האם ההתנצלות של ממשלת ישראל אחרי התקרית המיותרת והמטופשת עם השגריר הטורקי תיקנה במשהו את הנזק שנגרם? האם חזינו בטעות חריגה של "דיפלומט" חמום מוח במיוחד, או שמא התנהגותו של סגן שר החוץ דני איילון מייצגת היטב את האסכולה הימנית הישראלית, שאיננה אלא חיקוי של ההתנהלות המרכז-האירופית הישנה, שמשלבת יהירות אישית, מגלומניה ושנאת זרים ומאיימת על כושרו של משרד החוץ שלנו לתפקד בתנאים המיוחדים המאפיינים את האזור?
באחד הפרקים המאלפים במיוחד בספרו של ההיסטוריון הבריטי ריצ’ארד ג’יי אוונס, "" THE COMING OF THE THIRD REICH שאותו אני קורא עכשיו, מתאר הסופר את התנהגותו השחצנית והלא-חכמה של הקייזר הגרמני וילהלם השני, ואת תפקידו בחרחור מלחמת העולם הראשונה שהמיטה אסון על ארצו. הקייזר היה חולה בשגעון גדלות, והתנהלותו במדינה ריכוזית כמו גרמניה של תחילת המאה הקודמת הייתה חסרת טאקט ומסוכנת לאינטרסים של המדינה. תפקידם של השרים (שהיו מוגדרים כעובדי מדינה ואחראים לקייזר) הפך יותר ויותר למסובך, כיוון שהם ניסו, לטובת ארצם, להכשיל ולמסמס את הוראותיו של האיש תחת למלא אותן כלשונן. בחוגי הממסד השולט, שהיה מושתת עדיין על הדפוסים הפרוסיים של המאה ה-19, הביעו שרים, הוגי דעות ועיתונאים נוסטלגיה כלפי קנצלר הברזל אוטו פון ביסמארק, שחתר גם הוא להשפעה גדולה יותר של גרמניה המאוחדת באירופה ובעולם, אבל הבין תמיד את אמנות האפשר. אפילו פוליטיקאים ליברלים (במובן הגרמני של המונח הזה) התגעגעו לביסמארק. כאשר אזרחים חושבים חיים תחת שלטונם של מנהיגים שמשלבים טיפשות ורשעות במנות כמעט שוות, ניתן לסלוח להם אם הם מתגעגעים לשליטים קודמים, שגם הם ראויים לביקורת נוקבת.
מי שמתבונן כיום בנעשה במשרד החוץ שלנו עורג בכל לבו לימים של משה שרת, אבא אבן ואפילו שמעון פרס. נכון שהם שירתו אינטרסים קולוניאליסטיים זרים וקידמו יעדים של עושק, ניצול, הרחבת פערים והתפשטות טריטוריאלית, אבל חוש המידה והזהירות מנעו מהם להמיט עלינו אסונות כבדים עוד יותר. שרת תמיד הבין את גבולות הכוח, ניסה לסכל תוכניות מטורפות של אנשי דוד בן-גוריון, אבל לא הצליח למנוע את מלחמת סיני המיותרת (1956), וגם לא את ההרפתקה הגרעינית שאת מחירה עדיין לא שילמנו, אבל נשלם. אבן היה איש לא אמיץ, שהצטיין בעיקר ביישום מדיניות חוץ שלה התנגד, אבל הוא למצער ניסה למזער את השגיונות של הנצים שאפפו אותו מכל עבר, אנשים כמו גולדה מאיר, יגאל אלון, ישראל גלילי ומשה דיין, שגם הם עולים לאין שיעור על נמוכי המצח החשוכים שהשתלטו על מדיניות החוץ שלנו בשנה האחרונה.
אני עוסק, בכוונת מכוון, בפרק בספרו של אוונס שמנתח את האירועים שהובילו למלחמת העולם הראשונה, כדי שאנשי הרפלקס המותנה לא ינתרו אל צווארי בזעקות שבר על השוואות לנאצים. אבל גם השנים 1900 עד 1914 הן מעניינות ומרתקות, וכפי שההיסטוריון רומז בשם הספר (שהוא הראשון בטרילוגיה שתגיע עד שנת 1945) התהליכים שהתחילו כבר בשנת 1870 הבשילו עד לעליית אדולף היטלר לשלטון בשנת 1933. אבל נניח להיטלר, ונעסוק בטמטום שכבש את הדיפלומטיה שלנו והפך לסכנה אמיתית, אולי לא לעצם קיומנו, אבל בהחלט לאיכותו של עתידנו. השילוב בין אביגדור ליברמן, ששימר את המנטאליות הישנה שלו כשומר סף לאומני וחמום מוח במועדוני לילה בשנות השמונים, וסגנו דני איילון הימני, הסוציופת, המתלהם וחדור ההתנשאות כלפי המזרח, הוא הרה אסון. את סימניו המפחידים ראינו בפרשת הידרדרות היחסים בין ישראל לבין טורקיה.
