מאמר יפה ומנומק ("על פטריוטיזם") כתב שמואל אמיר בתגובה למאמרי המתאר מגמות פוליטיות שמאליות-לאומיות בארגנטינה. מאמרו משיב בחלקו על טענות שטענתי, ובחלקו על טענות שלא טענתי (אך מן הראוי להתייחס גם אליהן). אך לפני שאשיב עליהן מן הראוי להבהיר מספר פרטים במשל עצמו – הארגנטינאי. אמיר כתב שאני מתאר: "שיתוף פעולה של כמעט כלל המפלגות בארגנטינה […] כדי להיעשות כוח פוליטי גדול, שמאל וימין מאוחדים תחת הדגל הלאומי".
ובכן, חלילה לי מלתאר תמונה מסולפת שכזו לגבי פוליטיקה מפוצלת כל כך כמו זו הארגנטינאית, שבה קיימות אינספור מפלגות ותנועות שמאל, המתקוטטות ביניהן השכם והערב על מיני-מינים של נושאים, חלקם רלוונטים וחלקם בלתי רלוונטים לחלוטין (זכרו של פרון, למשל). שלא לדבר על הכללת הימין בחבילה, דבר שלא עשיתי, ומובן שלא היתה לי שום כוונה להטעות בעניינו.
מה שתיארתי מרשים כל כך דווקא משום שהפוליטיקה הארגנטינאית, המושמצת עד אין קץ בימים כתיקונם (בראש ובראשונה על ידי הארגנטינאים עצמם), הצליחה להתעלות בנושא העקרוני והחשוב של שבירת מונופול התקשורת הפרטי (אותו תיארתי במאמר המקורי), וכנגד כל המניפולציות של הגורמים האינטרסנטיים למיניהם, ולקבל החלטה נכונה וחשובה מאין כמוה. לאחר ההצבעה אמר לי חבר ארגנטינאי, חצי בצחוק וחצי ברצינות: "זו הפעם הראשונה מזה שמונה שנים שאני גאה בעם הזה. הפעם האחרונה היתה כששרפו את הקאסה רוסאדה" (משכן הנשיא). זה, במאמר מוסגר, קרה בעיצומו של המשבר הכלכלי הקטסטרופלי שחוללה מדיניות ההפרטה הפראית של הנשיא המושחת מנם.
אגב, המפלגה הרדיקלית (שהיא כיום הכוח הפוליטי הימני המרכזי בארגנטינה, יחד עם המפלגה הסוציאליסטית שהיא בערך כמו הסוציאליזם של אהוד ברק) התנגדה לחוק. בתגובה, כיבדו אותה ההמונים בכיכר בשריקות בוז ובשירת "מי שלא קופץ רדיקל". כך או אחרת, מאוחדת או מפוצלת, העובדה היא שהפוליטיקה השמאלית הארגנטינאית (ובראשה הפרוניסטים), מנכסת לעצמה סמלים לאומיים ועממיים ומשתמשת בהם כחלק אינטגרלי מהתעמולה שלה.
זה גם המקום להזכיר, שהדגל הארגנטינאי מוכתם בדם לא פחות מזה הישראלי ולמעשה, פי כמה וכמה. הדיקטטורה הצבאית הניפה אותו עשרות שנים, בעודה רוצחת למעלה משלושים אלף ארגנטינאים, וזו עוד הפחותה שבדוגמאות. תהליך השחרור של ארגנטינה מהקולוניאליזם הספרדי "לווה" בטיהור אתני כמעט מוחלט של האוכלוסיה הילידית בדרום המדינה (פטגוניה). רבים מאותם אנשים שפרצופם מתנוסס בגאווה על שטרות הכסף הארגנטינאי, ה"משחררים" הדגולים מעול הקולוניאליזם (בעיקר Roca, Rosas), הם – לפי כל קריטריון מודרני – פושעים נגד האנושות. והדברים קרו לפני פחות מ- 200 שנה.
כל הדברים האלה, בראיה השמאלית הדרום אמריקאית (לא רק ארגנטינה, אלא גם אורוגוואי, בוליביה ועוד), נסוגים מפני עובדה אחת פשוטה: אנחנו, השמאל – אנחנו העם.
