מכר טילפן אלי ביום שני בבוקר, הביע הסכמה חלקית לדברים שכתבתי כאן על דן מרידור בשבוע שעבר, אבל קבל על עצם העובדה שאני מתעסק עם אנשים כמוהו, במקום להוקיע תופעות מחרידות כמו האלימות המתגברת והולכת של הימין הקיצוני ושל טרוריסטים כמו ג’ק טייטל. הסברתי לו בסבלנות רבה שטייטל הוא בעיה של הימין, לא שלי. אנשים כמו המחבל היהודי מסכנים את האינטרס של ההתפשטות הטריטוריאלית השקטה, הרבה יותר מאשר המאמרים שלי או של חבריי לדעה.
כבר ביום הראשון לפירסומים על טייטל הזדרזו המתנחלים להתנער ממנו, להסביר שמדובר בזאב בודד "שאפילו לא מדבר עברית", ולתקוף את "השמאל" שמנסה להכפיש את כל העדה בגין פשעיו של איש אחד. כך הם מנסים לטשטש את העובדה שכל ההתנחלויות הן מעשה טרור מתמשך, פגיעה בעקרונות המשפט הבינלאומי וחדירה נפשעת לאדמתו של עם אחר, על חשבון האינטרס של העם הישראלי בשלום בר-קיימא. אבל קשה לימין המתנחל להכחיש שאנשים כמו טייטל וכמו הרוצח מחברון ברוך גולדשטיין גדלים בערוגה שלהם.
לכן אין טעם לעסוק כאן בגינויים כלפי טייטל וחבריו לדעה. מבחינתי הם מעבר להרי החושך. טייטל ניסה לפגוע בפרופ’ זאב שטרנהל, איש שמאל מתון במושגים אירופיים, וזה עורר בנו בעיקר שאט נפש. אני שמח שתפסו את המנוול, אבל מודע לעובדה שרק חולשת השמאל גורמת לכך שאלפי מתנחלים נמנעים לעת עתה מפגיעה ב"יהודים". רבים מחבריו של "הזאב הבודד" מסוגלים לפגוע לא רק באנשי שמאל, אלא גם בישראלים מהמרכז. כך עשו ליצחק רבין, שהיה רחוק מאוד מהשמאל. ריאקציה פשיסטית נגד ליברלים שוחרי שלום, המוכנים לשלם גם את מחירו, תשוב לבעת אותנו רק אם הימין ובני בריתו ישתכנעו שיש לאנשים כאלה השפעה על קבלת החלטות ממשיות בדרך להסכם עם הפלסטינים ואולי גם עם הסורים. בינתיים מחצינים רק כלבים שוטים כמו טייטל את הפוטנציאל האלים, העומד בבסיסו של מפעל ההתנחלויות. לכן הסכנה האמיתית נשקפת יותר לאדם כמו בנימין נתניהו (אם יחליט לפנות למשא ומתן רציני) מאשר לאנשים כמו שטרנהל, שמהווים מטרה רק לשוליים המטורפים של הימין.
לדעתי חשוב יותר לבקר בטור הזה את אלה שעושים מעשה זמרי ומבקשים שכר כפינחס, כמו הפוליטיקאים או מעצבי דעת הקהל שמבקשים לקנות לעצמם שם של מבקרים חברתיים ואנשי שלום, אבל חוברים לממסד ומסייעים בביצוע המדיניות הקבועה של סיכול כל התקדמות אמיתית להסכם, תוך ניסיון להטיל את ההאשמה על הצד השני. ידידי ח"כ דני בן-סימון הוא רק אחת הדוגמאות.
בן סימון
קשה לכעוס על חבר הכנסת בן-סימון ממפלגת העבודה, שהתאהב בחודש האחרון בראש הממשלה בנימין נתניהו והתחיל להישבע בשמו בפרהסיה. הוא אפילו ניסה את כוחו הדל בתיווך קצת מגוחך בין ראש הממשלה לבין ראשי הרשות הפלסטינית, וזכה לפגישה עם ביבי בכנסת. כך זכה תרם בן-סימון למראית העין של התקדמות מדינית שתרגיע קצת את האמריקאים, בניגוד גמור לאינטרס של מחנה השלום לעורר התנגדות בינלאומית למדיניות הבנייה בהתנחלויות, הסמויה והגלויה גם יחד. כיוון שבן-סימון הגיח לפוליטיקה מהמקצוע שלנו, רבים מעמיתיי כועסים עליו ושולחים לעברו כינויי גנאי מכל הסוגים.