נכון שלא רק ישראל ושר החוץ שלה אחראים למצב. דווקא הלחצים של המערב לדמוקרטיזציה של טורקיה העלו שם לשלטון כוחות אסלאמיים מתונים יחסית, אבל בכל זאת שונים באוריינטציה שלהם מבני בריתו של הצבא הפרו-מערבי ששלטו שם בעבר. אם ישראל ניסתה לכפות את רצונה בכוח על הפלסטינים דווקא בתקופה שהשלטון בטורקיה התחלף, היא הייתה אמורה לחזות את התוצאות. הביקורת של הטורקים על פשעיה של ממשלת ישראל בעזה איננה שונה מזו של שאר העולם, אבל יש גם הדגשים דתיים ואחרים, המשתלבים ברצונה של הממשלה הטורקית לחזק את קשריה עם איראן ועם מדינות ערב, גם על חשבון ישראל. זוהי מציאות בשטח שיש להתמודד איתה בשום שכל ובסבלנות. טורקיה הייתה בעלת ברית בלתי רשמית של ישראל במשך שנים ארוכות, וגם הממשלה הפרו-אסלאמית שם סבורה שיש לשמור על אופציה ישראלית מסוימת, כיוון שהם מאמינים שלא ניתן לקיים יחסים הדוקים עם ושינגטון בסיטואציה של נתק עם ישראל.
יחסי החוץ של ישראל מאז 1967 היו מושתתים על בסיס התדמית שנוצרה בעולם, שיש למדינה היהודית הקטנה קשרים עמוקים והשפעה מרחיקת לכת בוושינגטון. ערעור האשליה הזאת, כדי לבנות עוד שכונה ועוד התנחלות, מהווה מעשה טירוף. היחסים עם טורקיה הם אינטרס חיוני של ישראל, ששקדה מאז ומתמיד לטפח קשרים חשאיים וגלויים עם מעצמות לא-ערביות במזרח התיכון, בעיקר איראן בימי השאח (עד שנת 1979) וטורקיה. הקשרים עם הטורקים הם לא רק מדיניים, אלא גם כלכליים (לטובת שני הצדדים, יש לומר) וצבאיים, ויש בטורקיה כוחות רבים, לא כולם סימפטיים במיוחד, שרוצים לשקם את היחסים בין שתי המדינות.
אבל בהשראת הבוס שלו ליברמן, החליט איילון לטפל בשגריר הטורקי בסגנון שהנהיגו מושלים צבאיים ישראלים כלפי ראשי עיריית קלקיליה או חברון, לפני חתימת הסכמי אוסלו. איילון השפיל את השגריר בפומבי, השוויץ בהתנהגותו הבוטה והמגעילה בפני העיתונאים, והפך את הטיפשות ממדע לאמנות. הוא שכח שהממשלה באנקרה איננה מפיקה סדרות דרמה עבור הטלוויזיה הטורקית, והדרך היחידה לטפל בסדרה (הדוחה) שמוקרנת שם היא להגיש מחאה מנומסת או להתעלם ממנה לגמרי. הסדרה, מרושעת ככל שתהיה, איננה משנה דבר באינטרס של ישראל להיות מדינה מקובלת ואהודה בעולם בכלל, ובטורקיה המזרח-תיכונית בפרט. הפגיעה בכבוד מעוררת שנאה כלפינו בכל טורקיה, וזה פוגע ביעדים כמו רכישת מים, תמרונים צבאיים משותפים וחיזוק מעמדה של ישראל באזור.
אמנם נכון הדבר שישראל לא תוכל להתמודד עם הביקורת כלפיה, לא באנקרה ולא בסטוקהולם, בלי לשנות את המדיניות באזור. לכן יש לחתור לשלום עם הסורים תמורת רמת הגולן, לחסל את הכיבוש, להשיג הסכם עם כל הגורמים הפלסטיניים ולהציל את עזה באמצעות מבצעים הומניטאריים מאורגנים היטב. על הממשלה לדאוג ששריה יימנעו מצעדים משפילים כלפי אזרחים זרים ומדינות זרות.
* התפרסם ב"כל העיר".
שאיש השמאל חיים ברעם הוא בסך הכל תומך נלהב של נאטו שחושש שמא ישראל לא תוכל לנהל תמרונים צבאיים עם טורקיה. זה הצבא שהשמיד יותר כורדים מישראל פלסטינים. שמאל של הוד מלכותה. המפאיניק לא נעלם,הוא רק הודחק ופורץ מעת לעת ברגע של איבוד בקרה.
אני קראתי ספר על צמברליין שהיה "פעיל שלום" בריטי שחזר מגרמניה עם "חוזה שלום" על חשבון צכסלובקיה "שהחזיק מעמד הרבה הרבה שנים"
חששתי קצת מתגובות כמו הראשונה, ולכן כדאי להסביר. הניתוח שמופיע במאמר בא להצביע על כך שמנקודת ראותו של הממסד ההתנהלות הנוכחית היא מטורפת ונואלת. אני לא תומך בטורקיה אלא במפלגת העובדים הכורדית, וכמובן שגם לא בנאטו והמגיב יודע זאת היטב.
בקריאה ראשונה גם אני לא הבנתי את פשר המשפט –
"הפגיעה בכבוד מעוררת שנאה כלפינו בכל טורקיה, וזה פוגע ביעדים כמו רכישת מים, תמרונים צבאיים משותפים וחיזוק מעמדה של ישראל באזור."
