בימים אלה נפתח במינכן, גרמניה, משפטו של ג’ון דמיאניוק שנאשם ברצח אלפי יהודים במחנה ההשמדה סוביבור.
על פי ההד התקשורתי לקראת פתיחת המשפט, בישראל כמו בגרמניה, היה יכול לחשוב מי שאינו מתמצא בנושא, כי אנו עומדים בפתחו של משפט אייכמן שני.
דמיאניוק הוא לא אייכמן, גם לא בסביבה שלו. מדובר באיש בן 90, סובל ממחלות שונות, ששימש שומר במחנה סוביבור. בין שהיה שבוי סובייטי כטענתו ובין ששיתף פעולה עם הפיקוד הגרמני במחנה, ראוי לעזוב אותו לנפשו.
המחזה בו הוא מוכנס לאולם הדיונים על אלונקה, ספק מבין במה דברים אמורים, הוא ניפוח מלאכותי של השואה, והיא לא זקוקה לכך.
אפשר להבין את השלטון הגרמני, ששנים התרשל בהעמדה לדין של פושעים נאצים גרמנים, נתלה בהתלהבות בדמיאניוק, לאחר שהפושעים הגרמנים הלכו לעולמם, וכך ליצור את הרושם שהוא מעמיד פושעי שואה לדין.
גם בישראל שמחים על כל הזדמנות לנפנף בשואה, שהרי מדובר באחד המקורות שהניבו פירות מדיניים וכלכליים שאין למעלה מהם.
ישראל באה לנושא בידיים לא נקיות. היא שיתפה פעולה עם גרמניה בהתעלמות מפשעיהם של פושעים נאצים שהשתלבו בצמרת השלטון של גרמניה המערבית.
הנושא מוכר לי מניסיון אישי, מתקופת לימודיי באוניברסיטה. זו הזדמנות להעלות מתהום הנשייה את ביקורו בישראל, קיץ 1971, של ד"ר גרהרד שרדר (לא הקנצלר של ראשית שנות האלפיים בעל שם זהה) , שבשעת ביקורו היה יו"ר ועדת החוץ של הבונדסטאג הגרמני והיה אורחו של שר החוץ דאז אבא אבן. לפני כן היה שר הפנים של גרמניה.
שרדר היה בעל עבר נאצי מובהק. היה חבר פעיל בקבוצה הנאצית של אוניברסיטת ברלין. ב-1934 הצטרף כחבר למפלגה הנאצית, שימש כיועץ לשר הכלכלה של היטלר היילמאר שאכט ומאוחר יותר הצטרף לאס.אה. (S.A. ראשי תיבות של Sturmabteilungen – פלוגות הסער).
לקראת ביקורו ובעת ביקורו פניתי ליועץ המשפטי לממשלה מאיר שמגר (לימים נשיא בית המשפט העליון) וביקשתיו לפעול למעצרו של שרדר על פי החוק לעשיית דין בנאצים ובעוזריהם, שאחד מסעיפיו קובע כי חברות בארגון עוין בתקופת השלטון הנאצי בגרמניה דינה עד 7 שנות מאסר. מאחר והמפלגה הנאצית וארגון האס.אה. הם ללא ספק ארגונים עוינים על פי חוק זה, יש להעמיד את שרדר לדין.
שמגר ענה לי כי לא יעשה כן, ועל כן הגשתי עתירה לבג"צ שיורה ליועץ המשפטי ולמפכ"ל המשטרה לפעול בהתאם לחוק לעשיית דין בנאצים.
בישראל ידעו על עברו הנאצי. משכך, החליטו מארגני הביקור באופן יוצא דופן, לבטל את ביקורו ביד ושם, אתר ביקור הכרחי לכל אורח ממשלה, "כדי לא לפגוע ברגשות ניצולי השואה".
כאשר שאלו את שר החוץ אבא אבן הכיצד ראה לנכון להזמין אורח בעל עבר נאצי, ענה את התשובה האומללה "שאין הוא מכיר את עברו של אורח משרד החוץ".
מזכירות בית המשפט העליון קבעה, לא במקרה, את הדיון (בג"צ 359/71) ל-12 בספטמבר 1971 שעה ששרדר כבר לא היה בישראל ולכן השופטים (מ"מ הנשיא י. זוסמן, א.ש.מני וי. קיסטר) ביטלו את הבקשה, בתוספת הערה תמוהה של השופט זוסמן, שהציע לי כסטודנט "לעסוק בלימודים ולא בפוליטיקה". זה בדיוק מה שמשטרי רודנות תובעים מסטודנטים (אלא אם כן הם עוסקים בפוליטיקה התומכת במשטר).
הסיפור שסופר כאן משקף את מדיניותה הצבועה של ישראל בנושא השואה. כאשר מדובר בפושעים נאצים שעלו לגדולה בגרמניה המערבית, בצבא כמו בממשלה, הם קיבלו חסינות בישראל, בבחינת "פושעים מיוחסים" שפטורים מעונש תמורת דמי לא יחרץ בדמות סיוע כלכלי ותמיכה פוליטית.
לעומת זאת כאשר מדובר במי שגרמניה הרשמית הסירה ממנו את חסותה, דג רקק כמו דמיאניוק, כולם, בשתי הממשלות גיבורים.
במקום להתעסק עם הש.ג. דמיאניוק שצלילותו המלאה בסימן שאלה, ראוי לפעול להעמדה לדין של פושעי מלחמה בישראל, שנמנים עם ראשי השלטון והצבא, שביצעו את פשעיהם לא לפני 70 שנים, אלא בימים אלו, כאשר הם במיטב שנותיהם ובהכרה מלאה.
תרומת הציונות לזיהום כדור הארץ
לקראת כינוס ועידת קופנהגן, בה יפגשו ראשי מדינות מארבע כנפות תבל שידונו בדרכים להציל את כדור הארץ מהזיהום ההולך ומאיים על קיומנו, ראוי להקדיש מספר שורות לתרומתה של מדינת ישראל הציונית לזיהום הגלובלי.
הציונות, ייאמר מיד, אינה המזהם הגדול בעולם, אבל היא, כלומר מדינת ישראל, הינה המזהם הגדול ביותר של ארץ ישראל, "ארץ חמדת אבות" כמאמר השיר.
הציונות הגיעה לארץ שהייתה במידה רבה בתולת זיהום, ארץ "זבת חלב ודבש" כנאמר במקורותינו, ובכמה עשרות שנים, בעיקר מאז קום המדינה, הפכו אותה לארץ מזוהמת.
התעשייה הצבאית זיהמה את הקרקע והמים באזור המרכז בהחדירה אליהם פסולת מסרטנת.
המפעלים הפטרוכימיים בחיפה, שמזרימים אל נחל הקישון את שפכיהם התעשייתיים, הפכו נחל מפכה חיים לביצה מסרטנת.
