קראתי שלוש פעמים רצופות את כתבתו המעניינת של גידי וייץ במוסף "הארץ" על דן מרידור. הייתי מרותק בעיקר בגין השילוב הייחודי (שמאפיין את מרידור) בין כובד הראש והאינטליגנציה מצד אחד, והאפסות הרעיונית, האוורירית והבלתי רלבנטית מן הצד השני. לפי תורת היחסות הרווחת בפרשנות הפוליטית אצלנו, מרידור מוגדר כאיש מרכז מתון ויש רבים המהללים אותו, ובצדק, בשל התייצבותו לימין שלטון החוק נגד הפוליטיקאים המושחתים.
מרידור מפזר רמזים דקים על התנגדותו למעשים חריגים של הממסד, אבל בסך הכול הוא משתלב בו היטב. כיוון שהוא מצהיר בגלוי שמבחינה מדינית הוא ממקם את עצמו ימינה מ"קדימה", הוא מצטייר כעוד פוליטיקאי שגרתי. יש לנו אינפלציה באנשי ימין שמכריזים על מרכולתם הבלתי מציאותית בסגנון כביכול מתון, ואברכי משי מסוגו של מרידור אחראים לאסונות שהממסדים השונים המיטו על אזרחי המדינה בשלושת העשורים האחרונים. לא חסרים לנו מתחסדים, שמסרבים אפילו לחלום על נסיגה לקו הירוק ומבקשים להכתיב לפלסטינים הסדר בלתי קביל ובלתי ראוי, וכאשר הערבים מהססים הם עוד מרהיבים עוז להגדיר אותם כקיצונים וכסרבני שלום.
מרידור עוזר לראש הממשלה בנימין נתניהו לגייס תומכים מקרב המרכז הלאומני. יש לו הצלחות צנועות, ועצם קיומו בממסד של מקבלי ההחלטות מרגיע מבקרים פוטנציאלים של צעדים נציים מדי, העלולים לבודד אותנו בעולם. הוא תערובת של עלה תאנה ומזור למכאוביהם של הצבועים למיניהם? אולי. אבל נוכחותו של מרידור בממשלה איננה תורמת שום דבר לתהליכים שעשויים להביא את סופו של הכיבוש הממאיר. להפך, הוא מנציח את המצב בכך שהוא מטשטש את העובדות המכאיבות ומרדים את המצפון הקולקטיבי של יפי הנפש, שעדיין חיים בתוכנו. שנים רבות מנעו אנשים כמו עמוס עוז ושמעון פרס את הזליגה של פעילים כנים במחנה השלום הציוני לשמאל הרדיקלי; לדן מרידור יש תפקיד דומה בשיתוק זרמים אופוזיציוניים בקרב המרכז הלאומני והמרכז הדמוקרטי. עוז בלם את "יש גבול" ואת הסרבנות המצפונית והמוצדקת להילחם למען הכיבוש ולדיכוי עמים אחרים. מרידור נותן הכשר לכל המלחמות, תוך מתיחת ביקורת מתונה על דרך התנהלותן. כך הוא מרסן, משכך ובעצם מכחיד את ההתנגדות לנתניהו בקרב הבורגנות הישראלית.
מרידור הוא ליכודניק לכל דבר, עם כמה סטיות ליברליות שהיו תמיד קיימות בזרם הרביזיוניסטי בציונות, לצד האמונה בצבאיות, בממלכתיות ובהתפשטות טריטוריאלית. הליברליזם מתמצה בעיקר בזיקה לבית המשפט העליון ולמוסד היועץ המשפטי ובריסון התבטאויות אנטי-ערביות וגזעניות, כדי לרצות את דעת הקהל העולמית. בראיון לגידי וייץ הוא הוכיח שלאורך השנים הוא לא למד דבר ולא שכח דבר. ההשקפה ההיסטוריוגרפית שלו היא סופר קונפורמיסטית, בנוסח שהיה משמח מאוד את גולדה מאיר ואת דוד בן-גוריון. לכן גם "הוויתורים" שעליהם הוא מרבה לדבר אינם אלא מס שפתיים די מגוחך, בנסיבות הימים האלה. הוא דוגל בפירוק מאחזים (שהוקמו לצורך פירוקם החוזר ונשנה, לצורכי הסברה) אבל גם בהשארת הצבא וגושי התנחלויות כמעט בכל השטחים הכבושים. עם רעיונות כאלו לא ניתן לעשות שלום אפילו עם יוסי ביילין, שלא לדבר על הפלסטינים המתונים, ששרויים ממילא במצב בלתי נסבל לאור המשך התנופה בבניית ההתנחלויות.
