השבוע הייתה לי שעה של אושר.
הייתי בדרכי הביתה, כשבידי ספרו החדש של ויליאם פולק על איראן. אני מעריך מאוד את האיש החכם הזה, לשעבר בכיר במשרד-החוץ האמריקאי.
הלכתי לאורך הטיילת של תל-אביב, ובא לי חשק לרדת לחוף. תפסתי כסא באחד מבתי-הקפה על החול, שתיתי קפה ועישנתי נרגילה. קרן שמש חורפית נעימה ציירה פס של זהב על הים, איש אחד רכב בחסקה על הגלים המעוטרים בקצף לבן.
החוף היה כמעט עזוב. איש זר ניפנף לי מרחוק, כמה צעירים מחו"ל ביקשו ממני שאיפה מהנרגילה שלי. מפעם לפעם העפתי מבט לעבר יפו הרחוקה, העולה מתוך הים, אחד המראות היפים בארץ.
לרגע חייתי בעולם שכולו טוב, הרחק מהמציאות המדכאת בארץ, המשתקפת בעיתון הבוקר. ואז נזכרתי שהרגשתי כך לפני הרבה-הרבה זמן.
זה היה לפני כ-68 שנים, באותו המקום בדיוק. גם אז זה היה ביום חורפי נעים, מול ים רוגש. הייתי בחופשת-מחלה, אחרי התקפה חמורה של טיפוס. שכבתי על החול בכסא-נוח, התחממתי בשמש החורפית המלטפת, הרגשתי שכוחותיי חוזרים אליי אחרי המחלה המתישה ושכחתי את מלחמת-העולם הרחוקה. הייתי בן 18, ובמשך כמה רגעים הכול היה מושלם.
אני זוכר את הספר שקראתי: "שקיעת המערב" של אוסוולד שפנגלר. זאת הייתה יצירת-ענק, שני כרכים עבים, ובה צייר ההיסטוריון הגרמני תמונה שונה לגמרי של ההיסטוריה האנושית. לא עוד נוף שטוח, שבו מוביל קו ישר מהתרבות העתיקה, דרך ימי-הביניים אל העת החדשה – התמונה שהייתה מקובלת אז – אלא נוף של רכסי-הרים, שבו מזדקרות תרבויות רבות, האחת אחרי השנייה, כשכל אחת נולדת, מתבגרת, מזדקנת ומתה, כמו יצור אנושי.
ישבתי וקראתי, וממש הרגשתי איך האופקים שלי מתרחבים. מדי פעם הנחתי את הספר, כדי לעכל את התובנות שחדרו לראשי. גם אז התבוננתי ביפו היפהפייה, שהייתה אז עיר ערבית.
שפנגלר הגיע למסקנה שכל תרבות חיה כאלף שנה ומסתיימת באימפריה עולמית, שאחריה קמה תרבות חדשה. לדעתו תסתיים התרבות המערבית באימפריה עולמית גרמנית (שפנגלר היה, כמובן, גרמני,) ואחריה תיוולד תרבות חדשה ברוסיה. הוא צדק והוא טעה: אמנם קמה אימפריה עולמית, אך לא הגרמנים הקימו אותה אלא האמריקאים. והתרבות החדשה תיוולד, מן הסתם, בסין.
בינתיים שולטת ארצות-הברית בעולם, וזה מוביל, כמובן, ישר לברק אובמה.
הקשבתי לנאומו בטכס קבלת פרס-נובל. הרושם הראשון שלי היה שזה די חצוף: לבוא לטקס-השלום ולהצדיק שם את המלחמה. אבל כאשר קראתי את הנאום שנית ושלישית, מצאתי בו גם אמיתות שאין להכחישן. גם אני חושב שיש, למרבה הצער, גבול לאי-האלימות. שום אי-אלימות לא הייתה עוצרת את היטלר. יש רגעים, שבהם אין מנוס ממלחמה. הצרה היא שתובנה זו משמשת לעיתים קרובות תירוץ לתוקפנות. כל מי שפותח במלחמה מטופשת, שאין לה סיכוי לפתור את הבעיה שלשמה התחילה, או במלחמה שמטרתה נלוזה – טוען שאין ברירה.
