חרף ההצלחות בקלפי, הצלחות ללא תקדים של השמאל הגרמני בעשורים האחרונים, פרץ בשבועות האחרונים משבר בשורות מפלגת השמאל ("די לינקה"). וזאת, בעקבות השמועות לפיהן צפויה בקרוב התפטרותו של מנהיגה, אוסקר לפונטיין, החולה במחלת הסרטן. גריגור גיסי התערב ישירות במשבר שמעבר לשאלה הפרסונלית קשור ביסודו לאסטרטגיה של המפלגה.
פלג במפלגה, הקרוי – "הרפורמיסטי", סבור שיש להגיע לבריתות עם המפלגה הסוציאל-דמוקרטית שבאופוזיציה מהר ככל האפשר ובכל מחיר. פלג זה שואב את כוחו מפעילי המפלגה במזרח גרמניה לשעבר. ואילו הפלג השני, הקרוי – "הרדיקלי", מוכן להגיע להבנות עם הסוציאל-דמוקרטים רק על בסיס פרוגרמתי ברור – מצע משותף. הפרדוקס הוא, שהמצדדים בגישה זו הם יוצאי המפלגה הסוציאל-דמוקרטית, שפרשו ממנה בהנהגת לפונטיין, כדי להצטרף לאנשי מפלגת הדמוקרטיה הסוציאליסטית, על מנת להקים יחדיו את מפלגת השמאל דהיום.
אל הפולמוס הצטרף המרוץ לפסגה של דייתמר בארטש, מזכ"ל המפלגה ואחד מראשי הרפורמיסטים, הרואה את עצמו כממשיכו של לפונטיין בראשות די לינקה. אם כי לפונטיין דוגל דווקא ב"קו קשוח" כלפי מפלגתו לשעבר הסוציאל-דמוקרטית.
שני מחוזות של המפלגה פרסמו בימים האחרונים קריאה פומבית שבה נאמר, ש"אין לנהל קרבות פנימיים ואין להכתיר יורשים". זאת, כל עוד לפונטיין לא מסר מהן כוונותיו, ובייחוד מאחר שלפי רופאיו יש לו סיכויים להחלים ממחלתו בעקבות הטיפולים שקיבל בשבועות האחרונים. גיסי, מנהיג השמאל הידוע ביותר בגרמניה לאחר לפונטיין, מבקש לשים קץ לפולמוס הפנימי ולקרב הירושה. בשיחה עם עיתונאים בברלין, צוטט גיסי כמי שאמר: "אני לא רוצה את ניצחונם של הרפורמיסטים או את תבוסתם. המפלגה זקוקה לקו פוליטי ברור, מאוחד ומאחד. אני מקווה שמוועידת המפלגה, שתתקיים בחודש מאי הקרוב בעיר רוסטוק, נצא מחוזקים ומאוחדים על בסיס הכרעות דמוקרטיות ולא כפועל יוצא במאבקים פרסונליים בפסגה".
* ברונו אודן הוא עורך חדשות החוץ של העיתון הצרפתי "הומניטה".
אני לא יודע כמה מהקוראים בגדה השמאלית חיים בגרמניה – אני מתבסס על ההנחה שלא יותר מדיי.
זה כמובן מאוד נחמד לקרוא מדי פעם בעברית משהו על השמאל בגרמניה (משום מה תמיד מהזוית של המפלגה דה לינקה), אבל קשה לי להאמין שמישהו שלא מעורה בפוליטיקה הגרמנית זוכה לתובנות חדשות מתקציר האירועים הזה, ומצד שני, למי שמכיר את ההתרחשות זה נראה כמו דיווח חדשותי קצר ושטחי על אירועי השעה.
יעבור הרבה זמן עד שיבינו שהישויות המוזרות הללו, מוטציות של המאה ה-21, ה"מאחדות" כמה אידיאולוגיות תחת גג ארגוני אחד, שהמכנה המשותף שלהן הוא מגמה כללית או מושג אמורפי ("שמאל" וכד’) נידונו לכישלון.