בראיה זו שום סמל לאומי אינו נפסל ואינו "מתלכלך" רק משום שפוליטיקאי זה או אחר ביצע בשמו מעשה רע. העם, זה שקם בבוקר לעבודה, מפרנס משפחה ומקיים את שגרת חייו הפרטית הוא, בעצם התגלמותו ומטבעו – "שמאל". אין לו קפיטל ואין לו אינטרסים אימפריאליסטיים; הוא משלם, בדמו, זמנו וכספו את מחיר כל המלחמות, כל הכיבושים, כל ההפרטות וכל המשברים ולעולם אינו נהנה מהם אפילו במעט.
לתופעה של עם ההולך לקלפי ומצביע ימין יש ביטוי, והוא מתאר אותה היטב (מר אמיר בוודאי מכיר אותו) – תודעה כוזבת. למיטב זכרוני, משימתו הראשונה במעלה של איש השמאל היא שבירת התודעה הכוזבת הזו והחלפתה בתודעה מעמדית מהפכנית.
עם כל הכבוד וההערכה למר אמיר, האכזבה, על גבול האיבה שהוא מביע במאמרו לציבור הישראלי ראויה בעיני לכל גנאי. האם מר אמיר סובר שעצם קיומה של הישראליות, של הוויית החיים הישראלית ושל המדינה שבה היא מתקיימת, היא האויב? האם מר ישראלי מאשדוד, נתניה, או תל אביב, החי בשכירות, מנסה לגדל ילדים, לתת להם השכלה ולהבטיח את עתידם, הוא האויב? האם הוא כשלעצמו רע או בלתי לגיטימי?
ואם התשובות לכל השאלות האלו הן שליליות (ומי שאינו עונה עליהן בשלילה, ראוי בעיני לתואר פאשיסט, ולא איש שמאל) – נשאלת השאלה הבאה: אם כך, מדוע הזהות הלאומית שלו וסמליה הם דבר רע? ואיך דבר זה או אחר, שעושה פוליטיקאי זה או אחר, יכולים להפוך אותם לרעים?
למרבה הצער, הדיון אינו רק דיון טקטי העוסק בשיטת התעמולה הנכונה מול הציבור בישראל. זה ששמואל אמיר אינו רוצה לשיר "כל עוד בלבב פנימה נפש יהודי הומיה" לא הורס אותי, כמו שאומרים. העניין הוא, שאם תחפור לעומק, לשורשי ההתעלמות הטוטלית של הציבור בישראל מעמדות השמאל ורעיונותיו, תגלה, בסופו של דבר, שמר ישראלי חושב שה"שמאל" אינו רוצה בטובתו; שמניעיו של השמאל אינם מיועדים לאפשר לו, למר ישראלי, לחיות את חייו בשקט ובשלום.
צריך לשים את הדברים בפרופורציה. הגישה שרואה בלאומיות בת ברית טבעית לשמאל ולסוציאליזם קיימת בישראל כבר שנים רבות.
אורי אבנרי וגוש שלום הצהירו כמדומני לא פעם שהם "ציונים" בפרשנותם הפרטית של המילה: דהיינו, פטריוטים ישראלים. שער הכניסה לאתר "אומץ לסרב" נראה לעיתים כמו קמפיין פרסומת לחגיגת יום העצמאות בבחינת, "פטריוט אמיתי מסרב לכיבוש". ודב חנין, שבעיני הוא הפוליטיקאי בעל שיעור הקומה המרשים ביותר כיום בישראל, השיב לקמפיין ההשמצה שניהלו מולו רון חולדאי ושלי יחימוביץ’ במילים הבאות: "אי אפשר להאשים אותי בהעדר לאומיות. אני שייך לעמי ואוהב אותו. בדרכי, אני מנסה להבטיח לו עתיד טוב יותר. אני אוהב את ארצי ומסור להגנתה […] הארץ הזאת יקרה לי מאוד."
כך!
