ככל הנראה אין זה מקרי לחלוטין ששתי התכנסויות חשובות של השמאל הבינלאומי התקיימו בחודש שעבר, נובמבר 2009. מן הכנס האחד, המפגש האחד-עשר של המפלגות הקומוניסטיות והפועליות שהתקיים בדלהי, הודו, יצאה "הצהרת דלהי". הכינוס השני היה מפגש בינלאומי של מפלגות שמאל שהתקיים בקראקס בירת ונצואלה. בכל אחד מהם השתתפו כ-50 ארגונים. אבקש להתייחס לכמה מהסוגיות המרכזיות שנדונו בשני הכנסים.
יש קושי מסוים בהשוואת שני המסמכים שהופקו בכנסים האלה. הצהרת דלהי (ה"ד) קצרה בערך בשליש מהצהרת קראקס (ה"ק), והיא כללית יותר ופחות מפורטת. ה"ק לעומת ה"ד מרבה לפרט עמדות מתקדמות בחזיתות מאבק רבות ומעלה יוזמות בינלאומיות חשובות. ישנם הבדלים משמעותיים בן שני המסמכים, אך ראוי להדגיש שהם לא חוברו כדי למלא תפקיד של תזות מנוגדות או חלופיות. על כן קיימת סכנה כלשהי ב’ניתוח יתר’ של הבדלים, שרבים מהם אינם מהותיים.
הרוח הכללית בשני הכנסים משקפת רצון נחרץ להעמיק ולהרחיב את הקריאה לקידום הסוציאליזם. שני המסמכים מתרכזים בניתוח משבר הקפיטליזם הנוכחי, ומדגישים את הצורך בפתרון סוציאליסטי למשבר. העיתוי והמניעים ברורים. המשבר העצום הפוקד את המערכת הכלכלית מחייב להציג את הסוציאליזם כמענה רעיוני, פוליטי ואקטואלי דחוף. משבר זה חושף את האומללות של הסוציאל-דמוקרטיה ואת פשיטת הרגל של אשליית שיתוף הפעולה המעמדי בכלכלה. האמון בכך ש’הכל יסתדר’ בכלכלה ספג מכה ניצחת. אפשר לקוות, שההסכמה הרחבה בין שתי ההצהרות בסוגיה מכרעת זו, תבטיח כר נרחב לאחדות ושיתוף פעולה בשמאל. שני הכנסים מבקשים להציג מחדש את הדרישה למעבר לסוציאליזם כדחופה וכאקטואלית. כיום אין להסתפק בהצגת הסוציאליזם מפרספקטיבה מופשטת. אם יש חיוניות לאלטרנטיבה הסוציאליסטית אזי יש להעלות אותה על סדר היום כפיתרון המהימן ביותר למשבר ולסבלם של המונים.
איזה סוציאליזם?
הבדל חשוב קיים בין שני המסמכים בדיון בנושא הסוציאליזם. בקראקס מדברים על סוציאליזם של המאה ה-21 ומבקשים בכך להסתייג מהסוציאליזם של העידן הסובייטי. נשיא ונצואלה, הוגו צ’אווס, הסתייג בקול רם מהעיוותים הסטליניסטיים בתולדות ברה"מ. כמו כן, מודגש הקשר בין המאבק נגד האימפריאליזם ולמען עצמאות לאומית ובין המאבק למען סוציאליזם. חרף היותן של ונצואלה ובעלות בריתה באמריקה הלטינית בחזית המאבק נגד האימפריאליזם, הן גורסות שאין להסתפק ביעד של שחרור לאומי ויש לחבר את המאבק נגד האימפריאליזם למערכה על הסוציאליזם. הצהרת קראקס מבקשת לשנות את הסיסמה המרכזית של התנועה נגד הגלובליזציה הקובעת, ש"עולם טוב יותר – אפשרי", ודורשת את הפיכתה של התנועה נגד הגלובליזציה לתנועה מהפכנית למען הסוציאליזם.
לעומת הצהרת קראקס, מתארת הצהרת דלהי את המצב באמריקה הלטינית במונחים זהירים ומאופקים. ההצהרה מסווגת את המערכה באמריקה הלטינית כמערכה הגנתית בעיקרה: "אמריקה הלטינית, הזירה הנוכחית של התגייסות המונית ופעילות מעמד הפועלים, מראה כיצד אפשר להגן על זכויות ולהשיגן דרך המאבק" (www.11IMCWP.in). השוני המובהק בין תיאור זה בהצהרת דלהי, שאפשר להגדיר אותו כחיובי אך מאופק, ובין הצהרת קראקס – בנושא זה ובשאלות אסטרטגיות אחרות – הנו משמעותי ביותר.
