בטורים אלה פורסמה לא מזמן "בשורה מארגנטינה". כוונתי למאמרו של חוני קבלו על "שמאל לאומי – רשמים מארגנטינה",(הגדה השמאלית 18 בספטמבר 2009). במאמר זה הוא מספר לנו, בכישרון רב ובהתלהבות עזה, על שיתוף הפעולה של כמעט כלל המפלגות בארגנטינה תחת דגל אחד והמנון אחד. כדי להיעשות כוח פוליטי גדול קבלו מציע לשמאל בישראל להעתיק את הניסיון הארגנטיני. כלומר, להתרפק על אהבת המולדת, על סמלי הפטריוטיזם, על הדגל ועל ההמנון הלאומי.
או אז נוכל לשיר כולנו יחד, "כל יום אני אוהב אותך יותר, אני ארגנטינאי, זהו רגש שאינני יכול לעצור…" את "ארגנטינאי" נחליף, כמובן, ב"ישראלי" ובא לציון גואל.
אמנם אינני מכיר את המציאות הפוליטית בארגנטינה, אבל נדמה לי שהעם הארגנטינאי אינטליגנטי ומפוכח מעט יותר מהפגנת הפטריוטיזם המטופש למדי המתואר על ידי קבלו. כמו כן, אני תוהה אם אמנם העם (שמאל וימין מאוחדים תחת הדגל הלאומי) ה"לוחם נגד הקפיטל" קיים למעשה. טרם שמעתי כאן ששלטון ההון הסתיים שם. אולם אתייחס להמלצת קבלו על פטריוטיזם לכול, עטוף בדגל ואפוף בצלילי ההמנון. אתייחס גם לדרישתו מאיתנו להתנער בהפגנותינו מן הגישה הרואה, לדבריו, בגאווה הלאומית ובפטריוטיזם "טומאה", ובדגל – "שיקוץ". גישה זו, כותב קבלו, מעבירה בו "צמרמורת".
לפי קבלו הנפת דגל ישראל היא הסמל וההוכחה לאהבת ישראל. בהתאם להיגיון הזה נשיאת שני דגלים מראה כנראה על אהבת ישראל כפולה. ביום העצמאות אנחנו רואים ברחובות ערינו מכוניות רבות מכוסות בדגלים. לשיטתו של קבלו אלה הם, כנראה, הפטריוטים הגדולים מכולם. ואילו צעירים אמריקאים שהתנגדו למלחמת ויטנאם ושרפו דגלים אמריקאים הם, לפי ההיגיון הזה, שונאי ארה"ב.
ואולם, החיים, מה לעשות, קצת יותר מורכבים ממה שנדמה לקבלו. בארץ כמו ישראל, שמדכאה עם אחר, קשה לשאת דגל לאומי בגאון. זה נכון במיוחד בישראל, שאיננה רק ארץ כובשת אלא גם ארץ של שני לאומים שבה מהווים אזרחיה הערבים כ-20 אחוז מכלל האוכלוסיה. עצם התלהבותו של קבלו מהנפת הדגל הלאומי בישראל, בלי להתחשב כלל בתושבים הפלסטינים, מצביעה על ניתוקו מהמציאות הישראלית ומן התפיסה השמאלית בכלליותה. האם קבלו סבור שהאזרחים הערבים רואים את עצמם כמיוצגים תחת דגל מגן דויד או בשירת "ארץ ציון וירושלים"? הרי הדרישה לתקן את האבסורד הזה – את ההמנון ואת הדגל – הועלתה כבר בעבר על ידי רבים בישראל. זכורה לי במיוחד שופטת בית המשפט העליון לשעבר שכיהנה לאחר מכן כמבקרת המדינה, מרים בן פורת, שהבינה שהערבים אזרחי ישראל אינם מיוצגים בסמלי המדינה ואינם יכולים לשיר את "התקווה" שגזרה עליהם גירוש ושלילת עצמאות. היא הציעה לחשוב על שינויים בדגל ובהמנון.
