את הלחן ואת המלים של השיר "שאול מופז" כתב יָמִי ויסלר, מלח הארץ ובנו של איש הפלמ"ח ישראל ויסלר (פוצ’ו). וכך הנציחה להקת הבילויים שלו את שאול מופז בפזמון בלתי נשכח, שמסיבות מובנות כמעט שלא הושמע ברדיו שלנו, אפילו לא בתחנות המסחריות:
"הדודה מינה היא לא הזמינה
פתאום דפיקה בדלת, הרמטכ"ל בתוך מזחלת
נתן קסדה לה, ומגפיים
ואת כל מה שבאמצע המרגמה חתכה לשתיים
יש שתיים"
הפזמון החוזר רק משמיע שוב ושוב את השם שאול מופז, שהיה פעם רמטכ"ל, והסיפור חוזר על עצמו גם עם הדודה שולה, עד שהשיר מזהיר בעצם את כל הנשים במדינת ישראל מפני הביקור המאיים:
"…אל תפתחי לו את הדלת
תנשב הרוח, ינבח הכלב
הרמטכ"ל בטוח, עוד יבקר אותך הערב
יביא איבר קטוע"
ואז חוזר הפזמון שוב על שמו, שאול מופז, שאול מופז..
יש דתיים לאומנים רבים שהיו מגדירים את ויסלר, כדרכם בקודש, כ"חומץ בן יין", המבייש את מקור מחצבתו. אבל אחרים רואים בו יוצר מוכשר ומחונן, שחוצב את דרכו במעלה ההר, או שמא חותר נגד הזרם, משורר אמיתי שמעמת אותנו עם מה שהיינו מבקשים להדחיק, לשכוח, להעלים מסדר יומנו ולחזור לשִגרה המנחמת כל כך. לפעמים נדמה לנו שהשיר הזה היה נעוץ איכשהו במעמקי תודעתו של דויד גרוסמן לפני שכתב את ספרו הנפלא, "אישה בורחת מבשורה". אבל לכל מי שצמח בשמאל הישראלי, או בשוליו, או בסביבתו התרבותית היה ברור, מאז ומעולם, שמופז ("גבר גבר") הוא בשורה רעה, BAD NEWS מכל בחינה אפשרית. לכן כתבתי בעבר הקרוב מאמרים שהזהירו מפניו, בעיקר, אבל לא רק, בנושא האיראני, וכך עשו גם כמה מעמיתי. לכולנו היה ברור שמופז נקלע ל"קדימה" במקרה, היה הסמן הימני שלה, ובמקרים רבים הביע את אכזבתו על כך שלא חברה לליכוד. אבל בשבוע שעבר הנפיק האיש תוכנית שכמה מעיקריה, בעיקר החשוב שבהם, שעסק בצורך לשוחח עם מנהיגי חמאס ולהגיע להבנה עימם, נשמע כאילו נלקח מדפי הטור הזה. אז איך מקדמים את פניה של תוכנית מופז? האם מסתפקים בחשדנות שטיפחנו תמיד כלפיו, או בהעלאת סימני שאלה בשל התבטאויות שלו שחשפו שאולי מדובר בתרגיל יחצני ענק, שאינו כרוך באמת בוויתורים של ממש? וכיצד מתמודדים עם 57% התמיכה במגעים עם חמאס במשאל "הארץ" מהשבוע שעבר, שעצם קיומו נבע ישירות מתוכנית מופז?
כבר היו דברים מעולם, ושמענו כבר דברים בלתי צפויים מנִצים טורפים, שהם בכל זאת אנשים רציונליים שמבקשים להתמודד עם המציאות החדשה שנוצרה באזור ובעולם מאז הסכמי אוסלו משנת 1993. הכורח לנסות לתפוס מקום טוב באמצע הוא גם אלקטורלי פנימי וגם דיפלומטי חיצוני. לכן תמך בנימין נתניהו בהסכמי אוסלו לקראת הבחירות בשנת 1996 (שהיו אז גם לראשות הממשלה ולא רק לכנסת) כיוון שהוא הבין שבלי המטרייה של אוסלו אין לו שום סיכוי להיבחר, ושגם אם יעלה בדרך נס לשלטון לא יוכל לתמרן בזירה הבינלאומית או כלפי ארצות-הברית אלא אם כן יקבל על עצמו את הסכמי השלום ואת ההכרה ההדדית שעמדה בבסיסם. ביבי חרק שיניים והחל להישבע בשם אוסלו וכך פתר את הסתירה שבין הנטייה לימין לבין התמיכה באוסלו בציבור הישראלי. כל המאבק הפוליטי בישראל מתמצה כיום בניסיונות של הימין המתנחל ושל ידידיו הדתיים והחילוניים לסחוב את השמיכה הפוליטית ימינה ממנהיגי המרכז הלאומני, שרוצים אותה לעצמם, באמצע. רק הבנה עמוקה של התהליך הזה תסייע לנו לפענח את התפתחויות הפוליטיות בישראל, ולחזות גם תהליכים עתידיים.
