פתגם סיני אומר שאם אדם אומר לך ברחוב שאתה שיכור, תצחק. אם אדם שני אומר לך שאתה שיכור, תתחיל לחשוש. אם אדם שלישי אומר לך את זה, לך הביתה והיכנס למיטה.

ההנהגה המדינית והצבאית שלנו פגשה עכשיו את האדם השלישי, הרביעי והחמישי. כולם אומרים לה שהיא חייבת לחקור את מה שקרה במבצע "עופרת יצוקה".

יש לה שלוש אפשרויות:

הראשונה: לנהל חקירה אמיתית.

השנייה: להתעלם וללכת הלאה, כאילו שום דבר לא קרה.

השלישית: לנהל חקירת-דמה.

קל לדון בהצעה הראשונה: אין לה שמץ של סיכוי להתקבל. חוץ מהחשודים הרגילים (ואני ביניהם), שדרשו חקירה כזאת עוד לפני שמישהו שמע את השם גולדסטון, אין מי שתומך בה.

בין כל האנשים במערכת הפוליטית, הצבאית והתקשורתית המציעים עכשיו לקיים "בדיקה", אין אף לא אחד – ממש אף לא אחד – המתכוון לחקירה אמיתית. הכוונה היא לרמות את הגויים ולסתום להם את הפה.

החוק הישראלי דווקא קובע נוהל ברור לוועדה כזאת. על הממשלה להחליט על החקירה. נשיא בית-המשפט העליון יקבע את הרכבה. הוועדה יכולה להכריח עדים להופיע בפניה. עליה להזהיר מראש את מי שעלולים להיפגע ממסקנותיה ולתת להם הזדמנות להגן על עצמם. המסקנות שלה מחייבות.

יש לחוק הזה היסטוריה מעניינת. בשנות ה-50 דרש דויד בן-גוריון להקים "ועדת-חקירה משפטית" כדי לקבוע מי נתן את ההוראה לביצוע העסק-ביש במצריים ב-1954. (על רשת-ריגול של יהודים מצריים הוטל להטמין פצצות במוסדות אמריקאיים ובריטיים כדי לסכסך בין מצריים ומדינות המערב).

בקשת בן-גוריון נדחתה, בין השאר בטענה שאין חוק המאפשר זאת. כתוצאה מכך הוא התפטר ופרש ממפלגתו. באחד הדיונים הסוערים קרא שר-המשפטים, יעקב שמשון שפירא, שבן-גוריון הוא "פאשיסט". אבל לשפירא, יהודי-רוסי קשיש, היו ייסורי-מצפון. הוא יזם חוק חדש למינוי ועדות-חקירה משפטיות. זה התקבל אחרי דיון בכנסת (שבו לקחתי חלק פעיל), ומאז הופעל פעמים רבות.

עכשיו אני תומך בכל לב בדרישה להקים ועדת-חקירה על פי חוק זה.

ההצעה השנייה היא של הרמטכ"ל ושר-הביטחון. באמריקאית קוראים לזה "להקים חומת אבנים". כלומר: לצפצף על כולם.

מפקדי צה"ל אינם מוכנים לשום חקירה ולשום בדיקה. הם מן הסתם גם יודעים למה. הם הרי מכירים את העובדות. הם יודעים שצל כבד מרחף על עצם ההחלטה לצאת למלחמה, על תכנון המבצע, על ההוראות שניתנו לכוחות, ועל עשרות רבות של מעשים גדולים וקטנים שנעשו במהלך המבצע.

לדעתם, גם אם יהיו לסירוב תוצאות חמורות על מעמדה של ישראל בעולם, הרי התוצאות של חקירה, ולוא גם מפוברקת, תהיינה חמורות פי כמה וכמה.

כל עוד ידבק הרמטכ"ל בעמדה זו, לא תהיה שום חקירה מחוץ לצה"ל, גם אם רוב חברי הממשלה יחשבו אחרת. הרמטכ"ל, המשתתף בכל ישיבות הממשלה, הוא דמות מרכזית בחדר-הישיבות. כאשר מודיע הרמטכ"ל שזוהי "עמדת צה"ל", איש מהפוליטיקאים בממשלה לא מעלה על דעתו להתנגד.