לעומת זאת, קל לשאת דגל לאומי ברמה כאשר הוא מייצג עם הלוחם לעצמאותו כמו בפלסטין או בארצות אירופה במלחמה נגד היטלר. כאן מקור הבעיה: לאומיות היא רבת פנים, לעתים מתקדמת לעתים – ריאקציונית. אכן, קשה להסביר זאת לציבור הרחב, בפרט בזמן מלחמה או מצב מלחמתי כמו זה שבישראל. אבל זהו בדיוק תפקידו של השמאל.
עם יד על הלב: כיצד אפשר ל..א..ה..ו..ב כל-כך את ישראל של היום, שבה רוב יהודי עצום תמך בהתלהבות בשתי המלחמות הארורות האחרונות ובחר לכנסת רוב מוצק של לאומנים למיניהם? איך אפשר לאהוב את "העם בישראל" האדיש לחלוטין לגורלם של עמים אחרים ובראשם העם הפלסטיני? האדיש לעניי הארץ הזאת, שחלקם נמצאים על סף חרפת רעב, בשעה שחלק אחר מתהולל בעושרו.
אך, אם, בכל זאת, נניף דגלים ונשיר בקול תרועה את ההמנון ישתכנע "העם" להצטרף אלינו בהמוניו, כפי שזה קורה, כביכול, בארגנטינה? כלל לא נראה שכך יקרה. הנפת הדגל הלאומי לא תשכנע את הציבור הלאומני. ברגע שיתגלה שאתה נגד "עופרת יצוקה" ו"בעד" דו"ח גולדסטון לא יראו אותך כפטריוט, אלא כמתחזה לכזה. מה שנכון במידה מסוימת. הרי ההנמקה של קבלו לטובת הנפת הדגל הלאומי, היא, לפחות בחלקה, תועלתית, כאמצעי להעצמת השמאל. אך כלום הציבור הרחב לא יבחין בכך? ומדוע שאזרח ימני לא יבין זאת? הרי איננו אומרים (במצבנו כיום), כמה נפלא הוא "עמישראל", או כמה שונאים אותנו בעולם, מפני שכל העולם נגדנו וכולו אנטישמי, כפי שיודע הישראלי המצוי. בסופו של דבר, אינך יוצא פטריוט אמיתי ובוודאי שלא סוציאליסט נאמן.
אין צורך לדאוג ל"אהבת ישראל" שלנו. אם רק תחזיר ישראל את כיבושיה לבעלים הלגיטימיים, יעטוף עצמו השמאל בדגלי ישראל כמו אותה מכונית ביום העצמאות. גם בעולם הגדול ינהגו כך מן הסתם. ה"מואסים" בדגל ישראל היום יניפו אותו גבוה למעלה כאשר ישראל תנהג כחברה ראויה במשפחת העמים.
ואולי, כדי לא להיתפס כאנטי-פטריוטיים או, לפחות, כלא "בטוחים" בנושאים לאומיים, יש להתקרב "קצת" יותר אל ההסכמה הלאומית? אולי כדאי להיות יותר "אמינים" מבחינת הפטריוטיות שלנו? אפשר, למשל, להנמיך קצת את טון ההתנגדות ל"עופרת יצוקה"; אפשר להבין מעט יותר את ההתנגדות שהתעוררה אצלנו ביחס לדו"ח גולדסטון; ניתן להסכים לדעה שחמאס נושא בחלק גדול מן האחריות ל"עופרת יצוקה" והחיזבאללה – למלחמת לבנון השנייה…
לפי תפיסה זו יש להיזהר במיוחד בהעלאת דברים "רגישים" היכולים להכעיס את הציבור. יש להסתיר את היותנו לא ציונים או אפילו אנטי-ציונים; לעסוק פחות בסכסוך עם הפלסטינים, ובוודאי שלא להזכיר את הכרתנו בזכות ההתנגדות של כל עם הלוחם נגד כיבוש ואפילו הוא העם הפלסטיני (הרי יש לנו כל כך הרבה עניינים לעסוק בהם מלבד הסכסוך עם הפלסטינים). הצרה היא (הפלא ופלא), שדווקא הנושאים הרגישים הם הנושאים החשובים ביותר בחיינו בישראל, והם הקשורים ביותר לערכים הסוציאליסטיים שלנו. לוותר עליהם הוא, בסופו של עניין, ויתור על הפרויקט השמאלי כולו.
