במאמרי הקודם כתבתי על שלילת ההתערבות והפלישה לארצות אחרות בשם זכויות אדם כביכול, שמביע יאן בריקמונט, באופן חד משמעי, בספרו אימפריאליזם הומניטרי. בריקמונט אינו מדבר על פולשים בעלמא. לגבי דידו, המעשים הללו מתחברים יחד למקור אחד, הלא היא המעצמה החזקה בעולם – ארה"ב.
בריקמונט כותב: "זו ארצות הברית על כוחה הצבאי המקיימת את העולם הבלתי צודק באופן קיצוני שבו אנו חיים. "ארה"ב, ולא עיראק או יוגוסלביה, היא הארץ שהכוחות המתקדמים בעולם מתעמתים אתה וימשיכו להתעמת אתה, עימות אחר עימות. כל הצלחה של ארה"ב במלחמה או בדיפלומטיה היא, לפחות בחלקה, נסיגה של הכוחות המתקדמים".
יש לומר, שבריקמונט מניח כאן רף גבוה מאוד לתנועות לזכויות אדם ולתנועות מחאה שונות. הרי בחוגי שמאל רחבים קביעה מעין זו נראית מוגזמת מאוד. לא פעם אתה שומע תמיהה של "שמאלנים" השואלים: "האם אמריקה אשמה בכול?" בארה"ב עצמה שואלים לא פעם בתמיהה – "למה הם שונאים אותנו?" ורואים בזה קנאה לשמה וטינה לדוד סם המיטיב. על כך בריקמונט מעיר בכתבו, שבמקום שישאלו מדוע שונאים "אותנו" מוטב שישאלו – מדוע שונאים את "המדיניות שלנו" – ואז יוכלו לחשוב מעט במה מדובר. ובסוגריים, גם אצלנו המצב דומה. במקום השאלה, "למה שונאים את ישראל?" יש לשאול: "מדוע שונאים את מעשיה של ישראל?"
בריקמונט מנסה לנווט את התנועות להגנה על זכויות אדם והמחאה לכיוון התוקף. הוא יוצא נגד הגישה של "נגד זה ונגד זה גם כן": "נגד בוש וגם נגד סדאם חוסיין" או "נגד נאטו וגם נגד מילוסוביץ’". והוא שואל: כלום מישהו יצא בשעתו "נגד ארה"ב וגם נגד וייטנאם"? או במלחמת העולם השניה – "נגד היטלר ונגד סטאלין"?
הרצון לרצות את כולם, לרכך את המחאה ולתת לכוח הגדול לעבור ולכבוש (את עיראק או את הבלקן), מחטיא את המטרה ולמעשה, הוא עוזר לחזק את התוקף.
כך למשל, הוא מבקר ארגונים לזכויות אדם כגון, Human Rights Watch ואמנסטי הבינלאומי, אשר בפרוץ מלחמת עיראק פירסמו קריאה תקיפה לכוחות הלוחמים (כינוי נייטרלי לתוקף ולנתקף גם יחד) לשמור על חוקי המלחמה. שום מילה על אי חוקיותה של הצתת המלחמה עצמה או, מה שהחוק הבינלאומי מכנה, "פשע עליון" מצד מי שפתחו במלחמה. בריקמונט ממשיך ואומר: ארגונים אלה כמו מציעים לאנסים להשתמש בקונדום, זה אולי טוב מלא כלום, אך לבסוף אפילו לא נעשה בהם שימוש. והוא חוזר: האידיאולוגיה של התערבות בשם זכויות אדם הייתה האמצעי המושלם להריסת תנועות שלום ותנועות אנטי-אימפריאליסטיות".
גם בישראל קיימת בקרב ארגוני זכויות אדם אמביוולנטיות ביחס להתערבותה של אמריקה ברחבי העולם. עדיין זכור לי כיצד בזמן חיבור עצומה נגד הפלישה לעיראק התנהלו בינינו וויכוחים סוערים בשאלה, מי אשם יותר, ארה"ב או סדאם חוסיין? עם זאת, יש לציין לטובה את ארגוני זכויות האדם הישראלים הממלאים תפקיד נהדר כאשר מדובר במחאה נגד הכיבוש הישראלי. בקרנות הרחובות בערים, בנעלין, בבילעין ובשייח ג’ראח הם מפגינים ללא מורך רוח ובהתמדה נגד הכיבוש. (אך, בעצם ארגונים אלה הם יותר ארגונים נגד הכיבוש ולמען השלום מאשר ארגוני זכויות אדם במובנם המצומצם).
בריקמונט הולך בעקבות הפובליציסט טוני יודט, שכינה את הליברלים שתמכו בתמימותם בהתערבות האמריקאית בעיראק למען כינון דמוקרטיה כביכול, ובכך סייעו לתעמולה האמריקאית, בכינוי "האידיוטים המועילים של בוש". כיום, יתכן שאפשר כבר לדבר על "האידיוטים המועילים של אובמה". כמה נאומים יפים שלו העבירו אותם על דעתם והם הפכו לחסידיו הנלהבים, וכך הצליחו להחליש את המחאה העולמית התקיפה שהיינו עדים לה בשנות בוש. כאילו יש הבדל ממשי בין מדיניות בוש לזו של אובמה. מי שמטיל ספק בכך שיצא וישאל את העיראקים, האפגנים והפלסטינים, ולאחרונה, אפילו חלק גדול מן האמריקאים.
פרס נובל לשלום
נאומו של אובמה בעת קבלת "פרס נובל לשלום" (מעשה אורווליאני כשלעצמו) הוא דוגמה אווילית במיוחד לנתינת במה לאימפריאליזם ההומניטרי שאותו מגנה בריקמונט. הנה עומד לו נשיא אמריקאי, שהחליט לאחרונה לשלוח עוד 30 אלף חיילים לאפגניסטן, צעד מלחמתי המוערך כאימוץ מלא של מדיניות בוש, ודווקא אז מוענק לו פרס השלום. זהו נשיא המחזיק צבא כיבוש בעיראק, נשיא שלאחרונה עוד העלה את התקציב הצבאי האמריקאי הדומה בגודלו לתקציבן הצבאי של כל מדינות העולם. נשיא המחזיק 700 בסיסי צבא ביותר מ-100 ארצות בעולם, המאיים חזור ושוב על איראן ("האופציה על השולחן"), מקבל את פרס נובל לשלום! ובנאומו הוא מסביר שיש מלחמות צודקות. אלו הן, כנראה, המלחמות בעיראק ובאפגניסטן, שלפיו נכפו על אמריקה, והן, כמובן, מתנהלות למען ההומניזם והדמוקרטיה. הנה הוא מזכיר לנו שהוא המפקד העליון של צבא ארה"ב, וכי הוא צריך להגן על ארצו. הארץ בעלת העליונות הצבאית המוחלטת בעולם (עובדה שהנצים הליברלים מזכירים לנו תמיד בהנאה מרובה) צריכה לאסור מלחמה מתוך פחד וכדי "להגן" על עצמה. אבל כזהו מנהגן של אימפריות. כבר הרומאים טענו, שכל מלחמותיהם היו מלחמות מגן וכך, תוך מלחמות הגנה בלתי פוסקות, הפכה רומא לאימפריה אדירה.