העם הוא לא האויב,
אבל לפעמים חלקים נכבדים של העם מחליטים שאנחנו אויבים שלהם. זה קורה בעיקר בשעת מלחמה חיצונית.
מנהיג שמאלי אמיתי הוא מאיר וילנר, שביוני 67′ הפך עצמו ביודעין ל"אויב העם".
כאלה הם פעילי מק"י שבשנות ה-70 חילקו כרוזי תמיכה לפועלי ניקיון שובתים וחטפו מהם מכות.
לתמוך ולחטוף זו תמצית הווייתנו כאן כקומוניסטים.
בין מלחמה למלחמה אני קולט מאנשי ימין מובהקים הערכה לי ולתנועתי על עמדות מ-סו-י-מו-ת.
יש כאלה ש"מתמכרים" לחיבוק הזה, וזה מסוכן מאוד. כזה הוא קבלו, ולצערי אני חש שחנין, עם כל ההערכה, נוטה לכך, וזו תמצית המחלוקת במק"י ובחד"ש בכיום.
4. כי "העם" הוא העם העברי היושב בציון. אם אתה בוחר בפלשתינים אזרחי ישראל כ"העם", אתה מתמקד בדיוק ב-20% מהעם, וזה לא העם. זה רק 20% ממנו. ואם אתה מתמקד בפלשתינים תושבי השטחים, זה לא העם, זה העם השכן.
בין אם תרצה ובין אם לא תרצה, היהודים אזרחי ישראל הם כמעט 80% מהתושבים בארץ הזו, ושום שינוי לא יגיע בלעדיהם. אם תמשיך להתעלם מהם, ואם תמשיך להתמקד בשכנים, הם ימשיכו להצביע עבור המפלגות שלדעתם מייצגות אותם, ולא יצביעו לרעיונות שאותם אתה מבקש לקדם.
כמה שאתה תמים… הרי חד"ש (על גלגוליה השונים) הייתה תמיד עסוקה ב"הפללת" הציונות ולא בקידום המאבק לסוציאליזם, גם שתפרוץ המהפכה הם עדיין יעסקו בביקורת על זה שמשתתפים בה, רחמנא ליצלן, ציונים.
הידעת לדוגמה שבתחילת שנות החמישים מק"י זכתה לקולות נכבדים בעיירות הפיתוח ובמעברות (!) ? כמובן שהדוגמטיות הסטליניסטית של המפלגה הבריחה את כל התומכים היהודים וכך מחמישה מנדטים מהציבור היהודי מק"י ירדה לרבע מנדט. בדיוק בגלל הסיבה הזאת חד"ש מובלת באפה ע"י הלאומנות הערבית (שאל אדם ממוצא מה ההבדל בין ברכה לבשארה וראה מה תהיה תשובתו) וזוכה רק לתמיכה של יהודים מעטים (מיותר לציין שהניהליזם הלאומי שלהם לא יקנה את לבבות ההמונים).
אם ססמת השמאל בארגנטינה היא "אנחנו, השמאל אנחנו העם." סיסמת השמאל ה"ישראלי" היא "חובתו של השמאל הישראלי ללכת באשר ילך הקונצנזוס הפלסטיני".
— קישור —
הלאומיות צריכה למות.
אם השמאל ימות יחד איתה – מה כי טוב.
1. השוואה בין ארגנטינה לישראל היא עורבא פרח. ארגנטינה אינה כובשת, מתנחלת, מנשלת, ומגרשת עם אחר בתמיכת העם הארגטינאי, לפחות לא בעידן הפוליטי הנוכחי
2. מפלגות השמאל "שאוהבות את העם", פלג סנה-מיקוניס, יורשתה מרץ ואפילו הצביעות של מפלגת העבודה לא החזירו להם את "אהבת העם" כידוע.
3. המאבק שחוצה בין שמאל לימין בתנאים של מדינת ישראל הוא המאבק נגד הקולוניאליזם הציוני. זה בעיקרו מאבק מעמדי בין מנשל למנושל בין מנצל למנוצל "כל ההיסטוריה היא היסטוריה של מלחמת המעמדות" (בציטוט מן הזכרון) אין דבר כזה מאבק לאומי שאינו מאבק מעמדי. אין לאומיות לגיטימית מבחינת השמאל אלא לאומיות של עם מדוכא לשחרורו.