יצא לי לקרוא עשרות כתבות שלך כך שמאוד הפתיע אותי המשפט הזה. ההבהרה שלך שהכוונה היא לנקודת הראות של הממסד היא הגיונית ובמקום, אך אולי כדאי שתבהיר את זה במקום שבאמת מתאים לכך – בטקסט עצמו. בלתי אפשרי לקרוא את המשפט בלי להרגיש שמישהו חטף את חיים ברעם והחליף אותו בעיתונאי חצר.
לבעל "עידן הטמטום" – על עידן הבורות – יקרא נא חיים ברעם
Hurriyet daily news [שאינו מקורב לממשלת טורקיה] דווח ממקורות יודעי דבר שעד 2008 שרת דני איילון את ממשלת טורקיה וללובי הטורקי ביחסי-הציבור שלה בארה"ב! The Turkish government hired Ayalon in 2007-2008 to lobby for Turkey in Washington D.C. – מדהים? -לא אותי. איילון תמיד היה "חרב להשכיר".
אבל הטמטום מתפשט, ועבר מזמן את גדר משרד החוץ, או משרד רה"מ. בניגוד לאיילון שכיר החרב שגינה את משלמי שכרו,,, היה הרופא הפלסטיני-ירדני נחוש יותר. הוא היה נשוי לאשה טורקית, והתאבד "כשמשון" והרג ולקח עימו 7 אנשי CIA באפגניסטן. זה קרה עוד לפני שיובל דיסקין איים על אבו מאזן –בנוכחות אנשי CIA– שאם לא יסיר את תמיכתו בדו"ח גולדסטון "תהפוך ישראל את הגדה לעזה". המחבל הומאם אל-בילאווי הבחין ברמת שיתוף הפעולה הנפשעת בין ארה"ב לישראל כבר במתקפה הישראלית בעזה. על כך סיפרה משפחתו לכתב הניו יורק טיימס בעמאן. אבל יש שמיתממים ונוהגים כאילו לא קיבלו את המידע מעולם. כך גם נהג פרופ’ רבינוביץ איתמר שנהג כנהוג,,, ביצהר תפוח קרני שומרון ואיתמר.
לקישור
— קישור —
אתה או את בהחלט טועה. לא זו בלבד ש-"המפאיניק לא נעלם" אלא הוא גם לא הודחק ולא "פורץ מעת לעת ברגע של איבוד בקרה". הוא ממשיך לפעול. בסך הכול מתמחה לפעול בין השורות שלנו ועדיין לא מצליח להסתיר את זאת.
איום "בטמטום שכבש את הדיפלומטיה שלנו והפך לסכנה אמיתית … לאיכותו של עתידנו"; הינה מה שמדאיג את חיים ברעם לכתיבה זו: "…ההתנהלות…" שהיא "…מאיימת על כושרו של משרד החוץ שלנו לתפקד בתנאים המיוחדים המאפיינים את האזור…", כלומר, התנהגות "השחצנית והלא-חכמה…" "…חסרת טאקט ומסוכנת לאינטרסים של המדינה." אם מישהו שכח, מדובר על מדינה ציונית או מוסדות שלטון הכיבוש הישראלים תחת חסות האימפריאליזם האמריקאי של תקופתנו.
נכון שחיים ברעם אומר שהוא מתנגד לאלה אשר "…שירתו אינטרסים קולוניאליסטיים זרים וקידמו יעדים של עושק, ניצול, הרחבת פערים והתפשטות טריטוריאלית…", ושהוא ימשיך להגיד את זה, אבל מה שמדאיג אותו הוא "…שלטונם של מנהיגים שמשלבים טיפשות ורשעות…" לצרכים שהוא אומר כי מתנגד להם. וזה על אף שהוא בעצמו משייך חשיבות מיוחדת ליעדים של הצרכים האלה: "זה ["הטמטום"] פוגע ביעדים כמו … תמרונים צבאיים משותפים [עם טורקיה] וחיזוק מעמדה של ישראל באזור", הוא מציין.
חיים ברעם לא עולה על דעתו ששירותם של מדינאים כמו "משה שרת, אבא אבן ואפילו שמעון פרס" למען האינטרסים הנ"ל פעל להיווצרותם של התנאים הנוכחים. במילים אחרות, הוא מתעלם מההוכחה האמפירית כי "הרחבת פערים והתפשטות טריטוריאלית" ביצרו את תשתית הזיקות הקיצוניות (או הפשיסטיות) במחנות הקפיטליסטיים (שבחלקם מתגלים לאגפים מתונים של הפשיזם). וזה למרות מודעותו סביב הרמז על "…התהליכים שהתחילו כבר בשנת 1970 … [, שבהם הבשילו תנאים למען] … עליית אדולף היטלר לשלטון בשנת 1933″ (שדרך אגב, רומז גם על כשל המנהיגות הקומוניסטית הגרמנית דאז בהבנת התפתחות התהליכים והבשלת התנאים).
לכן, בניגוד לכל המלל השמאלי, חיים ברעם שואף כאן לחזק את הקשרים האימפריאליסטיים במזרח התיכון על יסודות אלה: "טורקיה הייתה בעלת ברית בלתי רשמית של ישראל במשך שנים ארוכות, וגם הממשלה הפרו-אסלאמית שם סבורה שיש לשמור על אופציה ישראלית מסוימת, כיוון שהם מאמינים שלא ניתן לקיים יחסים הדוקים עם ושינגטון בסיטואציה של נתק עם ישראל." זאת אומרת שחיים ברעם משקף לא יותר מאשר הניגודים בין המחנות השונים של הקפיטליזם הישראלי.
