כריס הדג’ס, כתב של ה-Nation וטורים בבלוגים שמאליים אחרים, טען במאמר מאוגוסט שראלף ניידר צדק. במאמרו קבל הדג’ס על כך שממשל אובמה לא רק שנכנע לבנקים ולאילי ההון, אלא גם נכנע ללחצים מהימין הכלכלי ולרפובליקאים פונדמנטליסטים בעניין הרפורמה במערכת הבריאות. ועתה, לאור הנאום של הנשיא אובמה מול חניכי ווסט פוינט, נראה שנפלה הנעל השניה. אובמה נכנע לגנרלים של הפנטגון ולביקורת הקשה מהימין השמרני והחליט לשלוח 30 אלף חיילים נוספים לאפגניסטן. חשוב לזכור שהמספר הנקוב מתייחס רק לכוחות המגוייסים ולא לשכירי החרב ולשאר הכוחות הקבלניים המלווים את הצבא האמריקאי ביחס של 2:1.

אילו מטרות אסטרטגיות ומדיניות מנסה הנשיא להגשים? ראשית, הכנעה והשמדה סופית של אל-קאעדה; שנית, ייצוב הממשל על מנת שהאפגנים עצמם יוכלו להללחם באל-קאעדה.  

השאלות הן ברורות: אפילו מהערכות הפנטגון לא ברור שיש מספר רב של לוחמים זרים באפגניסטן, וחוץ מזה, אל-קאעדה תקפו את ארה"ב ולא את אפגניסטן כך שמה להם לאפגנים ולמלחמה הזו – האם יש להם זכות סירוב?

כמו-כן, הנשיא קרזאי מנסה מזה זמן לעשות למען קירוב לבבות עם הטליבן והוא מכיר בכוחם המתחדש. ואם דווקא הטליבן יהיו יעילים יותר במיגור אותם חיילי אל-קאידה? מנאומו של אובמה היה ברור שלא רווחת האפגנים היא המניע לפעילות צבאית מורחבת, אלא האינטרסים הביטחוניים של ארה"ב. בכך לפחות הוא היה כן יותר מהממשל הקודם, שעטף את מניע הנקמה במטרות נעלות של הצלת הנשים מהדיכוי הטליבני.

מכאן, שהחלומות באספמיה של נזרין גרייס, פמיניסטית אקטיביסטית אפגנית, שנוכחות יותר כוחות אמריקאים תפחית את הדיכוי ותגן על זכויות הנשים, ישארו בגדר חלום. סביר יותר להניח שזכויות אדם וזכויות נשים בפרט יוקרבו בזריזות על מזבח היציבות שאליה שואף הממשל האמריקאי. שלא לדבר על המחיר בחיי אדם. מתמיה שפמיניסטית מאמינה שצבא עם הסטוריה עשירה של דיכוי פיזי ומיני של נשים בשורותיו, יהיה זה שיושיע את הנשים האפגניות.

יחד עם המחיר בחיי אדם שיש להחלטת ההסלמה חשוב לזכור גם את המחיר הפוליטי שהנשיא עצמו עלול לשלם. כפי שטען ניידר, הקמפיין של אובמה מכר חלומות, אך מי שהאזין לדברים שאמר באמת אל לו להיות מופתע. ואכן,  בתקופת הבחירות דיבר אובמה הרבה על החשיבות של המלחמה באפגינסטן. כך, שאין להיות מופתעים (גם לא חבר השופטים של פרס נובל), שכנשיא הוא בחר באסטרטגיית הסלמה, אם גם מוגבלת בזמן.

יחד עם זאת, השמאל הליברלי בארה"ב כבר מבעבע מתסכול מזה זמן – החל ממינויים של ניאו-ליברלים מובהקים מן הממשלים של קלינטון ובוש, דרך דחיה והימנעות מפעולה בעניין החוקים נגד שירות של הומוסקסואלים בצבא, עד המאבק  – שעדיין מתרחש – בנושא הרפורמה בבריאות. ומלבד זאת, הסקרים מראים שאחוז גדל והולך חושב שהמלחמה באפגינסטן מיותרת. כך נראה, שלמרות שהכרזה על סיום המלחמה היתה בוודאי מעלה את חמתו של הימין האמריקאי, בעיני הציבור שתמך באובמה צעד כזה היה נתפס כאמיץ. הוא היה מן הסתם גם פופולרי בקרב חיילים ששירתו שנים בעירק ובאפגניסטן ובקרב הציבור הרחב, שהיה מעדיף שקופות המדינה יתרוקנו ממתן שירותים ויצירת מקומות עבודה על פני מלחמות נוספות.

מלבד כנות היו כמה נקודות אור נוספות בנאום. הנשיא תחם את ההסלמה הצבאית ב-18 חודש, כך שתחל נסיגה ביולי 2011; לא עוד מלחמה ללא קץ. כמובן שעד 2011 המציאות יכולה להשתנות וזו התחייבות ללא שיניים. אך חשוב מכך, הנשיא ביטא את שאיפתו שארה"ב תפחית את מעורבותה הצבאית במדינות ובמאבקים ברחבי העולם ואת רצונו  שההשפעה האמריקאית בעולם תהיה חיובית ולא מדכאת. (אימפריאליסט לייט, אבל עדיף בהרבה מגרסאות קודמות).  ואלה חדשות טובות לפקיסטן, שארה"ב לא תמהר לפלוש ולהשתלט על שטחה למרות הנוכחות ההולכת וגוברת של כוחות אל-קאידה וטליבן פקיסטני. ולבסוף, אובמה חזר על המחויבות שלו לסגור את הכלא במפרץ גואנטנמו, להפסיק לאלתר עינויים ובכלל לכבד זכויות אדם.

אם ההיסטוריה מלמדת משהו ההסלמה לא תשנה כלום, לא לאפגנים ולא לאמריקאים; וביולי 2011 אובמה יוכל להכריז על נצחון ולהשיב את החיילים הביתה, ועד נובמבר 2012 הוא כבר יוביל בסקרים, וניידר ומועמדים אחרים מהשמאל ידחקו לשוליים של השמאל המיינסטרימי.

חבל שעד אז ייהרגו וייפצעו אלפים. 

* אילנה הרסטון (אן ארבור, מישיגן).

Share on Facebook