הירקון, הנחל שחוצה את תל אביב, הפך מאזור רחצה למקום בו מפעלים לא מעטים מוריקים אליו את שפכיהם ועל כן בחלקיו הגדולים אסור לרחצה.
נהר הירדן הדרומי הוא היום אזור אליו נשפכים הביוב של קיבוצי האזור וטבריה. הדגה מתה והמקום מפיץ מחלות.
הנגב, בו מצוי גם הכור האטומי ומפעלים מזהמים אחרים, הפך למזבלה של פסולת רדיו אקטיבית.
נחלים בגליל, שבעבר שקקו מטיילים ומים חיים, הם היום נחלי ביוב.
ים המלח הולך ונעלם בגלל המפעלים שבעליהם רוצים רק דבר אחד : רווח, וכל השאר שילך לעזאזל.
ארובות המפעלים באזורי הארץ השונים מזהמים את האוויר. השלטון הישראלי סבור כנראה שזיהום האוויר הוא מתנת שמיים, ולכן החליט להקים באזור אשקלון עוד תחנת כוח פחמית.
42 שנות כיבוש והקמת התנחלויות הפכו גם השטחים הכבושים לאזור מזוהם, בקרקע ובמים.
מי השתייה של ישראל הולכים ומזדהמים כתוצאה מהחדרת חומרים מסרטנים למי התהום.
מחנות הצבא הפזורים בישראל כמו בשטחים הכבושים, הם מהמזהמים החמורים ביותר.
אילו היו מפנים את המיליארדים שהולכים היום לכיבוש למטרות נאורות כמו ניקוי ישראל מזיהומיה, לפיתוח תחליפים לא מזהמים לחשמל (שמש, רוח), לבניית רכבת תחתית באזורים צפופי אוכלוסין שתחסוך שימוש ברכב פרטי מזהם, ועוד דברים מאירי עיניים כאלה, ישראל הייתה באמת יכולה להיות גן עדן.
פרס נובל לשלום נובל
חודש לפני שהוא עומד לקבל את פרס נובל לשלום, הודיע נשיא ארה"ב על שליחת 30 אלף חיילים נוספים למלחמה באפגניסטן. תקדים בתולדות הפרס. חבל שלא עמד מול הלחץ של מפקדי הצבא. הנשיא אמנם טען שלא מדובר בוייטנאם נוספת, אכן יש הבדלים, אבל יש גם דמיון. אובמה נופל לאותו פח יקוש שלתוכו נפל הנשיא ג’ונסון בשעתו במלחמת וייטנאם. מפקדי הצבא באו אליו ואמרו, עוד כמה אלפים ואנחנו מנצחים, וזה חזר על עצמו שוב ושוב עד ששלח חצי מיליון חיילים. והם כשלו ונסוגו.
אין ספק בליבי כי הטאליבן ואל קאעידה ראויים להתנגדות. השאלה היא, האם מטוסים, תותחים וצבא כיבוש מלווים בתמיכה בשלטון מושחת, הם הדרך להתגבר על שני ארגונים אלה, שבמציאות האפגנית נהנים מתמיכה עממית.
שמונה שנות מלחמה באפגניסטן הוכיחו עד כה, כי דרך הנשק והמלחמה לא זו בלבד שלא הביסה את ארגון הטאליבן. אנשיו מוכיחים יכולת עמידה ושיקום לאחר ההלם הראשוני שגרם הפלישה האמריקאית.
אלה שתמכו בבחירתו של אובמה קיוו לחשיבה יותר יצירתית מאשר הליכה בתלם הצבאי של עוד מאותו דבר. בשביל זה לא היה צריך להחליף את בוש.
גם במזרח התיכון יש אכזבה אצל אלו שסברו כי אובמה יפתח עידן חדש ביחסיו עם ישראל, ויפסיק את התמיכה המסיבית בישראל הכובשת והגזענית. בינתיים זה לא קרה.
נקווה שהשנה הראשונה לנשיאותו תראה בעתיד כתקופה של ניסוי וטעיה שתביא בשנים הבאות את התפנית שמצפים ממי שזכה בפרס נובל לשלום.
לוחם או טרוריסט? נרצחו או מתו?
בעיתון הנפוץ במדינה, ידיעות אחרונות, קראתי ב-23 בנובמבר 2009 ידיעה לפיה תובעים בנקים מצריים את חלקם במניות מלון המלך דוד בירושלים.
תזכורת: המלון הוקם על ידי אזרחים מצרים בשנות ה-30 של המאה הקודמת.
כתוספת לידיעה ניתן במסגרת נפרדת מידע רקע בו נאמר בין השאר: "המלון נכנס לספרי ההיסטוריה ב-22 ביולי 1946, כשלוחמי אצ"ל החדירו למסעדת "לה רג’אנס" בקומת המרתף כדי חלב שהכילו 350 ק"ג חומר נפץ. הפיצוץ האדיר הרס את האגף הדרומי וגרם למותם של 91 בני אדם".
עכשיו שוו בנפשכם ידיעה בעיתון פלסטיני בזו הלשון:
"מלון פארק בנתניה נכנס להיסטוריה ב-27 במרץ 2002 כאשר לוחמי חמאס החדירו חומר נפץ למלון שגרם למותם של 29 בני אדם".
(ההדגשות שלי – ג.ס.)
בימים אלה מרבים לדבר על "דם על הידיים" בהקשר לעסקה הצפויה, אם תתממש, לפיה ישוחררו מאות שבויים פלסטינים, שבישראל קרויים מחבלים ורוצחים, תמורת שחרורו של השבוי הישראלי גלעד שליט, שבמושגי המדינה "היהודית והדמוקרטית" הוא לא טרוריסט, לא מחבל ולא רוצח, אלא חייל נאמן לעמו ולמולדתו. "הבן של כולנו" כפי שנוהגים לומר עליו לאחר שלוש שנות שבי, שנשלח על ידי מפקדיו "לביצוע משימות". (ואני כמובן תומך בשחרורו ובשחרור השבויים הפלסטינים).
שלוש שאלות: למי יש יותר דם על הידיים: ללוחמי אצ"ל או ללוחמי החמאס? ומה המונח הנכון בו יש להשתמש "רצחו" או "גרמו למותם"? ומי כאן הטרוריסטים, שלטון הכיבוש או מניחי הפצצות?