מפלגות מטבען הן שמרניות, והן עשויות למצות את עצמן רק כשיש להן אידיאולוגיה ברורה ומסורת היסטורית ופוליטית קונקרטית.
חזיתות יכולות לקום כשהגבולות בין מסורת למסורת ברורים ומוגדרים.
פולחן האחדות כמעט חיסל את מרצ, והוא יפגע אנושות בשמאל הגרמני.
השמאל בכל מקום ימצא את עצמו כשלכל זרם פוליטי בו יהיה ביטוי במסגרת ארגון משלו,
קומוניסטים, סוציאל-דמוקרטים, ירוקים, אנרכיסטים פציפיסטים.
כמו במאה ה-20, המאה של השמאל.
פרסמתי כאן את התגובה הבאה:
2009 / 09 / 30
שם המגיב/ה: עוד מעט יתחילו ב’לינקה’ לריב אחד עם השני
ה’מזרחיים’ נגד ה’מערביים’, ה’רפורמיסטים’ נגד ה’סטאליניסטים’, ‘השמאל העקבי’ נגד ה’אופורטוניסטים’ ו’סוכני האוייב המעמדי’, גיזי ולפונטיין נגד ‘שרה האדומה’…
שביתת הנשק הקצרה בין המחנות העוינים זה את זה שהוכרזה לקראת הבחירות עומדת בפני סיומה ויש לצפות ל’הצגה הטובה בעיר’ ב’צהרי היום’…
————-
נו, חברים, עברו 3 חודשים…
בינתיים הודיע אתמול דיטמאר בארטש על הסרת מועמודותו לתפקיד מנכ"ל המפלגה בוועידה הקרובה במאי.
זאת מכה קשה ל’לינקה’ כי בארטש הצעיר היה כוכב עולה במפלגה ואחד הבודדים בצמרת שלא התלכלך בתקופת הקומוניזם בפעילות כמלשין עבור השטאזי כמו רוב חבריו בצמרת המפלגה. הוא הוד במיוחד על הדור הצעיר במפלגה במזרח-גרמניה לשעבר, שלא ידע את משטר האימה הקומוניסטי וגדל בחברה חופשית.
בתוך כך מתגברת התסיסה ומתרחב הקרע ב’לינקה’ בין ה’רפורמיסטים’ במזרח הרוצים להפוך את ה’לינקה’ למפלגה סוציאל-דמוקרטית מהטיפוס המערבי, לבין אוהדי הקומוניזם ויוצאי הסקטות השמאלניות במערב (טרוצקיסטים-לשעבר, מאואיסטים-לשעבר, סטאליניסטים בעבר ובהווה…), שכולם נאספו סביב ‘ספינת הדגל’ אוסקאר לפונטיין ה’מערבי’ החולה במחלת הסרטן – שלגביו היו פרסומים על ‘רומן’ עם מנהיגת הקומוניסטים במפלגה שרה וגנקנכט הצעירה והנאה, שהצליחה לא רק להפעיל את קסמיה הנשיים על אוסקר הקשיש, אלא גם להכניסו תחת כנפיה הפוליטיות…
"ימצה את עצמו" כמובן (לא "ימצא").
כן, בניגוד לשמאל האורתודוקסי הטהור, שצועד מנצחון לנצחון…
צעד מניצחון לניצחון עד שלקה בפוסטמודרנוקוקוס.
הלו, יובל, התבלבלת במאה.:)
המאה ה-20 אאל"ט היתה מאת הדיכוי והרצח הנוראה בהיסטוריה והסתיימה בהתמוטטות האימפריה הקומוניסטית (‘שמאל’) המונהגת ע"י מולדת העמלים הסובייטית.
וגם במה שנותר הוכה הקומוניזם (‘שמאל’) מכה קשה – בסין, בוויטנאם, בקמבודיה, בלאוס… שהשאירו את השיטה הכלכלית-חברתית מאחוריהן וחיבקו בחום את הקפיטליזם. מהקומוניזם השאירו שם רק את הדיקטטורה החד-מפלגתית, את המשטרה החשאית ואת מחנות עבודת הכפייה.
