כמעט בכל שבוע אני ניגש לכתוב את הטור הזה מלווה בתחושה נהדרת של חגיגיות. הכתיבה היא גם תענוג ולא רק התחבטויות ועבודה קשה. זה נכון שלא תמיד אני מאושר מהתוצרת, וגם המשוב משתנה מעת לעת. אבל אחרי דור שלם, יותר מרבע מאה, כבר למדתי לחזות מראש את התגובות, לדעת מי ישמח, מי יעוות את פרצופו בשאט נפש ומי יראה בדברים עוד ניסיון רומנטי לשנות מציאות שכבר נתקבעה, ושאין שום סיכוי לשנותה. השמאל הוא מבודד כיום, ומבועת מהצלחתו הדמגוגית של הימין להטות את הזירה הפוליטית באורח דרסטי. כך מתחיל המרכז הלאומני להתמקם בשמאל במקומנו, הימין המטורף תופס מקום טוב באמצע, ואילו אנחנו נדחקים בהדרגה אל מחוץ לתמונה.

אבל המרץ השופע של רבים מאיתנו מוצא לו פורקן בפעילות חוץ פרלמנטרית ענפה. הצעירים מפגינים, יוצרים רשת מרשימה של הפצת מידע ומצטיינים בכישרון פרשני מרשים לנתח אותו נכוחה, מבלי להפנים את התעמולה הלאומנית הריקנית והנפוחה של דוברי הממסד הרשמיים והבלתי רשמיים, שהצליחו להפיק אפילו מהאסון הנורא שפקד את האיטי הון תעמולתי, שמאפשר לציניות לנצח בוויכוח הפנימי ולעשות נפשות לממשלת העוול שלנו גם במישור החיצוני.

בצד ההערכה הכנה למשלחת שלנו בהאיטי, קשה לכבוש את הבוז כלפי המסבירים למיניהם, המספסרים בדמם השפוך של בני האיטי כדי לחפות על תוצאותיו של האסון שהמטנו על תושבי עזה. סימנים להתאוששות האופוזיציה הקטנה, אבל האיכותית, של השמאל ניתן לאתר בתוכניות פופולריות כמו "ארץ נהדרת", ורק חבל שהפנינה הנפלאה על האיטי ביום שישי שעבר כמעט שאבדה בשטף המלל והמערכונים הרדודים, ברמת להקת חיל האספקה בשנות החמישים. המשחק הנהדר של כל חברי האנסמבל רק הבליט עוד יותר את תפלותם של רוב הטקסטים. אבל המחאה על המסחר העלוב שהרוני דניאלים שלנו עשו בחומרים הלעוסים אודות בחורינו הטובים, בכל זאת מעידה שיש עוד מקום בעולם התרבות שלנו לאנשים כמו כותבי "ארץ נהדרת" וגם ללוחמי שלום ותיקים כמו ב. מיכאל ואפרים סידון (או קובי ניב, מבלי להתייחס למריבה המיותרת שניטשת ביניהם).

לדעתי, הכישרון והשאיפה לצדק של אנשינו עוד יכתיבו את סדר היום התרבותי בארץ. גם בימי גולדה מאיר שררו תנאים קשים, אבל לא נוראים כמו היום. הבסיס הכלכלי-חברתי של ההומניסטים בישראל התערער מאז, יחד עם תנועת העבודה, השמאל הרדיקלי, "העולם הזה", "דבר" ו"על המשמר", אבל אסור לשכוח שחרף ניצחונו הזמני של הימין-מרכז בזירה הפנימית, אין לממסד שלהם שום פתרונות לבעיות החברתיות והפוליטיות של ישראל. נדמה לי שרוב הסטיריקנים החדשים והישנים נגמלו לגמרי מהמאמצים הנואלים לבודד את ביבי נתניהו ואת הליכוד, ולהגן על הזוועות מבית מדרשם של אהוד ברק או בנימין בן-אליעזר. כך גם רבים מאנשי השמאל בעירנו, שלמדו לקח מנכונותם לתמוך בלאומן קיצוני כמו ניר ברקת, רק כדי לנגח את החרדים. השמאל צדק בנושא ברקת, כפי שהוא צודק גם בנושאים חשובים אחרים.