ישראל העזה לפתח את ארץ ישראל. ישראל העזה לגדל ארבעה זוכים בפרס נובל בספרות ומדעים בעוד הפלשתינים, מה לעשות, העדיפו להשאר מסכנים. צריך לזכור ששני העמים התחילו באותה נקודת זינוק – עם של פליטים שמקבל עזרה מעמים אחרים. היהודים העדיפו לקחת את הכסף ולפתח מדע, תרבות וצבא והפלשתינים העדיפו לקחת את הכסף ולטפח מסכנות ורצחנות. ממש חוצפה מצד הישראלים. גם אובמה פשוט חצוף. הוא מעיז להלחם ברוצחים מסכנים שרק רוצים לחסל את העולם החופשי וכר רצחו כמה אלפי אזרחים. כמה עצוב שספירו לא מבין שבעולם שבו ארה"ב לא קימת אבל המסכנים שהוא מגן עליהם היו השליטים אנשים כמוהו היו הראשונים להתלות. בעצם כבר לא עצוב, מצחיק. ואחרון חביב החוצפה היא מצידו של ספירו. במלון המלך דוד שפוצץ היתה מפקדת ה CID הבריטי. זו שתפסה את אנשי האצל והביאה אותם לתליה. למרות זאת האצ"ל נתן התראה של 10 דקות לפני הפצוץ ורק שחצנות הבריטים שלא האמינו שההתראה על הפצוץ נכונה הביאה למותם של האנשים, רובם בריטים ומיעוטם עובדים אזרחים של המשטרה. ממש דומה לפגוע במלון פארק שבו נרצחו אזרחים בזמן טקס דתי ע"י רוצח ולא ע"י לוחם חופש. רק שנאתו של ספירו לישראל והמוסר המעוות שלו יכולים להביא להשוואה בין שני הארועים.
למגיב "חוצפה",
צריך גם לזכור מי מוכשר בליצנות וריקודי עם.
מאמר מעורר מחשבה, אך גם מותיר מספר שאלות.
קל לבקר את אובמה על החלטתו לתגבר כוחות באפגניסטן. תמיד קל לבקר, אך יותר קשה להציע פתרון אחר. אולי אין פתרון אחר? אשמח לשמוע הצעות.
השנאה לגרמניה הדמוקרטית אינה חדשה אצל רבים מאנשי השמאל. עמירה הס האנטי-גזענית הודתה שהיא שונאת גרמנים ככאלה, ומסרבת לקנות מוצרים גרמנים. האם אין זו סוג של גזענות? מה מקורות האיבה העמוקה הזו לגרמניה החדשה איני מבין.
‘הציונות הגיעה לארץ שהייתה במידה רבה בתולת זיהום’ כותב ספירו. כאילו הציונים באו לארץ פורחת והם הרסו אותה. הה מן הראוי שלכל הפחות למען ההגנת יזכיר ספירו גם שהארץ הייתה בתולת תרבות וכלכלה, וכי היא הייתה מיושבת בידי פאלאחים פרימיטיביים. עכשו הארץ אכן פורחת ומשגשגת, דבר שלא היה אפשרי לולא הזיהומים למיניהם, בעולם המודרני, שמה לעשת ספירו וכולנו נולדנו לתוכו.
לגבי אובמה. מדבריו של ספירו נראה כ אין לו ספק לגבי כוונותיו הטובות של האיש. גם לגבי האינטלגנציה שלו לא נראה לי שלמישהו יש ספק. גם מבחינה אלקטוראלית ברור כי הוא ויועציו היו מעדיפים כל פתרון אחר מלבד העמקת המצב המלחמתי. וכאן הבן שואל, אם על אף כל זאת, ועל אף קבלת הפרס היוקרתי, ועל אף ההבנה שההשוואה לנשיא ג’ונסון בלתי נמנעת, שולח אובמה חחייים נוספים לאפגניסטן, שמא אין מנוס מן המסקנה כ אין, פשוט אין,דרך אחרת? מה שגם משליך על שאלות נוספות בנושאים נוספים מן הסוג הזה. כאשר אנשי שמאל טוענים ללא הרף כי לא דרך המלחמה היא הדרך, אולי הם טועים?
לניסוח בידיעות יש על מה להתבסס, וכל השוואה למעשיו של החבל במלון פארק בנתניה מקוממת. פעולתו של האצ"ל (שלפי דעתי בכל אופן מזעזעת) הייתה מכוונת כלפי מוז של השלטון הבריטי בארץ ישראל, וספירו גם יודע היטב שאנשי האצ"ל ניסו להזהיר את יושבי הבניין מפני הפיגוע, דבר שבלתי ניתן להעלאה על הדעת כאש מדובר בפיגועיו של החמס שכל עיקר כוונתו להמית כמה שיותר כופרים וציונים.
דרך ארוכה עשה ספירו עד שהגיע עד הלום.
אני מסכים עם גדעון לגבי הצביעות הגרמנית, אבל אפשר לבקר אותה בלי להגן בדיעבד על חשוד בפשעים כגון אלה.
גם קאפואים יהודים עמדו לדין על מעשי פשע שונים.
מנקודת מבט מקומית "פולחן השואה" משרת את הימין הקסנופובי. אבל באירופה "פולחן השואה" תורם גם לדחיקת עמדות ומפלגות מסוימות אל מחוץ ללגיטימיות הציבורית ומחוץ למסגרת חופש הביטוי.
אין זה מקרה שבגרמניה או באוסטריה לא יעברו חוקים דוגמת החוק שעבר לפני ימים מספר.
ב-150 השנים האחרונות כל העולם שינה את פניו, אבל הציונות לא דגלה בסתם פיתוח.
לקחת ארץ דלת משאבים שרובה מדבר ולקבוע מראש שהיא תהיה "פתוחה לכל יהודי" זה לא פיתוח, זה פשע אקולוגי.
אי אפשר לדחוס לארץ כזאת אנשים בלא התחשבות בכושר הנשיאה שלה.
כבר כיום הרצועה גדרה-חדרה היא בטונדה מכוערת המזכירה בכיעורה מחנה פליטים.
זה רע למקומיים, רק למהגרים, רע לאיכות הסביבה.
השנאה של השמאל הקיצוני לגרמניה הדמוקרטית נובעת מתמיכתה של גרמניה בישראל.
הסמרטוט האדום מוכיח כאן שוב כיצד עושים האנטי-ציונים שימוש פוליטי בשואה לצרכיהם
הטבח במלון קינג דיויד, שזכה לכינוי "מבצע צ’יק" בהיסטוריה הרשמית של אצ"ל, ראוי שילמד ויזכר ויחקר על ידי היסטוריונים וחוקרים לא משוחדים. הרוצחים, לוחמי אצ"ל בפיקודו של מנחם בגין (לימים ראש ממשלת מדינת ישראל), החדירו למרתף הבנין כמות גדולה של חומר נפץ, והרגו בדם קר 91 בני אדם, רובם אזרחים ערבים ויהודים ומיעוטם פקידים ואנשי צבא בריטים. טענת אצ"ל שרבע שעה לפני הפיצוץ נמסרה הודעה למרכזנית היא טענה נואלת ומנוולת וגם במלחמה נגד אזרחים בעזה היא מאוחזרת. אולי אם היתה האזהרה ניתנת בזמן ובאופן אחר, היה נמנע חלק מהמוות, אבל התוצאה המזוויעה אומרת הכל. גם בשאר הפיצוצים של גיבורי אצ"ל במרכזי אוכלוסיה של הערבים (שווקים ביפו וחיפה ועוד בעיקר בסוף שנות השלושים) נרצחו בדם קר עשרות רבות של בני אדם, שבאו לתומם השוקה ובמקום לקנות בנדורה קבלו במתנה את מותם.