אכן זאת ‘המאה של השמאל’ בקובה ובצפ’ קוריאה שבהן האוליגרכיה הקומוניסטית דבקה עדיין בשיטה שפשטה את הרגל בכל מקום, וזאת רק שאלה של זמן מתי במאה ה-21 גם השאריות האלה יטואטאו לפח האשפה של ההיסטוריה.
לא כל כך הבנתי לאילו "הצלחות ללא תקדים בשמאל הגרמני" מתכוון הכותב …
בבחירות האחרונות הוכה השמאל הגרמני שוק על ירך ובאופן כללי זה כבר עשרות שנים, גרמניה נחשבת כסמן הימני בסוציאל-דמוקרטיה (אם אפשר בכלל לקרוא זה כך) האירופאית.
אשמח להחכים בנושא.
מה שבשלב מסוים כונה "פוסט מודרניזם" לא החל עם לידתו של המושג. מדובר בתהליך ויתור של השמאל על האידיאולוגיה שלו.
אחר כך החלו פילוסופים מדברים על "מות האידיאולוגיות", בעוד האידיאולוגיה הנאו ליברלית הולכת ומתפשטת בשל היעדר יריבים.
פוסט מודרניזם הוא בכלל לא השקפה. הוא ניסיון להסביר תבוסתנות במונחים פילוסופים.
(כמו האיש שראה את זוגתו במיטה עם מאהב, קירב אקדח לרקתו והודיע למאהב: "תתכונן, אתה הבא בתור!")
אז הקונגרס של המפלגה הסוציאל דמוקרטית הגרמנית ב-1959 הוא פוסט מודרני? אז אדוארד ברנשטיין היה פוסט מודרני? אז מרקס שמסלק את בקונין מהאינטרנציונל היה צעד פוסט מודרני? אז דיכוי מרד האיכרים במאה ה-16 היה פוסט מודרני?
פוסט מודרני הוא כל מה שלא מהפכני? האם הטנקים הסובייטים שהתגלגלו לפרג ב-1968 עשו זאת בשם הפוסט מודרניזם?
הצטרפו למשמרת מחאה נגד הכיבוש השקט של האיטי בידי האימפריאליזם האמריקאי במסווה של סיוע הומני
— קישור —
הסיבה המרכזית נעוצה בכך שבמזרח גרמניה לשעבר מפלגת השמאל, שהיא היורשת של המפלגה הקומוניסטית, פנתה עורף לקומוניזם. רוב מנהיגי המפלגה וחבריה במזרח הבינו שהדרך לקבלת לגיטימציה בגרמניה הדמוקרטית עוברת דרך התנערות מהמסורת הדיקטטורית של המשטר הקודם ואימוץ הדמוקרטיה ה’בורגנית’ כולל החוקה ומערכת החוקים שלה.
במזרח נהנית מפלגת השמאל מתמיכה המונית והיא המפלגה הגדולה ביותר לאחר הנוצרים דמוקרטיים. בתור שכזאת היא לוטשת עיניים אל השלטון במדינות המחוז, ואכן בכמה מדינות היא הקימה קואליציות עם הסוציאל-דמוקרטיה והיא שותפה לשלטון. עם השלטון באו ג’ובים, אינטרסים כלכליים והאחריות לסדר הקיים. כך הפכו הקומוניסטים-לשעבר ל’רפורמיסטים’ מהסוג הסוציאל-דמוקרטי הקלאסי. בקיצור: במזרח גרמניה הם חלק מהממסד השליט.
במערב גרמניה מורכבת המפלגה מערב רב של סיעות וכיתות בשמאל הקיצוני. למרות ההישגים בבחירות האחרונות מדובר במפלגת שוליים חוץ-ממסדית. כיוון שכך הם יכולים לדקלם רטוריקה ‘מהפכנית’ עד להודעה חדשה שלא מחייבת אותם לדבר.
פוסטמודרנה? בצפון קוריאה???