וזה למרות מודעותו סביב הרמז על"…התהליכים שהתחילו כבר בשנת 1970 … [, שבהם הבשילו תנאים למען] … עליית אדולף היטלר לשלטון בשנת 1933″ (שדרך אגב, רומז גם על כשל המנהיגות הקומוניסטית הגרמנית דאז בהבנת התפתחות התהליכים והבשלת התנאים).
לכן, בניגוד לכל המלל השמאלי, חיים ברעם שואף כאן לחזק את הקשרים האימפריאליסטיים במזרח התיכון על יסודות אלה: "טורקיה הייתה בעלת ברית בלתי רשמית של ישראל במשך שנים ארוכות, וגם הממשלה הפרו-אסלאמית שם סבורה שיש לשמור על אופציה ישראלית מסוימת, כיוון שהם מאמינים שלא ניתן לקיים יחסים הדוקים עם ושינגטון בסיטואציה של נתק עם ישראל."
זאת אומרת שחיים ברעם משקף לא יותר מאשר הניגודים בין המחנות השונים של הקפיטליזם, הקולוניאליסטי-פשיסטי ועבד של וושינגטון, בישראל. הוא מייצג לא יותר מאשר מחנה אחד מתוך הקפיטליזם הזה.
הביקורת על חיים הנגבי משמאל מתעלמת מקו ברור בהגותו של האיש. ברעם הוא אדם הבא מאהבה. חוששני שמבקיו משמאל (על הימין חבל"ז) אינם כך. ברעם מוצא צד זכות גם במדינה הרעה הזו שכולנו נולדנו לתוכה ולא רעבנו בה ללחם. צר לו על ההתדרדות המוסרית של ישראל הן ביחסיה עם הפלסטינים והן ביחסיה עם עמה, אבל לגט כריתות הוא עדיין לא הגיע. לכן ברעם יכול לשוחח עם כל מיני ירושלמים דתיים וחילוניים ציונים וגם אנשי ימין ולכתוב בעיתטן ירושלמי "תקני". חיים חי כאן ושותף פעיל, בוחר לכנסת (לא חשוב מה) ואינו מוותר על התקוה לעתיד טוב יותר של שני עמי הארץ. תכננתי להשתמש גם במילה חיובי או פוזיטיבי אבל זה לא יצא. תוסיפו בעצמכם.
היות וזה נשמע ליקוק גמור לא אחתום בשמי ורק אציין כי אני מנסה בכל כוחי להאחז בקו זה שבכתיבתו.
לחבר X
תודה שהוצאת אותי מהגולאג שאנג’לו ניסה לדחוק אותי לתוכו.
הוכחת כי זאת היא לא חנפנות. אבל, אפילו אם הייתה התרפסות, וגם בכל מקרה אחר, זאת היא התיישרות עם קו של "לא רעבנו ללחם", בזמן ש-*אנחנו* נהנים מזכויות יתר; של " צר לנו על ההתדרדרות המוסרית של המדיניות הישראלית", בזמן שלאחרי השפל בגירוש המוני ותוקפנות חסרת מעצורים; של "העיקר הוא להשתתף בבחירות לכנסת", בזמן שהעיקרון הזה מופץ על-ידי המדיניות הישראלית עצמה; של "תקווה, אהבה והגות", בזמן שהפעלתנות הציונית, לא רק מעודדת אותנו לכך, אלא מוסיפה להשלות *אותנו* כי בכך התועלת; של "להשתמש במילה ‘חיובי’", בזמן שמדינת ישראל מתרוצצת למצוא בנרות משהו חיובי בכדי להפיץ פסטיבל מפוצץ סביבו; וכאשר היא לא מצלחה למצוא כזה, אז מתחילה להשוות את פשעיה עם המצאות מבהילות לא נזניח את כלי-הפחדה המשוכללים של בעלי ההון הגדול כמו השקרים על הגולגים, למשל.
בקו זה אתה מנס להיאחז בכל כוחך? חבל"ז!
חיים הנגבי?
פליטת מקלדת (די אופינית לי).
אתה זקוק לטיפול והשגחה צמודה.
חיים הנגבי העיז להתמודד גלויות מולי רק פעם אחת: במפגש של יהודים ישראליים, בעלי מקורות ספרדיים, עם נציגי הנהגת אש"ף בטולדו (ספרד). הוא עשה את זאת באמצעות גיבוש קבוצתי של אוהדי טקטיקות מערביות מתנשאות (הנאומים שלהם ניסו "ללמד" פוליטיקה לפלסטינים). הקבוצה הזו הצליחה להפוך אותי ליחידי שייצג תמיכה מלאה ומפורשת בהתנגדות הפלסטינית ובהנהגה שלה.
זה התרחש לפני יותר מעשרים שנה. כבר אז רחשתי מספיק ניסיון בכדי לזהות מסתננים ציונים בין שורות השמאל. הם נחשפו לקראת סוף מפגש טולדו: הנאום של איזה ד"ר מגנג’י (שכן שלי בילדותי מלוב) הביע כספר הפתוח מה שהאחרים בטאו תוך הסוואות מתוחכמות.