ב"דמוקרטיה היחידה במזרח התיכון" קובע החוק (שהתקבל לדרישת מנחם בגין) שהממשלה היא המפקד העליון של הצבא. זוהי התיאוריה. בפרקטיקה לא תקבל הממשלה שום החלטה בניגוד ל"עמדת צה"ל".

צה"ל טוען שהוא חוקר את עצמו, וזהו. אהוד ברק מייצג – מרצון או שלא מרצון – את העמדה הזאת. הממשלה דחתה את הדיון, וכך זה עומד כרגע.

כדאי להזכיר בהזדמנות זו את האדם העלום ביותר במדינה: הרמטכ"ל רב-אלוף גבי אשכנזי, איש-הטפלון האולטימטיבי. שום דבר אינו נדבק אליו. בדיון זה, כמו בכל הדיונים, הוא כאילו איננו.

הכול יודעים שאשכנזי הוא איש צנוע. כמעט ואינו מדבר, אינו כותב, אינו נואם. בטלוויזיה הוא מתמזג עם הרקע.

כך הוא מצטייר בציבור: חייל פשוט, בלי התחכמויות, הממלא את תפקידו בשקט, מקבל את הוראות הממשלה ומבצע אותן נאמנה. בזה הוא נבדל כמעט מכל קודמיו, שהיו רברבנים, תאווי-פרסום ופטפטנים. בעוד שרוב קודמיו היו אנשי הסיירות הססגוניות או חיל-האוויר היהיר, הוא איש חיל-הרגלים האפור. הדוכס וולינגטון התרגז פעם על ריבוי הניירות בצבאו וציווה: "חיילים צריכים להילחם, לא לכתוב!" אשכנזי מגשים חזון זה.

אבל המציאות שונה לגמרי. אשכנזי ממלא תפקיד מרכזי בקבלת ההחלטות. הוא התמנה לתפקידו אחרי שקודמו, דן חלוץ, התפטר בעקבות כישלונות מלחמת-לבנון השנייה. תחת שרביטו של אשכנזי עוצבה הדוקטרינה שהופעלה ב"עופרת יצוקה", שאני ניסחתי אותה (על אחריותי) כ"אפס אבידות" ו"מוטב שייהרגו אלף אזרחים של האויב מאשר חייל צה"ל אחד". מאחר שצה"ל לא העמיד לדין אף חייל אחד אחרי המבצע, אחראי אשכנזי לכל מעשה שנעשה במהלך המבצע.

אילו הוגש כתב-אישום בבית-המשפט הבינלאומי בהאג, אשכנזי היה מן הסתם זוכה במקום-הכבוד של נאשם מס’ 1. אין פלא שהוא מתנגד לכל חקירה ולכל בדיקה חיצונית, וכמוהו גם אהוד ברק, שהיה עלול לזכות בתואר "נאשם מס’ 2″.

הפוליטיקאים החולקים (בשקט) על דעת הרמטכ"ל סבורים שאי-אפשר לעמוד בלחץ העולם, ושצריך לערוך חקירה. מכיוון שאיש מהם אינו מתכוון לחקירה אמיתית, הם מציעים לנקוט שיטה ישראלית ישנה ובדוקה, שהצליחה מאות פעמים בעבר: שיטת ה"כאילו".

כאילו חקירה. כאילו הסקת מסקנות. כאילו הכרה בחוק הבינלאומי. כאילו מרות אזרחית על הצבא.

במציאות אין פשוט מזה. ממנים "ועדת בדיקה" (ולא חלילה ועדת-חקירה על פי החוק). לוקחים שופט פטריוטי, מרכיבים ועדה של מכובדים "משלנו", גובים עדויות מאחורי דלתיים סגורות (מטעמי ביטחון). פרקליטי צה"ל יוכיחו שהכול היה חוקי למהדרין, והפרופסור אסא כשר, מטהר-השרצים-הממלכתי, יעלה על נס את המוסר של הצבא-הכי-מוסרי-בעולם. אלופים וסגניהם ידברו על זכות המדינה להגנה עצמית. בסוף יורשעו שניים-שלושה קצינים זוטרים וחיילים ב"חריגות".