יס, ווי וונט טו אורדר דה סטייק, פליז! וויד פירה און דה סייד
אני מניח שב"פוסטמודרנומהשלאיהיה" יובל מתכוון להתנערות מהמרקסיזם האורתודוקסי שאפיינה את הפוליטיקה השמאלית ב-30 השנים האחרונות, ובאמת תואמת פחות או יותר לירידת כוח השמאל וארגוני העובדים (שווה להזכיר בהזדמנות זו שקורלציה אינה סיבתיות).
ובכן יובל, בוודאי שמעת על מצע המפלגה הסוציאל-דמוקרטית הגרמנית, שב-1959 ניערה מתוכה את המרקסיזם ואימצה את הרפורמיזם הקפיטליסטי הפושר (אם יש כאלה שטוענים שהרפורמיזם של הספ"ד התחיל כבר עם מצע ארפורט בסוף המאה ה-19). האם בכך ניתן כבר לראות את הבגידה הפוסטמודרנוקוקית? אם כן, אנא קח לתשומת לבך שרוב ההיסטוריונים מתארכים את הפוסט מודרניזם כמתחיל בערך באמצע שנות ה-70 . אתה כנראה חזק בחומר יותר מהם. אגב, המהלך של הספ"ד לא רק שלא תרם לריסוק השמאל, אלא הביא את המפלגה לשלטון, לראשונה בתולדות הרפובליקה הגרמנית.
כמובן, אני לא רוצה לדעת מה אתה חושב על בוגדים פוסטמודרנוחרטאים כמו ואצלב האבל, דני "האדום" ואמנסטי אינטרנשיונל…
כהרגלו.
שואלים אותו על השמאל האורתודוקסי הטהור, זה שלא עבר מיני רפורמות והפך לשמאל חדש. ומה הוא עונה? "צעד מנצחון לנצחון עד שהוכה בפוסטמודרנוקוקוס". כלומר, התשובה שלו בכלל לא מתייחסת לנושא, אלא בדיוק לשמאל ה"חדש" שנוא נפשו! השאלה מתייחסת ליישות X ויובל עונה על היישות Y, שאולי היתה פעם X, אבל זה לא רלוונטי, כי השאלה לא נסובה עליה!
צריך מאזין חד אוזן בשביל לאתר את המניפולציות הלוגיות העדינות-אך-בוטות שעושה יובל, למעשה כמעט בכל וויכוח.
הפוסטמודרנוקקי חיסל את ברית המועצות? הפוסטמודרנופויה פתח את סין להשקעות זרות? הפוסטמודרנואיכסה הפיל את חומת ברלין? הפוסטמודרנוכוסשלהאמאשלו הוריד כמעט את כל המפלגות הקומוניסטיות באירופה לאזור ה-5% ודרומה?
כמה הבהרות: מפלגת העבודה הישראלית, הס"ד בגרמניה והלייבור בבריטניה אינן כיום מפלגות שמאל, הן לפי הגדרתן-שלהן והן לפי בחינה אובייקטיבית מבחוץ; אלה מפלגות מרכז. נכון שבכולן יש מגוון דעות כמו שקיים בכל מפלגה, אבל בכולן ההנהגה מורכבת מאנשי מרכז בדעותיהם.
וכן, השמאל לגווניו נמצא בירידה בכל אירופה ב-20 השנה האחרונות, אבל מפלגת השמאל (לינקה) בגרמניה היא אחת היוצאות דופן.
ונכון שלא נשאר הרבה מן הסטאליניזם או הלניניזם, אבל אחרי הלאמת ג’נרל מוטורס ושות’ גם לא נשאר הרבה מהקפיטליזם בצורתו הטהורה, אלא משהו באמצע.
המפלגה הסוציאל דמוקרטית הגרמנית הפסיקה להיות מהפכנית הרבה לפני 1959.
ב-1959 היא לא ויתרה על המהפכה, אלא על האידיאולוגיה.
הרפורמיזם הקלאסי היה עדיין אידיאולוגיה סוציאליסטית, אלא שהוא התנגד לשימוש באמצעים מהפכניים להגשמתה.
אחרי מלחה"ע השנייה המפלגות הסוציאל דמוקרטיות התפרקו מאידיאולוגיה בכלל ולכן איבדו בהדרגה את השפעתן בציבור.
