מדי פעם בפעם מניחה מפלגה זו או אחרת, על-פי-רוב ימנית בדעותיה, מין המצאה ישנה-חדשה, מאווררת מאבק, הצעת חוק לפיתחה של האומה והחברה, שעניינה לחייב את כל תלמידי בתי הספר ללמוד ציונות ולימודי ארץ ישראל. וזאת, מתוך נקודת מוצא שישנם מוסדות חינוך הנמנעים מלהפנים את ערכי המדינה ואת תולדותיה כמדינה יהודית וציונית.
אז ככה –
ראשית. נושאים אלה נלמדים בבתי ספר כחלק אינטגרלי מתוכניות הלימודים הישירות – כמו היסטוריה – והעקיפות – כמו גיאוגרפיה, תנ"ך ואף ספרות.
שנית. דרישת לימודו של "המקצוע החדש" בפריסה של שלוש שעות שבועיות, מעבר לנושאים הנלמדים כאמור במישרין ובעקיפין, תכביד מאוד על המערכת הקיימת, תגרום אולי להיעלמות נושאים אחרים, תבוא אולי על חשבון שיעורי העשרה, שממילא הולכים ומתכווצים ותחוייב בתקציב עתק.
שלישית. הפיכת ההצעה למחייבת דרך חוק פרלמנטרי יש בה סכנה רבה של פוליטיזציה שתשוקע במערכת החינוך ותפגום באחד מעקרונותיה הבסיסיים – שהוא החופש האקדמי המסויים.
רביעית. וזה לדעתי החשוב מכל – הולכת ומתעצמת לנגד עינינו, בשם הפרה הקדושה ששמה יהדות וציונות, תופעה מסוכנת מאין כמותה של שטיפת מוחם של התלמידים, כשההצעה הנידונה משמנת את התגלגלותה הנואלת, לכאורה על כל פנים. ולמה הדברים אמורים? על פי תוכנית הלימודים המקורית של משרדי החינוך לדורותיהם אמור מקצוע ההיסטוריה, שהוא המוביל בנושא לימודי תולדות עם ישראל והציונות בכללה, לטפח מחד את החשיבה ההיסטורית מחד ואת רגש ההזדהות עם העם והמדינה מאידך. ואם לא שמנו את לבנו לכך, אולי מתמימות ואולי מרשעות והתנשאות, קיימת סתירה מרה בין שני הקטבים הללו, שהרי פיתוח החשיבה ההיסטורית מעמיד במרכזו את העדר "פיתרון בית-הספר" ומבליט את העיקרון של "בעיני המתבונן" ומתוך כך את הדילמה הסבוכה של "מה-גרם-למה-ומדוע-דווקא-זה?!"
גישה בריאה ומפותחת זו עומדת בסתירה לרעיון של טיפוח רגש ההזדהות עם העם והמדינה, שהרי ממה נפשך: האם להציג בפני התלמידים את האירועים והתהליכים ההיסטוריים הבעייתיים בחיי העם והתנהגות מנהיגיו? ואו-אז כיצד נדרוש מהם להזדהות עם אישים ותופעות שליליות ומתוך כך יגיעו הם עצמם להעדר הזדהות עם העם והמדינה? או אולי נמנע מהם מלהיחשף לאותן פרובלמות טורדניות ואו-אז יטיבו להזדהות עם העם והמדינה, אך מתוך כך תיפגם יכולת החשיבה ההיסטורית שלהם, ותלמידים מבריקים ושנונים יתמהו על אודות העדר ההבדל בין השיטה לבין תופעת הז’דאנוביזם שבכל מדינה טוטליטרית. וכתוצאה מכך יגיעו לבד להעדר הזדהות עם העם והמדינה ואולי גם עם המערכת החוקית של מדינת ישראל בכלל.
חמישית. כיצד יקלוט התלמיד את החיבור הבלתי תקין בין מדינה יהודית לבין דמוקרטיה, בבחינת ליבת נושא הוראת מקצוע האזרחות? שהרי דת והלכה ודמוקרטיה אינן יכולות לדור יחד בכפיפה אחת. הדת מבוססת על כפיה, על קיפוח סקטורים מסויימים – כמו הנשים – על אחידות המחשבה והעדר כל ביטוי של ספקנות. וכל הנקורות הללו עומדות בסתירה מוחלטת לעקרונות הדמוקרטיה והליברליזם אף אם יאמרו הקומבינטורים כי אין מדובר במדינת הלכה, אלא במסורת ובקידוש המשפט ממגילת העצמאות. וזה שאינו יודע לשאול, את פתח לו! הסבר לו כי המשפט הבעייתי הנ"ל מתוך מגילת העצמאות לא היה אלא פוליטי – לרצות את החוגים הדתיים כדי ליצור קונצנזוס לקראת הקמת המדינה (עיין גם ערך "הסכמי הסטטוס קוו" ולמה הם גרמו במהלך תולדות המדינה ועד ימינו אנו).
שלא תאמרו כי לא הוזהרתם!