אף כי אנשים מתקדמים לא יתקשו לתמוך בדרישות הכלולות בהצהרת דלהי, יש לציין שהיא סובלת מעודף הכללות ומאי ציון של מאבקים ספציפיים. יש גם פער גדול בין ההנמקות הברורות והמפורטות נגד הקפיטליזם מצד אחד, ואי בהירות בולטת בכל הנוגע לסוציאליזם, מצד אחר. דווקא לנוכח הקדימות של נושא הסוציאליזם בסדר היום החדש של השמאל מורגש מאד העדרו של ניתוח מעמיק, היסטורי ואקטואלי לגבי קווי האלטרנטיבה הסוציאליסטית. ברור שאין לדרוש מן התנועה הקומוניסטית נוסחה אחידה שתהיה "בבחינת מידה אחת המתאימה לכול". אך מציאות זו אינה סיבה המצדיקה התעלמות מן ההבדלים הקיימים בנושא חשוב זה, ויש לדון בפתיחות ובשקיפות בדרכים השונות לסוציאליזם. יחד עם זאת ברור, שבתנועה הקומוניסטית ישנן גישות רעיוניות ופוליטיות שונות ואף מנוגדות בנושא מפתח זה. ובכל זאת, אם מעלים סוציאליזם על סדר היום אין לדכא דיון על המגמות הללו ועל משמעותן. ן
הצהרת דלהי קובעת, ולדעתי בצדק, "שהאימפריאליזם התחזק כתוצאה משקיעתה של ברית המועצות […] וכי הישגיו ותרומתו של הסוציאליזם לעיצוב קווי האופי של החברה המודרנית אינם ניתנים למחיקה" (www.11IMCWP.in). אך לא נאמרה שום מילת ביקורת בכל הנוגע למפעל הסובייטי. יש משהו מביך בהתחמקות הטוטלית הזאת מכל דיון על מגרעות הסוציאליזם הסובייטי ועל שקיעתה העצובה של ברית המועצות. זוהי חולשה רצינית. השתיקה בעניין זה חושפת את עצם רעיון הסוציאליזם למתקפה מצד אויבים השוללים מלכתחילה את עצם רעיון הסוציאליזם. נוסף על כך, אנשים מתקדמים רבים מבקשים בכנות לדעת מה יחסם של הקומוניסטים לשאלה כאובה זו הדנה באופיו של המשטר הסובייטי.
תנופת המהפכה הבוליברית
ברקע ההיסטורי המיידי של הצהרת קראקס ניתן למצוא את הצהרת צ’אווס על השאיפה לבנות סוציאליזם של המאה ה-21, ואת המערכה על הקמת מפלגה מהפכנית חדשה והמונית בוונצואלה. חשוב להדגיש את התחזקותה המתמדת של המהפכה הבוליברית בוונצואלה, אקוודור, ניקרגואה, בוליביה ופרגוואי בהמשך לקיומה של קובה המהפכנית והעצמאית.
התככים הממושכים של האימפריאליזם האמריקאי, שנועדו לחתור תחת מהפכה זו ולבודד אותה באמצעים צבאים, פוליטיים וכלכליים, הם הוכחה משכנעת לכך שמדובר בזירה המשמשת נקודת עימות מכרעת במאבק נגד האימפריאליזם.
הצהרת קראקס, בשונה מהצהרת דלהי, אינה מסתפקת בהעלאת רעיונות ובהמלצה על עמדות כלליות. הצהרת קראקס מודיעה על תכניות מפורטות להקמת כלים חדשים לפעולה משותפת של השמאל. מדובר במזכירות זמנית לקביעת סדר יום משותף ומתואם בנושאים מוסכמים, בארגון מחדש של תנועת שלום עולמית וביצירת אמצעי תקשורת מתקדמים שיאפשרו ניצחון בשדה המדיה. התארגנות זו כשלעצמה, אם אמנם היא תיושם כהלכה, עשויה להעניק תנופה חדשה למערכה לשלום ולסוציאליזם. אך צ’אווס וההנהגה הוונצואלית מרחיקים לכת אף יותר ומציגים יוזמה חדשה ונועזת להקמת אינטרנציונל חדש: האינטרנציונל החמישי.