אובמה ניסה להלביש את התג הזה של "אין ברירה" דווקא על מלחמת אפגניסטן – מלחמה אכזרית, מיותרת ומטופשת בעליל, ממש כמו שלוש המלחמות האחרונות שלנו.
דברי אובמה ראויים למחשבה. אפשר וצריך להתווכח עליהם. אך היה מוזר להשמיע אותם דווקא בטכס של הענקת פרס-שלום. מן הראוי היה להשמיע אותם באקדמיה הצבאית האמריקאית, וסט פוינט, שם נאם שבוע לפני כן.
(הומוריסט גרמני הזכיר את העובדה שאלפרד נובל, יוצר הפרס, הוא האיש שהמציא את הדינמיט. "זהו סדר-הדברים הנכון," אמר, "קודם מפוצצים את הכול לרסיסים, ואחר-כך עושים שלום.")
הייתי מצפה מאובמה שישמיע באוסלו חזון עולמי אמיתי, במקום הרהורים נוגים על טבע האדם ונצחיות המלחמה. נשיא ארצות-הברית, במעמד חגיגי כזה, באוזני האנושות כולה, צריך היה להצביע על הצורך בסדר עולמי חדש, שחייב לקום במהלך המאה ה-21.
שפעת-החזירים מדגימה כיצד תופעה קטלנית יכולה להתפשט תוך ימים על פני כדור-הארץ כולו. קרחונים הנמסים בקוטב הצפוני יכולים להטביע איים שלמים באוקיינוס ההודי. צניחת מחירי הנדל"ן בשיקאגו עלולה לדון למות ברעב מאות-אלפי ילדים באפריקה. השורות שאני כותב עכשיו – להבדיל – יגיעו תוך דקות להונולולו ולברזיל.
כדור-הארץ הפך ליחידה אחת – מבחינה מדינית וכלכלית, צבאית ואקלימית, תקשורתית ורפואית. זה מחייב סדרים משפטיים וחוקתיים חובקי-תבל. מנהיג שהוא גם פילוסוף צריך לשרטט דרכים ליצירת סדר עולמי מחייב – סדר שיהפוך מלחמות כפיתרון בעיות לנחלת-העבר, שימנע משטרי-דיכוי בכל הארצות ושיסלול את הדרך לעולם בלי מגפות ורעב. בוודאי לא מחר, לא בדורנו, אבל לבטח כמטרה שיש לשאוף אליה ולפעול לאורה בכל מעשה.
אין ספק שאובמה חושב על כך, אך הוא מייצג מדינה המתנגדת לכל סדר עולמי מחייב. טבעי לה למעצמה עולמית שתתנגד לסדר עולמי, שייטול את הכוח ממנה ויעביר אותו למוסדות עולמיים. לכן מתנגדת ארצות-הברית לבית-המשפט הבינלאומי, מפריעה למאמץ העולמי להצלת כדור-הארץ ולחיסול כל הנשק הגרעיני. לכן היא מתנגדת למימשל עולמי אמיתי שיתפוס את מקום האו"ם, המשמש כיום בעיקר כזרוע מדיניות-החוץ האמריקאית. לכן משבח אובמה את ברית נאט"ו, שהיא זרוע צבאית של ארצות-הברית, ומפריע להקמת כוח בינלאומי אמיתי.
החלטת הנורווגים להעניק את הפרס לאובמה גבלה בגיחוך. בנאומו באוסלו לא עשה אובמה עצמו שום מאמץ כדי לספק בדיעבד הצדקה של ממש להחלטה זו. הרי הפרס לא נועד לפילוסופים, אלא לאנשי-מעשה.