בכל הנוגע לצעדים הקטנים, כמעט חסרי המשמעות, שבהם הוא בכל זאת תומך, מרידור מצמצם את עצמו עד שדמותו הקלושה ממילא נעלמת בהדרגה מן העין, מתאדה איכשהו לחלל הריק. וייץ האוהד (מטבע הדברים: מרידור הוא איש מעורר אהדה בעל כורחנו) מבקש לדעת כיצד יכול מרידור לשבת בממשלה "שלא עושה את הצעד הנדרש ולא מפנה את המאחזים הבלתי חוקיים". כאן מצטנע מאוד סגן ראש הממשלה וטוען: "אומר משפט בנאלי: לא הכול בידי, איני מחליט לבדי". כלומר, אין לי כל השפעה, אפילו בנושא הפעוט והזניח של המאחזים. אז למה אתה בכל זאת יושב שם? מדוע אתה תורם לתעמולה של נצים קיצוניים כמו אהוד ברק ואביגדור ליברמן? מדוע אתה נותן להם לגיטימציה כלפי המתונים בישראל וכלפי דעת הקהל העולמית? למרידור אין תשובה.
גם אחרי עשרות השאלות שנשאל, לא ניתן לאתר בו אפילו שמץ של להט, או של שאיפות לחולל בכוח מנהיגותו שינוי של ממש. האיש אינו אוצר בקרבו איבה אמיתית כלפי הממסד של הסירוב והאיוולת, שאותו הוא משרת בכישרון לא מבוטל. לכן הוא מודה, ביושר לב הראוי אולי לאפס קצה של מחמאה, שהוא זנח את שאיפותיו להיות ראש ממשלה. אם כבר ביביזם, כך הוא נותן לנו להבין מבלי שיאמר זאת, אז מי יעשה זאת טוב יותר מביבי עצמו?
כדי שלא יטענו שאני ?ם מלים בפיו של מרידור ובכך להוציא אותו עוד יותר עלוב מכפי שהוא באמת, לא נותר לי אלא לצטט דברים בשם אומרם. וכך מגדיר האיש שחי בתחום הדמדומים, THE NIGHT OF THR LIVING DEAD , כפי שג’ורג’ ב רומרו קרא לסרטו האלמותי: "אני מרוצה מהדרך שבה הדברים מתנהלים היום. אני מניח שכולנו למדנו את לקחינו. בזה נבחן אדם: ביכולת להשתנות וללמוד לקחים". אז אילו לקחים הפיק מר מרידור? הוא ממשיך לחשוב כפי שחשב בעשרים השנים האחרונות, ועתה בחר להימנות על המחנה שממשיך בגזל האדמות של העם (שאיתו הוא מתיימר לחיות בשלום) אבל לשלם מס שפתיים למדינה פלסטינית מכווצת בשליטת צה"ל. למרבה הצער, יש המון לקוחות לסחורה הפגומה שהוא משווק.
זה נכון שגם חברו הטוב של מרידור, השר בני בגין, בחר לחיות בארץ המתים החיים. זה נוח לפרשנים לתאר את השניים משני צדי המתרס בתנועת הליכוד: מרידור הוא סמן מתון; בגין הוא סמן קיצוני. אבל אין שחר לקביעה הדיכוטומית הזאת. מרידור ובגין חיים באותם מחוזות של נאמנות לאידיאולוגיות שעבר עליהן הכלח . שניהם תלמידי זאב ז’בוטינסקי, עם שינויים קלים שמקורם במנחם בגין, אביו של בני: יחס חם למסורת, לאומנות במסווה ליברלי, זיקה לשלטון החוק ונכונות לקבל את דינה של הרשות השופטת בנושאים עקרוניים. לעומת נתניהו ואהוד אולמרט, ששניהם באו מאותו בית רעיוני, אבל למדו לצפצף על החוק בשם הנהנתנות והרחבת הפערים החברתיים, מרידור ובגין הם טהורים ונקיים.
אבל אפילו בנושאים האלו אין לשניים הרבה מה להציע. המדינה עוברת על החוק, מנשלת, הורסת בתים, רוצחת בני אדם בלא משפט, והם נותנים גושפנקה לכל מעשי העוול בעצם ישיבתם בממשלה. גסיסתם הפוליטית היא מכוערת במיוחד.