חבר שלי שעבד איתו פעם ב"דבר" פגש אותי בתל-אביב והטיל דופי בכל היבט בדמותו, החל ב"חיוכו הצבוע" וכלה בפחדנותו המפורסמת ובנטייה שלו להתרפס בפני בעלי שררה. ניסיתי להגן עליו בחצי פה. אחרי הכל, הוא טירון בעשייה הפוליטית וקיים הבדל תהומי בין כתיבה על פוליטיקה לבין העיסוק היום-יומי בה, כמקצוע לכל דבר. הוספתי שהאיש לא היה בקו הבריאות בשנה האחרונה, ולעתים חולשת הגוף מביאה גם לחולשת הדעת. עמיתי לא השתכנע. הוא דחה את כל הנימוקים שלי בכעס אמיתי, וטען שבן-סימון הפך את עורו מבחינה רעיונית, התקרנף לגמרי והפך לוואסל של ביבי. לא היה טעם להתווכח. כמובן שהאיש קרנף, זה אינו שנוי במחלוקת ולא על כך נסבה השיחה. יש להניח שהוא היה סתגלן כל ימיו וחרף ניסיונותיו לזעוק את כאבם של המזרחים בעיירות הפיתוח ובשכונות העוני הוא תמיד נע בחוגים החברתיים והפוליטיים של מדכאיהם. אבל סירבתי לקבל את הנחת היסוד של בן-שיחי, כאילו המעבר מהכנופיה של אהוד ברק אל הכנופיה של נתניהו הוא כל כך חד. ברק גרוע בהרבה מנתניהו, וגם האנשים המקיפים את מנהיג העבודה אינם יונים צחורות או לוחמים למען חברה צודקת יותר.
תדמיתו העצמית של בן-סימון היא נאורה, אבל די לו באפס קצהו של עלבון אמיתי או מדומה כדי לחפש לעצמו כתף תומכת במפלגה אחרת. בהעדר הבדלים אידיאולוגיים בין המפלגות (אין גם הבדלים מדיניים, למעט ניואנסים קלושים פה ושם) נעשתה הפוליטיקה אישית מאוד. בעיקר התערער לגמרי המיסוד הפוליטי והחברתי של הפערים הרעיוניים. החברה האזרחית שהצמיחה בעבר את הציונים הכלליים, את הליברלים, את הליברלים העצמאיים וגם את תנועות רצ של שולמית אלוני ושינוי המקורית של אמנון רובינשטיין סיימה את תהליך התמזגותה בתנועת העבודה, ובמעמד המנהלים שצמח ממנה. בן-סימון ניסה להיות סוציאל-דמוקרט בנוסח הצרפתי הקרוב אליו, אבל הוא לא די נון-קונפורמיסט כדי להתנגד להגמוניה האמריקאית בזירה הבינלאומית, ולכן מסתפק בתיקונים קלים באידיאולוגיה הניאו ליברלית שהאמריקאים מנהיגים בעולם מזה שנות דור.
אין בעמדותיו של בן-סימון אפילו סממנים קלים של אידיאולוגיה נגדית, אלא דחף רגשני מעיקרו לתקן כמה עוולות, כדי שיוכל להתעלם מעוולות אחרות, נוראות הרבה יותר. הוא שאף לרצות את דעת הקהל הישראלית והתייצב למען הנשיא ג’ורג’ בוש ומלחמת עיראק ואפגניסטן שלו נגד השמאל האירופי והצרפתי, שאליו ערג כל ימיו להשתייך, ולכן עבר משבר אקוטי של זהות. לא ניתן כיום להיות חבר פעיל במפלגה שבראשה עומד איש כמו ברק, וגם לשמור על תדמית נאורה בפאריס או בלונדון. העניין הישראלי בלבושו הממסדי נתפס עתה בכל העולם כאידיאולוגיה ימנית קיצונית. ברור שבן-סימון בחר צד כאשר החליט לתמוך בברק; המעבר ההדרגתי למחנה נתניהו הוא רק נושא ארגוני-טכני.