כאשר נבחר אובמה כנשיא, היינו מוכנים לאכזבה מסוימת. ידענו ששום פוליטיקאי אינו יכול להיות כל-כך מושלם כפי שנראה ונשמע אובמה המועמד. אבל האכזבה היא הרבה יותר גדולה, הרבה יותר מכאיבה מכפי שציפינו.
היא משתרעת כמעט על פני כל התחומים האפשריים. הוא לא יצא עדיין מעיראק, אך נכנס בשתי רגליו לתוך הביצה של אפגניסטן – מלחמה המאיימת להיות יותר ארוכה ויותר מטופשת אף ממלחמת ויאט-נאם. מי שיחפש הגיון במלחמה זו לא ימצא. אי-אפשר לנצח בה, ואי-אפשר אפילו לקבוע מה זה ניצחון במלחמה זו. היא מכוונת נגד המטרה הלא-נכונה – נגד העם האפגאני במקום נגד ארגון אל-קאעידה. זה כמו לשרוף בית כדי לגרש ממנו את העכברים.
הוא הבטיח לסגור את מחנות-העינויים בגואטנמו ובמקומות אחרים – הבטיח, ועדיין לא קיים.
הוא לא הביא ישועה להמוני המובטלים בארצו, ו"החתולים השמנים" ממשיכים לשלוט במדינה, חומסים וזוללים, כמו מימים ימימה.
תרומתו לעניין האקלים מצטמצמת בעיקר למלים יפות, והוא הדין לגבי השמדת הנשק להשמדה המונית.
נכון, הרטוריקה השתנתה. השחצנות הצדקנית של ממשלת בוש התחלפה בסגנון פייסני יותר ובשאיפה להסכמים הוגנים. אין לזלזל גם בזה. אבל זה לא הרבה.
כישראלי, אני חושב במיוחד על יחסו לסכסוך שלנו. כשנבחר, תלו בו תקוות רבות, אפילו מוגזמות. הפרשן אלוף בן ניסח זאת השבוע ב"הארץ" כך: "חסידיו תיארו אותו כשילוב של הנביא ישעיהו, האם תרזה ואורי אבנרי". אני מוחמא מהחברה שהכניס אותי לתוכה וצריך גם להסכים: כגודל התקווה, גודל האכזבה.
בכל נאומו הארוך באוסלו הקדיש לנו אובמה 10 מלים: "אנחנו רואים במזרח התיכון שהסכסוך בין יהודים וערבים הולך ומתקשה."
אז קודם כל, הסכסוך אינו בין יהודים וערבים. הוא בין ישראלים ופלסטינים. זהו הבדל חשוב, וכשרוצים לפתור בעיה, מוטב לדייק בהגדרתה.
ובעיקר: זוהי הערה של מסתכל מהצד. של צופה היושב בכורסה ומסתכל במסך הטלוויזיה. של מבקר-תיאטרון המחווה את דעתו על הצגה. האם כך צריך נשיא ארצות-הברית להסתכל בסכסוך?
אם הסכסוך נעשה יותר קשה, יש לארצות-הברית, ולאובמה עצמו, חלק נכבד בכך. התקפלותו בעניין ההתנחלויות וכניעתו הטוטאלית לשדולה הפרו-ישראלית באמריקה הן שמעודדות את ממשלתנו למחשבה שהרשות נתונה והכול מותר.
תחילה חשש בנימין נתניהו מפני הנשיא החדש. אך החשש הזה נמוג לגמרי, ועכשיו מתייחסת ממשלתנו לאובמה ולאנשיו בזלזול הגובל בבוז. ההסכמים שנעשו עם הממשל האמריקאי הקודמת מופרים בריש גלי. הנשיא ג’ורג’ בוש הכיר ב"גושי ההתנחלות" תמורת ההתחייבות להקפיא את שאר ההתנחלויות לצמיתות ולפנות את כל ההתנחלויות שהוקמו אחרי מארס 2001. אף התנחלות אחת לא פורקה, והשבוע העניקה הממשלה מעמד של "אזורי עדיפות" לעשרות התנחלויות שמחוץ לגושים, וביניהן קני-הפורעים הכהניסטיים הגרועים ביותר. מאחת ההתנחלויות האלה יצאו השבוע הפורעים ששרפו מסגד מוסלמי.
