אקדים בפרטי עצם הקריאה למעשה, ואכתוב לאחר מכן מעט יותר בפירוט על המצב בשייח’ ג’ראח, התארגנות המחאה עד כה, וגם על המוטיבאציה שלי דווקא למעשה זה: לאור המצב המדרדר בשייח’ ג’ראח במזרח ירושלים, הפלישה לבתי התושבים וזריקתם לרחוב באישור העירייה ובית-המשפט ובחסות המשטרה, לאור אלימות השוטרים הקבועה נגד הפלסטינים, ונגד המפגינים בימי שישי האחרונים בניסיון לשבור את ההפגנות, ולאור אלימות המתנחלים נגד הפלסטינים (ביום שישי האחרון זרקו המתנחלים אבנים על בתי הפלסטינים וכמה מהם נפצעו – בשל האלימות נעצרו מספר אנשים על-ידי המשטרה, ו"במקרה" היו אלו פלסטינים, כנראה כדי להגן עליהם מזריקת האבנים, ולסייע להם לעבור למקום בטוח יותר, תא המעצר), אני מבקש לארגן בשייח’ ג’ראח, במסגרת עצרות המחאה בימי שישי, מיום שישי הקרוב, ה-29 בינואר, צהרי י"ד בשבט, 14 בחודש צפר, ובימי שישי שלאחריו, תפילות משותפות יהודיות ומוסלמיות (אם מישהו רוצה ויכול לארגן תפילות נוצריות, נא להודיע), תפילת אחר-צהריים או שקיעה מוסלמית, ותפילת מנחה וקבלת שבת יהודית, במחאה על הגירוש והעוול המתמשך.

ברור שזה לא מקום פשוט לתפילה, לא לתפילה מוסלמית ולא לתפילה יהודית, והאווירה, בתוך העוול הנורא, מעוררת חלחלה (אם יש מי שיכול ורוצה להוביל גם תפילה נוצרית במקום הוא מוזמן להצטרף וליזום זאת). הזמן סמוך לכניסת השבת היהודית, והאווירה כמובן לא מזכירה במשהו משפחתיות או שלווה של כניסת שבת, וכן מתחולל במקום לאחר מכן, מטבע ההפגנה, חילול שבת על-ידי השוטרים וחלק מן המפגינים, יש רעש רב, והמקום גם מרוחק, אני מניח, מהבתים של חלק ממי שירצו לבוא, ויצטרכו לשוב ברגל (או שימהרו לנסוע לפני כניסת השבת). המקום גם אינו נוח לביצוע דיני הטהרה המוסלמיים. אבל נדמה לי שלמרות נימוקים אלו, חשוב להביא את התפילה דווקא למקום זה, של העוול והחטא והטומאה, וזה יכול להיות משמעותי לאלו מאיתנו שחושבים שהדרישה לצדק היא גם דרישה דתית ואלוהית, שיש לקשרה מחדש באופן משמעותי לחיבור ההיסטורי, התיאולוגי והרוחני היהודי-מוסלמי (או לפחות לגעת באפשרות לחידושו המשמעותי של קשר זה).

אומר גם כיהודי, שבמקום הזה, בו היהדות נוכסה מזה מספר דורות והפכה להיות שייכת לממשלה, למסדות המדינה, למתנחלים, לעוולות בית-המשפט, לצבא ולמשטרה, ולשבעים לשונות של כוח, גירוש, שנאת זר ויהירות, הכרחי להצביע על היהדות שלנו, שנגנבה מאיתנו, עד שנמצא בה מחדש את המקום לתיקון של עצמנו ושלה, מקום של קדושה ומאבק לצדק, של נביאים ופוסקים גדולי הדורות, ולא של מאבק אלילי על קרקע אלוהית, הנעזר במשיחי שקר, בשנאה כמעט פשיסטית ופטישיסטית ללא-יהודי (כלומר לערבי), וברית לא קדושה בין בעלי הון אמריקאים, כלל ממשלות ישראל, ובריונות אזרחית, צבאית ומשטרתית כנגד כל מי שמתנגד להם.