התמונה העגומה הזו באוסלו, שבה הוענק פרס נובל לשלום לוורלורד הגדול בעולם, היא גם תמונה אירופית מובהקת. שופטי הפרס הם אירופאים וגם הקהל המתמוגג והמוחא כפיים הינו ברובו כזה. אולם ראוי להזכיר שמוחאי הכפיים הללו מייצגים כ-80 אחוז מן ההוצאות הצבאיות בעולם (זהו, בערך, התקציב הצבאי של ארה"ב ובנות בריתה באירופה). והם שמטיפים, בעיקר לעולם השלישי, על שלום ועל זכויות אדם.
וכבר נמצאים גם "אידיוטים מועילים" חדשים של אובמה, והפעם הם העיתונאים בעולם המערבי, הנפעמים עכשיו מן ה"ריאליזם" בנאומו של אובמה. הם מסבירים שאובמה מבין שאי אפשר להגיע לעולם אידיאלי ומסתפקים בעולם הריאלי של המלחמות ה"צודקות" של אובמה בעיראק ובאפגניסטן, בהכנות למלחמה נגד איראן, ולריאליזם של הכיבוש הישראלי והמצור על רצועת עזה.
כאשר בריקמונט מדגיש את התפקיד המרכזי שאמריקה ממלאת בהפרות של זכויות אדם ברחבי העולם במלחמותיה הגדולות והקטנות, הוא מנסה להסביר זאת גם לרבים וטובים בתנועות לזכויות אדם בעולם ואצלנו. ביניהם נמצאים לא מעטים (בשום אופן לא כולם או רובם) התולים את תקוותיהם דווקא בארה"ב הזאת. כאשר נבחר אובמה לנשיאות, הם נעשו אופטימיים. האופוריה לא ידעה גבול. ואילו עתה הם נאנחים ושואלים-מקווים, מתי כבר יתעשת אובמה ויכפה על ישראל נסיגה מן השטחים.
הסיבה לכך היא, שבעצם הם רואים את ארה"ב ואת משטרה כדוגמה לשאיפות של התנועות לזכויות אדם. ארה"ב משמשת להם דוגמה לשמירת על זכויות אזרח: בחירות אחת לארבע שנים, עיתונות חופשית, שוק חופשי. לזכויות אלו הם מייחלים. ניתוח חברתי של ארה"ב ומשטרה אינו מעניינם כי המושגים קפיטליזם ויותר מזה – אימפריאליזם – אינם מתחומי עניינם. הם דוחים בשתי ידיים גישה "אנטי–אמריקאית". הם גם תופסים את עניין זכויות האזרח כתרבות אירופית העומדת כנגד תרבות המזרח ה"פרימיטיבית".
קודם האוכל אחר כך המוסר
בריקמונט אינו עושה הנחות למערב: לא הייתה שום אידיליה, הוא כותב, ביצירת מדינות הלאום האירופיות או של ארה"ב. מלחמות, השמדה של אוכלוסיות ילידיות, רדיפה ללא רחם של כוחות צנטריפוגליים מבפנים. בריקמונט ממשיך ואומר: אילו הרוסים היו מעוללים לצ’צ’נים מה שהאמריקאים עוללו לאינדיאנים לא היה כיום סכסוך עם צ’צ’ניה. היא לא הייתה קיימת. הוא אינו תומך בהתנהגות הרוסים בצ’צ’ניה, אך הוא מציע לאנשי המערב להפגין מעט יותר צניעות כאשר הם מדברים על סכסוך זה או על סכסוכים אחרים.
והוא מוסיף כי לו סין או יוגוסלביה היו נהנות מתקופה ארוכה של התפתחות כלכלית והיו מגיעות לרמתו הכלכלית של המערב, יתכן מאוד שטיבט וקוסובו היו דומות כיום במצבן לווילס בבריטניה, חבל ברטאן בצרפת, לבסקים בספרד ולקורסיקה.
בעיני בריקמונט רחוקה גם התפתחותה של סין כיום מלהיות אידיאלית. הוא מדמה אותה לאנגליה בזמנו של דיקנס. את המערב המגנה את סין הוא שואל, למה מצפים מן הסינים? האם קולוניזציה שלנו? (כמו שאנגליה נהגה בשעתה?) מה רוצה המערב מן העולם השלישי? שואל בריקמונט. האם הוא מצפה להתפתחות כמו זו של המערב כלומר, מלחמות עקובות דם ביניהן, מלחמות דת ואזרחים בתוכן, חוסר דמוקרטיה ובוודאי התעלמות מזכויות אדם כפי שאנו מכירים כיום? או אולי דורש מהם המערב לוותר על המסע הקשה של התפתחות כלכלית אל רמת חיים גבוהה יותר. כלומר, שימשיכו לרעוב ובלבד שישמרו על עקרונות נעלים שאירופה ואמריקה בתנאים דומים אלה מעולם לא שמרו?
האם המערב מוכן לוותר על רמת חייו לטובת הארצות המתפתחות? (רק השבוע בוועידת האקלים שהיתה בקופנהגן למדנו שהמערב אינו חולם לעשות זאת).
בריקמונט מסתייג גם מעמדת המערב כלפי ברית המועצות. עמדת ברה"מ בתקופת המלחמה הקרה היתה, לדעתו, הגנתית בעיקרה. הוא אינו מקבל את השיח המערבי המקובל, המבקש לראות בסטאליניזם לא יותר מתוצאה פנימית של המשטר. לדעתו, איש אינו יכול לחזות מה היה קורה בברה"מ אלמלא היא נולדה מתוך זוועותיה של מלחמת האזרחים והייתה מחוייבת להשיג בתוך עשור את המערב, הן מבחינה כלכלית והן מבחינה צבאית, לנוכח הסכנה הנאצית. לפיכך, הוא מבקר את עמדת הטרוצקיסטים, האנרכיסטים ורוב המפלגות הקומוניסטיות, המתחרים כיום זה בזה בהוקעת הסטאליניזם, בלי להתייחס לכך שהוא היה, במידה רבה, תגובה לאיומים ולהתקפות מבחוץ. לדעתו, התנהגות זו הינה התקפלות בפני האימפריאליזם.
כשלון הסוציאליזם המדעי, טוען בריקמונט, הוביל אנשים רבים בשמאל בחזרה לסוציאליזם אוטופי. בנקיטת עמדה של טהרנות מוסרית, אוניברסלית, אבסולוטית ומיידית המולידה אי התערבות פוליטית כדי שלא יואשמו, חלילה, בתמיכה בסטאלין או בפול פוט. יש לזכור, מטעים בריקמונט, שבכל פוליטיקה יעילה יש גם צדדים אפלים וכי לא פעם יש להגן על הרע במיעוטו כנגד הגמוניה אמריקנית.
ספרו של בריקמונט הוא ספר של אדם רדיקלי אמיתי, שאינו חושש לשאול גם את השאלות הקשות ביותר ואינו מסתפק באמירות מקובלות וסתמיות. הוא גם אינו חוסך את שבט ביקורתו מן השמאל. יש להניח, שחלק מדעותיו יעוררו ויכוח בין אנשי שמאל. אך נראה, שהגיע הזמן לעורר מחדש שאלות שנקברו מתחת למסך הכבד של הדעות המקובלות.