4. מדוע "העם" הוא יהודים ולא פלסטינים אזרחי ישראל ו/או פלטינים של האפרטהיד בשטחים? זו כמובן השקפה ציונית גזענית שמאחדת את "העם" למטרת העל הציונית – נישול הפלסטינים מארצם לטובת "העם" וההצלחה הציונית היא שמנהה את "העם" אחריו
5. אחרי כל אלו מי שחושב את עצמו לשמאל מאשים אחרים בפאשיזם…
כל זמן שהציונות מנצחת – אטרקטיבית ל-80% מהעם – לא יעזור לך שום דבר ושום שינוי לא יגיע בקלפי
כשהמעצמות יפסיקו לתמוך בציונות או שיתאפשר שינוי או שיגמר בטרגדיה
לטיבריוס – מק"י לא קיבלה יותר מ-2 מנדטים מהציבור היהודי, וראה לעניין זה את ירידתה ל-3 מנדטים סה"כ ב-1959 עקב תמיכתה בכוח ה"לא נכון" בעיראק של אותו זמן מבחינת הציבור הערבי, וכן את המנדט הבודד שקיבלה אחרי הפילוג לעומת 3 לרק"ח. נכון ששני מנדטים זה כמעט שניים יותר ממה שרק"ח/חד"ש קיבלה מהציבור היהודי אי-פעם, אבל רצוי להעמיד דברים על דיוקם.
ל"שמאל שלא אוהב" וכו’ – הדברים אינם פשוטים כפי אתה מציג אותם; מכיוון שלא ניתן להלביש במדוייק סיטואציה אחת על סיטואציה שנייה, שנבדלת ממנה במקום או בזמן.
גם מדינות אירופה החזיקו בקולוניות עד שנות ה-60, ובכל זאת לא כל מאבקי השמאל בהן היו בנושא הקולוניות.
ליובל – אמנם אני לא מכיר את המאבק הפנימי במק"י/חד"ש לפרטי פרטיו, אבל מה לעשות שמוחמד ברכה, כמו בשארה, הוא לאומן ערבי שיש לו גם דעות שמאליות, ממש כמו נאצר אהוב נפשם.
נסיון של חד"ש לפנות לאותם חלקים מהציבור הערבי שתומך בבל"ד נועד לכשלון מראש, ממש כמו נסיון שלה להציג עמדות יותר "ציוניות" – מה לעשות שתמיד הצבור יעדיף את המקור על החיקוי.זו רק שאלה של זמן עד שלחד"ש לא יישארו בוחרים ערבים, ואם לא תפנה לציבור היהודי תתחסל מבחינה אלקטוראלית במוקדם או במאוחר,
לעופר,
מה לעשות שאני לא מסכים אתך.
מה לעשות שאתה קצת מרחיב יתר על המידה את כינוי הגנאי "לאומן".
אני הייתי מכנה לאומן רק מי שרוצה לפגוע בזכויות של אנשים בשל שייכותם הלאומית.
ברכה לא כזה. ברכה פעיל במשך עשרות שנים במפלגה שיש בה גם חברים ומנהיגים שאינם בני ובנות הלאום שלו – על בסיס מצע משותף.
הוא משתמש ברגש הלאומי כדי לגייס למען מאבק לשוויון אזרחי וסוציאלי, ולכן הוא "לאומי" או "פטריוטי", אבל קודם כל קומוניסט.
אנשים תמיד יעדיפו את המקור. אנחנו המקור ולא בל"ד. אסור לנו רק לשכוח זאת.