השואה הפכה כבר מזמן לתעשייה מורכבת ורווחית,
יואילו צאצאי הכוזרים ויבחנו,כיצד תעשיית השואה הפכה אותם לאזרחים עם פריבילגיות ,שאין למזרחים ולפלסטינים
בתגובתי על דמיאניוק:
… החוק שעבר לפני ימים מספר בשווייץ.
לכתוב שארץ ישראל היתה "נטולת זיהום" כאשר באו החלוצים הראשונים אליה הוא שטות ממדרגה ראשונה.
ראשית, המלריה. כן, זו לא אגדה שהיתה מלריה בארץ ועדיין חיים אזרחים, אמנם מבוגרים מאוד, שיכולים לספר על "חוויותיהם".
שנית, השלטון הטורקי חיסל את יערות הארץ כאשר כרת את העצים לצורך הפעלת רכבות הקיטור.
כך שלא ארץ נטולת זיהום היתה הארץ.
זה כמובן לא אומר שלא הוספנו את הזיהום שלנו כפי שספירו מציין. אני הייתי מציינת את יערות האורן שנשתלו במקום היערות הגדועים. אולי לא העץ הכי מתאים אבל יותר טוב מכלום.
כן גם בזה היהודים יותר מוכשרים מהפלשתינים. האמת היא שהתגובה של יובל היתה יותר מצחיקה. ראשית בגלל שהוא התכוון ברצינות ושנית בגלל שהוא כנראה מאלה שבגללם מסתכלים על האקולוגים כעל אנשים מטורללים. פתוח הארץ הוא שואה אקולוגית? כנראה שחלומו של יובל המבולבל הוא שכל בני האדם יחזרו לחיות כצידים ולקטים.
כל מי שמשתמש בשואה לצרכיו הפוליטיים הוא מנוול ופשיסט (חוץ מספירו כמובן). כל מי שמשווה את אחמדיניג’אד ודומיו לנאצים הוא שקרן, דמגוג ומכחיש שואה. לעומת זאת כל מי שמשווה את הציונים לנאצים הוא דובר אמת, אין בו שמץ דמגוגיה וכל כוונתו להמחיש עד כמה נפשע היה רצח היהודים בשואה.
זה היה יכול להיות מצחיק, אבל זה לא.
בנושא זיהום המים , חשוב לדעת כי גם לפני חדירת המזהמים אל מי התהום המים זוהמו במתכוונן על ידי הרשויות על ידי החדרת פלואור אל מי השתייה שלנו באמתלה שכך נשמור על השיניים מפני עששת.בפועל הפלואור הינו תוצר פסולת תעשייתי שלאחרונה האחים עופר מכרו או רצו למכור למדינה והוא מסרטן והורג ופוגע במערכת העצבים ובבריאותנו בכלל והנושא מושתק.גם במיטבו ,כשהפלואור המוחדר היה טהור ולא תוצר פסולת הוא גורם לאותן פגיעות נוראות.
כל זה לא אורמ שאין מה לעשות במלחמה נגד הזיהום בכלל אבל , אל תשתו מי ברז אפילו אם סוננו על ידי פילטר כיוון שהפלואור למיטב ידיעתי (כמו גם מתכות כבדות)מסתנן פנימה
גדעון שלום,
עד כמה שידיעתי מגעת, עתירה לבית המשפט העליון כרוכה בתשלום שכ"ט עו"ד נכבד ביותר.
למען הגילוי הנאות והשקיפות -שאתה כל כך מקפיד עליהם, ובצדק – האם תוכל לגלות לקוראיך מאיזה מקורות שולמו הכספים לעו"ד?
תודה מראש על תשובתך.
כותב גדעון:"הציונות הגיעה לארץ שהייתה במידה רבה בתולת זיהום"..
בארבע מילים : לא היה ולא נברא.
העולים הראשונים מצאו כאן במאה ה19 ארץ עזובה, כעורה, קרחת ובלתי נסבלת; בית קברות אחד גדול של נוף ושל בני-אדם, של ארמונות-פאר שחרבו, של יערות שנכחדו, של יישובים שנהרסו, ושל גנים, חורשות ובוסתנים שנעלמו מן האופק מאות בשנים לפני-כן.
הנחה זאת מתאשרת בעדויותיהם של מאות חוקרים ומטיילים ששוטטו בארץ הזאת באותה תקופה והשאירו אחריהם ספרי מסעות.
להלן ההקדמה לספר המכתבים של אבשלום פיינברג:
"ארץ טרשים וצחיח סלע, ביצות מלריה ונחלי תחלואים, מדבר חרירים, ושבילי חתחתים, ארץ צפע, נחש ועקרבים, זבוב, יתוש ופרעושים, ארץ מלח וגפרית, שחין וצרעת, שכול וכישלון, שידפון וירקון, גרענת ושחפת, ארץ מוכת שרב וחרבוני קיץ, אלומת גשם זלעפות, אוכלת יושביה בכל פה, ועריה המעטות – סחי ומאוס וצחנת אשפתות, המולה ריקה ועורמת נוכלים וצהלת פושטי יד ועור".
— קישור —
לאלי,
אינני שונא את גרמניה, הארץ בה נולדתי, שאם כך היה, לא הייתי בוחר לחזור ולהיות אזרח גרמניה. דרך אגב, גם את ישראל איני שונא, אלא את מדיניות הממשלה. אבל אני מבין שזה בינתיים קרב אבוד.
לטוען לרחמים לדמיאניוק,(מגיב אלמוני),
טעות בהבנת הנקרא. אין בי רחמים כלפי האיש. טענתי היא, כי הקשיש בן ה-90,דג רקק (במקרה החמור) אינו המקרה המתאים למשפט שואה.ישראל סחטה את הלימון של דמיאניוק עד תום, ולאחר שזוכה מהאשמה של איבן האיום סירבה להעמידו לדין בעניין סוביבור. גרמניה מנסה להפיח חיים בגווייה.
לנתן ואחרים בענין הזיהום,
דבריי נכתבו לקראת ועידת קופנהגן, כך שהכוונה היא לזיהום האוויר הקרקע והמים כתוצאה מהפיתוח התעשייתי המודרני.בהקשר זה ארץ ישראל הייתה, בטרם הכיבוש הציוני, בתולת זיהום. מחלות יש גם ביערות העד בברזיל ובכל זאת האנושות עושה מאמצים כבירים לשמרם. מכאן יובן שדברי אבשלום פיינברג ןמרק טווין אינם רלבנטים לנושא.
לאהוד אלחנתי,
תודה על דאגתך למצבי הפיננסי, אבל הסר דאגה מליבך. ב-1971 הגשת עתירה לבג"צ הייתה כרוכה באגרה שווה לכל נפש, ולא שילמתי שכר טרחה לעו"ד כי ייצגתי את עצמי. אני מקווה שהוקל לך.
