי "בנאומו לא הזכיר עבאס לא מקרוב ולא מרחוק את הפלסטינים החיים בישראל תחת מתקפה חסרת תקדים של חוקים גזעניים מבית היוצר של ממשלת נתניהו-ברק-ליברמן. לשיטתו ולטעמו מדובר בערביי ישראל, שאין להם קשר במישרין או בעקיפין לעם הערבי הפלסטיני, ועמדותיהם הקיצוניות, לדבריו, מזיקות לפתרון הבעיה הפלסטינית".
מתנגד אנדראוס:"אך איננו זקוקים לתעודות מפוקפקות מעבאס ומתנועת הפתח, כדי להוכיח את השתייכותנו לעמנו הערבי הפלסטיני. אין כוח בעולם שמסוגל לשכתב את ההיסטוריה ולהפוך אותנו לערביי ישראל. העמדה הזאת של מהנדס אוסלו הכושל, מסוכנת. לא מן הנמנע שהיא מתואמת עם האמריקנים והישראלים".
ביקורתו של קמינר מוצדקת:"מק"י וחד"ש החליטו לשתוק ולהתעלם מהמשמעות החמורה של מדיניות זו של הרשות הפלסטינית המובילה את הפלסטינים למבוי סתום." אבל,כמו שציין מי שציין,אפשר גם אחרת.אפשר להתנגד לכיבוש. אפשר לראות (וקל להראות) כי העם הפלשתינאי עם אחד הוא,
ואילו ישראל(להלן:הציונים) עושה הכל כדי לבתר ולשסע אותו לגזרים:הגדה,עזה,מז’ י-ם,הפזורה של הפליטים,הפלשתינאים במדינת כל גזעניה ,כולם חלקים של עם אחד.מתנגדי הכיבוש
אמורים להבין כי קריאתה של בל"ד להסתלקותו של אבו מאזן היא עניינו של הציבור הפלשתינאי כולו,ולא ענייניה הפנימיים של פלשתין בתחומי הגדה המערבית.
ח"כ חנין זועבי אמרה כי המסר שמשמיע הכנס הוא קול שמשמיע כל העם הפלסטיני. "בשם דמם של החללים אנו נדרוש להביא את פשעי המלחמה הישראלים לדין. אבו מאזן רוצה לעבוד לפי המשוואה ‘מה שפוגע בישראל פוגע בנו, ומה שטוב לישראל טוב לנו’, וזה על חשבון העם הפלסטיני. ההחלטה לדחות את הדיון בדו"ח גולדסטון, היא החלטה שמשמעותה אחת – חיפוי על פושע המלחמה הישראלי ועל פשעי המלחמה שביצעה ישראל".
יבוא יום בו גם יוסי שריד וגם ראובן קמינר יתוודו כי טעו בהצבעתם בקלפי, ויכריזו על תמיכתם בבל"ד.
ההתערבות האמריקנית שיפרה פלאים את איכות החיים בגדה. אבל מה זה מעניין את קמינר?
הסבל שלהם הוא התחביב שלו.
קמינר, שבעיניו ירי טילים מכוון על בי"ח "זיו" שבצפת זה מדיניות חוץ מתקדמת, הוא הומניסט בערך כמו שאני באמת ברק אובמה.