תקצר היריעה כאן למסירת שלל הרעיונות המובעים בספר החשוב הזה. אהבתי במיוחד את האופן שבו רואה בריקמונט את המערב האימפריאלי-מתנשא דרך עיני העולם השלישי. בכך הוא הלך בדרכיהם של פאנון, לינדקוויסט, טריק עלי, וישי פראשאד ועוד רבים.
פעם שאלו את גנדי מה דעתו על הציוויליזציה המערבית והוא ענה: זה רעיון מצוין.
Bricmont Jean. Humanitarian Imperialism – (Using Human Rights to Sell War); Monthly Review Books; New York, 2006.
ובעיקר מאתגרת.
אמנם חלק מפעולותיו של סטלין נבעו מצרכים חיצוניים, אבל מה בין זה לבין הגולאגים,משפטי מוסקבה,הרציחות?
איך אפשר לבנות סוציאליזם כשרק שכבה קטנה של בירוקרטים מעורבת בעניין ושאר העם נתון תחת דיכוי. אין כאן כבר קשר לסוציאליזם, שמהווה רק סיסמה עבור הבירוקרטיה. הרי תיעוש וחימוש אפשר לעשות גם בלי כל הטרור. במיוחד שהטרור החליש את הצבא. מה גם שתוכנית החומש התחילה לפני עליית הנאצים לשלטון.
בשנות ה-30 לא הייתה שום סיבה נראית לעין לסוציאליסטים להגן על המשטר בבריה"מ, שהפך לקפיטליזם ממלכתי ורצחני שלעובדים יש בו פחות חופש ויכולת השפעה ממדינות המערב.
"הן שופטי הפרס הם אירופאים וגם הקהל המתמוגג ומוחא כפיים הינו ברובו כזה", מלין שמואל אמיר -ובצדק רב!- על הענקת פרס נובל לשלום לבאראק חוסיין אובאמה.
ברצוני להזכיר לשמואל אמיר שהיה זה בדיוק אותו קהל עצמו שהתמוגג ומחא כפיים כשהוענק פרס נובל לשלום ליאסר ערפאת.
וגם השופטים היו אירופאים.
נשאלת השאלה -ואני מפנה אותה הן לאנשי השמאל העיקבי והן לכותב המאמר: אם מצא פסול בהענקת פרס נובל לשלום לאובאמה, האם מצא פסול בהענקת פרס נובל לשלום לערפאת או שמא האחד ראוי לפרס והשני לא זכאי לו?
איזה מהם?
קודם שבריקמונט יסביר מה ארה"ב מחפשת
במדינה מחורבנת כמו אפגניסטן ?
גם ההתערבות בעירק נעשתה על סמך הערכה
שהעם יקבל את האמריקאים ככוח משחרר
ואכן 80% מהעם העירקי משתפים פעולה עם האמריקאים
הפלישה האמריקאית התקבלה בברכה על ידי הכורדים ועל ידי השיעים
ארה"ב משקיעה 50 מליארד דולר בחודש בעירק
משום שהדיקטטורה של סאדם לא בנתה כלום
האמריקאים נאלצו לבנות את כל התשתיות של חשמל מים והפקת הנפט מחדש
אכן בארה"ב יש הרבה רוע אבל יש גם הרבה טוב
להתעלם מהטוב ולהתרכז רק ברוע זו רשעות
ללא המדע האמריקאי לא היתה לנו רפואה ולא מחשבים ולא אינטרנט ולא טיסות חלל ולא חקלאות מודרנית ולא סרטים והוליבוד ועוד
ועוד
מזמן לא הסכמתי כל כך עם מאמר כלשהו.
אכן זו עמדה מאד אמיצה, להאשים בכל את מדיניות ארה"ב. מעולם לא שמענו אף אחד מציג את העמדה הזו – חוץ מברה"מ, קאסטרו, צ’אבס, ורוב תנועות השמאל החדש מאז שנות השישים.
במקום להתווכח עם טענותיהם השטחיות של בריקמונט ואמיר, אספר סיפור:
היה הייתה מדינה בשם וייטנאם, שחציה היה תחת כיבוש ארה"ב. לאחר מאבק עקוב מדם, תוך תמיכה בינלאומית רחבה, ותוך מרידות רבות מתוך ארה"ב עצמה, השתחררה וייטנאם מן העריץ האמריקאי, והתאחדה תחת שלטון קומוניסטי נאור, בתמיכתה של ברית המועצות המתקדמת. תוך שנים מספר וייטנאם פלשה לקמבודיה שכנתה, הפכה את לאוס למדינת לווין, ורק לאחר שסין ביצעה בה פלישה קצרה והרגה עשרות אלפים מאזרחיה, חזר סוג של שקט לאיזור, כשחיילים וייטנמים כובשים את קמבודיה למשך עשור נוסף. מוסר ההשכל? התוצאה המתבקשת של מדיניות "אנטי-אימפריאליסטית", שמשמעותה התנגדות למדיניות ארה"ב בלבד, היא המשך האלימות וההרג.
ההתייחסות בסוף המאמר למדינות הקומוניסטיות ולעולם השלישי – ומכאן גם זו של בריקמונט – פגומה מיסודה.
קודם כל, אנכרוניזם משעשע : "אילו הרוסים היו מעוללים לצ’צ’נים מה שהאמריקאים עוללו לאינדיאנים לא היה כיום סכסוך עם צ’צ’ניה. היא לא הייתה קיימת". אולי זה נכון, אבל באותה מידה נכון לומר שאילו הצ’צ’נים היו מתקוממים במאה ה-19 נגד רוסיה (מול שלטון צאריסטי, קומוניסטי או דמוקרטי) לא היו היום "שמורות צ’צ’ניות" כמו שמורות האינדיאנים, מכיוון שהצ’צ’נים היו מושמדים עד האחרון שבהם.
אחר כך להנחה כאילו משטר טוטאליטרי נחוץ לשם השגת התפתחות כלכלית מהירה – מה שהוכח כלא נכון במדינות כמו סקנדינוויה ודרום-מזרח אסיה.
ונכון אולי שמדיניות החוץ של הקומוניזם היתה די הגנתית, אבל, וכאן מגיע הרוע מכל – הטענה כאילו הסטאליניזם נוצר מתוך מלחמת האזרחים ברוסיה; באותה מידה אפשר לומר שהנאציזם נוצר מתוך התבוסה הגרמנית במלחמת העולם הראשונה. כבר אמר מי שאמר, שבראייה רחבה מספיק אפשר להצדיק כל דבר.
חבל שהמחבר מעבר לים וחסידו הנלהב במקומותינו לא מסבירים לנו איך ולמה הסוציאליזם ה’מדעי’ נכשל – במקום לעמוד על הראש ולספר לנו איך נראה העולם מנקודת התצפית המעניינת הזאת. העיקר שמיכאל שרון ויובל הלפרין משמיעים תרועות הסכמה.
מתוך הציטוטים של בריקמונד אהבתי במיוחד את המשפט "לא פעם יש להגן על הרע במיעוטו כנגד הגמוניה אמריקנית".