הבה נעזור לספירו:
"דמיאניוק הוא לא אייכמן, גם לא בסביבה שלו. מדובר באיש בן 90, סובל ממחלות שונות, ששימש שומר במחנה סוביבור. בין שהיה שבוי סובייטי כטענתו ובין ששיתף פעולה עם הפיקוד הגרמני במחנה, ראוי לעזוב אותו לנפשו.
המחזה בו הוא מוכנס לאולם הדיונים על אלונקה, ספק מבין במה דברים אמורים, הוא ניפוח מלאכותי של השואה, והיא לא זקוקה לכך."
מזל שדמיאניוק לא ‘ציוני’, כי לא היה זוכה לרחמים מצד ספירו.
תודה לספירו על הדברים הנכוחים.
ליובל – דווקא בישראל הועמד לדין קאפו אחד בשם הירש ברנבלט (וליתר דיוק מפקד משטרת הגטו), זוכה בסופו של דבר, ולאחריו לא הועמדו לדין משתפי פעולה עם הנאצים. ואולי טוב שכך.
בעניין החוק בשוייץ – באמת חוק מטופש ומזיק, אבל אם היתה עולה הצעה אחרת, נניח לאסור על מואזין להשתמש ברמקולים באזרים שאין בהם רוב מוסלמי, אני חושב שהייתי מצביע בעד.
לעניין הזיהום – ההתיישבות הציונית ומדינת ישראל גרמן לזהום בארץ יותר מכל מה שהיה כאן לפניהן, אבל תהליך זה קרה במסגרת תהליך מודרניזציה בכל המדינות.
ובעניין עתירה לבג"ץ – הגשת עתירה כרוכה כיום בתשלום אגרה של 1,500 ש"ח. לא חובה להיות מיוצגים ע"י עו"ד, למרות שסיכויי ההצלחה טובים יותר אם העותר מיוצג.ואם העותר מושך את העתירה לפי הצעת בית המשפט, בדרך כלל לא יטילו עליו הוצאות.
לא רק אחת, לא כולם זוכו, ואולי טוב שכך:
— קישור —
אילו אייכמן היה חי היום הוא היה בן למעלה מ-100 ואז היו מכניסים גם אותו על אלונקה לאולם המשפט.
ספירו היה בוודאי כותב שצריך לרחם על אייכמן הישיש בן המאה ושמשפטו הוא ‘ניפוח השואה’ ו’תעמולה ציונית’.
ההבדל בין אייכמן לדמיאניוק הוא שאייכמן ישב ליד שולחן הכתיבה במשרד מוסק והיתווה את מהלכי ‘הפיתרון הסופי’ ואילו דמינאניוק היה איש השטח שהוציא את תוכניות אייכמן אל הפועל.
מזעזע שאדם כספירו המלהג על ‘זכויות האדם’ יורד בשנאתו לישראל לכזה שפל המדרגה עד כדי לימוד סנגוריה על פושע ורוצח המונים נאצי מהגרועים בהיסטוריה של השואה.
המגיב שרוצה לעזור לספירו ובה בעת להתנגד לו, מחזק בציטוט את גרסת ספירו, לפיה לא רחמים הניעו את ספירו אלא דווקא דאגה למנוע זילות השואה.
למיטב ידיעתי, אחרי הזיכוי של ברנבלט לא הועמדו אחרים לדין. אולי כל המקרים היו לפני המשפט שלו בשנת 1964.
בל נשכח כי גם "ידידתנו" ארה"ב עשתה שימוש רחב ביותר בפושעי מלחמה נאציים במסגרת מאבקה נגד "הסכנה האדומה" ולמען כיבוש החלל. במסגרת מאבק זה ולמענו לא היססה זו שעתה הסגירה את דמיאניוק לטהר חלק מגדולי הפושעים והרוצחים הנתעבים ביותר שעשו ברית דמים עם הרייך השטני. דוגמא אחת בולטת מני רבות היתה, כמובן, זו של ורנר פון בראון – מדען הטילים הנאצי שעשה שימוש בעובדי כפייה למען יצירת טיליו ואשר "תרם" רבות לבליץ על לונדון. לאחר המלחמה הוברח ע"י הממשל האמריקאי לארה"ב עם רבים מחבריו במסגרת מבצע פייפרקליפ. סופו של דבר הפך החלאה הנ"ל לאחד מבכירי נאס"א. אין סוף לצביעות!
למגיב "דמיאניוק הוא לא אייכמן?
יש לך גירסה חדשה, ממש מהפכנית, לפיה דמיאניוק גרוע מאייכמן.בנקודה זו אני מעדיף להיות שמרן וללכת עם הרוב, היינו עם ממשלת ישראל, עם יד ושם, עם רוב הציבור הישראלי לפיהם אייכמן גרוע מדמיאניוק. הנה לך הוכחה שבמקום שאני יכול להיות עם הרוב אני עושה זאת בשמחה.
בנוסף, אתה כבר הרשעת את דמיאניוק, אבל בפועל הוא טרם הורשע בדבר. בישראל הוא זוכה מאשמת היותו איוואן האיום מטרבלינקה, ולאחר מכן סירב היועץ המשפטי לממשלה להעמידו לדין בגין סוביבור,מחשש שגם כאן ההרשעה לא מובטחת. המשפט בגרמניה רק התחיל וכבר יש חוות דעת של משפטנים הטוענות שעל פי חומר הראיות אין בסיס להרשעה. נמתין.
בהקשר זה היה מעניין לקרוא את הראיון עם בנו של דמיאניוק בידיעות אחרונות מ-6 בדצמבר 2009. אשר לניחוש שלך מה הייתי כותב אילו הועמד לדין אייכמן בגיל מאה, עצתי לך לא לעסוק בניחושי "אילו" באשר לכתיבתי. דבר אחד אני יכול להבטיחך: אם אייכמן היה בן 100 ב-1960, הוא לא היה נחטף ולא מועמד לדין, לכל היותר מחוסל על ידי המוסד מבלי שישראל הייתה מודה בכך רשמית.
המעבר מכלכלה אגררית לכלכלה מתועשת = זיהום.
זה קרה וקורה בכל מקום, גם בהודו ובסין שם אין "ציונות" אלא "הילידים" בוחרים לבצע את המעבר בעצמם.
לכלכלה מתועשת יש יתרונות מסויימים, והיא גם תנאי הכרחי (לפחות לפי הנסיון האנושי עד עכשיו) לפיתוח חברתי. נכון, יש לה גם חסרונות מרובים, שזיהום תעשייתי הוא רק אחד מהם. ניכור כתוצאה מהגירה ושבירת המשפחה המסורתית הוא מחיר גבוה נוסף.