לכן אין לתלות את הקולר רק באישיותו של בן-סימון, בהנחה הנדיבה שיש לו אישיות כלשהי. הוא לא הצטרף למורדים בסיעתו, גילה מורך לב בכל עימות, וריחם בעיקר על עצמו. הוא התנהג כסמרטוט הרבה לפני שהרומן שלו עם ביבי התחיל, אבל ההתקרנפות שלו היא רק חלק מההתמוטטות הרעיונית של תנועה חשובה בישראל.
* התפרסם ב"כל העיר"
מסתבר שלא רק הפוליטיקה נעשתה אישית, לפי המאמר לעיל נראה שהפובליציסטיקה מחרה מחזיקה אחריה. ברעם כדרכו בקודש יורק לבאר ממנה הוא שותה ואחר כך מתלונן על איכות המים. הרי היפוטתית אם לא הייתה לו ברירה ברעם היה מצביע כנראה לליכוד ולא לעבודה ורק בגלל ברק אותו הוא מתעב בתיעוב ארכאי מהסוג הבן גוריוני ממש.
בכל מקרה עצוב יותר ויותר לקרוא את המאמרים של ברעם ככל שנוקפות השנים, הערצתי אותו בעבר הרחוק, הייתי קורא אותו ואת אבנרי ואת סילבי קשת וקינן בפתחלנד ובולע בשקיקה את האותיות, צדדיה שונים של אותה מטבע. אחר כך התפוצצו האוטובוסים ובתי הקפה והמסעדות והמועדונים ובעיקר האמת בפרצופינו. נו, די אם נאמר שכדאי שברעם לא יכתוב על קרנפים, ישנו ניב עתיק על אבנים ובתים וזכוכיות ודי לחכימה ברמיזה עבה כמותן. אולי באמת עדיפים סיפורים מבין החומות על מוכר הקרח וקריאות ה"בארוד".
נא להצטייד בסבלנות
הגרסה המפוסקת תגיע בשבת בערב
עד שאנו מתווכחים מי אשם בכך, המרידורים או הטייטלים, הנה שבק חיים לכל חי רעיון המדינה הפלסטינית, ומה שעומד על הפרק הוא או אפרטהייד אכזרי, אשר יגלה מכאן, ולו גלות פנימית, כל אדם שאינו מוכן להשלים עם העובדה כי לצידו חיים בני אדם שנשלל מהם כבודם האנושי, או מדינת כל אזרחיה בכל שטחי כנען, מן הים התיכון ועד נהר הירדן. אין משחק אחר בעיר. רעיון החלוקה המלאכותי לא היה ישים מלכתחילה, ונביאו דוד בן גוריון פעל בניגוד לכוחות ההיסטוריה. הכוחות המשיחיים בתנועה הציונית הלכו וחזקו משנה לשנה ומ"נצחון" ל"נצחון", ואילו "האוייב" למד להיצמד לאדמתו, הוא ונשותיו החיות. מה שכוחות אלו לא לקחו בחשבון, בין אם פעלו מתוך מניעים משיחיים גאוליים ובין אם הונחו על ידי שיקולים נדל"ניסטים חזיריים (ברבות השנים התערבבו אלו באלו ולא ניתן להבחין ביניהם), הוא כי פתרונות מן הסוג שברל בשעתו וגנדי בימינו דגלו בהם – טיהור אתני של הארץ מתושביה הפלסטינים, בעידן שלאחר מלחמת העולם השניה, שוב אינם יישימים. אכן, חסל סידור שתי מדינות לשני עמים. השאלה היא אפרטהייד או מדינה נורמלית, שבה, כלשונו של המדינאי הפואטי ז’בוטינסקי, "ירווה לו בנחת ואושר / בן ערב בן נצרת ובני". הלוואי שהשמאל הישראלי יתעשת ויפנה את כל מרצו והשפעתו לשיווק הרעיון של מדינת כל אזרחיה בקרב הנוער שנפשו טרם נטמאה באמונת האתה בחרתנו, וזאת על ידי הבלטת אי הצדק שבשיטת האפרטהייד ומאידך – היתרונות הנחרצים של המדינה האזרחית (תחבורה ציבורית בשבתות, שבוע עבודה גמיש, הוזלת דרמטית של מחירי המזון, נישואים אזרחיים והרחקת הרבנות לבתי הכנסת (והאימים למסגדים) ועוד).
daniel ben-simon is nothing. Nobody. He is, indeed, a small puppy, bowing humbly to all authority and ABSOLUTELY deserves none of the credit, which some people even here, at "gush shalom" and "Hadash" have mysteriously bestowed upon him. He is barak/bibi/livni/liberman’s best and most loyal (willing) slave.