ידידי ישראל בכל העולם יפצחו במקהלה מתפעלת: איזו מדינת-חוק! איזו דמוקרטיה! איזה מוסר! ממשלות המערב יודיעו שהצדק נעשה והתיק נסגר, וארצות-הברית תטיל וטו על כל השאר.

אז מדוע אין ראשי צה"ל מוכנים לקבל הצעה הגיונית זו? מן הסתם מפני שהם אינם מאמינים שזה יעבור כל-כך חלק. הקהילה הבינלאומית תדרוש שלפחות חלק מהחקירה יתנהל בדלתיים פתוחות. תהיה דרישה לנוכחות משקיפים בינלאומיים. ובעיקר: ידרשו לשמוע עדויות מפי תושבי עזה. העניין יסתבך. העולם לא יקבל מסקנות מפוברקות. בסוף נחזור לאותו המצב בדיוק. אז מוטב להתנגד מלכתחילה, יהיה המחיר אשר יהיה.

בינתיים גובר הלחץ הבינלאומי על ישראל. כבר עתה הוא מגיע לממדים שלא היו כדוגמתם.

רוסיה וסין הצביעו בעד העברת דו"ח גולדסטון למוסדות האו"ם. בריטניה וצרפת "לא השתתפו בהצבעה" אך דרשו מישראל לנהל חקירה אמיתית. התפתח ריב קולני עם תורכיה, שהייתה עד כה בעלת-בריתנו הצבאית. אנחנו מתקוטטים עם שוודיה, נורווגיה ומדינות ידידותיות אחרות. שר-החוץ של צרפת הידידותית רותח מזעם מפני שלא הורשה לעבור מישראל לעזה. השלום עם מצריים וירדן התקרר בעוד כמה מעלות. ישראל מוחרמת בפורומים רבים. בקרב קצינים בכירים גובר החשש מפני נסיעות לחו"ל.

זה מעורר מחדש את השאלה: האם לחץ מבחוץ יכול להשפיע על ישראל? התשובה היא: בהחלט כן.

השאלה היא מה טיב הלחץ, ועל מי הוא משפיע.

הלחץ גרם לכמה שרים להציע למנות ועדת-בדיקה בעניין דו"ח גולדסטון. אך אף אחד בהנהגת ישראל (ממש אף אחד!) לא העלה את השאלה: אולי גולדסטון צודק? חוץ מהחשודים הרגילים, אף אחד בתקשורת, בכנסת ובממשלה לא שאל: אולי באמת בוצעו פשעי-מלחמה? לחץ חיצוני לא יגרום להעלאת שאלות כאלה. הן יכולות לבוא רק מבפנים, מתוך הציבור עצמו.

כדאי גם לשים לב לטיב הלחץ. דו"ח גולדסטון משפיע בעולם מפני שהוא ממוקד ומרוכז: מבצע מסוים, שאנשים מסוימים אחראים לו. הוא מציג דרישה ממשית: חקירה. הוא תוקף יעדים מוגדרים וברורים: פשעי-מלחמה.

אם להעביר זאת לוויכוח החרם על ישראל: דו"ח גולדסטון דומה לחרם הממוקד על ההתנחלויות ועוזריהן, אך לא לחרם גורף על מדינת ישראל. לחץ ממוקד כזה יכול להשפיע. חרם כולל, ללא אבחנה, ישיג – לדעתי – את ההיפך. הוא ידחוף את הציבור הישראלי לזרועות הימין הקיצוני.

המאבק על דו"ח גולדסטון נמצא בעיצומו. בירושלים מרגישים בגלים הגואים. האם הם יהפכו לצונאמי?

Share on Facebook