כל מי שמוכן לסייע בארגון התפילה, או פשוט לבוא למשמרת המחאה בימי שישי, מוזמן להגיע למקום, או גם ליצור קשר מקדים.

כאשר מקבלת ההפגנה אישור מן המשטרה היא יוצאת כתהלוכה ביום שישי באחת וחצי מן המשביר, ברחוב קינג ג’ורג’ בירושלים, ומגיעה לכניסה לשייח’ ג’ראח בשלוש; כאשר אין היא מקבלת אישור היא מתחילה כמשמרת מחאה בכניסה לשייח’ ג’ראח בשלוש.

1.המצב בשייח’ ג’ראח, ובדומה לו בשכונות פלסטיניות נוספות של מזרח-ירושלים, מבטא ניסיון לדחוק את מקומם של התושבים הערבים בעיר (ולעודד אותם לעזוב ולהגר), ולהכניס לכל שכונות העיר המזרחית מתנחלים אשר יפעלו בצורה יומיומית ואלימה לדחיקת התושבים הערבים, והרחבת ההתנחלויות היהודיות. במפעל מפואר זה של דחיקת הפלסטינים במזרח העיר שותפות כל ממשלות ישראל ועיריית ירושלים (וראש העיר הנוכחי, ניר ברקת, פועל למטרה זאת במרץ מופגן), וקבלני הביצוע שלהן הם מצד אחד המשטרה והצבא, המפנים תושבים מבתיהם, הורסים בתים ומפעילים אלימות קשה, ומצד שני אגודות ימין השולחות את חייליהן להתנחל במקום. באלו גם באלו תומכים מליונרים יהודים-אמריקאים דוגמת ארווינג מוסקוביץ’, ידידו האישי של ביבי נתניהו, הפעיל ברבעים המוסלמי והנוצרי בעיר העתיקה, בסילואן, בשייח’ ג’ראח, באבו דיס, בהר הזיתים ובראס אל-עמוד.

הגירוש האחרון משייח’ ג’ראח נשען על הטענה כי בתי המשפחה המגורשת שייכים היו ליהודים לפני 48, ועל-כן מדובר בעצם בהשבת רכוש שדוד לבעליו – טענה שמערכת המשפט הישראלית קיבלה. בפועל לא המשפחות היהודיות הספרדיות המקוריות אשר גרו בשכונה לפני 48 שבו להתגורר בה (בדומה למצב בשכונות אחרות במזרח העיר, וכמובן למצב ברובע היהודי בעיר העתיקה, שבעלות יושביו המקוריים, שהפכו פליטים ב-48, הופקעה על-ידי המדינה, לטובת פרוייקטי בניה נרחבים ועתירי כסף), אלא קבוצות המאורגנות על ידי ארגוני הימין, ומנגד מי שגורש מביתו בשייח’ ג’ראח בגירוש האחרון הוא פליט פלסטיני מסרפנד הסמוכה ללוד – ובמקרה זה כמובן שאין סיכוי שמערכת המשפט הישראלית תשיב לו, בתמורה לגירושו משייח’ ג’ראח, אליה הגיעה משפחתו ב-48, את ביתו בסרפנד.

כך נחשפת, ואומנם אין בכך חידוש, חד הצדדיות של טענות הבעלות מלפני 48, היכולות להיות מופעלות במסגרת מערכת המשפט והצדק הישראלית רק על-ידי יהודים לגבי רכושם בשטחים, אך לא על-ידי פלסטינים לגבי רכושם בישראל, ונחשפת ההטיה הקיצונית של מערכת המשפט הישראלית בשאלות אלו. בדומה לכך, גם הטענות לגבי זכותם של יהודים לגור בכל מקום שיחפצו בו אינן חלק (ואיני מציין כאן אלא את המובן מאליו במצבנו) ממדיניות לאפשר לכלל תושבי הארץ להתיישב בכל מקום שיחפצו בו (או לשוב למקומות שגרו בהם קודם לכן), כחלק מהתנגדות להפרדה הישראלית בין אוכלוסיות, אלא הן מתקיימות תוך כדי כך שהיפוכן נשלל בדורסנות: איש לא מוכן לשוב ולהפוך את שכונת מאה שערים לשכונה מעורבת יהודית-ערבית, או להשיב את בתי טלביה, קטמון ובקעה לבעליהם הפלסטינים, או לקומם מחדש את הריסות הכפר ליפתא לא כפרוייקט ציורי לאמנים ולתיירים, אלא ככפרם של תושביו המקוריים.