אלא שבלי השלב הזה אין רפואה מתקדמת, אין שפע מזון שבכוחו להעלים רעב המוני, אין תפוצה גבוהה של ידיעת קרוא וכתוב, אין ניידות גבוהה של סחורות, ידע, רעיונות ובני אדם, ממקום למקום.
תיאורטית אפשר לוותר על כל זה, אבל ההיסטוריה מוכיחה שאנשים לא מוכנים לוותר על היתרונות. הם רק מנסים לצמצם את המחיר.
דרך אגב, חברה שמוותרת לא זוכה לחיות באגדה פסטורלית. המחיר שהיא משלמת הוא בערות, פוליטיקה סמכותנית ולא שוויונית, תוחלת חיים קצרה, תמותה גבוהה מרעב ומחלות.
אף אחד לא רוצה להיות בתול לנצח.
כותב ספירו על שרדר:
"שרדר היה בעל עבר נאצי מובהק. היה חבר פעיל בקבוצה הנאצית של אוניברסיטת ברלין. ב-1934 הצטרף כחבר למפלגה הנאצית, שימש כיועץ לשר הכלכלה של היטלר היילמאר שאכט ומאוחר יותר הצטרף לאס.אה."
בויקיפדיה הגרמנית אנחנו קוראים על שרדר:
Am 1. April 1933 trat Schröder der NSDAP bei. Gedrängt vom Präsidenten des Oberlandesgerichts, wurde er gemeinsam mit allen anderen Referendaren auch Mitglied der SA. Hier erneuerte er beim Wechsel nach Berlin 1934 seine Mitgliedschaft jedoch nicht. Im Mai 1941 trat Schröder nach Begegnungen mit Mitgliedern der Bekennenden Kirche aus der NSDAP aus.
תרגום: "ב-1.4.33 הוא הצטרף למפלגה הנאצית ותחת לחץ של נשיא ביהמ"ש המחוזי (בבון) הצטרף יחד עם כל המתמחים האחרים ל-SA. אולם, עם המעבר לברלין ב-1934 הוא לא חידש את חברותו (ב-SA). במאי 41′, לאחר פגישות עם אנשי הכנסייה המוודה (אירגון כנסייתי שהתנגד לנאצים שמנהיגים שלו – כמו הכומר דיטריך בונהופר – הוצאו להורג ואחרים נכלאו במחנות ריכוז), עזב שרדר את המפלגה הנאצית."
בהמשך הוא גוייס לווהרמאכט ונפל בסוף המלחמה בשבי. בתקופת שרותו הצבאי הוא נשא לאישה את אישתו בריגיטה שהיתה יהודיה-למחצה וע"פ חוקי נירנברג ‘בת תערובת מדרגה ראשונה’.
בקיצור, זה לא בדיוק ‘הנאצי המובהק’ שספירו מתאר. אבל זה שהוא נטפל לשרדר איננו מיקרה: שרדר היה שנוא על הקומוניסטים, כי בתפקידו כשר הפנים בממשלת אדנאואר הוא יזם את הוצאת הקומוניסטים בגרמניה המערבית אל מחוץ לחוק בתור סוכנות של המשטר הסטאליניסטי במזרח גרמניה (מה שהם באמת היו).
למגיב בעניין גרהרד שרדר,
חבל שהמגיב כלוא בתוך התיוגים שלו ועל כן גייס לעזרתו את פרבדה. מה עוד ומעולם לא הייתי קומוניסט. הוא לא מסוגל למינימום של משמעת אקדמית, שהרי מדובר בעתירה שהגשתי ב-1971 כאשר עוד לא הייתה ויקיפדיה ולא אינטרנט, ואני עדיין בפאזה הציונית שלי.
המידע שעל פיו הגשתי את העתירה נלקח ממקורות עיתונאיים הרחוקים מפרבדה כרחוק מזרח ממערב.
והנה הם: העתון הבריטי הליברלי "ניוז כרוניקל" בידיעה תחת הכותרת: "האם הנאצים חוזרים?" ובכותרת המשנה: "הבה נתחיל באנשי הצמרת". בגוף הידיעה נכתב על ד"ר גרהרד שרדר: "היה חבר אקטיבי בקבוצה הנאצית של אוניברסיטת ברלין וב – 1934 הצטרף למפלגה הנאצית, היה יועץ משפטי לשר הכלכלה של היטלר היילמאר שאכט והצטרף מאוחר יותר לא?ס.א?ה". (9.8.1954).
העיתון האנגלי "גארדיין", שכתב: "ההצעה לטהר
את השרות הציבורי מנאצים לשעבר נדחית בבון. כי מה המסקנה הנובעת מכך? יצטרכו להתחיל מהקבינט הגרמני בעצמו, ושני הראשים הראשונים הם פרופ’ אוברלנדר – השר לענייני פליטים וד"ר גרהרד שרדר – שר הפנים". (1.1.1960).
העיתון הגרמני (בווארי) "פרנקישה פרסה" שכתב "מה שנוגע לשר הפנים שרדר, הרי הוא נשא במדינתו של היטלר את סמל המפלגה עם צלב הקרס" (26.10.1959).
זיגפריד אינשטיין אשר חיבר את הספר "אייכמן – מנהל חשבונות ראשי של המוות" קבע "כי את שרדר אין אפשרות לשייך לחוגים האנטיפשיסטים בשנים של בוכנולד ואושוויץ".
הגם שאתר ויקיפדיה הגרמני מכיל נתונים שלא היו בידיעתי ב-1971, אני מציין בסיפוק כי גם האתר הגרמני מאשר את הליבה בעתירתי לפיה שרדר היה חבר הן במפלגה הנאצית והן בא?ס.א?ה.
מכל מקום, אין מחלוקת באשר לקביעתי בטורי כי ישראל הייתה עיוורת צבעים ככל שמדובר בנאצים שעלו לגדולה גם בגרמניה המערבית, ושיתפה איתם פעולה, כמו גלובקה, יועצו הקרוב של אדנאואר, הקנצלר קיסינגר וגנרלים בצבא הגרמני.
רוב הגרמנים הידועים מהדור ההוא היו נגועים בצורה כזאת או אחרת בנאציזם.
כשגרהרד שרדר הצטרף בגיל 20 למפלגה הנאצית תמכו גם הסופר הידוע תומס מאן והכומר היינריך נימולר בהיטלר. תומס מאן שר בעת ההיא שירי תהילה לקצב הנאצי וראה בו מושיע של העם הגרמני.
גם נציגים בולטים של השמאל הגרמני היו נאצים. גינתר גראס היה בוואפן-אס-אס ו’נזכר’ בכך רק אחרי 60 שנה כשהוא עסק ב’קילוף גלדי הבצל’ של חייו לרב מכר חדש. גם ‘לוחם השלום’ השמאלני ואלטר יינס נזכר פתאום בעברו הנאצי כשהוא התקרב לגיל 90. כנ"ל הסופרים זיגפריד לנץ והנאצי לשעבר והאנטישמי בהווה מרטין ואלזר שהיתה לו החוצפה לתקוף את ‘הלובי היהודי’ על שהוא מניף את ‘אלת אושוויץ’ (AUSCHWITZ-KAEULE) נגד הגרמנים המסכנים והפגועים. גם שר החוץ לשעבר גנשר, אביר ה’דטאנט’, היה חבר ב-NSDAP כפי שנחשף באקראי.