כל התמרונים, כל התוכניות, כל העבודה וכל התחכומים של הקבוצה הגיעו לצומת של בעיה חמורה מבחינתה. זה היה כל כך חמור שראשי הקבוצה המתוחכמת לא מצאו ברירה אחרת חוץ מלאלץ אותי מול מחמוד דרוויש (עליו השלום, אז שר התרבות של המדינה הפלסטינית) "תגיד משהו, לא חשוב מה", התחננו. חיים הנגבי בפרט וכל השאר בכלל לא ישכחו אף פעם את מה שהגדתי.
ליברמן היה שומר סף בשנות ה-70
אין שאלה אם הכוונה לשפיעות פתולוגית, וזה לא בגלל, שבהיותם מומחים ברפואת הנפש, הם מסוגלים לשמור על הסודיות הכרוכה.
בפוליטיקה, הטרמינולוגיה שלהם משמשת משך דורות רבים את אלה שלא רוצים או לא יכולים להתמודד עם מורכבותה של המציאות הממשית. במקרה שהם נאלצים להתמודדות כזו (אין כאן משקל משמעותי לסיבות, אם המניע מתקיים בליקוקים או בצורך לשמור על תואר של כותב מאמרים "ממצים"), הם מגדירים, לעצמם ולאחרים, את המציאות בהתאם לסיכומים מוכנים מראש ולנוחיותם הם.
לדוגמא, עבורם, להגדיר ‘עידן הטמטום’ את התקופה הנוכחית או בלתי-שפוי אדם מסוים הופך דרך קלה לעקוף התמודדות טעונה. כל שכן כאשר ההתמודדות מחייבת אותם להודות בשגיאותיהם.
בנוגע למלל, בינתיים, בואו ונסתפק בכך. בנוגע למהלכים הפוליטיים, ניסיון טולדו מוכיח כי יש לנו עסק עם מעמד של מטווחים (מסוחרים פשוטים ועד ליחצנים הממולחים ביותר). הטקטיקה הפוליטית שלהם היא מאוד פשטנית. אני מעיד שזה בכלל לא קשה לנטרל אותם ולהשבית את תוכניותיהם.
תגובתך היא חידה בעיני (למשל: מה זה "הקונצנזוס החיימי-מושוני"?) וקשה לדוג ממנה נושאים להתייחסות, אבל אני אנסה:
"דוגמאות מבודדות כמוך" קיימות, ולא מעט.
למשל שלל הכותבים והמגיבים כאן בגדה השמאלית.
שים לב מה אתה עושה: הרי בזכות הדמוקרטיה הישראלית אתה יכול להתבטא, ואילו אתה טוען מנגד שזכות הדיבור שלך היא בעצם אינטרס של הפשיזם הציוני שמשתמש בך (כביכול) כ"עלה תאנה".
אם כך אנא הפסק מיד לדבר ולכתוב, כדי לא לשרת חלילה אינטרסים פאשיסטים….
היו גם מספיק דוגמאות ש"יצאו מן הבידוד" וצלחו בשלום את הפאשיזם הציוני הנקמן, דוגמת דר’ אודי אדיב (ויסלח לי דר’ אדיב אם אני טועה).
גם אורי אבנרי חי ובועט עד היום למרות שסומן ע"י רבים כאויב המדינה מספר 1.
חבל שאתה מידרדר לדמגוגיה זולה באמירה ש"הפשיזם הישראלי הוא לאין ערוך מתוחכם מזה הנאצי".
זו אמירה מיותרת וחסרת בסיס מפני שהפאשיזם הישראלי הוא גם הרבה פחות קיצוני ומסוכן מזה הנאצי. ואם אתה חושב אחרת – אנא פרט ונמק.
לאנג’לו,
כמובן שלא כתבתי אפילו מלה אחת על מצבך הנפשי. ככלל, אני חותם בשמי המלא על כל תגובה, כך שקל מאוד לקוראים לדעת אם אני עומד מאחורי הדברים.
לא מצאתי בתגובות שלך על מאמרי שום סימן למורכבות מיוחדת, וגם לא תיחכום או הבנת הנקרא. משום מה עוררו הדברים את חמתך הסטאליניסטית, וחבל. אתה יכול למצוא באתר הזה מאות טורים שלי, ובכולם יש ביקורת נוקבת על המרכז הלאומני כולל העבודה וקדימה. אני לא זקוק לשום אישור כשרות ממך או ממישהו אחר.
עם זאת, כדאי להבדיל בין ניתוח פוליטי שבא להפיץ אור על מעלליו של הממסד לאור כוונותיו ולא בהתאם לרצונותי או לשאיפות השמאל. כלומר, היחסים עם טורקיה הם אינטרס ממסדי, ואם סגן שר החוץ מחבל בהם זהו טמטום.
בדרך כלל אנשי שמאל רגישים מאוד לתגובות מצד אנשים המתיימרים להיות עוד יותר שמאליים מהם. אבל לי לא איכפת מה אומרים אנשים הנשבעים בשם הגולאגים. תמיד רחשתי חיבה לאנג’לו, בעיקר בשנים שבהן ידע לשמור על צניעות ועממיות ולא חשב את עצמו לנציגו של סטאלין עלי אדמות. כדאי שהוא יחזור לעצמו.
