קשה לגנות את עורכי "הארץ" על המאמר הראשי ששיבצו בעיתונם תחת הכותרת עתירת התקוות הטובות, "ביבי, אל תתקפל". רוב הנחות היסוד שהופיעו שם היו מופרכות, אבל זה לא נבע, חלילה, מטיפשותם או מעיוורונם של הכותבים. הם פשוט מנסים (זו מסורת ארוכה בתקשורת הישראלית המתונה יותר) לחזק את הכוחות הפחות מטורפים בזירה הפוליטית, כדי שיעשו את דברה של ארצות הברית. הם מניחים שעליהם לתמוך במי שמסוגל אולי לספק את הסחורה, גם אם צריך לבנות סביבו מערכת הגנה מאסיבית. לכן הם כותבים משפטים שלמים בידיעה מראש, שהם מבטאים רק משאלת לב.

להמחשה קראו את הפיסקה הבאה: "זה הזמן לומר לנתניהו: ביבי, אל תתקפל. נכונותו ליטול סיכון פוליטי ולהסתכסך עם המחנה שתמך בו כדי לקדם אינטרסים מדיניים, היתה צעד נכון – גם אם קטן ומהוסס – בדרך להגשמת חזונו של נתניהו ל’שתי מדינות לשני עמים’. אסור שיירתע מול מחאת המתנחלים ולחציהם על שרי הליכוד".

אין אמת בקביעה שנתניהו נטל סיכון פוליטי כלשהו, או שהיה לו סיכוי לקבל החלטות באורח עצמאי. משרת ראש הממשלה מחייבת תיאום מלא עם וושינגטון, כיוון שארצות הברית מממנת, מחמשת, סועדת ומגבה את ישראל. עימות חזיתי עם הנשיא ברק אובמה איננו סתם סכסוך מדיני בין שתי מדינות ריבוניות שוות, אלא מרד חסר תכלית של מדינה תלותית שפונקה במשך עשרות שנים על ידי כל ממסדי המעצמה הגדולה. נתניהו בנה קואליציה עם מפלגות קיצוניות מבחינה מדינית (סיעת אהוד ברק בעבודה, ש"ס ואנשי אביגדור ליברמן) ובמפלגתו יש נוכחות מרשימה של סרבני שלום. הקואליציה הזאת היא פרי סירובו לקבל את פסק דינו של הבוחר, שהפך דווקא את "קדימה" לסיעה הגדולה בכנסת. מצבו הבלתי אפשרי של נתניהו כקברניט של ספינה רעועה בים סוער, המאוישת במלחים המאיימים להטביעה, נובע מתאוות השלטון שלו. כל החלטה מוגדרת כבחירה בין כמה חלופות, אחרי ששוקלים את היתרונות ואת הסיכונים. אבל ביבי פשוט תוּעל למדיניות הנוכחית שלו בלית ברירה. הוא, וכל שותפיו, לא בחרו באמת בחלופה הכוללת משא ומתן כן עם הפלסטינים, אלא בתכסיס שמטרתו להרוויח זמן, עד ש"האיום" מצד ושינגטון יתאדה איכשהו אל חלל האוויר המזדהם והולך בעולמנו.

הקביעה שלביבי יש "חזון" של הקמת שתי מדינות לשני עמים היא אפילו יותר מופרכת. ראש הממשלה עשה אמנם צעד חשוב, יחסית לעברו הנִצי, כאשר הגה את המלים האלה כמי שכפאו שד, אבל לא הוכיח שהוא באמת מתכוון לדברים ברצינות. ההתקדמות, לכאורה, במגעים עם מנהיג לא פופולרי ומבודד של חלק אחד מהעם הפלסטיני המפוצל בין חמאס לפת"ח, מותנית לדבריו של נתניהו בנכונותו של מחמוד עבאס לשאת ולתת עם ישראל בתנאים בלתי אפשריים. לכן אין לה סיכוי להתממש. יחד עם שותפיו הבכירים ליברמן וברק ימשיך נתניהו את המשחק המסורתי, שנמשך כבר יותר משמונים שנה, לגייס לפחות מעצמה עולמית אחת לימיננו, ולהטיל את ההאשמה בהמשך הסכסוך על הצד הפלסטיני. ההבדל היחיד בין ביבי לבין מתנגדיו בימין הקיצוני (גם בתוך הליכוד) הוא בנטל האחריות. נתניהו לא יכול להרשות לעצמו לדחות את התכתיב האמריקאי בגלוי, והוא נתמך בכך על ידי רוב העם ששונא אולי ערבים ומתעב ויתורים (בעיקר בגולן) אבל לא מוכן לשלם את המחיר הכלכלי והמדיני שכרוך בעימות חזיתי עם ושינגטון. אבל ראש הממשלה איננו שואף להגשים חזון של עצמאות פלסטינית ראויה ומכובדת, אלא פועל כאנוס, בלי חמדה ובלי רצון אמיתי לחולל שינוי, הכרוך במאבק פנימי קשה.