ישנם בוודאי מי שיחשבו שיש הגזמה רבה בדברים האלה. אך לאמיתו של דבר, רק ציינתי בשפה יבשה את אשר עשו כל אלה שקיבלו את התורה של קבלו במשך השנים. קבלו לא חידש לנו באמת שום דבר בנדון. נותר לנו רק לבדוק מה עלה בגורלם של מי שקיבלו עצות כשלו והניפו אל-על את דגל הפטריוטיזם הישראלי.
ניסיון היסטורי מר ומאלף
הפילוג הגדול ביותר בשמאל הישראלי חל ב-1965 במפלגה הקומוניסטית. כתוצאה ממנו התפלגו החברים הערבים מרוב החברים היהודים. באותו הזמן התגלה בחלק היהודי במפלגה רצון עז לחזור לפטריוטיזם ישראלי. זכור לי, כיצד אחד החברים היהודים המרכזיים בפלג היהודי קם באסיפה גדולה והכריז: מולדת או מוות! מובן, שהחברים הערבים לא יכלו לתת יד למגמה הזו. החלק היהודי רצה עמדות פתוחות יותר כלפי הציבור היהודי והסתייגות ברורה יותר מצד חברי המפלגה הערבים מעמדותיהם של מנהיגים ערבים כמו בן בלה, נשיא אלג’יריה באותם ימים. אך מאחורי חילוקי הדעות הפוליטיים (שאין לי אפשרות לנתח אותם כאן מפאת חוסר מקום), עמד הלחץ הפוליטי והתודעתי של דעת הקהל הישראלי כגורם משפיע. החברים היהודים חשו בבידוד הפוליטי ואפילו החברתי שממנו סבלו בחברה היהודית. הם רצו גם להאמין שאם רק "ישתחררו" מן הקשר ההדוק עם הערבים יצליחו להמריא ולזכות בתמיכה רחבה בציבור היהודי.
במבט לאחור, קל לאפיין את האופי הפוליטי של הפילוג הזה. בוויקיפדיה, למשל, מאופיין הפלג היהודי הזה כ"לאומי יהודי". באותם ימים נטו חברי הפלג הזה להכחיש מכל וכל – ובכנות בלתי מבוטלת – את העובדה שהם נסחפו אחרי הלוך רוח לאומי או ציוני. אך לאחר הפילוג, אותו חלק ששמר על השם ‘מק"י’ עבר, שוב לפי וויקיפדיה, "ציוניזציה". מבחינה פוליטית היא התבטאה בכך שמלחמת ששת הימים שפרצה באותם ימים התקבלה ע"י מק"י בהסכמה מלאה. מנהיג הפטריוטים החדשים, משה סנה, הגדיר את המלחמה הזאת כ"מלחמת הגנה לאומית צודקת". בתום המלחמה הוא הצהיר כי לישראל מעולם לא היו גבולות מוסכמים וכי עתה הגיע הזמן לקבוע אותם סופית. לכן, הוא התנגד, יחד עם כל שאר חברי הכנסת, להצעת מאיר וילנר, מנהיג הפלג השני של המפלגה (רק"ח), לסגת מיד מכל השטחים הכבושים.