ה"הקפאה" היא בדיחה. בתיאטרון האבסורד הזה עורכים המתנחלים, בצורה מתוכננת ועל-חשבון הממשלה, הצגה של התנגדות להקפאה. המשטרה אינה מפעילה נגדם גז פלפל וגז מדמיע, כדורי-גומי ואלות – אותם האמצעים המופעלים מדי שבוע על-ידי אותה המשטרה נגד מפגינים ישראליים המוחים על עוולות הכיבוש. היא גם לא פושטת על ההתנחלויות בלילה ועוצרת פעילים, כפי שהיא עושה עכשיו בבילעין ובכפרים פלסטיניים אחרים.
בירושלים נמשכת, כמובן, תנופת ההתנחלות, משפחות פלסטיניות מושלכות מבתיהן לקול תרועת המתנחלים, והמפגינים הישראליים המעטים נגד העוול נשלחים לכלא ולבתי-החולים. האגודות המבצעות את העוול מקבלות מאמריקה תרומות המשוחררות ממס-ההכנסה – כך שאובמה עצמו משלם עבורם למעשה.
במשך שעה מאושרת בכסא הנוח על שפת-הים נדחקה המציאות הקשה הצידה. עד שהגעתי הביתה, מהלך של עשר דקות הליכה, חזרה ונחתה עלי בכל עוצמתה. זה בהחלט לא הזמן לכיסאות-נוח. יש עדיין מאבק שצריך לגייס ולשנס את כל הכוחות כדי לנצח בו.
ואובמה? אויבמה.
לרוב אני לא חסיד גדול של אורי ודרכו, ובוודאי שלא נבנו אצלי חלומות גדולים כל כך אחרי בחירתו של אובמה, אבל המאמר הזה אחד הטובים שלך שיצא לי לקרוא.
למרות שאנחנו לא מסכימים, תחזיק מעמד ותמשיך.
נתראה בשייח גראח!
למרות היות אוכלוסית אמריקה כ 4% מאוכלוסית העולם, לאותה המעצמה מיוחסת הוצאה של כ 40% מסה"כ ההוצאה העולמית הכוללת על צבא ובטחון.
אובמה הבטיח שינוי ובגד (ובוגד) בבוחריו.
מלחמה בלתי חוקית אחת רודפת את השניה.
כוח לשם הכוח.
לאלה שעוד לא ממש התעוררו למציאות הקשיבו להרולד פינטר בנאומו על אמת באמנות מול אמת בפוליטיקה.
— קישור —
שלשום ראיתי באתר זה מספר פעמים מודעת קישור לתנועת רבנים הר חומה, ולא הספקתי לעבור אליו. היום נכנסתי שוב מתוך מטרה להתחקות אחרי הקישור, ללא הצלחה. מדוע מחקתם את זה?
השקפת העולם ההיטורית אידיאליסטית כפי שלמד אותה משפנגלר כאמור בכתבה היא שמביאה את אבנרי כל פעם מחדש לאכול את הכובע
הסכסוך במזה"ת הוא לא יהודי ערבי אלא ישראלי – פלסטיני? אתה קובע את זה כי איראן מכירה במדינה יהודית ? כי התעמולה במצרים לא אנטישמית? הנסיון לכפות את המציאות על תיאוריה שאבד עליה הקלח הוביל את השמאל הסהרורי לקבל משהו כמו 4 מנדטים בבחירות האחרונות…אבנרי …לכתוב שטויות 60 שנה זה לא כבוד זה פשוט לדבר שטויות בלי הפסקה.
אויבו של הטוב הוא הטוב ביותר.
מרוב טהרנות אבנרי אינו מבין שאובמה זה הרע במיעוטו למי שתומך בדיעותינו.