אנחנו אולי מבודדים, אבל למדנו להשתמש באינטרנט להסברה, נוכח הגל הימני שהשתלט על כל הרשתות. סביר להניח המציאות באזור ובעולם תשכנע רבים בצדקת דרכנו. עד אז נדע אסונות קשים, בעיקר עם מישהו מאנשי הממסד (שאותו אין לנו סיכוי לאשפז ב"אברבנאל") יצליח לסחוף את מדינת ישראל למתקפה צבאית על איראן. הקנאים שרוצים לבודד את ארצנו מכל השפעה אירופית, והמעדיפים את מצדה על יבנה, ישלמו בדמנו על ניצחונם הארעי, אבל אחרי האסון יחפש העולם בנרות כל סימן של שפיות דעת בחברה הישראלית. אז נוכל להציג את החלופה שלנו, לדבר על שתי מדינות לשני עמים במסגרת פדרטיבית, שאולי תניב בסופו של דבר מדינה שוויונית אחת, על התרועעות מאסיבית ומאורגנת בין אזרחים יהודים וערבים, ובעיקר על יוזמה רחבה להתפייסות יהודית-אסלאמית, שתביא גם לגמילתו של החלק החושב בחברה הישראלית מדמוניזציה פרימיטיבית של כל המוסלמים.          

אבל גם אחרי הניתוח האופטימי יחסית הזה, לבי כבד עלי השבוע. מצפוני מכתיב לי התנגדות לצהבת בתקשורת הישראלית, שתחת לעסוק בנושאים שעליהם דיברתי כאן היום, הם מקריבים אישה אומללה אחת למולך של התחרות הרכושנית, האלימה למחצה וחסרת המעצורים בין העיתונות המסחרית והאינטרסים העומדים מאחוריה, לבין הסמרטוט של שלדון אדלסון שכבר מכונה, ובצדק, בתואר "ביביתון". קראתי את הכתבות העסיסיות בעיתונים העוסקות בהתנהלותה של שרה נתניהו, באורחה וברבעה, בדרך שבה היא נוהגת באנשים משכבות סוציו-אקונומיות נמוכות, שגורלם המר הפגיש אותם עם אשת ראש הממשלה כמעסיקה. אם הסיבה למסע נגדה הייתה רעיונית ומבוססת על התחושה שביבי כל כך מסוכן לעצם קיום המדינה עד שיש להדיחו בכל מחיר כדי לפנות מקום לפוליטיקאים ראויים יותר, ניתן היה להבין איכשהו את הרעש בתקשורת, את הכותרות המוגזמות ואת המיחזור המחליא של חומרים ישנים עד לזרא. להבין, אבל לא להסכים: כאשר המנהיגים החלופיים (ציפי לבני ואהוד ברק) הם האנשים שהמיטו עלינו ועל תושבי עזה ולבנון אסונות קשים, מוות, שכול והרס, והרסו את שמנו הטוב כישראלים בכל רחבי העולם, הרי שאין לנו שום סיבה להיגרר אחרי ההסתה המכוערת הזאת. בכל השבועיים האחרונים לא קראנו ולא שמענו אפילו הברה אחת, שלא הסריחה מהמאבק בין "מעריב" ו"ידיעות אחרונות" (באותו צד של המיתרס!), לבין החינמון "ישראל היום".

יש להניח, שחלק מהסיפורים על הגברת נתניהו הם נכונים, וגם משקיף לא מיומן יכול לראות שדפוסי התנהגות מסוימים חוזרים על עצמם, בכל פעם ששמה עולה בתקשורת בהקשרים של התנהגות כלפי עובדים. לדעתי, נתניהו צריך לפטור אותה לחלוטין ממגעים עם אנשי לשכתו ואפילו עם עובדי בית ראש הממשלה. אבל התנהגותה מסגירה גם משהו נואש ואומלל, שנובע אולי מההישגיות המוגזמת שמאפיינת את כל בני משפחתה הגרעינית, שתמיד שאפו להצטיינות בכל מחיר. ההתייחסות שלה לדמויות כמו לימור לבנת, או לבתו של ביבי, נועה הרן, חושפת בעיקר חולשה, חוסר ביטחון ופער עצום, שאיננו ניתן לגישור, בין תדמיתה העצמית לבין האופן שבו רואים אותה אחרים. אני יודע שיש לה גם חברים (אולי אפילו אמיתיים) שרוחשים לה חיבה, אבל כנראה לא מעיזים לתת לה עצות נכונות. אבל כתבים כמו בן כספית מ"מעריב" או סימה קדמון מ"ידיעות אחרונות" יודעים היטב שיש כאן סיפור טרגי שאותו יש להצניע, אבל הם מעדיפים לעשות ממנו נשק במלחמת התפוצה נגד "ישראל היום" של שלדון.

* התפרסם ב"כל העיר".

Share on Facebook