* התפרסם ב"כל העיר"
מסכים לגבי מרידור.
אבל מה אם גם לאחד כזה יש תפקיד עתידי במשחק?
מה אם הלחצים הפנימיים ומשחקי הכוח מובילים לכך שדווקא תכנית כמו זו של שאול מופז, לפיה תהיה נסיגה חד צדדית למדינה פלסטינית זמנית, היא התכנית הטובה ביותר כרגע?
תכנית שכזו יכולה להתאים למרידור והיא תיאלץ את ישראל לעשות משהו ממשי ולפחות להתחיל את הנסיגה מהשטחים.
גם שרון יצא חד צדדית מעזה, ולמרות המצור הבלתי נסבל שישראל מטילה על הרצועה – יש להניח שביום מהימים גם הוא יוסר, כי החלק הקשה באמת בכל הענין היה הנסיגה עצמה.
כך גם לגבי יו"ש. דווקא רעיונות מצ’וקמקים לכאורה שנולדים מתוך לחץ שישראל מצויה בו (כלומר נסיגה חד צדדית – מופז) הם הם הדרך שתוביל אותנו, ותמיכת אנשי מרכז, ובהם מרידור, ברעיונות אלה היא הכרחית להגשמתם.
דרור בל"ד – גם בג’נין היה טבח?
מה עם החמאס? או שהוא נושא את נס ההתנגדות הקדושה ופתור מעונשם של זניחים דוגמת חיי אדם ופשעי מלחמה? (דוגמת ירי מכוון מאיזורים אזרחיים לאיזורים אזרחיים…)
חוץ מלהג וזלזול בדן מרידור ובעמדות שהוא מייצג, אין שום חדש בכתבה הזו, וכפי שהעם נעשה ימני יותר ויותר, כך הכתבות האלו נראות הזויות יותר ויותר ומכוונות לקהל יעד משוכנע.
נראה לי שחסר יותר עימות רעיוני, מעמיק ורציני עם העמדות של שני הצדדים.
פסילה גורפת, שפועלת מתוך תחושת עליונות רעיונית והגותית, משיגה בדיוק את ההיפך,
ונראיתץ בדיוק כמתואר במאמר, היינו: לאומנית ולא רלוונטית.
עירית קאהן, לשעבר ראש המחלקה הבינלאומית בפרקליטות המדינה (סליחה,פרופ’ קאהן-הרי מדובר בויכוח רעיוני של אקדמאים אשכנזים) קוראת להקמת ועדת בדיקה פנימית של הטבח בעזה(לכאורה).(סליחה,מבצע עופרת יצוקה-הרי מדובר וכו’).נמוקיה עמה:"חקירה תבטיח וטו"(הארץ).
אליה מצטרפים דן מרידור ובעקבותיו מאמר המערכת של ‘הארץ’(קול תבונה בממשלה).
מבהיר היטב ברעם:" עוז בלם את "יש גבול" ואת הסרבנות המצפונית והמוצדקת להילחם למען הכיבוש ולדיכוי עמים אחרים. מרידור נותן הכשר לכל המלחמות, תוך מתיחת ביקורת מתונה על דרך התנהלותן. כך הוא מרסן, משכך ובעצם מכחיד את ההתנגדות לנתניהו בקרב הבורגנות הישראלית".
מבהיר היטב היטב עידן לנדו: "לא תמימות, כי אם ידיעה דקה ומחוכמת. ידיעה שועדת החקירה הזאת, אם אומנם תקום, לא תחשוף במסקנותיה שום פשע מלחמה; לא תמליץ להדיח שום קצין בכיר; לא תצביע על שום ליקוי יסודי במוסר הלחימה של צה"ל. לכל היותר, ייצאו מתחת ידה כמה המהומים משפטיים, מהוקצעים היטב, על הצורך להטמיע במפקדי וחיילי צה"ל "ערכי לחימה" ברורים יותר.
(מתוך "הודעה חשובה לגל אוחובסקי ולעמוס עוז")
— קישור —
תוהה ברעם: "מדוע אתה תורם לתעמולה של נצים קיצוניים כמו אהוד ברק ואביגדור ליברמן? מדוע אתה נותן להם לגיטימציה כלפי המתונים בישראל וכלפי דעת הקהל העולמית? למרידור אין תשובה".
