"הרגו מתנחל, חיים", אמר לי גבר בלתי מוכר במורד רחוב שמאי בירושלים. הוא לא חידש לי דבר, וגם לא התכוון לחדש. הידיעה על הרב, אב לשבעה ילדים שנרצח במכוניתו, כבר רצה בתקשורת כמה ימים, ומי שלא היה חשוף לפרטים, לדברי הפרשנות הלעוסים היטב שחזרו על עצמם מהפיגוע הקודם ועוד ישובו אלינו גם בפיגוע הבא, הוא פשוט מנותק. אבל הטור הזה, ומאמרים שאני כותב גם בחוץ לארץ, לא מאפשרים לי להתנתק. גם אם הייתי רוצה מאוד לא לדעת אודות מעשי העוול והתגובות האלימות עליהם, המקצוע מחייב אותי לשנן את כל הפרטים.
נדמה לי שבן שיחי, פולש בלתי קרוא למחשבותיי הפרטיות מאוד באותו רגע, ידע היטב שהתקרית הטרגית ותוצאותיה המרות הגיעו לידיעתי. הוא פשוט רצה לבחון את תגובתי. נראה שלא היה ברשותו באותו רגע מחשב נייד כדי לכתוב עוד טוקבק גזעני, אלים ונואל באינטרנט, והוא ניצל את הפגישה המקרית שלו עם איש שמאל כדי להעביר שעה קלה של קורת רוח מוקדם בבוקר. לא היה לאל ידי למלא את ציפיותיו. ייתכן שסבר, כמו האנטישמים בכל הדורות, שאנשי השמאל משתמשים בדם המתנחלים לפולחנים המסתוריים שלהם, או למצער שאנחנו חוגגים בחדרי חדרים את הידיעה על מותו של המתנחל. לא עלה כלל על דעתו שעצם ההשתייכות לשמאל גוזרת עלינו להצטער בגינו של כל אדם שנהרג או נרצח, לחוש אמפתיה כלפי משפחתו, להגות קצת בעתידם של ילדיו, בחינוך שהם יקבלו, בשנאה שהם עלולים לחוש כלפי כל מי שאינו דומה להם. יש כמובן הבדל בינינו לבין תומכי המתנחלים בירושלים ובמקומות אחרים: בעינינו אין שום הבדל בין דם יהודי לדם ערבי, ואנחנו מתאבלים באותה מידה על הפלסטינים שנרצחו בידי "כוחות הביטחון" או בידי המתנחלים בני העוולה.
התבוננתי היטב באיש. הוא היה צעיר ממני בכמה שנים (כמעט כל מי שאני פוגש כיום עונה על התיאור הזה), חבש כיפה שחורה ועטה זיפי זקן מאפירים בנוסח יאסר ערפאת המנוח. חיוכו הסגיר ספק התחטאות, ספק התנשאות ואולי גם שמץ של שנאה. אמרתי לו ששמעתי על המקרה, ואפילו התרשמתי מהדברים שנשא בנו של האיש על קברו הרענן. הבן דחה את רעיון הנקמה ואף התחייב, שהמשפחה לא תנקום. אבל בן שיחי לא ממש הקשיב. הוא קלט את ההזדהות שלי עם החלק ההומני בדבריו של בן הנרצח, לא אהב את זה אבל החליט להתעלם.
את שאר נאומו הצפוי שמעתי בסבלנות לא אופיינית. הוא הוקיע את הערבים כולם כמקשה אחת, הביע דעה לא מחמיאה על האיסלם ועל "בני מוחמד", ביטוי שנוא עלי במיוחד שמדיף את ניחוחו של היציע המזרחי בטדי, וסיכם בכך ש"אנשים כמוני הורסים את המדינה". חשתי מבוכה מעורבת בקצת בחילה. מדוע אני חייב לעמוד ברחוב שמאי, החצר האחורית המטפורית של ביתי, מטרים ספורים מהספּר שלי, מהקצב שלי, ממסעדות "פינתי" ו"טעמי" (מול קולנוע "אוריון" שמאכלס כיום את כוחות הכיבוש של מקדונלד) וכמה עשרות מטרים מ"אורנע", "אורגיל" ו"רון", שנעלמו יחד עם רוב האתרים האהובים עלי במרכז העיר, ולשמוע את הבליל התפל הזה של דברי בלע, סברות כרס, השמצות חסרות שחר ו"דעות", שאינן אלא השתקפות של "דברי חכמים", שהאיש שומע מהרבנים שלו בבית הכנסת? לא הייתה לי תשובה על כך.
אחרי שסוף-סוף הלך, מצאתי מקלט בבית קפה נחמד ברחוב דורות ראשונים, שאליו אני מגיע לעתים נדירות מאוד. הוא לא בדרך לשום מקום, אבל הסיכוי לאלמוניות היה מאוד מפתה. אין סיכוי שמישהו מהמבקרים שם יכיר אותי, ואוכל לקרוא בשלווה. כאשר גבי קרא בשמי, נאנחתי בכבדות עמוק בתוך הלב, והחזרתי לתיקי את ספרה המעניין של מאיה ערד, "אמן הסיפור הקצר". הייתי באמצע הפרק, ההפרעה הרגיזה אותי, אבל הצלחתי להעלות על פני חיוך קל ומסביר פנים, אולי המחווה הצבועה של השנה. ייתכן שלספר יש פגמים ידועים, כך לפחות טענו כמה מבקרים, אבל הוא מרתק באמת, גם אם דמותו של אמן הסיפור הקצר בו היא דוחה בעיני. עוד גבר אבוד, ועדר הנשים המסרסות אותו. אבל רציתי לחגוג את הזמן עד לפגישה שנועדה לי בעיר בקריאה, ואת גבי לא אהבתי גם בבית חינוך ארלוזורוב. הוא למד בכיתה המקבילה, ותמיד עשה עסק גדול מפולחן ההשתנה על מדורות בטיולים השנתיים. זה הגעיל אותי כבר אז, אבל גבי היה גדול וחזק, ועכשיו הפך לגימלאי שאימץ לעצמו אסטרטגיית הישרדות ערמומית, כדי להילחם בריקנות ובשיממון: הוא פשוט אורב לדמויות מוכרות לו במרכז העיר, כדי למשוך אותן לשיחה ארוכה, מרצון או מאונס.
