בעיתון "הארץ" התפרסמה בסוף השבוע הקודם כתבה על הכנת טירונים לתעסוקה מבצעית בחברון. נערים שקיבלו הכנה לקרב ומלחמה מקבלים תפקיד מבצעי ראשון כשוטרים בקרב אוכלוסיה אזרחית. מכל מה שנכתב ונאמר שם לא נמסרה אפילו פיסת מידע אחת שיש בה כדי להעיד על כך שלמעורבים באותה הכנה, למן המפקדים הבכירים ועד החיילים הצעירים עצמם, יש מושג מה נדרש כדי למנוע מהם לבצע פשעי מלחמה. אין גם שום רמז לכך שמישהו שם מודאג מן האפשרות הזאת, או מן ההשפעה על נפשותיהם של החיילים, שתהיה לחוויה של עמידה מזוינת מול אזרחים חסרי מגן.
במידה שהיה בכתבה איזכור לבעיות מוסריות במילוי תפקידם, הוא מתייחס רק לעימותים אפשריים עם מתנחלים יהודים. אמנם "המסר של הצבא בשיעור זה ‘פקודות-זה-פקודות’" – אבל, בסיכום, "מה יקרה במצב שאתה מול אזרחים ובדיוק לפני זה נהרג לך חבר? רק במצב אמת אפשר לדעת".
"אם יורקים עליך, או שאתה נמצא על יד ערבי שהרג את החבר שלך, אנשים אומרים ‘בטח שאני אתן לו כאפה’ – אבל מסבירים לך שזה אסור". החייל הזה מרגיש שהוא בקונפליקט עם הפקודה שזה אסור, מפני שלא נתנו לו הוראה ברורה שהוא בתפקיד משטרתי, ולא אמרו לו שעליו להתייחס לערבים בדיוק כמו ששוטר יהודי היה מתייחס ליהודים במקרים כאלה. זה המחיר, למצער, שישראל חייבת לשלם תמורת הבחירה שלה לשלוט על אוכלוסיית השטחים – אחרת פשעי-מלחמה יהיו מובנים בעצם ההחלטה הזאת. החייל חייב לדעת שעליו להתייחס לכל ערבי היורק עליו בשטחים כמו שהיה מתייחס ליהודי שירק עליו. שיירק בחזרה, נניח, זה לא פשע מלחמה. מקרי יריקות לא מעטים קרו בפינוי מתנחלים ובריסון הפגנות של חרדים בירושלים, ואיש לא ראה בזה בעיה מוסרית שבגללה צריך לרסן בסדרת חינוך ופקודות את הדחף לירות בהם או לשבור להם את העצמות.
לעומת זאת, לא נתנו הוראה מפורשת לחייל, שלערבי שהרג את חברו צריך להתייחס כמו ליהודי שהרג את חברו. נניח, בנעיצת סכין במועדון לילה. אפשר שגם אז החייל היה עושה משהו אסור – אבל לא היה זה פשע מלחמה. ואילו כאשר הסיבה לפגיעה איננה רק מה שהאזרח עשה, אלא זה שהוא ערבי – זהו פשע מלחמה. זאת התגובה הצפויה שאתה צריך היה הצבא להתמודד, שכן הרגש והתגובה של החייל כלפי אדם שהוא ערבי צפויה להיות לא עניינית. תגובה אלימה תבוא לא על מה שהערבי עשה לו או לחבר שלו, אלא בגלל מה שהיה עושה "לנו" אילו היה יכול. ואז הפגיעה באותו אדם תהיה פשע מלחמה, הרג או פגיעה באדם בגלל שהוא ערבי.
המוסר האישי והחוק, כמובן, מצדיקים נסיבות של פגיעה והרג חיילי אויב במלחמה וכהגנה עצמית, אך אינם מתחשבים בזהותם הלאומית או הדתית של הקורבנות – עובדה. לא די להסביר להם, כנאמר באותה כתבה, ש"הערבים הם בני אדם", אלא שצריך להתייחס אליהם כמו אל בני אדם ממש, כמו ליהודים. רוב-רובם של הישראלים רחוקים מאוד מהבנה בסיסית זו. עבורם המושג "בן-אדם", שהוא גם בעל זכויות שוות וחייו יש להם ערך שווה, איננו כולל "ערבי" או "אויב". ולכן לצבא אין שום דרך להתנער מאחריות לפשעי מלחמה שחיילים בשטחים עלולים לבצע, אלא אם אומרים להם במפורש, בפקודה, שעליהם להתייחס אל האזרחים הפלסטינים המתפרעים, יורקים, מיידים אבנים, וכד’ – כאילו היו אלה יהודים מתפרעים באזורי מגוריהם. יהודים הם בני אדם – את זה הם מבינים ויבינו בלי קושי.
היחס של איפה ואיפה מוסרית וחוקית לפלסטינים בשטחים היא עובדה מוכחת בדברי השלטונות עצמם מזה שנים. בתנאים כאלה החובה למנוע פשעי מלחמה במישרין או בעקיפין חייבת לחול על כל אזרח במסגרת חובתו האזרחית. מי שהחובה הזאת מובנת לו צריך להבהיר לבנו בתו או נכדו ולכל מי שהוא בקשר אישי איתו: אם בחרת לשרת בשטחים אתה חייב להתייחס לאזרחים הפלסטינים שם – גברים ונשים, זקנים וילדים – כאילו היו יהודים – אחרת אתה בסכנה שתבצע או תשתתף בביצוע של פשעי מלחמה. ואם הסביבה שלך תלחץ ותלעג ותעניש אותך – הרי בצבא דורשים ממך אומץ ונכונות להקריב, לא כן? למנוע פשעי מלחמה, שלא להזכיר סתם גלישה במדרון המוסרי, היא חובה אזרחית שאין אתה חופשי להיבדל ממנה.
*דר’ אולק נצר הוא פסיכולוג המתמחה בהתנהגות פוליטית ומחבר הספרים "וירוס הקנאות" ו"רק לא כך".
כאשר אדם מתוך אוכלוסיה כבושה מנסה לדקור חיל כובש זהו על פי אמנת ז’נבה מעשה איבה שבגינו מותר לכל חיל לירות בדוקר גם אם הוא אזרח שכן כאשר אזרח מבצע מעשה איבה אין הוא זכאי יותר להגנות שמעניקה אמנת ז’נבה לאזרחים.