אז נכון שב-1971 לא היתה לך ויקיפדיה, אבל העובדות שויקיפדיה מביאה היו ידועות גם אז, אלא שאתה התעלמת מהן וטרחת לאסוף רק פרסומים שעניינו אותך פוליטית ושסופקו לך ע"י גורמים אינטרסנטיים (כי אני לא מאמין שהיגעת מיוזמתך, בתהליך של מחקר, אליהם וקראת בעצמך את הפרסומים שאתה מזכיר). אבל היום יש ויקיפדיה, וגם היום לא טרחת לבדוק את העובדות שאתה מתיימר לתאר, וכשאתה כותב היום על שרדר כדי לגרד איזושהי הצדקה להגנתך הנתעבת בעיני על דמיאניוק ולהוקעת ה’ציונים’ אז זה יותר מפאתטי. אלה בדיוק שיטות התעמולה של מה שהיה פעם ‘פראבדה’: לעוות, לעקם ולסובב את העובדות כדי שיתאימו לצרכים הפוליטיים.
המשך תשובתי לעיל מאחר ונקטעה לקראת סיומה:
הגם שאתר ויקיפדיה הגרמני מכיל נתונים שלא היו בידיעתי ב-1971, אני מציין בסיפוק כי גם האתר הגרמני מאשר את הליבה בעתירתי לפיה שרדר היה חבר הן במפלגה הנאצית והן בא?ס.א?ה.
מכל מקום, אין מחלוקת באשר לקביעתי בטורי כי ישראל הייתה עיוורת צבעים ככל שמדובר בנאצים שעלו לגדולה גם בגרמניה המערבית, ושיתפה איתם פעולה, כמו גלובקה, יועצו הקרוב של אדנאואר, הקנצלר קיסינגר וגנרלים בצבא הגרמני.
מה שמחליא שלא חשוב באיזה נושא הוא יכתוב,גדעון ספירו ינצל כל הזדמנות לתקוף את ישראל ואת הציונים.כך יהיה אם מדובר בהתחממות כדור הארץ,הזיהום,תוקפנות,גזענות,קולוניאליזם,שואהוכל דבר אחר.אינני בא להגן על טעויות ואף פשעים שנעשו על ידי ממשלות ישראל וחלק מ"הציונים".כל בקורת מבוססת,נתמכת בעובדות וראיות,ושומרת על קונטקסט ויחס לדברים אחרים לא רק שהיא צודקת ,היא גם מתחייבת.
אבל אצל גדעון ספירו,אם קוראים בזהירות כל מה שהוא כותב,נתן למצוא פגמים שמבטלים אותה והופכים אותה בקורת לדמגוגיה מתוכמת.
המאמר האחרון הנן דוגמה לכך:אין בו עמדה מובהקת נגד משפטו של הפושע,אבל יש בקשה למידה של רחמים,אין הצהרה ברורה נגד אחריות משתפי פעולה עם הנאצים בגרמניה או מדינות אירופה אחרות,אבל יש תזכורת להדברות "הציונים" עם הנאצים,וכך כמעט בכל משפט.
גדעון ספירו אף העדיף לחזור ל"ארץ מולדתו",גרמניה,בה,על פי מה שהוא בעצמו כותב,הנאצים והנאציזם לא מתו,כשבמעשה זה הוא
באופן מוצהר ,מצהיר הצהרה נגד ישראל הגזענית.
שיטה זו ידועה:כך חלקים נפרדים ובודדים מן המציאות,תוסיף קצת טבלינים של אמת פה ושם,(לפי טעמך)תחמם כל זה באש קטנה ולפני ההגשה תערבב טוב טוב,כך שבסוף לא תדע בדיוק איפא המציאות ואיפא האמת.
ל"פרבדאי",
כאמור, האיש לא מסוגל לצאת מהקופסה והוא משליך לאחור את התנגדותו לדעותיי היום. מה לעשות וב-1971 הייתי נטוע עדיין במתחם הציוני, ודווקא השמאל הציוני לא רווה נחת מהעתירה שהגשתי, שהרי הוא היה בשלטון. תמיכה, מורלית בעיקרה, קיבלתי דווקא מהימין הציוני והשמאל הלא ציוני שלא היו בשלטון, כאשר אני לא שייך לאף אחד מהם. ועוד אני נאלץ לאכזב את המגיב הפרבדאי שכן, המקורות מהם שאבתי את החומר לעתירה הם תוצאה של תחקיר שלי ולא של שום גורם אינטרסנטי.הקפדתי לא להסתמך על מקורות סובייטיים או בני בריתם ביודעי את היחס השלילי אליהם.
בעוד המגיב הפרבדאי הימני בא אלי בטענות על אי ידיעה של פרט זה או אחר ב-1971, שולי לטעמי בהקשר הנדון, הוא מגלה ב-2009 בורות כאשר עומדים לרשותו ויקיפדיה בכל השפות.
אשר על כן: תומס מאן מעולם לא תמך בהיטלר. הוא כינה את הנאצים ברברים עוד בטרם עלו לשלטון, הגר מגרמניה ב-1932, ספריו נשרפו ב-1933, אזרחותו נשללה, בתחילה עבר לשוויץ ולאחר מכן לארה"ב. (מומלץ לקרוא את הערך בויקיפדיה העברי)
אשר לכומר המוזכר על ידו, שמו לא היה היינריך נימלר אלא מרטין נימלר. ב-1933 הייתה לו תקופה קצרה בה סבר כי היטלר ישקם את גרמניה, מהר מאד התעשת, והחל מ-1934 הוא נמנה עם מתנגדי הנאצים, נעצר, נשפט ואת ימי המלחמה העביר כאסיר במחנות הריכוז דכאו וסכסנהאוזן.
בניגוד תהומי לשר הפנים גרהרד שרדר שהיה כאמור חבר במפלגה הנאצית ובאס.אה
בניגוד למה שספירו כותב ספריו של תומס מאן לא נשרפו בליל שריפת הספרים ב-33′, אלא אלה של אחיו היינריך מאן שהיה ידוע בנטיותיו הקומוניסטיות.
למגיב בענין שריפת הספרים,
להלן הקטע המייחס לנושא כפי שהעתקתי מהערך תומאס מאן בויקיפדיה:
"בהמשך, כאשר נדרשו כל חברי אגף השירה באקדמיה הפרוסית לאמנויות להצהיר אמונים למשטר הנאצי, שלח מאן מכתב התפטרות לנשיא האקדמיה מקס פון שילינגס. ספריו הועלו באש בשריפת הספרים ב-10 במאי 1933 ביחד עם אלו של אחיו היינריך ובנו קלאוס[18]"
בערך הזה יש הרבה אי-דיוקים, כמו למשל ‘יציאתו של תומס מאן לגלות’ (שלא היתה ולא נבראה). אי-שריפת הספרים של ת"מ היא עובדה היסטורית ידועה שכמו הרבה עובדות נעלמה מידיעתו של ספירו החושף כאן לא רק את בורותו, אלא גם את ‘שיטות עבודתו’ החובבניות.