And to another thing: Rami, I LOVE You man!!! It’s always nice to read someone, who can think independently and see, how BOTH sides, of the israeli politics, have totally got things wrong…
ONE CANAAN!! ONE STATE!! ONE!!
(Danny, in a Hebrew-less computer)
דניאל בן סימון עשוי מן החומרים שמרכיבים אישים פוליטיים בשיעור קומתם של ציפי חוטבלי ועוזי כהן. גם כעתונאי היה יצרן של כתבות עמוקות כשלולית דלוחה שכמו נכתבו בשטאנץ. בן סימון מצטיין בתכונה אחת בלבד: הערכה עצמית שאין לה שיעור אך גם אין לה יסוד. הוא תאונה פרלמנטרית מצערת, אפיזודה פוליטית שתחלוף מן העולם כמו מפלגתו הגוססת. סביר להניח שצעדיו האחרונים נובעים מהערכתו כי מוטב לו למצוא מלונה פוליטית חדשה.
מי שמאמין שאחרי שתהיה כאן מדינה דו לאומית (=פלסטינית) הבעיות שלנו יהיו תחבורה ציבורית בשבתות, שבוע עבודה גמיש, הוזלת דרמטית של מחירי המזון, נישואים אזרחיים והרחקת הרבנות לבתי הכנסת, חי כנראה על הירח (אם לא רחוק עוד יותר). כל מעשי הטבח ההדדיים שהתרחשו כאן מתחילת המאה העשרים יתגמדו לעומת מרחץ הדמים האיום והבלתי פתיר שיתרחש כאן אם יתממש רעיון העוועים הזה. אני פשוט לא מצליח להבין מה גורם לאנשים לחשוב שהפלסטינים והעולם המוסלמי בכללותו יוותרו על שאיפתם לחסל את היהודים בארץ, דווקא כאשר תינתן להם הזדמנות הפז הזו. מישהו חושב ברצינות שארגוני הטרור האיסלמיים ימשיכו לרצוח את כל העולם ואשתו, ורק היהודים יזכו לחסינות?
בוא נבחן את העניין בלי סיסמאות:
שלב א’, הענקת זכויות אזרח וצירוף לפנקס הבוחרים של ערביי ירושלים המזרחית.
שלב שני: עריכת מפקד בשטחים (גדמ"ע ורצועה).
שלב ג’: צירוף לפנקס הבוחרים של המתפקדים.
שלב ד’: בחירות ארציות כלליות לפי שיטת הבחירות הנהוגה ובטרם יוסרו מחסומי הגבול והבידוק הבטחוני.
שלב ה’: כנסת מתכנסת עם ההתפלגות החדשה שכמובן תיתן יצוג גדול לאזרחים החדשים (לדעתי כ-40% כי רבים מערביי ישראל יצביעו למפלגות "ציוניות").
שלב ו’: הקמת ממשלה רחבה ובה ייצוג לכל או רוב המפלגות.
שלב ז’: הממשלה ושריה פועלים בתיאום (תחת ראש ממשלה יהודי וסגן ערבי) להשוואת ההליכים והזכויות והחקיקה בתפרוסת ארצית. ברבות השנים יתכן בהחלט ראש ממשלה ערבי.
אתה תופתע אבל תכנית כזו, אם תפורסם מראש, תזכה לתמיכה ענקית מצד ערביי השטחים ותצליח לעילא. הרי כל אחד מאתנו מכיר מקרוב את האנשים האלו ויודע היטב כי לבם לשגשוג כלכלי וזכויות אזרחיות וכלכליות ולא לטרור.
כל זה יתאפשר אם יבוצע בתום לב ואם נדחק בממשלת ישראל לסגת מרעיון האפרטהייד.
ועוד הערה: הפתח בגדמ"ע ואף החמאס בעשה שולטים באוכלוסיה ומונעים טרור ויש להם קבלות. מדוע לחשוב שהשקט שהושג לא יימשך?