אז מה אם הרע במיעוטו הוא גולאגים בסיביר, מחנות "חינוך מחדש" בסין, דיקטטורה מפלצתית בעיראק ומשטר דיכוי פונדומנטליסטי חשוך באפגניסטאן? העיקר שיש את מי להאשים בכל צרות העולם (האמריקאים ורוכבי האופניים כמובן).
חבל שכליל החורש האפולוגטיקן לא מזכיר שויאטנם פלשה לקמבודיה על מנת לעצור טבח נוראי שהתחולל שם, אשר בשיאו נרצחו אלפי אנשים- גברים, נשים וטף ללא רחם, על ידי שלטון שאפשר להגדירו בקלות כאחד הנוראים בהיסטוריה האנושית.
חבל.
בדרך כלל כשקוראים לאדם אפולוגטיקן, טורחים לציין בפשעיו של מי בדיוק הוא מנסה להמעיט. ובכן? סנגור של מי אני כאן? של ארה"ב האחראית לטבח במאי לאי? של סין שתמכה בחמר רוג’? של ברה"מ שעודדה את וייטנאם להלחם בקמבודיה, ואז נסוגה ונטשה אותה לגורלה כשהסינים החליטו להתערב באופן אישי?
וייטנאם פלשה לקמבודיה בגלל סכסוכי שטחים בדלטת המקונג, ובגלל תמיכתה של ברה"מ במהלך, ולא מכל סיבה אחרת. קשה לי להאמין שאותו ארגון שחרור לאומי שהיה אחראי לטבח בהואה באמת סלד כל-כך מהזוועות של פול-פוט. אבל ל"אנטי-אימפריאליסטים" קל להניח הנחות כאלה, כי כל מי שהתנגד לאמריקאים הרי שהוא אוטומטית מלאך שהשכינה בלבו.
ה"אנטי-אימפריאליזם" שמוצג במאמר הזה, המגביל עצמו להתנגדות למדיניות ארה"ב בלבד, חוטא לאמת, חוטא להבנה בסיסית של מהותן הנבזית של כל המדינות, חוטא לקורבנות הפשעים שבוצעו ומבוצעים בידי לא-אמריקאים, וחוטא לכל אפשרות לפעול לעולם טוב יותר. הוא זה שמהווה אפולוגטיקה, לטובת כל אחד שאינו מקורב לארה"ב, ותוקפו "הרדיקלי" יפוג תוך מספר עשורים, כאשר ארה"ב תפסיק להיות המעצמה המובילה.
שהתעמתו עם ארה"ב? או, כנאמר במאמר:
"ארה"ב, ולא עיראק או יוגוסלביה, היא הארץ שהכוחות המתקדמים בעולם מתעמתים אתה וימשיכו להתעמת אתה, עימות אחר עימות."
האימפריאליזם הוויטנאמי בקמבודיה השתייך לפי דבריך לקטגוריה של ‘האימפריאליזם ההומניטרי’. לקטגוריה הזאת משתייכים גם האימפריאליזם הסיני שפלש לטיבט כדי להביא את האור לעמלים הטיבטים המדוכאים ע"י הפיאודלים החשוכים והאימפריאליזם הצפון-קוריאני שפלש לדרומה כדי לשחרר את מעמד הפועלים המדוכא משלטון הקפיטליזם החזירי בסיאול, משרתו הנרצע של הדוד סם. וגם האימפריאליזם הסובייטי שפלש להונגריה, לצ’כוסלובקיה ולאפגניסטאן היה הומניטרי וגם האימפריאליזם הסיני שפלש לווייטנאם שפלשה לקמבודיה… כמו בסיפור חד גדיא.
אמור לי איזה אימפריאליזם הומניטרי אתה בוחר ואומר לך מי אתה.
הידיעות אודות תקופת סטלין מלאות בתעמולה. אך יש להבין: זו תקופה שמאפיינה העיקרי: תכליתיות. זאת בתעוש, יעול, הפיכת חברה אגאררית נכשלת למעצמה תעשייתית, מדעית וצבאית אדירה המסוגלת להתמודד באופן מבודד כנגד כל העולם (סוציאליזם בארץ אחת).
בנסותי להבין את פשר משפטי מוסקווה והטהורים, אני מסתייע בספריו של מיכאיל בולגקוב מתקופת לנין (וגם מדוסטוייבסקי – "שדים"- מהם עולה שמנגנון המפלגה והפונקציונרים היה מלא עוד מתקופת טרום המהפכה בהמוני טיפוסים בוהמייניים רופסים וביריוני תרבות דקדנטיים, ושאר אוכלי חינם, מאלה הניראים גם בחוגי כמו שמאל דקדנטיים בישראל, יושבי בתי קפה ושואפי שכטות ושרלטנים בטלנים רבים. חלקם היו אינטלקטואלים תלושים, מבריקים כביכול, שכוחם בסופיסטיקה, ואיתם אי אפשר לעשות דבר, אך הם גם היפריעו וטירפדו, בשאיפתם לכוח.
הסטליניזם הוא תכליתיות. המפריעים ואוכלי החינם בעמדות המפתח – טוהרו.
עולים מרוסיה כיום מספרים על סביהם מתקופת סטלין, ועולה תמונה של תנופת תעוש אדירה בכל אתר ואתר, מהאורל עד ערי הוולגה.
התכליתיות הזאת,נוצקה אצל העם הרוסי, כשהאקדמאים לומדים מקצועות הנדסה מורכבים, מדעי הטבע, כמעט רק זאת, במקום לימודי מקצועות חסרי ערך כמקובל בישראל למשל. התכליתיות מתבטאת בטיפוח כשרונות: טיפחו רק כשרונות אמיתיים בכל תחום, בשחמט, בלט, תאטרון, אמנויות פלסטיות, במדעים. זה ניגוד בוטה למגמה המערבית הדקדנטית להריע בתופים לכל ילד מדובלל הלש עוגת בוץ, ולהציגו כפסגת היצירתיות, נוסח אריקה לנדאו…
אולי סטלין קיבל למעשה את ביקורתו של טרוצקי על הפקידות, אך באופן ממוקד – פקידים מועלים וסורחים נורו מייד. וכך, בריה"מ של סטלין הישכילה לנצח את המעצמה הצבאית החזקה באירופה, גרמנייה, כנראה שהמרשל ז’וקוב ודומיו בכ"ז היו עדיפים מבחינה מהותית על אנשים כטוכצ’בסקי.
בכל חברה קיימים אנשים מפריעים ובעייתיים במאות אלפים, הניזונים מציויליזצייה מסודרת המאכילה אותם, ואין לדעת מהם הקריטריונים ששימשו להרחקה לגולגים, אך העובדה היא שטיב כוח האדם הסובייטי לא ניפגע, אלא אולי השתפר.
וכך, בריה"מ של סטלין הישכילה לנצח את המעצמה הצבאית החזקה באירופה, גרמנייה, כנראה שהמרשל ז’וקוב ודומיו בכ"ז היו עדיפים מבחינה מהותית על אנשים כמרשל טוכצ’בסקי.