הינה למשל ויקי באנגלית:
Thomas Mann’s books, in contrast to those of his brother Heinrich and his son Klaus, were not among those burnt publicly by Hitler’s regime in May 1933, possibly since he had been the Nobel laureate in literature for 1929 (see below).
וגם ויקי בגרמנית מביאה ערך נרחב על תומס מאן, ושם נכתב:
Von der Bücherverbrennung am 10. Mai 1933 blieben seine Werke verschont, nicht aber die seines Bruders Heinrich Mann und seines Sohnes Klaus Mann.[5]
שתי תגובות החושפות שקרים ואי-דיוקים אצל גדעון ספירו צונזרו. סטאלין חי וקיים כאן באתר.
לעניין תומס מאן,
באשר לעובדות היסטוריות: גם היסטוריונים מקצועיים לא אוצרים את כל הפרטים בזיכרונם, ונזקקים למקורות עזר כל אימת שרוצים לברר פרט כלשהו או עובדות מסויימות. בוודאי שכך כאשר מדובר במי שאינו היסטוריון. מכאן שאך טבעי שאזדקק לויקיפדיה, כאשר ברצוני לברר פרטים עובדתיים בקשר לסופר תומס מאן. אם הגרסה העברית של ויקיפדיה טעתה באשר לשריפת ספריו של תומס מאן ב-1933, ועל פי ויקיפדיה באנגלית וגרמנית אכן כך הוא, אזי לא נותר לי אלא להודות על העמדת הדברים על דיוקם.
בינתיים עברתי על הערך תומס מאן גם בגירסות האנגלי והגרמני של ויקיפדיה, והוא דומה מאד במרבית העובדות לוקיפדיה העברי, להוציא כמובן את הטעות האמורה.
מכל מקום אין פרט זה משנה את הטעון המרכזי שלי, בתשובה לאחד המגיבים שטען כי תומס מאן הלל את היטלר, כי תומס מאן היה אנטי נאצי עקבי, לאורך כל הדרך, על פי שלוש הויקיפדיות.
המגיב שתיקן אותי בעניין שריפת הספרים טעה בעניין הגלות (לא בגלל שהוא בור, כנראה לא קרא את כל הערך). תומס מאן אכן יצא לגלות, בתחילה לשווייץ ואחר כך לארה"ב. וכך גם אומרת הכותרת של אחד הקטעים בויקיפדיה הגרמניה Erste Jahre im Exil – בתרגום: שנה ראשונה בגלות.
לו גדעון ספירו היה קורא בעיון את החומר הנוגע לתומס מאן ולא רק את הכותרות הוא היה נתקל בויקי הגרמנית בתיאור הבא:
Im Februar 1933 jährte sich Richard Wagners Todestag zum 50. Mal. Mann erreichten mehrere Einladungen, aus diesem Anlass einen Vortrag zu halten. Am 10. Februar hielt er diesen, Leiden und Größe Richard Wagners, zunächst im Auditorium Maximum der Universität München, um tags darauf mit seiner Frau eine längere Reise ins Ausland anzutreten: Die Vortragsreise führte sie nach Amsterdam, Brüssel und Paris, danach folgte ein Winterurlaub in Arosa auch auf Drängen von Erika und Klaus Mann sollten sie von dieser Reise nicht mehr nach München zurückkehren.
ובכן, מה עושה מאן אחרי עליית הנאצים לשלטון? האם הוא מתגייס למאבק נגד המשטר הנאצי? רחוק מכך. בפברואר 33′, הוא נושא באוניברסיטת מינכן, שהיתה כבר נאצית עד לשד עצמותיה, הרצאה חגיגית לזכרו של ריכרד ואגנר שבדיוק מלאו 50 שנה למותו, תחת הכותרת: סבלו וגדולתו של ריכרד ואגנר. אחרי ההרצאה הזאת הוא יוצא עם אישתו למסע הרצאות באותו הנושא בחו"ל (אמסטרדאם, בריסל, פריז) ואח"כ הוא יוצא לחופשת חורף בארוזה שבשוויץ. רק בלחץ ילדיו קלאוס ואריקה הוא מחליט לא לשוב למינכן.
באותה העת כותב מאן ביומנו דברים הזויים לחלוטין בזכות היטלר ומנגיד אותו לגרינג ולרוהם (ראש ה-SA) הדוחפים למלחמה בעוד היטלר, בעל נפש האמן, נלחם למען ה’תרבות’.
Th. Mann: tagebücher. 1933-1934. Frankfurt am Main 1977, S. 172f.
לנושא זה הוא חזר שוב ב-1938 בחוברת שלו ‘האח היטלר’ (BRUDER HITLER), כאשר הוא היה כבר בגלות בארה"ב והופיע בפומבי נגד הנאצים. אעפ"כ הוא כתב שם – מתוך פרפראזה על ניטשה – שייתכן שהנאצים הם הברברים של המאה ה-20 שגרמניה זקוקה להם.
בגלל יחסו האמביוולנטי למשטר הנאצי בראשית דרכו נמנעו הנאצים מצעדים נגדו ורק ב-1936, אחרי שנואשו ממנו, שללו את אזרחותו הגרמנית.
לסיום: מי שעוסק בהיסטוריה צריך לא רק לכבד את העובדות ולא לסלפן ולעוותן לצרכיו, אלא גם לא לעשות מיש-מש בין מוקדם למאוחר. תומס מאן של 1933-4 המגלה אהדה להיטלר הוא לא ת"מ של שנות מלה"ע הנאבק במשטר.
גם גרהרד שרדר של 1941 הוא לא ג"ש של 1933. למרות השמצותיו של ספירו הוא כבר איננו נאצי, אלא אחד מאותם הגרמנים שהתפכחו מאשליות המשטר הנאצי והפנו את גבם ל-NSDAP.
שלום, אני הוא כותב הערך בויקיפדיה העברית. מה שאתם כותבים פההוא לא יפה ולא מכובד. אם הייתם בודקים הייתם מגלים כי בגרסאות הקודמות של הערך אכן נכתב כי ספריו לא הועלו. לאחר ממצאים חדשים שהתקבלו, גם אם הם לא סופיים, הוחלט לכתוב שהם אכן נשרפו. אם משהו יוכל להפנות אותי למקור נאמן שבו אוכל להיות בטוח לגבי שריפת השפרים אשמח לקבלו. במייל שלי. ואגב, רבים פה מפגינים בורות רבה בעניין מאן.