השבוע רשם הצבא את ניצחונו המשמעותי ביותר מאז מלחמת 67′, הלא הוא "דרך ערך", המבצע לכיבוש בתי הספר הישראלים. גם שם המבצע הזה נפלט מהשבב המעוות-ציני משהו של המחשב הצבאי, וגם הוא חולק לשלושה חלקים. החלק הראשון, "מחנכים ומפקדים דרך ערך", כלל פשיטה של 350 קצינים חמושים על כ-270 בתי ספר תיכונים שהדריכו את אנשי החינוך כיצד להכין את הלבבות ולשטוף את המוחות ובעיקר – לתקן את מה שהשתבש בפס הייצור.

 
שלא כבמלחמות התבוסתניות של השנים האחרונות, קדמו למבצע הזה הכנות מדוקדקות ודיונים מפורטים מול משרד החינוך. אך עוד יותר משרצתה הפרה הירוקה להניק רצה שר החינוך,  גדעון סער הלאומני, לינוק. הלה, לא רק העמיד את בתי הספר לרשות מפקדי הצבא, אלא אף הגדיל וסימן את שנת הלימודים הנוכחית בסימן "העלאת אחוזי הגיוס". העלאת אחוז בעלי תעודת בגרות? הורדת האלימות? שיפוץ בתי ספר? כל אלה הם פאסה. מהיום, כולנו פס ייצור: ההורים שמייצרים את הלוחמים היהודים, ותלמידי התיכון שהכשרתם הצבאית הוקדמה; התלמידים הסוררים המסרבים משום מה להתגייס, אבל אף אחד לא שואל אותם למה. הם לא יותר מאשר דפקטים בפס הייצור של בתי הספר שצריך לתקן. פשיזם במיטבו. התוכנית פורסמה בוועדת החינוך של הכנסת ובפני ראשי ערים, מנהלים ומורים, שפיסקו את רגליהם ואת עכוזיהם בפני נושאי הנשק הירקרקים עוד בטרם מרחו ווזילין. היחידים שהשמיעו את קולם היו תנועות חברתיות קטנות כמו "פרופיל חדש" הפעילות בקבוצות שונות בפייסבוק.
 
חשבתם שזה נגמר כאן? חשבו שוב. הסרטן הפשיסטי בליבת מערכת החינוך רוויית הקרצינוגנים כבר שילח את גרורותיו הממאירות אל פאתי המערכת וכעת הוא מאיים להשמידה. כך למשל, עשו את דרכם למערכת החינוך תכנים מרטיריים, שעיקרם האדרת המוות והקדושים היהודים שמתו "למען המטרה", בשיטות שהתרגלנו לראות רק אצל שכנינו. אתוסי המוות והאדרת מעשי טבח בפלסטינים (או אף ביהודים, דוגמת אלטלנה), זכו לכיסא מוגבה לצד אתוסים ציוניים אחרים שמסתפקים בכורסא הנמוכה. על הערכים הנכונים – פיוס, שוויון ואי אלימות – אבד הקלח. כך נראה החינוך דרך כוונות הרובה: אלים, ירוק, קיצוני, מאיים. האפרטהייד הגיע.
 
ואף אחד לא רואה את זה; אף אחד לא חושב על זה; אף אחד גם לא מנסה להבין. התקשורת בחברה התקטבה בין העצמי – "משלנו" – ובין הזר, "אלה שצריכים להצטרף לחמאס בעזה".  שלא להזכיר את טרמינולוגיית השואה השגורה והשחוקה. גם המעטים הקובלים נגד המערכת, כמו הורים שונים, אינם פועלים במקרה הטוב. במקרה הרע הם מושתקים. הסיבה היא, שהמחאה האינטרנטית, דמות הבבואה של המחאה הפעילה, מצטיירת כאופן המחאה האידאלי עבור האזרחים והתלמידים המתוסכלים, בעוד שבפועל היא סותמת את פיות המתנגדים המוצפים בתגובות אלימות.
 
מי יעמוד לצד התלמידים בשעה שמוכרים את עתידם וחינוכם על מנת לתפעל את מכונות המוות של הצבא?
 
במהלך שיטוטי ברשת הופתעתי לגלות שלא פסו כל הקיצין ויש מי שעושה. "שבעת הימים", ארגון מחתרתי, ואחת – רומי גנות, שעליהם הצלחתי למצוא מעט מאוד מידע באינטרנט, ארגנו החודש יום מחאה על מצב החינוך שכונה "יום האלכוהול". המדינה והתקשורת חברו כדי להסית את היום הזה ממטרתו המקורית וכך, שלא בצדק, נתפס היום כקריאה לשתיית אלכוהול בבתי הספר. מטרתו האמיתית, כפי שעולה מתכני הקבוצה, הייתה לעורר מודעות לבעיות החינוך של הנוער, על ידי שיבוש הלימודים, תוך שהאלכוהול משמש כגימיק בלבד. הארגון גם הסביר כיצד השיג את מטרותיו בהודעות ששלח לפעיליו. הכנסת, שנחרדה מהארגון המחתרתי שגייס תוך זמן קצר עשרות אלפי בני נוער, שיסתה ים של שוטרים בבתי הספר. הללו הקימו מחסומים, עשו סלקציה על פי צבע עור ובדקו את מרכולות התלמידים, כשהם מריחים או שופכים כל בקבוק עם נוזל. בסיומו של יום, משכשלו למצוא את "האקדח המעשן", הכריזו ארגוני החינוך על ניצחון ולא שכחו לסנוט בתלמידים! אלא שזהו ניצחון פירוס, שעליו אין להתפלא ממי שרוצחים אזרחים חסרי ישע עם מטוסים וטנקים. אבל ב"שבעת הימים" לא התווכחו יותר מדי. בכלל נראה, שעליהם להיפתח קצת יותר לתקשורת. אף עמי סרבו לדבר.
 
בהמשך ליום המחאה העבירה "שבעת הימים" אולטימטום של שישים יום למשרד החינוך, עם רשימה של דרישות, וביקשה את תגובתו. נכון לעתה, למיטב ידיעתי, ממלא משרד החינוך את פיו מים, בזמן שפעילי "שבעת הימים" מלמדים את הנוער איך למחות. בנוסף לקבוצה הראשית – "חינוך עכשיו – שובתים גם למענך" – הקימו פעילי המחתרת מספר קבוצות אזוריות שונות. הפלא ופלא. הנוער, שהפך לאוייב המדינה, מתמרד, ויש מי שמלמדים אותו איך לעשות את זה.
 
הצטרפו למחאת התלמידים שכבר ולמאבקם בעד החינוך!

Share on Facebook