ומה "הרוויחה" המפלגה הפטריוטית החדשה מן הפילוג? רק אכזבה, בוקה ומבולקה. התקווה להופיע בציבור בתדמית הפטריוטית החדשה התרסקה עד מהרה. בבחירות שנערכו אחרי הפילוג זכתה מק"י בחבר כנסת אחד בלבד לעומת שלושה של רק"ח, וכעבור זמן לא רב התחסלה המפלגה הניאו-ציונית הזו. שוב התברר, שאינך יכול להיאבק בלאומנות ובציונות על ידי אימוצם. מהבחינה הפוליטית התברר שלמק"י הציונית לא היה מה "למכור". הציונות השמאלית היתה בחזקתם של אחרים בפוליטיקה הישראלית וסנה וחבריו לא חידשו דבר. נזקו של הפילוג לשמאל היה עמוק ביותר. לפני הפילוג מחצית המפלגה הייתה יהודית וכוחה האלקטורלי היה בין שניים לשלושה חברים. חלק זה טבע, כאמור, בסביבה הלאומית ואבד לשמאל הרדיקלי. עד היום לא הצליחה מק"י (שחזרה ואימצה את השם הזה) לשוב ולרכוש אחיזה חזקה בציבור היהודי. רצוי מאוד, ואפילו הכרחי, ללמוד מן הניסיון ההיסטורי. מכאן, שחזרה היום, תחת כותרת זו או אחרת, לחיק ההסכמה הלאומית תביא תוצאה דומה לזו שהיתה בעבר. (בשם הגילוי הנאות אומר, שאני עצמי הייתי אז חבר בפלג של סנה שאותו עזבתי כעבור זמן).
זיקתם של אנשי שמאל למולדת היא דאגה לאנשים שחיים בה; אלה הם קרבה וקשר טבעיים לחלוטין של איש השמאל לסביבתו, למשפחתו, לשכניו, לעובדים איתו וכמובן – לתרבותו. אולם זיקה זו נבדלת מלאומנות. סוציאליסט אוהב את עמו, אבל לא על חשבון עם אחר. הוא רואה את טובת עמו במסגרת טובת העמים האחרים ולא בניגוד להם. הוא מבין שדיכויו של עם אחר אינו לטובת עמו. כבר מרקס הדגיש בשעתו (בהקשר הדיכוי של אירלנד על ידי אנגליה), שעם המדכא עם אחר אינו יכול להיות חופשי בעצמו. הפטריוטיזם השמאלי מבין זאת היטב, ואהבתו לעמו מתבטא גם בכך שהוא רוצה להציל את בני עמו ממלחמה ומהרג. (לו שעו לאותם צעירים אמריקאים "לא פטריוטיים" ששרפו את דגלי ארה"ב, היו נחסכים חיי מיליוני אנשים – אמריקאים וויאטנאמים). הפטריוטיזם של השמאל מתבטא גם בסולידריות עם עמים חלשים המדוכאים על ידי עמים חזקים ומשעבדים, כלומר, הוא נגד אימפריאליזם. במקרה שלנו הוא תומך בעם הפלסטיני הלוחם לעצמאותו ולא רואה בכך ניגוד לאהבת ישראל, אלא להפך, חופש ושלום טובים לשני העמים.
מכאן נובע, שהפטריוטיזם של השמאל הוא הרבה יותר מעמיק ורציני מ"אהבת ישראל" המנופפת בדגלים ומסתיימת ברמיסה של דגלי אחרים.
שינויים לא קוראים מעצמם, לא מן אללה ולא מיד הגורל. מותר לבקש שינויים ואפילו להאבק למענם. העניין הוא שכל שינוי צריך להיות נטוע במסורת ובמנהגים, ובעיקר בזהות הקולקטיבית של החברה הנתונה.
כך למשל מי שפעל למען מדינת הרווחה באירופה של המאה ה-19, דיבר על החורבן שהתעשייה המודרנית והקפיטליזם הפראי מטיל על המשפחה, על הערכים המסורתיים ועל החיים הכפריים. לדברים אלה היו הרבה יותר משמעות וכוח פוליטי מאשר לכל מיני אולטרה-ראדיקלים שהסתובבו וניסו לשכנע אנשים במלחמת המעמדות הטוטאלית ובעולם הישן שצריך להחריב עד היסוד.