בחלקים היותר פרימיטיביים של הימין הקיצוני, בעיקר בכיסים החשוכים של מטפחי הפשיזם הדתי-לאומני, מתייחסים לאובמה ולדרישותיו בשנאה ובתיעוב, מגדפים אותו בכינויים גזעניים מעוררי חלחלה ורואים בו שליט מבשר רע, מעין פרעה חדש שלא ידע את יוסף. הם חולמים, כמו נתניהו עצמו, על שובו של נשיא רפובליקני ימני שיסיר מעלינו את רוע הגזרה. אבל מבט עמוק ורציני יותר על האילוצים שמניעים את אובמה לדרוש מנתניהו את הקפאת ההתנחלויות, יניב מסקנות אחרות לגמרי. אובמה לא "החליט" לפתע לעצור את תאוות ההתפשטות הטריטוריאלית של ישראל, אלא פועל על פי שיקולים חובקי עולם, שידריכו גם את יורשו בעוד כמה שנים. העיתונאי הבריטי גרהאם אשר  ASHER)) הסביר השבוע בתקופתון בשפה האנגלית לענייני המזרח התיכון שיוצא בקפריסין, "מידל איסט אינטרנשיונל" (גילוי נאות: גם אני כותב שם),  שההסתבכות האמריקאית במלחמה נגד מורדי הטליבן באפגניסטן, שהתפשטה גם לפקיסטן הגרעינית, מחייבת אותו לשלוח שלושים אלף חיילים נוספים לאזור, עד לנסיגה הכללית המתוכננת לשנת 2011. גם הוצאת הצבא האמריקאי מעיראק, בסדר גודל של 120,000 חיילים, מתוכננת לשנת 2011.

אשר מסביר, ודעתו נתמכת על ידי מומחים אחרים בנושא, שהנסיגה מעיראק מאלצת את אובמה לשפר במידת מה את היחסים עם איראן. האיראנים מסוגלים בהחלט להפוך את הנסיגה לגיהנום דמוי וייטנאם ואפילו גרוע מזה, ולגייס ארגונים שיעים רבים שיזנבו בכוחות האמריקאיים ואולי יהפכו את עצם הפינוי לבלתי אפשרי. הידברות עם איראן ולחילופין עימות עימה מחייבים משא ומתן רציני בין ישראל לבין סוריה, כלומר, פינוי מוחלט של רמת הגולן עד הכינרת.        

אובמה מבין שהתקפה ישראלית על המתקנים הגרעיניים באיראן תצית את כל האזור ותחריף מאוד את העימות היקר והמסוכן עם העולם המוסלמי. עליו להצדיק את המצור המדיני על טהרן שרק מפתחת ככל הנראה יכולות גרעיניות, כאשר ארצות הברית מאפשרת לישראל להחזיק ביכולת הרתעה גרעינית מוכחת, לדעת כל המומחים בתחום. הדילמה הזאת תעסיק גם את מחליפו של אובמה, ומנהיג רפובליקני ימני לא יציל את ממשלות ישראל העתידיות מפני הכרעה אמיתית בין שתי החלופות האמתיות בשטח: מלחמת-עד עם הפלסטינים תוך עימות עם כל מדינות האזור ורוב מדינות העולם, כולל ארצות הברית; או משא ומתן לשלום עם שתי הממשלות הפלסטיניות, בעזה וברמאללה, כדי להקים שתי מדינות שהקו הירוק יפריד ביניהם. ברור שירושלים תחולק והמערכה הדיפלומטית נגד ההחלטה האירופית לתמוך בצעד כזה היא חסרת תוחלת. הימין הקיצוני והמרכז הלאומני ייאלצו להיפרד גם מרמת הגולן.

ההצעות האלה אינן קיצוניות במיוחד, אלא מהוות את הקונסנזוס ששרר תמיד בעולם בנושא הזה. הכוונות הרצחניות בימין המטורף כלפי ביבי משקפות בעיקר את הרצון למרוד במציאות העולמית והאזורית, בדיוק כפי שקרה בתקופת חורבן בית שני. 

 * התפרסם ב"כל העיר".

Share on Facebook