המחאה כנגד הגירוש בחודשים האחרונים נבנתה מתוך עבודה עיקשת של פעילים שונים (ומתוך לימוד ומסקנות מפעילויות מחאה אחרות, למשל בבילעין ונעלין כנגד הגדר), מתעאיוש ומארגוני זכויות אדם שונים, קומוניסטים לצד אנרכיסטים, ירושלמים לצד בינלאומיים, פלסטינים לצד יהודים, והצליחה ליצור תהודה רבה, בין השאר "בזכות" מעצרי השווא המרובים שמנהלת משטרת ירושלים, אשר רוצה לרסק את ההתנגדות בטרם תהפוך סימבולית כמו המאבקים בבילעין ונעלין, ומכריזה פעם אחר פעם על הפגנות ימי שישי כבלתי-חוקיות ועוצרת פעילים מרכזיים בתוכן, אשר במוצאי-השבת משוחררים ממעצר על-ידי בית-המשפט, המכריז על המעצרים כמעצרי שווא ועל אלימות המשטרה כאלימות מופרזת, וחוזר חלילה.

2.ההפגנות אשר הולכות ומתרחבות, והגיעו ביום שישי האחרון (22.1.2010) למספר של לפחות 500 מפגינים, זקוקות לכל חיזוק אפשרי, כדי שהן ישמשו הוכחה הן למרכזיות המאבק על זכותם של הפלסטינים להתקיים בירושלים, והמאבק בנישולם, והן כדי להוכיח למשטרה כי ניסיונה לשבור באלימות מוקדים של התנגדות למשטר דווקא יגבירו התנגדות זאת, כדי לאפשר איזשהו סיכוי ליסודה של דמוקרטיה כאן.

לטעמי חשובה הצטרפות רחבה, גורפת, של ארגונים חברתיים "פנים-ישראליים", אשר לכאורה לא עוסקים ב"פוליטי", כלומר בסכסוך הישראלי-פלסטיני, למאבק, כדי להדגיש את החיבור המתקיים במשטר הישראלי (גם אם מתוך נימוקים שונים) בין פינויים של נפגעי משכנתאות מבתיהם, פינוי כפר שלם, הדחיקה ההדרגתית של הפלסטינים מיפו, ושל קבוצות מוחלשות אחרות, למשל מזרחים, ממרכזי ערים ההופכים פופולריים למגורי יוקרה, והריסות הבתים במזרח ירושלים ובשטחים, כמו גם בכפרים הבלתי מוכרים של הבדואים בנגב, וכעת הגירוש משייח’ ג’ראח.

זאת היא שעת מבחן לארגונים אלו, האם כל פעילותם, המדברת גבוהה גבוהה על צדק, מסתיימת בחומות ההפרדה, חלקן ממשיות וחלקן נפשיות, בין יהודים לערבים, בין ישראלים לפלסטינים, ובכל הנוגע ליחס לערבים ולפלסטינים הם מקבלים את משטר אי-הצדק, גם כאשר זה נשען, בדומה ליחס לפריפריה, למזרחים, לפלסטינים אזרחי ישראל, לעניים ולמהגרי העבודה, על ברית לא-קדושה בין פוליטיקאים המדברים לכאורה בשמה של אידיאולוגיה לאומית, עם חבריהם בעלי הון ועם אינטרסים כוחניים של שליטה (ופעם אלו בנקים ופעם אלו מתנחלים, פעם זה ההגיון הצבאי ופעם זה ההגיון הכלכלי).

3.ולמה תפילה?