פוליטיקה בלי תשתית אידיאולוגית זה פוסט מודרניזם גם אם לא קוראים לה כך.
תזכיר לי בבקשה לאילו השגים הגיע "הפורום הקומוניסטי הישראלי", אותו ארגון שפרש ב-1999 ממק"י בטענה שהיא "רפורמיסטי" (או משהו כזה בסגנון) והתיימר להקים מפלגה קומוניסטית ועתה הוא בקושי מקיים אתר אינטרנט…
ההשוואה הנכונה היא בין אותם כוחות כשנקטו דרך א ובין אותם כוחות כשנקטו דרך ב.
הפורום הקומוניסטי נועד בראש ובראשונה לאתגר את הנהגת מק"י בשאלות מסוימות; ובפועל חברים בתוך מק"י אכן פנו ופונים להנהגתם בשאלות ובתהיות לגבי דרכה, בעקבות שיחות עמנו וקריאת חומרים שלנו.
העובדה שמאז הוועידה ה-24 כמעט לא נשמעת הדרישה לשינוי שמה של מק"י ולוויתור רשמי על המרכסיזם לניניזם, נזקפת בין השאר לטובת קיומו של הפורום הקומוניסטי.
חוץ מאתר אינטרנט יש לנו גם ביטאון ("דגל אדום"), אסיפות, דיונים וגילויי דעת.
המפלגה הסוציאל דמוקרטית וויתרה לגמרי על הסוציאליזם שלה, והנה – הופ – שנתיים אחר כך הופכת למפלגה הגדולה ביותר למשך יותר מ-20 שנה ומקימה ממשלות לסירוגין עד היום. מסקנה: הרפורמיזם (הפוסט מודרני, המשוקץ, המסריח, הלא מתקלח) משתלם!
לאחר משמרת המחאה נגד הכיבוש האמריקאי השקט של האיטי,הצעד הבא: הצטרפו למשמרת המחאה נגד הפלישה הישראלית להאיטי במסוה של בית חולים. הסיסמא המובילה: "ומה הלאה – מצור על האיטי?" וגם "האם גם האיטי היא ארץ אבות? מתנחבלים, סלקו ידיכם מהאיטי!"
זה לא לגמרי ברור אם קוראים את דבריו:
"אחרי מלחה"ע השנייה המפלגות הסוציאל דמוקרטיות התפרקו מאידיאולוגיה בכלל ולכן איבדו בהדרגה את השפעתן בציבור."
דווקא אחרי מלה"ע ה-2 המפלגות הס"ד הגיעו לעמדות השפעה מכריעות והגשימו את מה שקרוי ‘מודל מדינת הרווחה’.
מי שאיבד את השפעתו בציבור הן דווקא המפלגות הקומוניסטיות, בייחוד אלה שנשארו נאמנות לקומוניזם מהסוג שיובל דוגל בו. למעשה רק בצפ’ קוריאה יש עדיין משטר קומוניסטי מהסוג האהוב על יובל.
"מודל מדינת הרווחה" נוצר בעיקר בשל המאבק הבין גושי.
למפלגות הסוציאל דמוקרטיות שהובילו אותו עדיין הייתה מסורת אידיאולוגית איתנה יחסית, אם כי היא הלכה והתרופפה.
הלייבור הבריטי ביטל רשמית את הסעיף במצע הקורא להלאמת כל אמצעי הייצור רק בתחילת שנות ה-90.
אז גם נשפו בעורפיהן של הס"ד המפלגות הקומוניסטיות (שלעתים היו גדולות כמוהן ואף יותר).
היום זה באמת לא משנה מי משתי המפלגות הגדולות במדינה כלשהי באירופה מרכיב את הממשלה. שתיהן דוגלות בנאו ליברליזם, וזאת עקב תהליך הנסיגה מהאידיאולוגיה המרכסיסטית שהחל הרבה לפני 1959.
בתחילת שנות ה-60 ביקרתי במזרח גרמניה, בשמה הרשמי הרפובליקה הדמוקרטית הגרמנית. במארס 1964 פרסמתי את רשמיי מהביקור בביטאון "בשער-במה לבעיות חברה ותרבות".