בכל חברה קיימים אנשים מפריעים ובעייתיים במאות אלפים, הניזונים מציויליזצייה מסודרת המאכילה אותם, ואין לדעת מהם הקריטריונים ששימשו להרחקה לגולאגים, אך העובדה היא שטיב כוח האדם הסובייטי לא ניפגע, אלא אולי השתפר.
אם הישראלים היו מעוללים לפלסטינים מה שאמריקאים עוללי לאינדיאנים, מה שהרוסים עוללו לאפגנים, מה שהבריטים עוללו להודים, מה שהצרפתים עוללו לאלג’יראים, מה שהסודאנים מעוללים לסודאנים, מה שהעיראקים עוללו לכורדים, מה שהירדנים עוללו לפלסטינים, אולי באמת כדאי להפגין מעט יותר צניעות כאשר מדברים על הכיבוש הישראלי בשטחים. או על הסכסוך הערבי-ישראלי בכלל.
שמואל אמיר מעלה על נס את העקרון של בריקמונט לפיו "לא פעם יש להגן על הרע במיעוטו".
הדבר מקובל עלי. לכן, על אף שאני מפקפק בתבונת שליחת 30 אלף חיילים אמריקאים לאפגניסטן, אני מעדיף את אובמה על הטליבן.
אין כאן שאלה של שילטון לא ליברלי, אלא של עניין הנוגע לתוכן השילטוני. לאחר דומיננטיות דתית איסלאמית לא סבירה דומיננטיות של הסוציאליזם.
האיסלאם לכשעצמו, מוכוון לצדק חברתי. כך, המהפכה האיראנית הפיצה צדק חברתי. הטליבאן שונה מהמהפיכה האיסלאמית, בכך שזאת כנופייה עריצה וחסרת אחריות חברתית של סוחרי סמים. בטורקייה החילונית בנקודה זאת, בניגוד – תתכן תפנית המתפצלת או סוציאליזם איסלאמי, או סוציאליזם חילוני.
באמריקה הלטינית העניין שונה לחלוטין, הכנסיה מילאה עד היום תפקיד רגרסיבי בעייתי, בעמדה לימין הפשיזם ונגד הצדק החברתי, כמו בזמן המהפך של פרנקו בספרד. לפני שנה הדבר השתנה לחלוטין, כאשר האפיפיור בנדיקטוס הגדיר רשימה חדשה של mortal sins, והפגיעה בצדק החברתי היא בראש הרשימה.
השאלה היא לא אובאמה או טליבאן,
השאלה היא היכן באמת הניגוד המהותי.
בין ארה"ב לטליבאן אין ניגוד מהותי, כי בעולם החד הקוטבי שהממשל האמריקני חלם עליו מתחילת שנות ה-90, עליית משטרים אנטי-ליברליים מכל סוג שהוא מחויבית המציאות.
ארה"ב מעוניינת להשיב לאיראן שלטון דומה לזה של השאה, והיות ומשטר השאה והתבטלותו כלפי האימפריאליזם (בעיקר לאחר הפלת מוצאדק) הוא התשתית שממנו צמחה הרפובליקה האסלאמית –
הרי שהפלישות והסנקציות האמריקניות רוצות בסך הכול להחזיר את איראן ואפגניסטאן למצב שממנו שוב תפרוץ מחאה, כי במשטרים כגון אלה המושגים "דמוקרטיה" ו"מערב" יזוהו עם פערי הכנסה עצומים ועם שליטה זרה בפועל.
יציבותה של ההגמוניה של הקפיטליזם המערבי הליבראלי אינה בעיה שלנו.
להפך, הקשיים החדשים שהוא נתקל בהם פותחים אפשרויות לעלייתם מחדש של כוחות סוציאליסטיים מכל סוג שהוא.
אין לי שום עניין לראות את ארצות הברית מתפנה "לעשות סדר" באמריקה הלטינית, למשל.
(בעקבות דברי ספירו). ואוסיף כי מלחמות היו משחר ההיסטוריה. הטליבאן שולט על נתיבי סמים וגידולי סמים וסחר סמים בקנה מידה עצום. הגורמים התומכים בטליבן הם גורמים המציפים את המערב בסמים, ומפיצים על סביבם עריצות קשה, התעמרות בנשים ועבדות למעשה.
מלחמה היא גם הדרך היחידה לפעמים להדביר גורמי רשע כבדים.
לחיים ו.
בתגובותי במאמר של חיים ברעם רשמתי כי מתחזקת בי התחושה שמדובר על טירוף.
אם זה נשמע כהתלוצצות הנה באה תגובתך כדי להוסיף תמיכה לטענתי.
אתה בא לזוועת הכיבוש הישראלי ומוציא זוג "מאזניים" ומתחיל לשחק בהן בהשוואות דוחות של מוות ואכזריות כדי לנקות את מצפונך. מה אתה? עד מומחה להגנת הכיבוש?
מומחה לעינויים? בעל תואר בצער אנושי?
עשרות שנות היאוש, הכליאה, העינויים, האימלול היומימי, הרג, נישול, גזל, הריסת בתים, חיסולים באמצעים שונים, הרעבות, מחסומים, רמיסת כבוד האדם, התעלמות מזכויות אנוש, אי הכרה בקיומם, הטלת שלטון צבאי אלים בהם, הגבלות תנועה, רפואה, חינוך, התקפות רצח מן האוויר היבשה והים, וגירוש. כל האכזריות האינסופית הזאת והטיהורים האתניים האלה, במשך עשרות שנים, כל זה לא מותיר בך רושם וזעזוע ובושה. את כל זה אתה אינך רואה.
אדוני, לפי תגובתך אני טוען שכל אדם סביר שמכיר את הנושא יקבל בחילה מרמת הטמטום והרשעות שביטאת ומן הראוי שגם יטיל ספק במצב הנפשי שמאפשר זאת.
לכותב האנגלי,
קראת את המאמר של אמיר?
אני הרי פירפרזתי פסקה מהטקסט. לא הוצאתי מההקשר, להיפך, בריקמונט כתב על זוועות מלפני מאות שנים, אני בעיקר התמקדתי באירועים מההסטוריה הקרובה ואפילו ההווה.
הסכסוך הישראלי פלסטיני הוא מינורי, במניין ההרוגים, בגודל שטח המריבה, במידת האלימות המופעלת בו(מהצד הישראלי יש לציין, הצד הפלסטיני לא הראה שום מגבלות על שימוש באלימות). אם אתה חושב אחרת, נא להראות איפה אני טועה יותר ולהתפייט על אישיותי פחות פחות.
ליוב הלפרין,
הזכרת את איראןשל השאח.בשעתו התנגדתי לשלטון השאח כי הוא היה משטר עריץ, דיכא חרויות אדם וירה על מפגינים.
במקומו בא שלטון פונדמנטליסטי, עריץ אף הוא, המדכא זכויות אדם ויורה על מפגינים. שני המשטרים מבוססים על כלכלה קפיטליסטית, ובשניהם זכויות עובדים נרמסות.
על פי עקרון הרע במיעוטו, במי אתה בוחר בשלטון חמנאי ואחמדינג’אד או בשלטון השאח? תשובה "באף אחד" לא תתקבל, כי היא פוצעת את עקרון הרע במיעוטו. לי יש תשובה, אותה אתן לאחר שאקרא את שלך.