גם אני עצמי למשל תומך בכלכלה חופשית יותר מאשר במדינת רווחה, ויכול להוכיח בקלות שזו שיטה עדיפה מבחינה אובייקטיבית ומיטיבה יותר עם הכלל בטווח הארוך. עם זאת, אני סבור כי רוב האנשים לא עונים למודל האוניברסלי שדורש השוק, ולכן אני תומך במידה מסוימת של רווחה, בעיקר תמיכה ממשלתית בעניים ביותר, זאת על מנת לשמור על האחידות של החברה וכדי למנוע קרעים שיכולים להתפתח לקונפליקטים. שמרנות היא בעיקר פרגמטיות.
המפלגה הקומוניסטית, עם התהלוכות והטקסים ותערוכות הכרזות והססמאות ההיסטוריות והספרים וציון ימי השנה שלה, היא הרבה יותר "ברקיאנית" ממה שרוב חבריה היו רוצים לחשוב.
השמרן הכותב כאן מחזיק עצמו כידען אך הוא רחוק מזה או במקרה הטוב הוא רותם כמה עובדות לאמונתו השמרניות.
הוא יודע שהאיכרים בצרפת אהבו את מלכם. כך טוען כמובן כל שמרן הרוצה לשמור על משטר הניצול ממנו הוא ומעמדו נהנים. האיכרים בצרפת שנאו באופן ישיר את בעלי האחוזות שלהם. חמש שנים אחרי פרוץ המהפכה כאשר ההנהגה התמהמה לספק את דרישותיהם לקרקע הם קמו ורוב האחוזות בצרפת עלו באש האריסטוקרטיה ברחה מצרפת והקרקע חולקה לאיכרים זה היה בסיס המהפכה. כאשר הבורבונים חזרו נפילת נפוליון הם רצו להשיב את המצב לקדמותו אך היה כבר מאוחר.השמרן שלנו היה אומר להם חכו עם דרישותיכם ותמשיכו לרעוב. השמרן שלנו היה אומר גם ליהודים חכו עם אמנציפציות של המהפכה הצרפתית לא טוב לכם עם קיפוח דתי וגזעני?
בורק שנא את העקרונות "העקרים" חופש שוויון אחווה . זה התאים לשמרנים בני זמנו אבל שבמאה העשרים ואחת יבוא שמרן מגיב ויזדהה איתם זה גרוע מפשע זה מגוחך.
השמרנים האנגלים התגאו גם תמיד שאצלם השינויים החברתיים עברו בצורה נעימה רגועה תוך הסכמת הרוב ובלי אלימות הם פשוט סיפור מן האגדה כמו "האיכרים" אהבו את המלך. המהפכה הפרוטסטנטית-מסחרית-אורבאנית אנטי-קרקע וקתוליות ב1688 הייתה עקובה מדם,אכזרית בניגוד לכל שסופר על ידי ההיסטוריונים מטעם. רק עכשיו התפרסם באנגליה ספר רב היקף על יד היסטוריון בעל מוניטין.
ולבסוף: שמרנים עושים וויתורים כאשר הם מבינים שאי אפשר להחזיק בקיים והם נאלצים לסגת בפני כוח עדיף. צ’רצ’יל וויתר על האימפריה הבריטית, גם באשר למלחמת העצמאות האמריקאית היו חילוקי דעה בין השמרנים אם לוותר או לא. כך גם בעניין העבדות. וכך אינשאללה יהיה גם עם השמרנים הישראלים ביחס לדיכוי הפלסטינים.
ולבסוף: שמרנים עושים וויתורים כאשר הם מבינים שאי אפשר להחזיק בקיים והם נאלצים לסגת בפני כוח עדיף. צ’רצ’יל וויתר על האימפריה הבריטית, גם באשר למלחמת העצמאות האמריקאית היו חילוקי דעה בין השמרנים אם לוותר או לא. כך גם בעניין העבדות. וכך אינשאללה יהיה גם עם השמרנים הישראלים ביחס לדיכוי הפלסטינים.