ואני מצטט: "המפגש הבינלאומי של מפלגות השמאל, שהתקיים בקראקס ב-19 עד 21 בנובמבר 2009 , קיבל מידיו של המפקד הוגו צ’אווס הצעה לכנס את האינטרנציונל ה-V כמרחב למפלגות, תנועות וזרמים בעלי אוריינטציה סוציאליסטית, שבו ניתן לתאם אסטרטגיה משותפת במאבק נגד האימפריאליזם, בעד הפלת הקפיטליזם על ידי הסוציאליזם ולמען סולידריות כלכלית מסוג חדש (www.venezuelanalysis.com).
שוני וחלוקי דעות בדרך לאינטרנציונל חדש
אנשי שמאל ותלמידי העת החדשה אמורים להכיר את הסוגיות הידועות הנוגעות למושג, למטרות ולפרקטיקה של האינטרנציונל המרקסיסטי. הכלי, מסגרת קבועה ומחייבת של מפלגות וארגונים, נועד לממש את הרעיון הנשגב של "פועלי כל הארצות – התאחדו!". מובן, שאין זה קל, כלל ועיקר, לגבש אחדות דעים בעולמנו המסוכסך. אך מדובר באתגר שאין להתכחש לו.
הוגו צ’אווס ראה לנכון לפתוח את הדיון על האינטרנציונל החדש בחשיפת דעותיו שלו על גורל הניסיונות הקודמים. השקפותיו בנושא זה תוארו בדיווח של העיתונאי קיראס חאניקה (Janicke), שהתפרסם באתר הרשמי של ונצואלה: "בנאומו, סיכם צ’אווס בקצרה את ניסיונות ה"אינטרנציונלים" ובתוכם, האינטרנציונל הראשון, שהוקם על ידי קארל מרקס ב- 1864; האינטרנציונל השני, שהוקם ב-1889 והתמוטט כאשר מפלגות שמאל ואיגודים מקצועיים שונים תמכו, כל אחד מהם, במעמדות הקפיטליסטיים משלהם בסכסוך בין הארצות האימפריאליסטיות ב- 1916; האינטרנציונל השלישי, שנוסד על ידי המהפכן הרוסי ולדימיר לנין, ‘התנוון’ תחת הנהגת סטלין ‘ובגד’ במאבקים לסוציאליזם ברחבי תבל; והאינטרנציונל הרביעי, שהוקם בידי טרוצקי, סבל מפילוגים רבים וחדל להתקיים, אף שישנן קבוצות קטנות הטוענות שהן מייצגות את המשכו הפוליטי. צ’אווס אמר, שאינטרנציונל חדש יצטרך לפעול "ללא כפייה" ויהיה חייב ל"כבד שוני" (www.venezuelanalysis.com).
מובן מאליו, שמוקדם עדיין להסיק מסקנות לגבי היוזמה של צ’אווס על סמך הערותיו הללו ועל סמך תגובות הארגונים השונים. אף שאין להתעלם מה’רמיזות’ ההיסטוריות של צ’אווס, איננו, נקראים, לדעתי, לחזור אל ארגון אינטרנציונל המבוסס על ‘צנטרליזם דמוקרטי’. רעיון האינטרנציונל אמנם קשור היסטורית לארגון בינלאומי בעל משמעת מרכזית. אבל חשוב להדגיש שצ’אווס חושב, ככל הנראה, על צורה חדשה של אינטרנציונל הבנוי על עיקרון של אחדות תוך שוני.
בכל מקרה, קריאתו הרועמת של צ’אווס צפויה לעורר דיון רחב חדש על תפקיד האינטרנציונליזם במאבק נגד האימפריאליזם ולמען הסוציאליזם. דיון מעין זה יכול רק להעמיק את תודעתנו הרעיונית-פוליטית. שהרי אנחנו נמצאים רק בשלב הראשוני בתהליך והתבונה מחייבת אותנו להימנע ממסקנות נמהרות.
השאלה היא האם צאווס יכול להוביל מאבק כזה.
הוא בעצמו הופך לסטליניסט וגם לא מנצל את כל האפשרויות שלו למלחמה בקפיטליזם בתוך ונצואלה.