אין כל בחירה בין השאה לחומייני/חמאנאי,
הבררה האמיתית הייתה ועודנה בין השאה למוצאדק.
השאה בלי מוצאדק הוליד את חומייני ויעשה זאת שוב ושוב ושוב. אי אפשר "לבחור" בין א’ ל-ב’ אם א’ הוא תנאי הכרחי וכמעט מספיק ל-ב’.
אני לא בוחר בעקרון הרע במיעוטו, אלא בעקרון החוליה החלשה והחוליה החזקה.
אם רוצים שינוי כלשהו בקנה מידה עולמי, צריך לשאוף להחלשת אבן הראשה של המערכת הגלובלית, שהיא ארצות הברית.
נדמה לי שתוכל להבין את חוסר התוחלת בשאלתך אם תישאל על ידי אחד ממגיבי הקונצנזוס אם אתה מעדיף את הפת"ח או את החמ"ס.
כששואלים אותי את השאלה הזאת אני עונה שאני נגד הכיבוש הזר. נקודה.
אין ליובל דרך להחליש את ארה"ב. אין מעצמה נגדית, ואילו סין היכריזה שאין לה מדיניות הגמונית. ארה"ב אילו רצתה, היתה עושה מזמן סדר בדרום אמריקה, אלא שהתערבותה שם מינורית מאז נטשה את מדיניות "המקל הגדול" בתקופת קיסינג’ר. המאבק כיום אינו כוחני ואקסוגני (מוחצן) אלא חברתי, עקרוני ואנדוגני.
המאבק הוא בנושא הצדק החברתי, תנאי קיום טובים והצבת פרדיגמות מופת: חברות משופרות יותר מול משופרות פחות. שהרי למה ארה"ב אינה פולשת למדינות סקנדינבייה?
אין היא יכולה לנהוג כביריון, ללא קונסנזוס רחב. הקהילה הבינ"ל אימצה קודים ערכיים. ועל כך בדיוק ניטשת מלחמת התעמולה.
מלחמת האור מול החושך היחסי. מה שנכון וצודק יותר – ינצח.
הרפובליקה האיסלאמית תהעלתה שכר המינימום, החזירה את המפלגות לפרלמנט, ביצעה רפורמות אגארריות, והילאימה את הנפט האיראני מהחברות הזרות. בימי אחמדינאג’ד היפסיקו לשפוט ולהרוג הומוסקסואלים. אשר לקפיטליזם, אין כיום השקעות זרות באירן. ספירו הוטעה על ידי ססמאות תעמולה. יש לבדוק את העובדות. ההתערבות בשם ההומניזם ניזונה מתעמולת כזב כוולנית לעיתים קרובות.
אני חוזר, יש לבדוק את העובדות הן לגבי המהפכה האיסלאמית (הטובה) והן לגבי הטאליבן (הרע) ואין לשימם בסל אחד.
אין תחליף לחקר העובדות הספציפיות בכל אתר ואתר. פעיל זכויות אדם אפקטיבי ולא קלישאי צריך להיות מעט גם בעל חושים של ג’ורנליסט פרוע החוקר במקומות אקזוטיים, שאינו יושב במערכת ממוזגת אויר. אין גבול לממצאים המסעירים באמת, אז, והאמת מרה יותר ומעניינת הרבה יותר מססמאות ממוסדות.
מ.
לחיים ו.
בריקמונט בכלל אינו כותב על סכסוכים אלא על אימפריאליזם. הוא אף אינו מנתח אותם כשלעצמם משום בחינה, אלא מן הזוית האימפריאליסטית – במיוחד זו האמריקאית. כך היא התרשמותי.
ההקשר של הפסקה ההיא הוא שהשמדה טוטאלית היא סופית. ואילו השמדה שאינה טוטאלית משאירה פצעים מדממים לתוך העתיד.
אני מתרשם שהסכסוך הספציפי שלנו בכלל לא רלוונטי לספר הזה (וחוץ מזה השמדה טוטאלית של הערבים ע"י היהודים אינה אפשרית (מטעמים טכניים) ולכן כך או כך הסכסוך הישראלי-ערבי לא ממש מתקשר למאמר כפי שאתה מנסה לטעון.
אבל הנה אתה דווקא מוצא פה מציאה גדולה.
אתה נדבק משום מה ל"גודל" של זוועה.
כאילו שהמאמר עוסק בזוועות ו"גודלן" היחסי.
מה כאן בכלל הנקודה שלך?….
מלבד לחפש אי אילו מושגים ברי-מדידה כדי להעמיד זוועה אחת במעמד שונה מזוועה אחרת ולהוציא את היהודים יחסית "בזול" בהשוואה למעשי קטל אחרים. או לגרום לאמריקאי שיעיז לבקר את פשעי הכיבוש "להצטנע" כי לארצו יש עבר זוועתי שאינו "מינורי".
מזה נגרם לך סיפוק?
גדעון, אתה ירושלמי, נכון?
למי הצבעת, לאיתוללה פורוש או לשאח ברקת?
ברשותכם אשאל שאלה את הפרו איסלמיים המגינים בלהט על משטר האייטולות:
לשיטתכם, ההגמוניה האמריקנית בתום מלחמת העולם בשניה נגרמה בשל התערבות צבאית בעלת אופי אימפריאליסטי תוקפני שגרם למאות אלפי קורבות בקרב הפרולטריון הגרמני.
אולי רצוי היה יותר -וזאת על פי השקפתכם -שארצות הברית הייתה נמנעת ממשלוח של מיליוני חיילים ליבשת אירופה?
ככלות הכל -שוב לשיטתכם כמובן -האויב של אוייבי הוא ידידי ועל כן בהכרח צריך היה לתמוך בלהט בכוחות המהפכניים הגרמנים נלוחמים באימפריאליזמוס הבריטי והאמריקני (המונע על ידי היהדות הבינלאומית וחוגי הוול סטריט…)
כמה משמח היה לו יכולתי לגור בעולמו של מיכאל שרון. הותיקן הכריז כי אי-הצדק החברתי הוא חטא יסודי – ובאופן פלא הכנסיה הקתולית הפכה מריאקציונרית למתקדמת. סין הכריזה כי אין בדעתה להקים הגמוניה – ובמחי מילה היא אינה אימפריאליסטית.
אך לצערי עלי לבשר לו בשורה מרה, שאולי הצליח לחמוק ממנה במהלך חייו: פוליטיקאים, ובמיוחד נציגי מדינות, נוטים לפעמים שלא לומר אמת.
שמאלנים בארה"ב (כמו למשל הטרוצקיסטים והאנרכיסטים) הצנגדו לגיוס לצבא האמריקאי ה’אימפריאליסטי’ וניסו לארגן שביתות ומהומות כדי לפגוע ב’בורגנות האמריקאית’ ולעודד את ה’מהפכה’ בארה"ב. האימפריאליזם האמריקאי הגיב במאסר המסיתים המהפכניים ובהושבתם בכלא (למשל מנהיג הטרוצקיסטים קאנון).