אני רחוק מהאליטיזם של אנשים כמו ברק ולנין, אבל מה לעשות שכל מהפכה צריכה מנהיגים, מה גם שעד המאה ה-20 השתתפו בפועל במהפכות רק חלק קטן מהאזרחים. וגם אם במאה ה-20 היו מקרים של המונים ממש שיוצאים לרחובות ומפילים את השלטון, מישהו היה צריך לארגן וליזום את המחאה.
אגב, המהפכה האנגלית של 1642 ואילך לוותה במלחמת אזרחים, וגם זו של 1688 לא עברה לגמרי בשקט: היו כמה התנגשויות קטנות באנגליה ואחר כך כמה קרבות באירלנד. מה לעשות שהפעם ויקיפדיה צודקת
— קישור —
אתה טועה. המפלגה הק. היא במהותה אנטי "בורקיאנית", אין זה אומר שאין בתוכה, כמו בכל התאגדות או מפלגה, חלק פחות או יותר "שמרני". חלק שמוכנים לרענן את הארגון ולשמור על קונצפט וחלק שמתנגדים לכך. אלה המוכנים לשנות לא רק את הארגון אלא גם את הקונצפט הם דווקא ה"בורקיאנים" כאן, במובן ההיסטורי של המילה. המושג "שמרנות" גם הוא היסטורי. להשתמש בו ללא הקשר כזה, סתם ככה, זה אולי מסבר את האוזן אבל זה שטחי. (כבר לא לדבר על כך שתהלוכות הפגנות דגלים זה דווקא נהוג מאוד בכל העולם למנגינת ליבם של כל הבורקיאנים)
אני לא שמרן ולא בורקיאני ולא אהוד ברק.
למרות זאת אני חושב שהגישה ההדרגתית ("אורגנית" יעני) שהמגיב הציג כאן, יש בה משהו. לא צריך תמיד לזנק ראשונים לכל דבר, בין אם לזכויות אדם או לזכויות עובדים. לפעמים מאבקים כאלה מביאים, במקרה הרע, לקריעה לגזרים של החברה, ובמקרה הטוב לניכור של הפעילים הפוליטיים משאר האנשים.
בכלל, פוליטיקה היא לא משחק של מוסר מוחלט ושל שחור ולבן. זה משהו שצריך לזכור, במיוחד בישראל.
כמו כן נראה לי שההערה על המפלגה הקומוניסטית די חכמה ומגיע לה קצת יותר קרדיט ממה שקיבלה כאן. על משקל ודי לחכימא ברמיזא.
תתפלאו, או לא תתפלאו, אבל אני מסכים עם "אגב".
"שמרן" בא מ"לשמור", ולכן לשם התואר עצמו אין משמעות כשלעצמו. תמיד השאלה היא "לשמור מה".
כשאנו אומרים "שמרן" בעולם הקפיטליסטי הכוונה היא לשמור על הקפיטליזם ועל צורות אחרות של אפליה וגזענות.
ההגדרה של המגיב המסתמך על בורק היא תעמולתית ולא מהותית, כי אותם שמרנים שהוא מתאר הם פשוט אנשי ימין שתומכים בשמירה על עמדותיהם בדרך הרצויה להם, ולא רק בהדרגה או באופן "אורגני".
ההיסטוריה היא לא הקלטת וידאו שאפשר לקבוע את מהירות התנועה שלה בלחיצת כפתור. שינוי אבולוציוני יכול בכל רגע להפוך לשינוי רבולוציוני, ואחר כך לחזור להיות אבולוציוני וכו’.
זו הטעות הבסיסית של בורק או להבדיל, של לאסאל, שסברו שקצב ההתפתחות הוא גורם סובייקטיבי הניתן לשליטת אדם או פוליטיקה.
תראו לי שמרן אחד שיישם את ההשקפה שהוצגה כאן ויוחסה לבורק לגבי:
איראן
סין
ערב הסעודית
קובה.