אמנם לא הצלחתי להשיג את השאלות לבמחן הבגרות במתימטיקה שנערך ברש"פ אבל התשובת הנכונות כפי שפורסמו היו – שני קילו מסמרים, מחישה קילו טי אנ טי וקו 5 בתל אביב…
על איכות מערכת-ההשכלה ושטיפת-המח
כמובן, בבסיס הדברים אני מסכים עם כותב המאמר.
בתי-הספר הישראליים, הם חממה לבערות, לבהמיות, לאלימות ולפשיזם. כשלעצמי, מימיי לא עלה בידי להבין, כיצד זה תומכים, אנשי-מחננו, בקיומה של מערכת, אשר כל תכליתה היא: שטיפת-מח פשיסטית וחשוכה, לילדים רכים, על-מנת להפכם: בתחילה, לחיילים צייתניים בצבא-הכיבוש ואז, ליצרנים=צרכנים נאמנים, בחילות-התאגידים.
בעיניי, כל תמיכה שמאלית, בקיום מערכת-החינוך הישראלית, היא בחזקת ירייה לעצמנו ברגל, שלא לומר: בגב.
(המצב נכון, כמובן, גם במרבית מדינות-העולם אלא, שלא בכך עסקינן כאן)
שהרי לא מהיום הפכה, מערכת זו, מאמונה על מתן-השכלה לקבלנית שטיפת-המח לכלל באיה. אינני יודע, מה היה כאן בתקופת בן-גוריון מן-הסתם, אז היתה החשכה בשיאה; וישכילונו עוד, בנושא זה, ילידי שנות השלושים, הארבעים והחמישים, אשר למדו אז. ואולם, היטב זוכר אני, פרצופה הנתעב, של מערכת רקובה זו, בשנות השמונים כאשר, במשך עשור תמים (בין הגילאים שש לשש-עשרה), הייתי אסיר בידיה, עקב "חוק שטיפת-מח לילדים חובה".
כיפה על החינוך.
זוכרים את זבולון המר?
במקרה, בשנה שעברה הגיע לידיי, עותק של "אלפוני" = המקראה לתלמידי כיתה א’. כיתה א’!! ילדים בני שש וחצי ~ שבע, אשר אך זה-עתה, למדו לקרוא!! ממליץ לכולכם לנסות ולהשיג. שווה בדיקה. עם כדורים נגד בחילה, בהישג-יד. בין-היתר, מסופר שם, על השמחה הגדולה, כאשר "שחררו", חיילינו הנפלאים, את הכוייתל. ומה עוד כתוב שם?
"כל העולם שמח!"
כן. כל העולם שמח, כאשר כבשה ישראל השטחים…
אינדוקטרינציה פוליטית, לבני השש ובני השבע. אל"ף-בי"ת, אל"ף-בי"ת.
ושלא לדבר, על שיר אחד, שלמדנו אז מתישהו בתקופה זו, בשנים הראשונות ביסודי, כיתה א’, או ב’… הרבה דברים יפים תוארו שם, שלום, אחווה, חברה מתקדמת… ומה היתה, שורתו האחרונה של השיר?
"ובדיוק לשם כך, / אנו לוחצים על ההדק"!!
איזו מידה מזעזעת של עיוורון היא זו, המובילה אנשי שמאל מובהקים, לתמוך(!!) בקיומו, של מוסד-התועבה הלז?!?
מימיי לא הבינותי זאת.
ומן האייטיז החשוכות לימינו, האפלוליים לא-פחות: הנה, רק אתמול, בשובי באוטובוס (קו 16) ממרכז רחובות, לביתי בכפר גבירול, ישבו בדיוק מאחוריי, שני תלמידי-תיכון, באותה מערכת "מופלאה".
איזו שפת-ביבים! אילו קללות, רוויות אלימות והומופוביה ומה-לא, כחלק בלתי-נפרד, מן הדיבור השוטף "יא אומו", "אני יוריד לו כאפה אגמור לו את הלסת, לא תהיה לו לסת", "אני יזיין אותך", "אמא שלך – – -"…
תוצר מערכת-החינוך הציונית, לתפארת מדינת ישראל.
בין קללה אחת לרעותה, סיפר אחד המקללים ל"חברו הטוב"(?), כי הוא וחבריו, לומדים במגמה מוגברת למצטיינים (או משהו כזה) שבע שעות מתמטיקה, שבע שעות אנגלית…
לימודי "איך-להיות-בן-אדם", כנראה, אינם נכללים בתכנית.
אבל, כמובן מדוע זה יכללו?
שהרי, מהו יעודו האחד והיחיד, של מחנה-ריכוז זה המכונה, באורווליאנית מבורברת, "בית-ספר"?
לאלף חיילים טובים, לצבא-הכיבוש המקריבים עצמם, לצד עוד אלפי ילדים עזתיים, למולך!!