— קישור —
חשוב להבדיל בין רמת ההצהרות (של צ’אווס ובכלל) לבין רמת המעשים. או במילים אחרות, המהפכה מתחילה בתפישת השלטון, בהצהרות נכונות לסוציאליזם שיוגשם בעתיד, בהלאמות של בנקים, חברות אנרגיה וכדומה, אבל לא נגמרת שם. במיוחד באמהל"ט, ומיוחד בונצואלה, יש חשיבות לשאלה האם תפישת השלטון תצליח לחולל את השינוי הממשי. השינוי הממשי הוא העברת משרדי הממשלה, פקידי הממשלה (הבירוקרטיה), השליטה ברמה המקומית, לידי התומכי הסוציאליזם. האם יהיה שכנוע עמוק וממשי במטרות הסוציאליזם. המהפכה הבוליבריאנית חשובה מאוד, משום שהיא קוראת קריאת תגר על האימפריאליזם בכלל ובמיוחד האמפריאליזם האמריקאי. אבל צריך להיות מודעים לעובדה שבונצואלה כמו גם בבוליביה, עדיין מדובר בחברה (ובכלכלה) קאפיטאליסטיות לכל דבר. מוקדי הכוח הקאפיטלאיסטים עדיין לא נכבשו. חלק גדול מהבירוקרטיה מתנגד לצ’אווס. ובמיוחד, שלטונו של צ’אווס רחוק מלהיות שלטון עממי, ודמוקראטי. אין לו מפלגת המונים התומכת בו כמו בבוליביה. שלטון יחיד הנבחר בשל סיסמאות פופוליסטיות (אפילו אם אלו סיסמאות שאנחנו מסכימים איתן) עשוי לא להחזיק מעמד אם לא יגובה בתנועה או מפלגה המונית, כלומר של איכרים ועירוניים המרגישים את ניצולם, הגיעו להכרה כזו, והתארגנו לשם שינוי. כאמור תנועה כזו קיימת בבוליביה (התנועה אל הסוציאליזם – MAS). במצב בו החברה נשארת קאפיטאליסטית הפער בין ההצהרות על הסוציאליזם הרצוי, על הקמת אינטרנציונאל חמישי, וכדומה, לבין המציאות הקאפיטאליסטית בפועל, גדול מאוד ואסור לשכוח אותו. השאלה איך עושים את המעבר לחברה הסוציאליטית איננה ברורה ברמה התיאורטית (מההצהרות שהוצהרו) ועוד פחות מדי ברורה ברמת השטח. ככלל, כדאי לנסות ולתהות על מה קורה במציאות הממשית ולא רק ברמת ההצהרות. ברמת ההצהרות כדאי לבדוק האם יש תוכנית ממשית למעבר אל הסוציאליזם.
ככלל אני מקבל את הניתוח שלך אם כי אני מגדירו כמופשט.
כל זמן שקיימת סכנה של התערבות איפריאליסטית נגד שלטון המתנגד לו לא יתכנו צעדים אלא כדי לאחד את כל הכוחות שמוכנים להתמודדות זו וזו אפשרית בתנאים עכשיו רק בהתארגנות צבאית כלכלית וכו’ שהיא באופייה צורת התארגנות בורגנית. לכן עד עכשיו המאבקים הם אנטי אימפריאליסטים, לא סוציאליסטים בהכרח ולא מצליחים לעבור לשלבים כפי שכתבת
Micha,
Chavez is the last person who would claim that "socialism was achieved in Venezuela". Capitalism still prevails yet there is an open and intense class conflict. Chavez is the one who keeps talking about the problems with the old bureaucracy and the need for a popular party – which is why, in the last two years, all the pro-revolutionary forces in Venezuela got together to form the new socialist party, the PSUV, which currently has estimated grassroots active base of more that 5 million people.
Regarding taking power from the bureaucracies, which you are right to identify as a key issue for the revolution. The authorities of the bureaucracy keeps getting challenged by the Communal Councils and the factory councils, which get direct funds from the state (through the nationalisation of oil, steel and other industries) and carry out democratic decisions which undermine these bureaucracies. This stage of dual authority was identified by Lenin as a key stage in the development of the revolution. In Russia the dual stage lasted much shorter than in Venezuela, but then as we know Stalin brought back much of the old bureaucracies when he was in power. The political nature of the class struggle in Venezuela means that this dual stage might last a much longer time, and the final defeat of the bureaucracies can not occure while socialist governments remain isolated and the US militarily and economically dominates the world – hence the importance of the Venezuelan revolution to unify and encourage progressive governments in Latin America (as they do through ALBA), and to strengthen ties with socialists around the world (hence the call for the fifth international).
. A few months ago, one of the articles here on Hagada even criticized the Venezuelan Communist Party on their secterianism towards the PSUV. They criticize Chavez by insinuating that he is a Trotskyist.