הם אמנם לא תמכו ישירות בהיטלר, אבל אובייקטיבית סייעו למכונת המלחמה הנאצית.
בלי קודים אנטי אימפריאליסטים חוזרים אל הקלישאות של המיינסרים. "אמריקה נוהגת בהתאם לקונסנוס רחב" (שטות גמורה, ראה עיראק ואפגניסטן) "המאבק היום כבר לא כוחני", "הכול יחסי אין צדק". כפי שכתוב במאמר: הרף שהעמיד בריקמונט גבוה מדי עבור שרון.
בריקמונט אינו אנטי-אימפריאליסט. כמו רוב ככל אלה המתקראים "אנטי-אימפריאליסטים", הוא נגד האימפריאליזם כשמדובר בזה האמריקאי בלבד, ולכן הוא משרת את האימפריאליזם של כל גוף אחר, כל עוד הוא מתנגד לזה האמריקאי. עוד כמה עשורים האימפריאליזם השולט יהיה כנראה הסיני, ואז הניתוח ה"רדיקלי" שלו יהיה חסר ערך לחלוטין, כמו זה של "אנטי-כדורגלן" שתומך בכל מי שהתנגד למנצ’סטר יונייטד.
למה אנשים עונים\מתייחסים למ.ש. בכלל?
האמנם מ.ש. כתב "הכל יחסי, אין צדק" או משהו בדומה לכך?
זאת שנאה איומה ומקנאת של טפילים קיומיים ל-מ.ש. – אדם יצרני מאד ויוצר אפקטיבי, שדבריו חזקים, אמיתיים, ולעולם חדשניים ונותני חיים.
שנאת המים הטפלים העומדים ומבאישים במקום אחד בביצה עכורה, למים האיתנים, הזורמים בחיוניות רעננה, תוך התזת טיפות ניפלאות.
למגיב מ. שמעלה על נס את משטר האימים של אחמדינג’אד, מצורפת דוגמית ממידע על המצרחש שם:
International Labour Solidarity Committee of the
Worker-communist Party of Iran
Iran: workers defy ban to celebrate May Day;
10 arrested
Workers in a number of cities in Iran held, or attempted to hold, May Day rallies despite a heavy clampdown by the government. Rallies were held in the western cities of Sanandaj, Kermanshah and Saqez. However, the planned rally in the industrial zone of Asalooye was broken up when the security forces moved in to arrest the organisers and remove placards. Those arrested include Javanmir Moradi and Taha Azadi, from the leadership of the newly formed Free Union of Iranian Workers.
Ahead of May Day, the authorities turned down numerous applications for permits to hold rallies, and on 23 April arrested Sheis Amani, the head of the National Union of Dismissed and Unemployed Workers. Amani is still in detention.
Over 100 workers attended a rally in Sanandaj called by the Free Union of Iranian Workers. The event had to be held in the outskirts of the city as the authorities had refused to grant permits for rallies in downtown Sanandaj. A resolution, outlining workers major demands, including release of jailed workers, was passed amid continuous claps by the crowd. However, after the ceremony, the security forces arrested seven workers, who have been named as:
Salah Zamani
Shiva Kheir Abadi
Abdollah Najjar
Ghaaleb Hosseini
Ali Hosseini
Bahaoddin Sadooghi
Susan Raazani
Details of the events and the situation of those arrested will follow in our next update.
ליובל,
לאור תגובתך כי "מזמן לא הסכמתי כל כך עם מאמר כלשהו", הנחתי כי אתה מסכים גם עם עקרון הרע במיעוטו ששמואל העלה על נס.
מכל מקום הבחירה בין השאה לבין מוצאדק אינה רלבנטית, כי זו בחירה בין הרע לטוב.
אשר לשאלה מה עדיף,הפת"ח או החמאס, התשובה ברורה – הפת"ח הוא במקרה זה הרע במיעוטו (מעבר להתנגדות לכיבוש שעליה אין בינינו מחלוקת).
בנוסף, הגיע הזמן להיגמל מההאקט הכמו דתי, ירושת התמיכה בבריה"מ, לפיה ארה"ב היא הרע המוחלט. היא לא.
למשל, היא לא תומכת בממשלת סודן המבצעת רצח עם בדרפור. מי שתומך בה, היא ממשלת סין הקומוניסטית, שכמה כותבים באתר עדיין רואים בה משטר ראוי לתמיכה.
לשוקי,
לא הצבעתי בירושלים. אבל אילו הצבעתי שם, הייתי מצביע למועמד הירוקים, כך שהבחירה שאתה מעמיד אינה רלבנטית.
בקיצור אמריקה עושה שימוש במניעים כביכול הומניטריים כדי לקדם מטרות אימפריאליסטיות.
זה מסביר יפה מדוע אובמה נבחר לנשיאות.
אדם כאובמה – "שמאלן", "מוסלמי" (חוסיין בשמו האמצעי) הינו הנשיא המושלם למכור אשליה הומנטרית לעולם בעוד הלכה למעשה בשטח הכסף והמאמץ מושקעים בסדר היום האימפריאליסטי דהיינו איך מרחיבים שליטה בעולם ומונעים זאת מאחרים (סין, רוסיה). בתחבולות תעשה לך אימפריה.
בשבילי המשפט הקרדינלי כאן הוא:
"זהו נשיא המחזיק צבא כיבוש בעיראק, נשיא שלאחרונה עוד העלה את התקציב הצבאי האמריקאי הדומה בגודלו לתקציבן הצבאי של כל מדינות העולם. נשיא המחזיק 700 בסיסי צבא ביותר מ-100 ארצות בעולם, המאיים חזור ושוב על איראן ("האופציה על השולחן"), מקבל את פרס נובל לשלום! "
אז מה הלאה?
איראן? פקיסטן? סודן? ונצואלה? אחרים?
בכל מקום כזה בונים בסיס צבאי, צינור נפט, ושליט מושחת, צייתן ורצוי מאד אכזר.
אבל איך לעזאזל חודרים למדינות אלו?
כמובן, בתוענות של עזרה לחלשים והמסכנים!
ואם אובמה ההומני אומר…לא נשבור לו ת’מילה.
ברשימת הנבלים שמנית המממנים מחו"ל את הפעילות החתרנית נגד הרפובליקה האיסלאמית ונשיא הרפובליקה הוד מעלתו מר אחמדינג’ד והעם ואיראני התומך בהם ללא סייג נשמטה משום מה הציונות הבי"ל העומדת מאחורי הבובות המערביות שלה (האמריקאים, הבריטים, הצרפתים וכו’).
אני יודעת שההשמטה הזאת היתה לא בכוונה, אבל זה עלול לקרות גם למהפכן הפעיל והמסור ביותר.
נא לתקן את הודעתך בהתאם.
אתה מצטט גוף העוסק בתעמולת אימים מחו"ל נגד המדינה האיראנית. אין זאת המפלגה הקומוניסטית הוותיקה האירן, אלא גוף שהישאיל שם דומה, העוסק בתעמולה מחו"ל, וממומן על ידי הבריטים, הצרפתים והאמריקנים.