אז בואו, נקפוץ שנה~שנתיים קדימה ונראה, איך אותם בריונים מצטיינים ביותר, ב"שמירה על ארץ מולדתם", במחסומי-הגדה… או בטיווח גן-ילדים פלשתיני, צולפים כך סתם להנאתם, בילד ובילדה… כמובן, בצאתם, פה ושם, לחופשה, גם ידקרו (או שמא יירו) בני-נוער אחרים, באיזשהו מועדון, ידרסו למוות הולכי-רגל, יאנסו נערה (ע"ע מאבטח-הרמטכ"ל)… ואז, יזדעקו כל הציונים המסורים (והגזעניים שהרי, עם פגיעה בערבים, אין להם שום בעיה…), "אוי!!! מאיפה קם לנו נוער אלים כל-כך!!! אבל הנה, הם ביחידה קרבית מובחרת, צריך להבין אותם מלח-הארץ!!!"
סטריכנין-הארץ!!
אולם, בנקודה אחת ואחת בלבד, הצדק עם המסנגרים: אכן, האשמה איננה רק נחלתם הפרטית, של הפושטקים דנן. שותפים לה, בערבון בלתי-מוגבל, גם הוריהם, מורותיהם, כותבי תכניות-הלימודים, מפקדיהם העתידיים בצבא וכל אדם, הנותן ידו להמשך קיומם, של מוסדות שטיפת-המח הפשיסטיים דנן!!
מרוב "מהפכנות" ו"אינטילגנציה" לא באמת אפשר להבין מה אתה מנסה לאמר וחבל.
מה אתה מעוניין שיילמד בשיעורי ההיסטוריה בישראל, את הפרספקטיבה ההיסטורית של יריביה?
הרי אתה הבהרת שההיסטוריה היא בעיני המתבונן ואך הגיוני שבשעה שהמתבונן הוא משרד החינוך הישראלי הוא יוודא כי ההיסטוריה תהיה זו שתואמת את קיומו.
אתה מעוניין ללמד את ילדיך היסטוריה אחרת עשה זאת אל תצפה ממערכת להשמיד את עצמה.
אין דבר כזה בעיני המתבונן בענינים היסטורים. בכל מקרה שידועות לנו כל העובדות יש שתי אפשרויות: או שאתה אומר אמת או שאתה מספר על נרטיבים שזו מילה אחרת למותר לי לשקר בשם החופש האקדמי. בשם עקרון בעיני המתבונן יש שקרנים שמלמדים שלא היתה שואה ובשם אותו עקרון יש שקרנים שמלמדים שאין הבדל בין השואה היהודית למה שקרה לפלשתינים ושבישראל צה"ל הוא בכלל הנאצים החדשים. כמו שאמרתי – "בעיני המתבונן" זו דרכם של השקרנים להצדיק את עצמם.
אם נמשיך את העיקרון המנחה את מחבר המאמר הרי שתלמידי המדינה הציונית – קולוניאליסטית אמורים ללמוד גם את תיאוריית הכחשת השואה שהרי היא מהווה "נרטיב" מרכזי בשיח הפלסטיני ולא יעלה על הדעת שתלמידי בתי הספר לא יהיו מודעים להלוך הרוח במרחב הפלסטיני.
ולא רק זאת אלא אף זאת: אבו מאזן, יו"ר הרשות הפלסטינית כתב מחקר מעמיק ומרתק החולק על הטענה כי 6 מיליון יהודים נרצחו על ידי הנאצים במסגרת עבודת דוקטורט באוניברסיטת מוסקווה ועל כן יש חשיבות עליונה ללימוד משנתו של היו"ר במטרה להכיר את הלוך הרוחות בקרב מקבלי ההחלטות בצמרת המדינית של שכנינו ממזרח עימם אנו חייבים לחיות בשלום.
אתה מתנגד גם ללימודי ה"נכבה" בבתי הספר או שמדובר רק בהסטוריה ציונית?
מספרי אזרחות והיסטוריה שנתקלתי בהם נראה לי שהחינוך של היום אינו שונה בתוכנו העיקרי מהחינוך שהיה כשאני למדתי בבית ספר.
אולי מתחצפים יותר למורות, אבל שטיפת המוח הציונית-חרדית נותרה בעינה.
אני לא מצפה ממשרד החינוך לנהוג אחרת.ולהתעסק ב"נרטיב א’ ונרטיב ב’" זה לעמוד כעני בפתח בפני הפריץ.
מה שצריך זה לא לנזוף בחינוך הרשמי, אלא להשתדל ככל האפשר לעקוף אותו.
השלטונות באים במבוכה כשהם מגלים שדווקא שליחיהם המובהקים ביותר הם אלה שמהווים להם אופוזיציה.
פתאום לא כל הכתבים והכתבות הם דוברי צה"ל ("התקשורת שמאלנית").
לא כל המשפטניות והמשפטנים הם פרקליטי השטן ("הפרקליטות הפכה למעוז של שונאי ישראל).
אנחנו לא צריכים להתחנן לנראטיבים, אלא לשאוף לכך שהמורות בעלות הדעות המתקדמות יותר ילמדו מהתלמידים שאפשר לכופף את הוראות הבוסים ולהישאר בחיים.
להרבה אנשי שמאל היו מורות כאלה.