נסיונותיהם המבישים של הציונים- לאחר שהכחשותיהם התקבלו בבוז ובתיעוב בכל העולם כולו-לנסות ולמנוע בכל מחיר את הסגרתו של אהוד ברק להאג,מלמדת כי לא רק שלא הכירו בפשעיהם שלהם,אלא שכוונתם המוצהרת היא לשבש
הלכי משפט.הרצחת וגם שיבשת?שיבוש הליכי משפט תקין מועלה על נס ע"י משפטנית בכירה-פרופ’ קאהן,ע"י פוליטיקאי משפטן-דן מרידור,וע"י עורך המאמרים בעיתון לאנשים החושבים שהם נאורים. אך אלה עוכרי ישראל.גייס חמישי המשתף פעולה עם הגרועים שבאויבינו, עם אנטישמים ששמו להם מטרה לכלותינו.
הרי ברור כי ישראל בדרך לאבדון. אם ימשיכו המגיבים הציוניים בהבליהם, הרי ישראל תיאבד את הלגיטימיות לקיומה. לכן,כדי שישראל תמשיך להיות מוכרת כלגיטימית בחבר העמים,יש לדרוש-
כל אזרח ואזרח,כולל האזרח המודאג נתניהו-את
הסגרתו המיידית של ברק להאג.
הסחת הדעת וזריית חול בעיניים בכלל, וחירותו של אהוד ברק בפרט- מכשול לשלום.
ליגאל
1."גם בג’נין היה טבח"?
–בוודאי. ראה wanted.org.il/shaul_mofaz
— קישור —
2."מה עם החמאס"?
–ראה דעתי על החמאס בתגובתי למאמרו של שמואל אמיר- "דם על הידיים" (אתר זה, 27 מרץ שנה זו).
הרבה לפני תגובתי זו, בשנת 2001, מעלה אריאלה אזולאי הצעה אוטופית אך לא בלתי הגיונית : "הפלסטינים יוותרו לחלוטין על המאבק המזויין בלי לסגת מאף אחת מתביעותיהם ובלי להכנס כלל למסגרת כלשהי של מגעים עם ישראל. מרי אזרחי בלי שימוש באלימות".
מתוך "ימים רעים-בין אסון לאוטופיה"- עדי אופיר ואריאלה אזולאי, הוצאת רסלינג,2002
(עמ’ 140)
3."נראה לי שחסר יותר עימות רעיוני, מעמיק ורציני עם העמדות של שני הצדדים".
–עימות רעיוני, מעמיק ורציני תוכל למצוא בספר זה. שם גם תוכל למצוא את נבואתו-אחת לאחת ולפרטי פרטים- של עדי אופיר בדבר גירושו באמתלות שונות של בשארה,וכן את האינטרסים של כל מי שהיה לו עניין בגירוש זה.
(שם,עמ’ 123-124).
4."פסילה גורפת, שפועלת מתוך תחושת עליונות רעיונית והגותית, משיגה בדיוק את ההיפך".
אופיר:" הלאומנות החדשה זקוקה לבשארה כדי לסמנו ולהציגו כמוקצה.הרחקתו [המאמר נכתב ב2001-דרור] היא חלק מההצדקה בדיעבד של ההתגייסות הלאומנית יהודית. היא גם המאמץ לאזן מחדש את המפה הפוליטית אחרי הסחף האדיר שלה ימינה: אם אפשר להציג את השמאל הערבי כמי שחצה את הלגיטימיות שהמשטר הדמוקרטי היהודי [בקיצור,הציונים -דרור] יכול לסבול,אפשר כביכול להציג את הימין בקצה השני כשפוי יותר". (שם,עמ’ 124).
5."ונראית בדיוק כמתואר במאמר, היינו: לאומנית ולא רלוונטית".
–התכוונת לביקורת על דו"ח גולדסטון. וראה: "מצפונם תמיד נקי"-זאב שטרנהל (הארץ)
— קישור —
עכשיו אני מקווה כי ברור יותר מדוע אני מנאץ ומגדף את הציונים בכלל, ואת אהוד ברק בפרט. לא איש ריב ומדון אני, אלא אדם המתבייש בבני עמו,עד שמאסתי בבושה והחלפתי אותו בבוז עמוק.
הציונות בכלל, וחירותו של אהוד ברק בפרט – מכשול לשלום.