נתחיל מהסוף: יש הרבה מאד סיבות מדוע השקט לא יימשך, והסיבה העיקרית היא שהשקט נשמר רק משום שלפלסטינים יש אינטרס רגעי לשמור אותו. ברגע שהם יחשבו שיש להם סיכוי לחסל את מדינת ישראל על תושביה, הם ינסו לעשות זאת. זה קצת לא מציאותי להתייחס לשקט זמני שמתקיים כעת כאילו יש לו כל הסיבות להמשיך, מה גם שהוא הושג רק בזכות המכה שהחמאס ספג במלחמה האחרונה.
התיאוריה שפירטת על כל סעיפיה, יפה ונחמדה לגבי מדינה דו לאומית של צרפתים ופלמים (בלגיה), או דוברי אנגלית ודוברי צרפתית, (חבל קויבק). לקחת את שני אלה בתור תקדים שניתן לסמוך עליו לגבי היהודים והפלסטינים זה מצחיק (אם לא היה עצוב כמובן). התקדים היוגוסלבי מתאים למציאות הרבה יותר, וגם מה שקרה שם הוא רק אפס קצהו של פסיק ממה שיקרה כאן.
מעניין מה דוחף את השמאל הקיצוני ללכת על הדבר שיביא בצורה הבטוחה ביותר להשמדה הדדית של שני העמים. נראה שמרוב שנאת מרדכי מוכן השמאל הקיצוני להקריב גם את המן, בבחינת תמות נפשי עם היהודים. אבל לפחות בדבר אחד הם צודקים – מדינה דו לאומית תפתור תוך זמן קצר מאד (ולנצח) גם את הבעיה היהודית וגם את הבעיה הפלסטינית, ושני העמים הבעייתיים לא יוסיפו להטריד את שלוותם של שאר עמי העולם, שיוכלו להמשיך ולכתוש האחד את רעהו בלי הפרעה ובלי גולדסטונים למיניהם.
אני דווקא פחות מודאג ממלחמה של הגורמים הקיצוניים אלו באלה. בסופו של דבר הרוב המתון ושוחר השלום בשני העמים יבודד וינטרל אותם.
מצד שני, אם הפונדמנטליסטים משני הצדדים יגלו שרב המשותף ביניהם מהמפריד הם יכולים לגרום הרבה נזק בדרך דמוקרטית.
אם אתה סבור שאתה יודע מה בדיוק קורה בראש של הרבים וגם מה הם יחשבו בעתיד, אז אני מסיר את הכובע. קטונתי מלהתווכח עם נביאים וחוזים, קל וחומר עם נביאים המתנבאים אחרי החורבן.
אם אתה חושב שהערבים הם גזע נחות לעומת הצפרפתים או הפלמים או הקנדים או אפילו היוגוסלבים, אז אתה כנראה בקיא לעילא גם במה שקורה בנבכי מוחם של הערבים וגם יודע משהו על גזעים וגזענות. שוב: שתים אפס לטובתך.
אבל אם אתה רוצה לדעת מה "דוחף" את השמאל האמיתי, אז אני אנסה להסביר לך: ביסודה של תפיסת ה"סמולנים" בכל אתר בעולם ובכל עת בהיסטוריה מונחת האמונה, שניצניה מופיעים כבר בתורת משה ובמדרשים ופריה הבשל נוסח עלי ספר בהכרזת הזכויות לכל באי העולם: כל בני האדם נולדו שווים. אפילו ה"ז’ידים" ואפילו הפלסטינים, וכולם זכאים להנות מהגנה על זכויותיהם האזרחיות והפוליטיות והחברתיות.כשתבין זאת, נוכל להמשיך בשיחתנו.
לרמי, התנגדות למדינה דו-לאומית במזרח-התיכון אינה מעידה על גזענות.
ההסטוריה של בלגיה וקנדה שונות מזו של ישראל\פלסטין. במזרח התיכון שולטות תפיסות היסטוריות של לאומיות אתנית קיצונית בשני הצדדים שרוב תושביהן בעלי זיקות דתיות ושבטיות רבות עוצמה.
ביום שמציאות זו תשתנה יהיה אפשר לדבר ברצינות על מדינה דו-לאומית.