מה לדעתי לא בסדר בברכה – הוא רוצה שחד"ש ישתפו פעולה עם בל"ד. אם אין להם ברירה אחרת מכיוון שעלולים לא לעבור את אחוז החסימה – מילא, אבל אני חושד שיש לו גם קירבה אידיאולוגית אליהם. ומה לא בסדר בבל"ד? – אז ככה, הנה עיקרי המצע שלהם לפי ויקיפדיה, ותגובתי בסוגריים:
1. הפיכת ישראל למדינת כל אזרחיה (מילא, כמו צרפת או ארה"ב) וקיום מדינה פאן-ערבית (אבל רוב תושבי ישראל דוברים עברית. מה לנו ולמדינה כזו?).
2.נסיגת ישראל מכל השטחים (בסדר), מימוש זכות השיבה (גם לגוש קטיף?) והקמת מדינה פלסטינית שבירתה ירושלים (מעניין, ומה תהיה בירת ישראל?).
3.קיום אסטרטגיה פלסטינית וערבית כוללת, כולל ערביי ישראל (אני מגנה כל מי שקורא לערביי ישראל "גיס חמישי", וגם את מי שרוצה להפוך אותם לכאלה).
4.ביטול ההכרה במוסדות הציוניים על ידי המדינה כמו הסוכנות היהודית וקק"ל (נו טוב).
5.הכרה בזכויות הערבים כמיעוט לאומי (רגע, זה לא סתירה לסעיף 1 שדיבר על "מדינת כל אזרחיה" שעיוורת להשתייכותם האתנית?) .
6.הפסקת הקיפוח של ערביי ישראל על ידי המדינה (מצויין. ומה עם הפסקת הקיפוח של מזרחיים ונשים – אופס, בל"ד לא מוכנה לגנות את מעשי הרצח על רקע "כבוד המשפחה").
7.אי קיום שירות צבאי או אזרחי על ידי ערביי ישראל (גם לא התנדבותי? – ובכלל, למה אין אף מילה על התנגדות לשירות חובה של יהודי ישראל?) .
8.הפרדת דת ומדינה (מצויין, שכל הרבנים, הכמרים והקאדים יילכו לחפש תרומות) .
בקיצור- בל"ד זה ממש ישראל ביתנו של הערבים.וכמאמר הפתגם – מי שהולך לישון עם כלבים, שלא יתפלא שיתעורר עם פרעושים.
הצחקתי אותי בדבריך על ארגנטינה: "ארגנטינה אינה כובשת, מתנחלת, מנשלת, ומגרשת עם אחר בתמיכת העם הארגטינאי, לפחות לא בעידן הפוליטי הנוכחי".
הקולוניאליזם של ארגנטינה התחילה לחסל את העם היליד הרבה לפני ‘העידן הפוליטי הנוכחי’ כשארגנטינה כבשה, התנחלה, גרשה ורצחה את העם היליד.
תזכיר לכולם מאיפה ומתי הגיעו ה’ארגנטינים’ לארץ הכבושה על ידם כדי שנוכל להבין יותר טוב את ‘העידן הפוליטי הנוכחי’ שבו נותרו מהעם היליד רק כחצי מיליון נפש (בעוד שהפלסטינים תחת ‘הכיבוש הציוני’ לא מפסיקים להתרבות בקצב שהוא שיא עולמי.
אתה טועה, בתחילת שנות החמישים מק"י הייתה על הגל, היא הצליחה להעביר חלק מהאגף השמאלי במפ"ם אליה (סנה ונאמני שהצטרפו למפלגה ב-54 והיא הצליחה גם להקים מוקדי תמיכה בעיירות הפיתוח ובמעברות (רוב התומכים שלהם היו עולים שנמשכו לסוציאליזם ולא היו עדים לתמיכת המפלגה במופתי במהלך המרד הערבי הגדול) מיותר לציין שאלו מקומות שחברי רק"ח-חד"ש היו מוכרים את משפחתם כדי שתהיה להם דרישת רגל…
בבחירות 55 המפלגה הצליחה לקבל שישה מנדטים (שיא של כל הזמנים שספק אם חד"ש מסוגלת לשחזרו) הנפילה בבחירות הבאות היו כתוצאה מהתמיכה בפלישה הסובייטית להונגריה והתמיכה בנאצר בזמן מלחמת סיני – שני האירועים הללו גרמו לפרישה המונית של חברים, סניפים של מק"י נמחקו מן המפה ובבחירות הבאות המפלגה הוכתה והפסידה חצי מכוחה.