"דמוקרטיה ישראלית", זו שמתקיימת על בסיס הקונצנזוס החיימי-מושוני; זו שמנצלת דוגמאות מבודדות כמוני בכדי להתגאות על חופש ביטוי; זאת שבעוד היא מתגאה בכך מאיימת על הדוגמאות האלה; וכאשר דוגמא אחת יוצאת מן הבידוד, נוהגת כמסתכנת בגללה, ומטפלת בה כפי שטיפלה בכמה דוגמאות של הפנתרים ושל וואדי סאליב; זאת שרוצחת משפחות שלמות, כפרים שלמים ורצועות שלמות של כפרים למען המשך הקיום שלה; ועוד. במה היא שונה מהפשיזם?
ואלה הם האבירים של "הדמוקרטיה" הישראלית. הם אלה שנושאים את עיקר תפקיד ההסוואה ה-"דמוקרטית" למען *הסתרת* הפשיזם הישראלי, שהוא לאין ארוך מתוחכם מזה הנאצי.
גיסי, ברוך קימרלינג, התעצבן פעם אחד עלי ש-"פחדתי" להודות שאני קומוניסט בפני אורח ממצרים. הוא גם אמר שהוא תומך בזכות השיבה לפלסטינים ושכתב את זה באחד הספרים שלו. התברר שהוא תמך בזכות השיבה לרצועות של פלסטין לכשתקום. גם הוא, שידע את האמת, השתמש בשקרים על הקומוניזם. אבל הוא היה הרבה יותר מתוחכם מהחיימים והמושונים. כל עוד הוא חיי, ידע *להסתיר* את הציונות שלו הרבה יותר טוב.
או! עכשיו אתה מתחיל להיות מתוחכם. לא ברמה קימרלינגית, בדומה לאלה שמינית והרבה נוספים, אבל בכל זאת מתוחכם. כשתבין למה מרקסיסט, כפי שמרקסיסט להיות, מנצל את כל הכלים המוגשים על-ידי התנאים המתפתחים, גם אתה תעלה רמה. אז המהפכנים יוכלו עף אותך לנצל עד שתצטרף אליהם או שתהפוך חסר תועלת.
"פרט ונמק"?
מצד אחד, כאשר תחכום, המושל בכיפה פשיסטית (ישראלית, במקרה שלנו, בעל קונצנזוס "יהודי" מכריע למען הצלה מתמדת עם, בזכות כך, עוצמה שבכוחה להימנע מלחסל יותר מן הנדרש), בוחר לנהוג דמוקרטיה מסוימת בהסתמך על החלופה המגייסת מתנגשים עד לראש ממשלה (גם בלי להשתמש במאגרו האלים, כולל התארגנויות דומות לזו ששימשה את דודו טופז), מה שמרקסיסט צריך הוא רק להיזהר, אבל לפחד אף פעם וזה כי הפחד ניכר בעיני רבים, וברגע שהעניק תועלת בפעם הראשונה, הוא פותח את דלת הלופ (the loop). ומן הצד השני, עליו להרבות תחכום, אבל לפסוח על נשק אפשרי אף פעם וזה אפילו בזמן שהתנאים מספקים שפע של אמצעים למאבק המהפכני.
הערה: קונצנזוס "יהודי" = הקונצנזוס החיימי-מושוני = הקונצנזוס אבנרי-אדיבי. כמובן, הרשימה ארוכה וכוללת גם שמות ערבים.
1- אם "היחסים עם טורקיה הם אינטרס ממסדי, ואם סגן שר החוץ מחבל בהם" למי יש אינטרס לציין כי המעשה, כביכול החבלני, "זהו טמטום"?
2- האם הציון הזה יכול "להפיץ אור על מעלליו של הממסד לאור כוונותיו", או להיפך, כלומר להכהות צל על מעלליו?
אלה הן שתיים מהשאלות המכבידות על המאמר של חיים ברעם.
לא שאלת הגולגים היא זו שמפריעה. זו לא שאלת סטלין שמציקה למאמר. נכון שאנג’לו למד, בין השאר, מסטלין איך להבחין בין השאלות העיקריות לבין המשניות. נכון שהלימוד הזה, ולימודים רבים נוספים בכפיפה אחת עם ניסיון בפעילות פוליטית מחוברת לבני-אדם פעלתניים ותוך קירבה ליותר סבילים או פחות פעילים, מצליח להבליט את השאלות 1 ו-2 (וגם שאלות מרכזיות יותר). נכון שכל זה הוא החשוב המהותי (אנג’לו בכלל אינו חשוב כי הוא אפילו לא מתאמץ לשכנע). כל זה נכון, אבל השאלות עצמן ממשיכות להתנוסס למרות כל הניסיונות להפחית ממשקלן ולהעביר את תשומת הלב למהות, אשר העלתה אותן, במטרה להכפיש את המהות עצמה ובכך לנסות ולהפיג את חומרת השאלות העיקריות לדרגה משנית.
תרשו לי, בבקשה, לשפר את ניסוח השאלות המרכזיות באמצעות פסיק פה ופסיק שם:
1- אם "היחסים עם טורקיה הם אינטרס ממסדי, ואם סגן שר החוץ מחבל בהם", למי יש אינטרס לציין כי המעשה, כביכול החבלני, "זהו טמטום"?