בפרק "לסיכום" כתבתי בין השאר: "לכל המקווה למצוא בגרמניה המזרחית משטר הבונה סוציאליזם במובנו הנעלה של המושג, סופו שיתאכזב. עובדת היותם של אמצעי הייצור מולאמים עדיין אינה הופכת משטר לסוציאליסטי. הצבת הפוליטית והרוחנית הדוקה כל כך, שאינה מאפשרת כל מוביליות של רעיונות ודעות. לא מצאתי שם את עקרון הדו שיח בין בני אדם, והרי בכל מקום שבו אין בני אדם רשאים להחליף ביניהם רעיונות ודעות באופן חופשי ולהתווכח עליהם-שם מתחיל המוח האנושי להתייבש ודרגת פריונו יורדת מטה מטה.מצער היה לראות כיצד הפכו את המרקסיזם ממתוד מדעי לכמעט פולחן דתי, כאילו כל מעשה צריך למצוא סימוכין אצל מרקס, לנין, או להבדיל אולבריכט. אני כאתאיסט המתנגד לכל תפיסה דתית, איני מסוגל לקבל את הדת המרקסיסטית, להבדיל מהשקפת עולם מרקסיסיטית. כסוציאליסט קשה לקבל את הרעיון כי משטר סוציאליסטי צריך להתקיים בעזרת משטרה, צבא וצבא כיבוש ויחד עם זאת להיקרא רפובליקה דמוקרטית עממית". ("בשער" מארס 1964).
הפלג ב"לינקה" שבא ממזרח גרמניה, הבין זאת. הפלג השני, שיובל משמש לו כאן לפה, טרם השכיל להבין זאת. זהו עיקר הסיפור.
בעודי משוטט בשדרות רחבות הידיים, ומשתאה על שרידי הפאר הבלה והמוזנח מתקופות אחרות, הבחנתי לפתע בתור ארוך המשתרך מאחת החנויות. התקרבתי וראיתי עשרות רבות של אנשים עומדים בסבלנות לפני חנות למוצרי מזון. שאלתי את הגברת שלידי מה מוכרים בחנות הזאת. היא השיבה: אני לא יודעת, בפעם האחרונה מכרו פה סלאמי הונגרי. לפני כן היו פה תפוזים מקובה. נראה מה יהיה הפעם. קודם כל עומדים בתור, אח"כ מבררים..
לא היה לי זמן לחכות כדי לברר ‘מה מוכרים’ בחנות הפלאים, מה עוד שאף אחד מהעומדים בקצה התור על המדרכה לא ידע וכולם חיכו בסבלנות לתורם…
הגעתי ממערב ברלין, מרחק של ק"מ ספורים, מעולם אחר…
יש לסיפור סוף טוב: לא עברו אלא כמה שנים מועטות ויחד עם המשטר הקומוניסטי התחסל גם התור לנקניק ולתפוזים בלב עיר הבירה…
עכשיו שמעתי שהתפתחה שם ‘נוסטאלגיה’ לקומוניזם. לך תבין את נפש האדם…
המפלגה הסוציאל דמוקרטית הגרמנית הייתה אחת הגדולות בפרלמנט גם לפני מלחמת העולם הראשונה והגדולה ביותר רוב תקופת ויימאר, לא רק לאחר 1959.
התפתחה נוסטלגיה כי המצב לא היה פשוט כפי שתיארת אותו.
מי שחי שם רואה יותר דברים מתייר מזדמן.
מי שחי שם לומד במשך הזמן שאז היה לו מקום עבודה בטוח, דיור בטוח ונגישות בטוחה ללימודים ולצרכים אחרים, וכיום האריזות יותר יפות ולמי שיש כסף יכול לקנות בו הרבה יותר.
תורים וסרבולים אחרים הם מחיר החלוקה הצודקת. בקפיטליזם הכול יותר מושך ויותר נוצץ, אבל צריך להגיע אליו, בשביל להבין שאין תור כי לרבים אין טעם לחכות בתור.