לחוני,ליובל ולאחרים:
המילה "עם" היא מלה בשימוש נפוץ בימין אבל גם בשמאל הלא מרקסיסטי.
מילה זו אינה ברורה האם מכילה את כלל האוכלוסיה,או את רובה אך בכל אופן,וזו בדיוק הכוונה,מאפשרת דו-קיום בין חלקים אנטגונים של אותו ציבור "כללי"תוך טיטוש הרקע המעמדי,במילים אחרות,משרתת את האינטרס של טשטוש האנטגוניזם והמחלוקות שבתוך אותו ציבור.
מי שמגדיר עצמו כמרקסיסט,מסתכל על החברה כמורכבת ממעמדות,כשהיום,לאור תהליכי האורבניזציה,נתן לחלק את ה"עם" לשתי מעמדות עקריות בעלות אינטרסים מנוגדים:
מעמד העובדים ומעמד בעלי ההון.
המקרסיסיטם גם חושבים שמחלוקת זו היא המחלוקת העקרית וזו המכתיבה את "מבנה העל" של כל אחת מהן(כגון הטריטוריה,המולדצ,הזהות הלאומית וכ"ד).מכאן שלכל אחת מהמעדות הנ"ל,מבט,פרוש ואינטרס אחר,ולא מכנה משותף לכל אלה כפי שמנסה הביטוי
"עם"לטשטש ולעוות.
התיאור שלעייל הנו פשטני למידי ומובא כאן בתמצית שעלולה לגרום לאי-הבנות.
בכל אופן,צודק חוני קבלו כשמסביר שהאיבה לציבור הישראלי(מעמד הפועלים והעובדים,חסרי התודעה)גובלת בלאומניות ואף בפאציזם,ורחוקה מהשמאל המרקסיסטי.
אין שום סיכוי שבעולם שהעם היהודי ביישות הציונית יאהב אי-פעם את אלה העושים הכל כדי שהוא יחוסל.
התקווה היחידה של השמאלנים היא שהערבים יביסו צבאית את ישראל. אבל גם אז הגורל שנכון להם יהיה דומה לגורל של חבריהם באיראן אחרי ניצחון ‘המהפכה האיסלאמית’: מרתפי עינויים וכיתות יורים.
כלומר, המשך קיום היישות הציונית הוא פוליסת ביטוח החיים שלהם בחלק זה של העולם. האלטרנטיבה היא שיהגרו למקומות אחרים – אולי לוונצואלה, לקובה או לצפון קוריאה (כל זמן שיתקיימו שם הדיקטטורות השמאלניות).
1. אתה טועה ומטעה. אכן מאבקי השמאל כוללים מגוון רחב של נושאים ואין בכך שום גילוי אבל מה שמבדיל את השמאל ממהימין (או מהסוציאל דמוקרטיה) בכל מקום הוא שלב המאבק השמאלי הוא נגד האימפריאליזם הקולוניאליזם או בשמו העכשוי הגלובליזציה.
2. בעליות של שנות החמישים הגיעו קומוניסטים מעירק מבולגריה וקצת ממקומות אחרים. באופן טבעי הם הצטרפו למפלגה או הצביעו בעדה. אחרי שהתחילו ליהנות מקרן השפע הציונית, הם ו/או בניהם זנחו את אמונתם הקודמת ולא עקב עמדותיה של המפלגה בנושא כזה או אחר
3.מעניין שציוני מכנה את ברכה ובשארה לאומנים. לאן נעלמה הבושה…
ל"לעופר"
לצערי מי שטועה ומטעה זה אתה:אתה מצמצם את מאבק השמאל כנגד האימפריאליזם.אף מילה על מאבק מעמדי.