במשטרים האלה שום שמרן בריטי לא יתנגד למהפכה אלימה, כי מהפכה אלימה נעה בכיוון הרצוי לו.
הרי איראן וסעודיה זו הדוגמה הטובה ביותר ל"המונים שאוהבים את המלך" וכד’.
בקיצור, כל "שמרן" הוא גם "מהפכן"
כל "מהפכן הוא גם "שמרן"
תלוי במצב הקיים ובמצב הרצוי.
לכן גם לקומוניסטים (ואגב, גם סוציאל דמוקרטים ואפילו אנרכיסטים) יש סמלים, טקסים, ססמאות ואמצעי אכיפה שנועדה לשמור ולקדם את תפיסת עולמם – אם ברמה התנועתית ואם ברמת המדינה.
מסיבות אישיות ולא פוליטיות קראתי שלושה מסמכים חשובים באיחור רב: מאמרו הפוליטי של קבלו(כדוגמת ארגנטינה)איתו אינני מסכים;מאמרו של שמואל אמיר שאני מזדהה עם תוכנו ומגמתו; והתגובות שפורסמו עד כה שאני מסכים ועם חלקן אני חלוק עם חלקן.באיחור רב אני מנסה להוסיף תגובה אחרת:
הכרת ישראל כעשירה בנופיה ובחלקים נעימים הראויים להוקרה.
מדינת ישראל מגעילה באופיה הפוליטי ובמנהיגים הפועלים בה כיום (גם אם נבחרו כחוק)
על-כן דיגלה אינו יכול להיות כלי ביטוי פטריוטי לאנשים הרואים את מדיניותה כמותי.
בתנאים בהם אנו נתונים כיום,ואין כל סיבה לחשוב שישתנו מחר, אני מציע הצעה שאינה נהוגה בשמאל בעולם: להניף ברמה שני דגלים, ישראלי ופלסטיני, זה בצד זה.הם יבטאו את המציאות בה אנו חיים, את הכיבוש שאנו שוללים ואת העתיד אליו אנו חותרים.
לשני הדגלים הללו, הצועדים בגאווה זה בצד זה, אני מוכן ומזומן להצדיעה הצדעה פטריוטית באמת.
לעופר,
ויקיפדיה בהחלט לא צודקת. מהפכת 1688 הייתה מהפכה לכל דבר, קרבות קשים בין הכוחות הניצים ועם הרבה שפיכת דם, חשיבותה בשינוי סדרים חברתיים יסודיים לא רק דיכוי הקאטוליות אלא בעיקר מעבר כלכלי וחברתי מחברה פיאודאלית בעיקר לחברה אורבאנית, מסחרית ופרוטסטנטית. אך לא פחות מעניין כיצד ההיסטוריונים הממסדיים היו מעוניינים להסתיר את המהפכה הזו. ההיסטוריון המפורסם מקוליי תיאר אותה כמעבר שקט ורגוע תוך הסכמה של החברה הבריטית. פרטים על כך אתה יכול לקרא בניו יורק רביו אוף בוקס מה 19 בנובמבר. שם המאמר "כיצד אנגליה נעשתה מודרנית: מבט מהפכני". זוהי סקירה על ספרו של פינקוס, היסטוריון ידוע. שם ספרו הוא: "1688 : המהפכה המודרנית הראשונה" חלק גדול של המאמר עוסק בשאלה למה "הסתירו" את המהפכה הזו. החלק האירוני שבדבר הוא שאלה שריכחו ושיפצו את המהפכה או קברו אותה תחת רטוריקה נגד המהפכה הצרפתית כמו בורק, היו עצמם צאצאי ומפיקי טובה של מהפכה זו אבל פחדו עכשיו ממהפכות נוספות מופנות נגדם. היה גם רצון להראות שמהפכות מתרחשות רק בארצות פחות יציבות מאנגליה כמו צרפת.
ש.א.