גם בארץ אנשים נבהלים כשהם שומעים שאני אומר "אני מעדיף לשלם יותר ארנונה כדי שהעירייה תעסיק יותר עובדים."
כשמפטרים אותם בשם ההחרות והייעול הם כבר לא זוכרים מה אמרתי.
המפלגה הסוציאל דמוקרטית הגרמנית תמיד היתה גדולה מאוד ותמיד עוררה את חמתם של טהרנים מסוגים שונים. עוד מרקס ואנגלס קטלו את גלגוליה הקודמים של המפלגה הזאת בחיבורים שונים, בהם היא מותקפת על היותה לא מספיק קומוניסטית, לא מספיק מהפכנית, פופוליסטית מדי, רפורמיסטית מדי ומה לא.
בתחילת המאה ה-20, המפלגה הוקעה לגמרי על ידי לנין ושות’, אשר כינו את ברנשטיין וקאוטסקי בשלל תארים, בעיקר "רוויזיוניסט", "רנגאט", ואלה עוד המילים הלא-גסות.
מסתבר שמכל הסמטוכה הזאת הסוציאל-דמוקרטים רק הרוויחו: הם יצאו מהמלחמה כשהם לא מטונפים באשמת שיתוף הפעולה עם הנאצים או באשמת הרצחנות הסטאליניסטית, מה שאפשר להם להנות מלגיטימציה ציבורית רחבה. המפלגה הס"ד תמיד היתה אחראית והססנית, אפילו יתר על המידה, זאת כקונטרה מוצהרת לנמהרות ה"אדומה". התכונות האלה אפשרו ל-SPD לבנות למעשה את מדינת הרווחה הגרמנית מאפס בשנות ה-50 וה-60, גם מספסלי האופוזיציה, דרך השליטה הרחבה שלהם באיגודי העובדים וברחוב, אבל גם בכהונתה בקואליציה שנמשכה עשרות שנים. היום גרמניה היא אחת המדינות העשירות, המתקדמות והשוויוניות ביותר בעולם המתועש, זאת בזמן שכל הקומוניסטים והאולטראס למיניהם מזמן נזרקו "לפח האשפה של ההיסטוריה", אם להשתמש בביטוי החביב על לנין. לשמאל הסוציאל דמוקרטי יש את פרידריך אברט, לשמאל הקומוניסטי יש את באדר מיינהוף. כל אחד ואליליו שלו.
או שאולי כל מי שחי על נדבות ועל השומן הבירוקרטי צריך למצוא כישורים אמיתיים ולהשתלב בשוק הפרטי, במקום להיות חלק ממנגנון העבודות יזומות שאתה כל כך מעריץ?
חוץ מזה, חשבתי שסוציאליזם ויעילות דווקא לא סותרים. אחרי הכל, הסוציאליסטים למיניהם לא דיברו בלי סוף על הכלכלה הסובייטית הגואה שבסוף תקבור את האמריקאית? מה קרה, גיליתם שהעסק לא עובד אז שיניתם את בסיס הטיעון שלכם?
סוציאליזם ויעילות לא סותרים,
אבל בסוציאליזם יעילות אינה חזות הכול.
תמיד אמרנו את שני הדברים,
תופעת האוסטלגיה (הלחם של המלים אוסט – מזרח בגרמנית ונוסטלגיה) היא תופעה קפיטליסטית טהורה – היא מתבטאת בסרטית ותוכנית טלוויזיה על מזרח גרמניה, הדבקת סמל המדינה על כל דבר אפשרי (ספלים, חולצות וכו’). היא לא מתבטאת ברצון להקים את המדינה מחדש או בתמיכה בקומוניזם (כפי שנאמר כאן המזרחים בדה לינקה רוצים למשוך את המפלגה לכיוונים סוציאל דמוקרטים).