חלק מההצעות של מופז היו מצחיקות, ואף מנהיג פלסטיני לא ידון עם ישראל ועם המתווכים הבינלאומיים בהקמת מדינה באזור קטן יחסית, כ- 60% מאדמות השטחים. הנסיגה מהצעות ישראליות קודמות היא ברורה, ומופז צודק בזעקתו לכל העיתונים אחרי פרסום התוכנית שאסור לדחוס אותו למשבצת של "השמאל". הדוברים הפלסטינים, כולל איש החמאס פאוזי ברהום, כבר דחו את ההצעה בבוז. הם הבינו היטב שאם יסכימו למדינונת כזו, זה יהיה כל מה שיקבלו עד דור אחרון, חרף העובדה שמופז הותיר פתח למשא ומתן נוסף. רעיונות לפתרון הסכסוך שהיו נחשבים לנועזים בשנות השבעים (אני זוכר היטב את הבדידות הפוליטית שאנשי השמאל חוו אז) הפכו למובנים מאליהם עתה, ואפילו נתניהו נאלץ לצייץ בחירוק שיניים על מדינה פלסטינית, אחרי הופעתו ההיסטורית של נשיא ארצות הברית ברק אובמה בקהיר. לכן התועמלנים והיחצנים של הימין הקיצוני יכולים לחכות קצת, לפני שילבישו כאפייה על ראשו של מופז בהפגנות השנאה שלהם. רבים מראשי המתנחלים הם עסקנים חכמים ומשופשפים, והם יודעים היטב שיש ערך מסוים להפרחת הצעות שלום בלתי קבילות לצד השני. לכן ההתנגדות להן היא בעיקר מס שפתיים, שנועד להפחיד וגם לחזק את התדמית של "נועזות" שמצמידים לחדשנות בנוסח מופז. מאז ימי הביל"ויים האמיתיים ועד ימינו, שִגשג המפעל הציוני בזכות סרבנותו של הצד השני. בימין, וגם במרכז הלאומני, חוששים רק מהצעות קבילות, שעלולות להמיט עלינו את האסון הנורא הכרוך, חס ושלום, בהסכמתו של הצד השני.
אבל בנושא השיחות עם חמאס ביצע מופז פריצת דרך בלתי צפויה, והוא ראוי לברכה עליה גם מצדנו. כאן מדובר לא רק בשיפור עמדות שמאלה, אלא גם בהריסת הטאבו המזיק על מגעים עם התנועה שזכתה לרוב בבחירות הדמוקרטיות האחרונות שנערכו לרשות הפלסטינית. להכשר למשא ומתן עם תנועה איסלמית מובהקת וקיצונית, יש גם היבט גלובלי מעניין. כפי שאנשי השמאל טענו לאורך שנים רבות, ישראל חייבת לשקוד על בניית יחסים חדשים עם המוסלמים בכל רחבי העולם. הצענו לרתום יהודים שוחרי שלום באירופה לדיאלוג חדש, כדי שהם יהיו ראש גשר לשיחות עם ראשי הקהילות המוסלמיות במאבק משותף נגד הגזענות הניאו-פשיסטית ביבשת. כאשר איש כמו מופז (שעד כה הופיע בציבור בעיקר באחד מראשי הנִצים החותרים למתקפה הרת אסון על איראן) מדבר עתה על חמאס כפרטנרים למשא ומתן, הוא פוצח צוהר גם לכיוון החיזבאללה בלבנון ואולי גם לכיוון איראן.
אבל גם אם מופז יחזור בו, אחרי שיבחן את הלוך הרוחות בקדימה ובציבור נוכח התגובה הפלסטינית, החרם על חמאס נשבר. זה יעודד ישראלים נוספים לחפש גשר להידברות, ממש כמו שאנשי המועצה לשלום ישראל-פלסטין עשו בנושא אש"ף בשנות השבעים והשמונים.
* התפרסם ב"כל העיר".
אם רוצים להבין את תכניתו החדשה והחדשנית של שאול מופז, צריך לנסות לברר מה הוא מבקש להשיג באמצעותה. מי שעוקב אחרי האיש, עוד מאז היה מועמד לרמטכ"לות מול וילנאי וכדי לשפר את סיכוייו התראיין בטלויזיה בתכנית בידור של ערב שבת, יודע הוא קרייריסט נטול מעצורים. היעד הנכחי שלו הוא לסלק את ציפי לבני ולרשת את מקומה, כקרש קפיצה לראשות הממשלה. האיש אינו הציניקן היחיד בפוליטיקה הישראלית, אבל הוא יותר שקוף וגלוי לב מאחרים. מופז ידע שתכנית המדינונת ה"זמנית" לא תכה גלים ולא תקנה לו את החשיפה הדרושה ולכן הוסיף לה את היסוד המסעיר של ביטול הטאבו על מגעים עם החמאס. הוא גם הניח שסיומה המוצלח הצפוי של עיסקה עם החמאס תעשה את המגעים עם ארגון יציג זה של העם הפלסטיני ליותר קבילים ופחות מבחילים. נמצא, גם העיסקה נכללת בחישוביו הציניים… כך הפך הפירומן מתרופת האיומים על אירן ליונה צחורה המושיטה יד לחמאס (כמו בי.גי בזמנו:" "אנו מושיטים יד לכל עמי האזור וכו’"). ללמדך, שאין, ממש אין, גבול לציניות הזורמת בורידי הפוליטיקה הישראלית.
תודה על שגרמת לי להקשיב לבילויים.