2- האם הציון הזה יכול "להפיץ אור על מעלליו של הממסד לאור כוונותיו", או, להיפך, להכהות צל על מעלליו?
ברשותכם, אני מוסיף: … וגם על כוונותיו?
ספר לנו, הו מהפכן אמיץ, על נפלאות הג’וצ’ה.
האם הכול התחיל בדאבוס? בטח שלא. רק המשבר הדיפלומטי התחיל בדאבוס. — קישור —
בסוף 2008, בדאבוס, ראש ממשלת טורקיה ארדואן עלה על סולם, מבחינה אימפריאליסטית, ממנו התאפשר לו לרדת בזכות ה-"פשלה" של סגן שר החוץ איילון, לא לפני שתעבור שנה שלמה. הכנת הירידה מהסולם התאפשרה על-ידי סגן ראש ממשלת טורקיה, ארינץ’, ב-16 באוקטובר 2009. — קישור —
באותו הקישור, ניתן להבחין בראשיתן של הכנות ה-"פשלה". התוצאה נמצאת בהודאת משרד החוץ באתר — קישור —
עד כאן, בנוגע לטקטיקה האימפריאליסטית הראשית. הרי מי הם ארדואן, איילון, ארינץ’, ליברמן, פרס, נתניהו, אובמה וכל השאר, אם לא שרתים בדירוג גבוה של ההון הפיננסי?
אבל, מהי הטקטיקה שמסתירה את הבהירות המסיטה הזו? הינה ההסוואה בהנחיית ‘המכון הישראלי לדמוקרטיה’ (עוד צוות מומחים): — קישור —
בעלי תודעה פוליטית גבוהה לא זקוקים יותר מכך בכדי להשתכנע שחיים ברעם, אם בזדון או אם תוך ‘השד יודע מה’, מילא, במאמרו, תפקיד התומך בהסוואת ה-"דמוקרטיה" הישראלית. אבל, מכוון שבעלי תודעה כזו הם מעטים, עבודת השכנוע הופכת בהכרח להרצאה ארוכה של ניתוחים מנומקים. במקום זאת, אני מבקש מכל מעוניין בכך להפשיל שרוולים ולהתאמץ לנתח ולנמק לעצמו את השאלות העיקריות ואת אלה המשניות (כמו שאלת הניגודים בין המחנות העוינים השונים שהיא חשובה בתנאי שהיא כפופה לקביעת הטקטיקה השמאלית *היעילה*: אין שתיים כאלה).
קשה להחליט מהיכן להתחיל להתייחס לתגובותיו המתלהמות של אנג’לו איידן.
איידן יכול להיות רגוע, חיים ברעם הוא כותב אולטרה-שמאלני הטורח תמיד לשפוך קיטונות של רותחין על שמץ של לאומיות ישראלית, תמיד גם תוך ירידה (מביכה לטעמי) לגופו של אדם: האחד "עילג", השני "בעל מבט ריק" והשלישי סתם דביל.
סוף-סוף כותב ברעם משהו שיש בו אמירה קונסטרוקטיבית שלא שוללת בהכרח את הסדר הקיים, והנה קופצים כל הקיצונים המוסתים ובראשם איידן.
טוב לדעת שאיידן למד משהו מסטאלין, עצם האמירה הזו יש בה כדי לגרום לאומר לצום ביום כיפור, כולל ביום שלפני וביום שאחרי.
מה שאומר ברעם הוא שאנו משופעים היום בדיפלומטים רעים שיכולים להמיט עלינו אסון. כל מי שמגיב על זה כ"פיין-שמעקר" לא מבין כיצד מתנהל עולמינו.
אין כמו האמירה של קיסינג’ר לבטא את עוצמת טעותו של איידן: "לישראל אין מדיניות חוץ, אלא רק מדיניות פנים".
בדיוק על זה מלין ברעם, ולעומתו אנג’לו איידן מצדיק לחלוטין את אמירתו של קיסינג’ר.
אולי אתה צודק, וטוב שהאופציה לפרוייקט מים עם טורקיה ירדה מהפרק, כנראה שיש לך פתרון טוב יותר לבעית המים בישראל. אין כמו קצת צמא בריא כדי לזרז שלום.
היום טורקיה קרובה מתמיד לצד "הטוב" של המפה בראשות איראן האנטי אימפריאליסטית, ובקרוב כנראה חימום היחסים עם צ’אבז הדיקטטור וצפון קוריאה ממשיכת דרכו של שמש העמים סטאלין.
טוב לדעת שעכשיו גם ארדואן לא בסדר, טורקיה הרי מתרחקת היום מ"קואליצית הרשע" ולכן פרוייקטים ישראלים להשבחת טנקים ומטוסים טורקים אמורים להיות אינטרס מובהק שלך, לא?
אתה אמור להיות מאוד מתוסכל מכך שהצבא הטורקי (שיעשה עוד מעט תמרונים משותפים עם איראן במקום עם ישראל) יהיה חלש יותר ממה שיכל להיות תודות לקשרים עם ישראל.