ולמה שיתוף בין תפילות יהודיות למוסלמיות?

אדבר מתוך המוטיבאציה שלי לעניין, הבאה מטבע העניין מן הצד היהודי והישראלי של המטבע, ומתוך התנסותי בהתארגנויות הרבות שנוצרו ופורחות בארץ בעשור האחרון, להתחדשות יהודית, לפעילות חברתית ולזהות מזרחית. דומני כי חלק מהניסיון לנסח לעצמנו זהות יהודית חדשה, זהות מזרחית וזהות חברתית, כנגד מנגנוני המחיקה שהופעלו בארץ (שלילת הגלות, מערכת החינוך הישראלית, דחיית הערבית כלשון אוייב וכפרימיטיבית, הגחכת הזהות המסורתית וביסוס דיכוטומיה דתית-חילונית, הוצאת היחסים עם בני דתות אחרות אל מחוץ לספירה של חיי יומיום יהודיים, ליברליזם כלכלי המעמיד במרכזו את היחיד ה"מצליח", היזם), חייב היה להתחיל כדיאלוג פנימי, פנים-יהודי, לפעמים פנים-מזרחי, בתוך זהותנו השבורה, שעברה משבר כבד, אך הוא חייב להתנסח עתה, אם חפצי חיים (ורלבנטיות) אנו, גם כעמדה פוליטית כנגד המצב הקיים.

והלא הסכנה המרכזית בכל ההתארגנויות הללו היתה ועודנה הדה-פוליטיזציה, שתביא לכך שמרוב ארגונים ופעילויות, ביום מבחן אף אחד מהם לא יהיה מוכן להתייצב עם אמירה פוליטית גלויה, אם בנושאי כלכלה, אם ביחסי מזרחים ואשכנזים, אם ביחסי יהודים וערבים. החשש הפשוט שכל ההתארגנויות הללו ינועו בטווח הקצר שבין "צו-פיוס" (מקבילו החייכני הדתי-חילוני של ה"דו-קיום" היהודי-ערבי) לבין תחליף למדינת הרווחה המתפרקת, או למערכת החינוך המתפרקת גם כן.

לשם תיקון מצב זה דומני כי את הפעילות של ארגונים רבים אלו להתחדשות יהודית, כולל כאלו המדברים על יהדות חברתית, את הפעילות של הארגונים החברתיים (כלומר המבקשים להתנגד לסדר הכלכלי הקיים), וכן את הפעילות המזרחית, יש הכרח להביא עתה לידי ביטוי גם במישור ה"פוליטי", של הסכסוך הישראלי-פלסטיני, תוך ניסיון להשמיע קול אחר.

אנסח זאת בקונטקסט של עולם הפיוט המתחדש בימים אלו, אותו אני מכיר במידה כלשהי מבפנים: עצם התבססותו של תחום הפיוט בשנים האחרונות, היא מבורכת עד מאוד, ופסטיבלי פיוט המשיבים את מקומה של המוזיקה הערבית, בין השאר, אל תוך ומתוך עולם הקודש היהודי, וחושפים אותה כעולם תרבותי מורכב ומגוון הן למי שגדלו במסורות אלו ואולי חשו את זלזול החברה בהן, גם למי שהם צאצאים למסורות אלו אשר לא זכו להיחשף להן, וגם למי שכלל לא באו ממסורות אלו, יש להם כוח רב של תיקון.

אבל יש עוד שלב. עולמות יהודיים אלו, נוסח עולם הפיוט, התקיימו במקורם גם במילים בערבית, והתקיימו במקורם גם בתוך דיאלוג חי עם המסורות התרבותיות, הדתיות, המוזיקליות, הספרותיות והלשוניות האיסלאמיות. ואת המקום הזה יש לחשוף מחדש, ויש ליצור מחדש, אם רוצים לאפשר חיים רוחניים אמיתיים למסורות הפיוט, אם רוצים לא לשאוב מסורות אלו שוב לתוך הסתגרות פנים-יהודית, כמקובל בישראליות החדשה, אלא להביא אותן למציאות חדשה, היונקת ממציאותם הקודמת, הקדם-ישראלית, ואם לא עוצמים עיניים לנוכח חיינו עדיין בתוך מפגש יהודי-מוסלמי, גם אם אחר וגם אם כזה המדובר בספירה הציבורית רק במונחים שליליים של חומות וטרור, ללא כל מטען חיובי (ומתוך הצטרפות לגל האיסלאמופובי השוטף את המערב).