על אף האכזבה מאובמה (ואבנרי מראש היה צריך להנמיך ציפיות. גם באמריקה נשיא הוא לא כל יכול), חוששני שנתגעג אליו כבר אחרי הבחירות הבאות. סקרים שאני קורא מצביעים שמטוטלת הרוב עוברת לרפוליבקנים ואם רק ישכילו למצוא מועמד שהוא ליצן (שלא לאמור ליצנית כמו פיילין) הוא עומדים לגרוף אתה הקופה ואובמה והרוח החדשה שהביא עימו יהפכו לאפיזודה חולפת, ממש הרף עין מבחינת היסטורית
אובמה דואג לאינטרסים האמריקאים ולא לטרוריסטים פלשתינים. למה, מה קרה, הוא לא יודע שה"שמאל" בישראל ממש בנה עליו שלא יתן להרוג רוצחים אם הם פלשתינים?איזו אכזבה
יש היגיון מסויים בסדר החברים בשילוש הקדוש המוזכר, מלמעלה למטה.
כמו שאימא תרזה היא ישעיהו לעניים, כך אבנרי הוא אימא תרזה לחסרי הכל בפוליטיקה.
אובמה חייב תוצאות והסברים למי שבחר בו ולאזרחי ארצות הברית בכלל. נקודה.
ה"אכזבה" של זרים ממנו, כמו גם ההתלהבות שלפני, לא במקום. היא מוגחכת בדיוק כמו שישראלי יביע "אכזבה" מחמינאי או ממובראק או מחוסה לואיס ספאטרו.
נשיא ארצות הברית מתמנה בכדי לשרת את האינטרסים של ארצות הברית.
נןשא המשרה אחד יכול לנטות לדעה שפיוס וריצוי אויבים או בני ברית פוטנציאלים היא הדרך היעילה להשיג את המטרה בחשבון סופי, אחר יכול לחשוב שמדיניות אגרסיבית של כפיה ושל "אל תתעסקו אתי" היא הדרך הנכונה (בתנאי שהמקל שלו גדול מספיק).
שניהם יכולים לשנות כיוון אם המציאות מסרבת להכנע לתכתיבי האידיאל, ואף רצוי שיעשו כן.
רק חמור הולך עם הראש בקיר.
אובמה לא פועל בחלל ריק, והוא לא כל-יכול. הוא פועל במסגרת אילוצים, מגבלות ומציאות נתונה.
מה שה"צופים" צריכים לזכור זה שבשום מקרה נשיא אמריקאי לא יעמיד את האינטרסים של זרים מעל ועל חשבון האינטרסים של בני-ארצו בהווה ובעתיד.
"הסכסוך אינו בין יהודים וערבים. הוא בין ישראלים ופלסטינים. זהו הבדל חשוב, וכשרוצים לפתור בעיה, מוטב לדייק בהגדרתה."
אז אם לדייק באמת: הסכסוך גם אינו בין ישראלים לפלסטינים, מפני שחמישית מכל הישראלים הם גם פלסטינים.
הסכסוך הוא בין הציונות לבין מדינות ערב.
למרות שלא כל הציונים תומכים בכיבוש – רק 99.9% מהם. ולמרות שלא כל מדינות ערב במצב מלחמה איתנו – גם אלו שחתמו איתנו על הסכמי שלום, הן עדיין חלק מהסכסוך, עד שייפתר, במהרה בעוד דור או שניים.
אם שימון הוא חתרן בלתי נלאה (ואכן כזה הוא), הרי אבנרי הוא לוחם חופש בלתי מנוצח. היות והוא בעצמו מודה שיש לשנס מותניים, אני מעיז להעלות בפניו הצעה מעשית (אבל תחילה הקדמונת):.
אכן, אובמה הוא אכזבה קשה. אולי אשמנו באופוריה בראותנו מנהיג כה רהוט המציע שינוי ומבטיח שנוכל, ומה גם שצבעו, אני מודה באשמה, חולל ניצוץ של תקווה לאחדות המין האנושי (אשמה, כי בעולם הרצוי, צבע אינו יתרון ולא חסרון).