בעצם, הפרשנות שלו למושג "שיחה" היא מצומצמת במידה רבה: הוא מדבר, שואל שאלות, עונה עליהן, ומספק חוויות מסעירות משלו כדי לסכל כל מזימה של בני שיחו לספר משהו על עצמם. לכן סירב להתרשם מהחוויה הלא נעימה שעברה עלי זה עתה. "על מה אתה מדבר?", הרחיב את עיניו בתמיהה, "אתמול פגשתי את הרב משה לוינגר עצמו בבן יהודה. אין לך מושג איזו שיחה קשה הייתה לנו."
התיאור של הפגישה (שהייתה או לא הייתה) לא הלם במיוחד את המונח "שיחה קשה". גם במקרה הזה לא הצלחתי לשמוע שום דבר ממה שאמר, כביכול, לוינגר עצמו, אלא רק נוסחה ארכנית מאוד של התשובות המוחצות של גבי. האיש היה חניך "מחנות העולים", לאומן בדיוק כמו לוינגר מחברון, אבל החשיב את עצמו לשמאלן בזכות הפגנות האחד במאי שבהן צעד בנעוריו. הוא דיבר על הפילוג בעם, כלל אותי במושג "אנחנו" לעומת "הם", וזה הרגיז אותי יותר מכל דברי השטנה האוויליים ששמעתי מהאיש מרחוב שמאי. במהלך השיחה נפרדתי ממנו בעצם, ורק שלחתי אליו את השגריר שלי, שהמשיך להקשיב בנימוס. אבל הבוקר השליו שלי, יום אביב נהדר בסוף דצמבר, התאדה במהירות אל חלל האוויר.
בדרך לרחוב המלך ג’ורג’ משך מישהו בשרוולי כדי לשאול על הפועל קטמון, ולמען האמת כבר הייתי אדיש לגמרי מחמת העייפות. אבל מצאתי את עצמי מדבר בשטף ובפרטי-פרטים על הניצחונות המרשימים של הקבוצה, ורק כשעליתי על אוטובוס 19 חשבתי, שאולי הלאיתי את האיש בתשובה ארוכה מדי על השאלה התמימה שהציג לי. כנראה גם אני לא מחוסן מתגובות פבלוביות, וזהו לקח טוב לקחת הביתה מהבוקר הירושלמי ההזוּי.
* התפרסם ב"כל העיר".

"התקרית הטרגית ותוצאותיה המרות".
לא חלילה רצח מתועב של אזרח יהודי בכוונה תחילה ומן המארב.
זה הזכיר לי את ה-SONDERBEHANDLUNG (=טיפול מיוחד) שתיאר "תקריות טרגיות ותוצאותיהן המרות" ליהודים ‘שם’ לפני שלושה דורות.
אהבתי את הסיפור המאד ירושלמי הזה. זו תכונה מאד ישראלית, לטוב ולרע, לפתוח בשיחה ארוכה ברחוב עם מכרים, וגם עם אנשים כמעט זרים, בלא להבחין אם זה מתאים להם או לא באותו רגע.
שום מקום בא"י לא צריך להיות יודנריין. מתנחל צריך להיות בטוח על אדמתו. לאפשר למתנחלים לקנות אדמות בכל מקום בא"י, אבל גם לערבים כמובן.
לאפשר כמובן במקביל לערבים לקנות אדמות בתל אביב, בעפולה, בכרמיאל, בנצרת עילית, בירושלים המערבית, ובכל מקום בא"י תוך זכאות לאשראי בנקאי, משכנתא, וזכאות דיור. אף מקום בא"י לא יהיה ערבער-ריין . לשלם לערבים פיצויים על אדמותיהם שנילקחו בגדה, ולאפשר להם לחזור למקומות שהיו רכוש ניפקדים, ביפו, עכו, חיפה, מג’דל, אשקלון, באר שבע, בגוש דן, מישור החוף, בגליל ובנגב.
לאפשר לערבים בגדה להשתמש במימי הגדה, באופן שיויוני עם מתיישבים יהודים.
לשלם כמובן פיצויים ליהודי ערב, כפוף לזאת שלא מכרו את בתיהם ואדמתם לשכניהם הערבים, ולא הוציאו את כספם המופקד בבנקים ערבים מהמדינה הערבית ממנה בחרו להגר לישראל.
נהניתי לקרוא את הסיפור המאד ירושלמי הזה. זו בהחלט תכונה מאד ישראלית לטוב ולרע לפתוח בשיחה ארוכה עם מכר או זר ללא התעניינות בשאלה האם הצד השני מעוניין בכך באותו רגע.
להיות מפורסם יש פנים לכאן ולכאן.