בזמן הורוד – כשגרמניה המזרחית היתה ד.ד.ר. ובירתה ברלין היתה "בירת הרפובליקה הדמוקרטית הגרמנית" ביקרתי מכרים. היא Marianne Wünscher היתה הפרימדונה של ה Komische Oper ובעלה מאסטרו Pietsch ניצח על התזמורת. כששמע שאני עובר לישון במערב ברלין, ואחזור למחרת ביקש שאביא לו תקליט ג’ז. הלכתי וקניתי לו תקליט ישן ונהדר של הטריו הידוע של Maz Roach ו Sonny Rollins בשם Suite Freedom. הגעתי לצד ה"דמוקרטי" של צ’ק פוינט צ’רלי, ונשאלתי "Was ist den das?" [מה זה?] השבתי – זה תקליט בשם "סוויטת החירות"… — כן, אבל התקליט הוא של שחורים אמריקאים שדורשים חירות לעמם… "בסדר" – השיב לקונית קצין משמר הגבול. החירות עברה את הבדיקה!
ה-PDS ויורשתה ה"לינקה" הגיעה לשיא כוחה דווקא היום, כ-20 שנה לאחר האיחוד.
בבחירות האחרונות היא נעה סביב ה-20-30% בהתאם למדינת המחוז.
כלומר, 70-80% מהמצביעים שם תומכים במפלגות אנטי-קומוניסטיות בעליל.
כיצד יש להסביר את התמיכה הגדולה, למרות הכל, ב’לינקה’ באזורים אלה?
יש לכך כמה סיבות.
א: במז’ גרמניה הקומוניסטית היו למעלה מ-2 מיליון חברי המפלגה שחלקם הגדול נהנו מפריבילגיות שונות. הם ובני משפחותיהם לא נעלמו עם קריסת הקומוניזם.
ב: צמח שם משהו הדומה ל’תודעה לאומית’ המתבטאת בהתרסה נגד המערב ש’כבש’ ו’בלע’ אותם, לפחות בעשר השנים הראשונות אחרי האיחוד. בשנים אלה שלח המערב חטיבות שלמות של פקידים, מנהלים ועסקנים למזרח שהשתלטו למעשה על כל החיים הציבוריים. מאז חלו שינויים גדולים וצמחה אליטה חדשה במז’ גרמניה.
ג. ה’לינקה’ במזרח שינתה כיוון והפכה למעשה למפלגה שהקומוניסטים יאהבו לכנות אותה ‘רפורמיסטית’, משהו כמו סוציאל-דמוקרטיה. בתור שכזו היא מושכת הרבה צעירים, כי בהבדל מהספ"ד היא נחשבת למזרח-גרמנית אותנטית.
ד. למרות ההשקעות הגדולות והפיתוח האדיר ב-20 השנים האחרונות מכספי המערב העשיר, המזרח עדיין לא הצליח להשתוות ברמת הפיתוח וההכנסות למערב, ובניגוד לתקוות שהיו לאחר האיחוד על כל שהמזרח יתגבר תוך זמן קצר על הנחשלות שלו, התברר שמדובר בתהליך ארוך וכואב. אחד ממאפייני המשבר במזרח הוא ההגירה הגדולה למערב, בייחוד בריחת מוחות ובעלי מקצוע. מאחור נשארו הזקנים, החולים, החלשים, המובטלים. זה הגביר שם את ההתמרמרות וכתוצאה מכך את התמיכה ב’לינקה’.
"תורים וסרבולים הם מחיר החלוקה הצודקת". לא יודע, לי זה נשמע כאילו אתה מצדיק את הכאוס הבירוקרטי ששלט בגוש המזרחי…
התפטרותו היום של יו"ר המפלגה לפונטיין מתפקידיו המרכזיים (יו"ר המפלגה ויו"ר הסיעה בבונדסטאג) לא התקבלה בהפתעה. ההסבר להתפטרות – מצבו הבריאותי של לפונטיין החולה בסרטן – התקבל בפקפוקים כי לפונטיין הודיע שהוא ממשיך למלא את תפקידו כיו"ר המפלגה והסיעה בפרלמנט במדינת המחוז שלו סאארלנד.
יש לצפות שההתפטרות תגביר את המלחמה הפנימית ב’לינקה’ בין האגף ה’רפורמיסטי’ שמרכזו במזרח גרמניה לבין הקומוניסטים וכיתות השמאל הקיצוני במערב שתפסו טרמפ על גב המפלגה.