אם אנחנו מתיימרים באמת להמשיך את דרכו של רבי סעדיה גאון, על הדיאלוג הרוחני המעמיק שלו עם חכמי האיסלאם, אם אנחנו רוצים ללמוד מדרכו של אברהם בן הרמב"ם, שקיים דיאלוג חי של מחשבה ופרקטיקה עם חכמי הצוּפים, אם אנחנו רוצים להבין את המקום שממנו בוקעים פיוטי רבי ישראל נג’ארה, עלינו לצאת מחדש באופן מודע אל המרחב היהודי-איסלאמי.

דברים אלו נכונים במיוחד כאשר יהדותנו מצומצמת על-ידי המדינה לסעיף בתעודת-הזהות, לפריבילגיות בקק"ל ובמנהל מקרקעי ישראל, לחובתנו להצדיק כל פעולה של צבא הגנה לישראל, להצדקה לנישולו של שכננו המוסלמי מביתו לשם ייהוד ירושלים, ייהוד השטחים, ייהוד הנגב וייהוד הגליל.

כדי להקים קהילה יהודית חדשה, שאינה שבויה בשפה הישראלית, שאינה שבויה בדואליות חילונית-דתית, ושמזרחיותה אינה רק דיאלוג עם הישראליות או עם האשכנזי שפגע בנו, אלא גם עם סביבתה המוסלמית (ושמאפשרת את הצטרפות האשכנזים כיום לתוכה, דווקא מתוך הקשר למקום בו אנו חיים עתה), אנחנו זקוקים הפעם לשכננו המוסלמי, מחדש (אולי גם, יש להודות, יותר ממה שהוא זקוק לנו ברגע זה, בקונטקסט של זהותו המוסלמית), ושותפות זאת, בקונטקסט של הקונפליקט הנוכחי, אינה יכולה להיווצר בשום מצב מלבד ההצטרפות שלנו למאבק שלו כנגד נישולו; רק אחר-כך הוא יוכל אולי להבין את השבר שלנו כמזרחים מול האשכנזים, כמזרחים מול עצמנו ומול תרבותנו המזרחית והערבית, עם כל מטעני הניכור כלפיה, ואת העובדה שאין זהות מלאה בין מהותה של היהדות לבין חיילי צה"ל.

לסיום, למרות כל האמור כאן על המוטיבאציה האישית שלי לפעילות, המגיעה ממקום יהודי מזרחי ומסורתי, מוזמנים גם יהודים דתיים וחילוניים, אשכנזיים ואתיופים, להצטרף לפעילות ולהביא את המקום היהודי שלהם אל תוכה. וכמובן שאת העיצוב של התפילה המוסלמית (ותפילה נוצרית, אם תתקיים), יקבעו בני דתות אלו בין הפעילים בהפגנות.

התפילה היהודית תתקיים בתוך המרחב הכללי של העצרת, ללא קביעת חציצה מוסדרת לעזרות גברים ונשים. שליח הציבור יהיה גבר, כדי לאפשר תפילה למי שמקפיד מבחינה אורתודוכסית. אם תתארגן שליחת ציבור אישה, להוביל תפלת נשים, הדבר יתקבל בשמחה.

* תפילת אחר-צהריים מוסלמית ותפילת מנחה וקבלת שבת יהודית בשייח’ ג’ראח ב-29.01.2010, במסגרת עצרת המחאה הקבועה בין השעות 15:00 ל-16:30 בכניסה לשייח’ ג’ראח, מול מחסום המשטרה, במחאה על גירוש המשפחות הפלסטיניות מבתיהן בשכונה.

Share on Facebook