בהמשך לדברי, הגוף שאתה מצטט את דבריו הוא גוף קיקיוני העוסק בתעמולה ממומנת היטב שמטרתו הפלת הממשל באירן הפועל מחוץ לאירן, בעוד המפלגה הקומוניסטית האיראנית הוותיקה נקראת Tudeh .
לפחות קרא את מי אתה מצטט כאן…http://en.wikipedia.org/wiki/Worker-Communist_Party_of_Iran
הוא שנאמר, ספירו הוטעה.
— קישור —
— קישור —
גדעון היקר, המאמר בקישור למעלה הוא של עיתונאי ידוע בשם טריק עלי שהוא ח"ו לא קומוניסט, ומספר את סיפור אפגניסטן. אני חושש שכאשר אתה כותב על אפגניסטן או על צ’אד ודרפור אתה ניזון מן המקורות המערביים כלומר העיתונות הנהוגה. חשבתי שמאיש שמאל ניתן לבקש לקרא גם מה שהשמאל כותב (בשפע) בנושאים אלה.
אם גם לאחר שתקרא את המאמר עדיין תצדיק כרע במיעוטו את המלחמה של אובמה באפגניסטן אני ארים ידיים. אגב לידיעתך אני לא מכיר איש שמא ובקושי ליברלים (לא ליברלים ניצים) שמצדיקים את המלחמה תחת התירוץ שזה יותר טוב מן הטליבן.שמואל אמיר
לגדעון ספירו:
במה בדיוק מתבטאת התמיכה שלך בפת"ח?
המאמר מאלף. ידעתי אך לא שיערתי שעד כדי כך – אפגניסטן מגדלת 90% מתפוקת האופיום בעולם (דהיינו תפוקת ההרואין). חשבתי שפחות, הגם שהרבה. מכל 10 מזריקים לווריד בסביבתך, או בניו דלהי או בקונטיקוט, 9 מהם מקבלים חומר אפגני משובח.
שאר המאמר כולל את החומר הרגיל על שחיתות קולוניאלית (ניזכר בבורדלים, במושחתים ובגנגסטרים של סייגון) – אבל השאלה עד כמה יש כאן פורמולות שגורות. הניתוח המדיני מורכב, מקיף ומשכנע, וגם מספרים לנו שהטליבאן היום אינה אותה חבורת גנגסטרים רצחנית וביריונית (זאת לא תעמולה – יש עדויות בדוקות) שהיתה בעבר ("הם שומעים היום אפילו דיסקים של מוזיקה מערבית ויש מצטרפים חדשים ושונים").
כאיש שמאל, הניתוח כאן מורכב ומעניין, לעיתים אולי מורכב שלא כצורך מבחינת ניתוח מדיני.
אך 90% מצריכת ההרואין והאופיום העולמית. האם השתכנעתי? למדתי עובדות חדשות וחשובות. הגישה ששום כוח זר לא יכול לבוא כתחליף לשילטון מקומי מוכרת.
איני יודע. הזדהיתי בכל ליבי עם הקטע המצחיק והקולע למדי על ה-NGO’s . עסק די מגעיל, האמת. גם בישראל, אגב, ביחוד הזן המקומי הצדקתני שיש בו לטעמי גם קורטוב רשעות. אך מה לעשות? לתת למדינה כזאת להשלט על ידי כנופייה רצחנית של סוחרי סמים, כשהם שולטים על 90% מהתפוקה העולמית (דבר המאפיל על העניין האסטרטגי לנאטו, נניח?)? מה לעשות?
כתבתי לא מעט על האימפריאליזם. בוודאי שאני מכיר את לנין. אבל יש כאן תופעה יחודית.
אוקי, לא רק הטליבאן, הכל שם רקוב, כמובן סיוע החוץ שהולך למושחתים כמו באפריקה, הכל מוכר עד לזרא.
שוב רפלקס מותנה של רדיקל "לצאת משם מייד". אבל זה באמת סיפור. במערב כן יש אחריות מסויימת, ניתן להאמין, חרף הסאוב, ומול תמונת השחיתות הקולוניאלית (עלי לשאול בזהירות: זה נכון, או שימוש קצת מוטה בפורמולות שגורות?) מול תופעת הסמים והגנגסטרים הרצחניים של הטליבאן שישלטו על 90% מתפוקת ההרואין והאופיום העולמית.
מ.ש.
שוב רפלקס מותנה של רדיקל "לצאת משם מייד". אבל זה באמת סיפור. במערב כן יש אחריות מסויימת, ניתן להאמין, חרף הסאוב, ומול תמונת השחיתות הקולוניאלית (עלי לשאול בזהירות: זה נכון, או שימוש קצת מוטה בפורמולות שגורות?) לעומת תופעת הסמים והגנגסטרים הרצחניים של הטליבאן שישלטו על 90% מתפוקת ההרואין והאופיום העולמית.
מ.ש.
לא הייתי זקוק למאמר של טריק עלי (אותו קראתי) כדי לאמץ גישה ביקורתית כלפי המעורבות הצבאית של נאט"ו בהנהגת ארה"ב באפגניסטן. באחד מטוריי האחרונים ביקרתי את החלטתו של אובמה לשלוח עוד 30 אלף חיילים לאפגניסטן.
כאשר אני אומר שבין הטליבן לאובמה, אני מעדיך את האחרון, הכוונה להשקפת עולם וסוג המשטר שכל אחד מקיים בארצו.
לכליל החורש נאורי,
אינני תומך בפת"ח. הערתי, בתגובה ליובל, שבין החמאס לפת"ח, האחרון הוא לדעתי הרע במיעוטו. אילו אני פלסטיני בעל זכות בחירה, לא הייתי מצביע פת"ח אלא שוקל להצביע למפלגת העם או לפלסטין העצמאית (בראשות ד"ד מוסטפה ברגותי).
לגדעון ספירו:
אז מה המשמעות לכך שהפת"ח הוא הרע במיעוטו בין החמאס לפת"ח? באיזה הקשר יש לכך השלכות מעשיות?
לכליל החורש נאורי,
במקרה זה אין לעמדה שלי כל השלכה מעשית.יש לי עמדות בהרבה נושאים בסוגיות ברחבי העולם מבלי שתהיה להן השפעה מעשית.
יש סיטואציות בהן הרע במיעוטו הוא אופציה של אין ברירה. למשל בשיטת הבחירות הצרפתית בעלת שני הסיבובים. בסיבוב הראשון אתה מצביע בעד המועמד שלך נטו. בסיבוב השני מתמודדים שני מועמדים שקיבלו את מירב הקולות. אם המועמד שלך אינו ביניהם אתה מצביע בעד הרע במיעוטו.
שהתייאש מאזלת היד של הטרוצקיסטים ומכישלונם לממש את המדיניות שלהם ופנה אל עבר האיסלאמיזם בניסיון למצוא ‘סינתיזה’ בין המארקסיזם לאיסלאמיזם שתוכל להגשים את ה’מהפכה’ הנכספת – בפרט שלמארקסיסטים אין שום בסיס חברתי במקום כלשהו בעולם ואילו לאיסלאמיסטים יש. בפנאטיזם האנטי-ישראלי והאנטי-אמריקאי ובביזאריות שלו הוא מזכיר את מיכאל שרון הכותב כאן.