ולגבי דמוקרטיהה הישראלית – זה אולי טיעון שחוק אבל תקף: נסה לכתוב דברים ברוח דומה באחת המדינות היותר סוציאליסטיות בעולם (צפון קוריאה למשל) וראה מה יהיה בסופך, כאן לפחות יש לך במה ואף אחד לא רודף אחריך, תכיר לפחות בזה.
או! עכשיו אתה מתחיל להיות מתוחכם. לא ברמה קימרלינגית, בדומה לאלה שמינית והרבה נוספים, אבל בכל זאת מתוחכם. כשתבין למה מרקסיסט, כפי שמרקסיסט להיות, מנצל את כל הכלים המוגשים על-ידי התנאים המתפתחים, גם אתה תעלה רמה. אז המהפכנים יוכלו אף אותך לנצל עד שתצטרף אליהם או שתהפוך חסר תועלת.
"פרט ונמק"?
מצד אחד, כאשר תחכום, המושל בכיפה פשיסטית (ישראלית, במקרה שלנו, בעל קונצנזוס "יהודי" מכריע למען הצלה מתמדת עם, בזכות כך, עוצמה שבכוחה להימנע מלחסל יותר מן הנדרש), בוחר לנהוג דמוקרטיה מסוימת בהסתמך על החלופה המגייסת מתנגשים עד לראש ממשלה (גם בלי להשתמש במאגרו האלים, כולל התארגנויות דומות לזו ששימשה את דודו טופז), מה שמרקסיסט צריך הוא רק להיזהר, אבל לפחד אף פעם וזה כי הפחד ניכר בעיני רבים, וברגע שהעניק תועלת (לתחכום הנ"ל) בפעם הראשונה, הוא פותח את דלת הלופ (the loop). ומן הצד השני, עליו להרבות תחכום, אבל לפסוח על נשק אפשרי אף פעם וזה אפילו בזמן שהתנאים מספקים שפע של אמצעים למאבק המהפכני.
הערה: קונצנזוס "יהודי" = הקונצנזוס החיימי-מושוני = הקונצנזוס אבנרי-אדיבי. כמובן, הרשימה ארוכה וכוללת גם שמות של ערבים.
אנג’לו, בחייאת ראבאק, למה אתה לא יכול לכתוב בצורה ברורה ונגישה? מה הבעיה?
איזה מין דיאלוג אתה מנסה ליצור כאן?
מה זה "דלת הלופ"?
האם הכלים ש"מרקסיסט צריך לנצל" כוללים כתיבה בסגנון מופרך ומבלבל בכוונת מכוון?
האם מסר מעורפל ודיסאינפורמציה הם לדעתך כלים בהם מרכסיסט אמור להשתמש?
אני מודה שכתבתי באורח מתומצת ביותר בו יכולתי להתבטא. בוא וניראה איך אפשר להרחיב.
השאלה הייתה: האם "הפאשיזם הישראלי הוא … הרבה פחות קיצוני ומסוכן מזה הנאצי".
הניסוח המתוחכם של השאלה זו על-ידי מושון כולל גם ספירה כמותית של קורבנות; בנוסף, מתעלם מכך שמדובר על שתי תקופות נפרדות על-ידי נתונים חשובים: 1- העוצמות המעורבות (התנגשות בין מעצמות), 2- התפתחות היסטורית (איזה משתי הצורות הפשיסטיות העניקה את ניסיונה הכושל לשנייה), 3- גודל השטחים לשליטה כלכלית-פוליטית או ישירה וכוללת. אלה הן רק 3 דוגמאות, אבל יש עוד: לדברנו על הטכנולוגיה, על מאזן הכוחות העולמי, ועל שאר התנאים.
עכשיו, לאחרי שמיקמנו את שאלת מושון במציאות המשתנה, מי שלא מפחד לפול לתוך המלכודת (זאת אומרת, למדוד את גודל שתי הסכנות ולהשוות את מידותיהן), שירים את היד. אני עשיתי את זאת. מה יצא מזה?
לא אמרתי ש-*אילו* השלטון הציוני הייה בעל עוצמה של השלטון הנאצי, מול עוצמות ובעל בריתות שהיו אז, עם הניסיון הפשיסטי בחיתוליו, וכן הלאה וכן הלאה, היה מגיע לדרגה מסוכנת כזו או אחרת. לא אמרתי דבר דומה, כלומר, לא נפלתי אל תוך המלכדת המתוחכמת של מושון. דרך אגב, תשימו לב לכך שהפעם מושון לא תקף את הקומוניזם אם זה יעניין מישהו, אני אנסה להקדיש זמן בכדי לחשוף גם את התחכום הזה. מחר או מחרתיים אני אמצא זמן לפרוס באורח עממי את מה שכן אמרתי.
בנוגע "להסבר על ג’וצ’ה", מה לא הבנת בתורה הזו? בנוגע ל-"פרטים ביוגרפיים", אני חוזר ומדגיש כי לאנג’לו אין כל חשיבות. מה שהיה חשוב הוא לאלץ אנשים, שמנסים להתמודד עם מה שאני אומר, להעלות את דרגת התחכום של הנימוקים השטותיים שלהם או לפרוש.
וואי וואי, כל כך הרבה פרטים ביוגרפיים אנג’לו שומר בסוד.
ואנחנו עדיין מחכים להסבר על ג’וצ’ה, במטותא.