המאבק נגד האימפריאליזם הוא בעקרו מאבק מעמדי,וזה מה שמנסה להסביר המאמר.לא ה"העם" האמריקאי ולא "העם" הבריטי ולא "העם" הישראלי הם האויבים,אלא הבורגנות שמתוך "עמים" אלה החוברת ביחד בתאגידים אימפריאליסטים גלובאליים ו"על לאומיים".האימפריאליזם של שנות 2000 שונה מהאימפריאליזם של 1800.האופי שלו הוא בינלאומי ועל לאומי,הוא גלובאלי,בדיוק כמו ההון.
הדגש על מאבק נגד האימפריאליזם וזניחת החלוקה והסתירה המעמדית של ה"עמים" בא,בסופו של דבר,לחבל באחדות העובדים מכל ה"עמים",מחלישה אותם מול הבורגנות המקומית והאימפריאליזם הבין-לאומי ומוביל אותם ללאומנות.
ברכה לא רוצה באופן מובהק שחד"ש תלך עם בל"ד בבחירות. הוא לא פוסל זאת על הסף, אבל מה שיקבע יהיה המצע הפוליטי המשותף.
לגבי המגיב שדיבר על אידיליית שנות ה-50:
ב-59′ מק"י ירדה מ-6 ל-3 מנדנטים, בעיקר בגלל משבר בין בריה"מ לנאצר.
מספר המצביעים היהודים עדיין היה בשיאו. ב-61 רוב המצביעים היו יהודים.רובם באו מהקאדרים של מפ"ם והשומר הצעיר.
סנה וחבריו הופרשו ממפ"ם בשל פרשת משפט הרופאים (לא עמדה המושכת עולים מעיירות פיתוח…).
הציבור היהודי בישראל הוא ברובו ציוני-ימני ומושפע מהסתה גזענית. כל גוף פוליטי שמצעו יהיה כשל מצע חד"ש יהיה קטן כי הרוב מתנגדים לדעותיו. אנחנו צריכים להכיר בכך ולפעול להתרחבות מדודה והדרגתית בלי ללכת שולל אחר ססמאות קסם ושיקויי צמיחה מדומיינים.
ומדוע הציבור היהודי בישראל הוא ברובו ציוני-ימני? מדוע מצליחה ההסתה הציונית? האם זה איזשהו חוק טבע, פגם בייצור?
לא. התעמולה הציונית עובדת כי לממסד הציוני יש הכוח להפוכה למציאות. "הערבים הם האוייב" – נכון, נתגרה בהם, נדחה כל הדברות סבירה איתם, ואז התגובות האלימות יהיו ראיה לכך. "העולם אנטישמי" – נכון, נדחוף לאחדות בין כל יהודי לבין המדיניות של ממשלת ישראל, ואז כל ביקורת הופכת לאנטישמיות, עילה לעליה לכאן ולהתעלמות מביקורת.
ומצד שני, התעמולה הזו לא יכלה לעבוד מבלי שיהיו לה משת"פים: שכנות עבורן ישראל היא מפלץ נוח, האחים המוסלמים שחולמים לקבל נתח מן העוגה בכוח הזעם והדיכוי הפלסטיני, וכהנה. ומה יש לאנשי השמאל העקבי להגיד? "שמעו, הם לא נוראים כל-כך, הרי הם פועלים נגד האימפריאליזם!" פלא שהעובד היהודי מעדיף לשחק עם הלאומנים "לטובתו", במקום אלה ש"נגדו"? פלא שהציונות מנצחת?
בניגוד לישראל, העם בארגנטינה משלם על טעויות ומתומרץ לקבל החלטות שמטיבות עמו. בישראל אין על מחיר כלכלי או מוסרי למדיניות הכיבוש והבדלנות – סחורות ישראליות אינן בבחינת מוקצה, מימון אמריקאי זורם למרות מראית עין של טרוניות מצד הממשל בואשינגטון ומול המוסרנים באיחוד האירופי ניתן לנפנף באנגלה מרקל ושכמותה. עד שלא יהיה מחיר ברור למדיניות ישראל אין דין העם ארגנטיני כדין העם הישראלי.
יתר על כן, ישראל מטשטשת במכוון את מהותה של הישראליות ומחליפה אותה ביהדות. אם אייפ"ק הם עם ישראל אני נגדו