אבל אל לנו להרפות מאובמה אלא יש לתזכרו ולתבוע פרעון השטר. יואיל אבנרי לטלפן לעשרה סופרים ואנשי רוח מובהקים וגם רב וקאדי שיצאו להם מוניטין של חכמה ומקובלות, ויחד ינסחו קול קורא לאובמה ויפצירו בו לרדת מן הגדר ולהפעיל על ישראל מנופי לחץ מתון, לבל תוסיף לעבוד על כל העולם, ולמען תרפה מאדמת הפלסטינים ותצהיר על מוכנותה להכיר במדינתם בגבולות 49 ופתרון הוגן של אומללות הפליטים, וזאת כנגד הסכם פיוס וסיום הסכסוך ומבלי להכנס לפרטי פרטים. לאחר מכן המכתב לא ישוגר אל בורק חוסיין אלא יופץ לציבור בחתימת חבר המנסחים (לפי סדר האלף בית) והציבור הרחב יקרא וייקרא להוסיף את חתימתו, ולאחר שיחתמו אלפים ורבבות ומאות אלפים – ישוגר המכתב לבית הלבן כקריאה עממית של ישראלים שעייפו מכיבוש ומאסו בחמדנות טריטוריאלית והפנו עורף למלחמות והם מבקשים באמת להושיט יד לשלום לעמי האזור ולהכיר באמת בזכויות הלגיטימיות של העם הפלסטיני (שני ציטוטים נשכחים משני מסמכים שהופרו בטרם יבשה עליהם הדיו). אז אורי, שנס מותניים. יש לך מנסחים המסוגלים להתחרות גם בישעיהו, כגון עמוס עוז ודויד גרוסמן, וגם את בעיית התרגום ניתן לפתור.
נסו להשיג פספורט זר – כבר כמעט לא תוכלו, העלו את הדרישות. העולם לא יתן להעביר את הפשע הישראלי ואלופי הסחר בסמים, הגניבות, המעילות, הנבלה – לאירופה וארה"ב.
בקרוב – לאלו שיברחו – גל אנטישמיות שלא היה כמוהו.
קראתי לא מזמן מודעה נחמדה (על קיר של המתנ"ס בג’סר א זרקא נדמה לי):
האדם השפוי מתאים את עצמו לעולם שמסביבו.
האדם הבלתי שפוי מנסה להתאים את העולם לעצמו.
בגלל זה ההתקדמות תלויה באיש הבלתי שפוי.
אתה אורי אבנרי, אינך שפוי בכלל, ועם כל כתבה שלך שאני קורא כך גדל הכבוד שלי אליך.
הסכסוך במזרח התיכון הוא לא "רק" ישראלי-פלסטיני, אלא גם תוך ערבי. לא היה כאן שקט גם לפני שאנחנו הגענו אבל אנחנו באמת מקור בלתי נדלה של שמן במדורה הזו.
פתירת הסכסוך הטפשי הזה תהיה רק צעד אחד במרתון לקראת שלום ובטחון אמיתיים.
קריאות השלום הנשמעות כאן בתגובות, באמת נוגעות ללב. מי שאינו מכיר את המציאות באזור עשוי לקבל את הרושם שכל מה שחסר לפתרון הסכסוך בין הערבים ליהודים זה שהיהודים יחזרו בתשובה מלאה (שמאלה כמובן), העולם ישליך את הציונים לכל הרוחות, אובאמה יתחבק עם אוסאמה ובאה גאולה לעולם.
הייתי שמח אם מישהו היה מצביע על שרשרת טוקבקים בערבית, בכל אתר ערבי או פלסטיני שהוא, שאפשר להסיק ממנה קצה קצהו של פרומיל אחוז מהאופטימיות האידילית השופעת כאן על גדותיה.