אמש נפטר הווארד זין, מעין "היסטוריון חדש" בסגנון אמריקאי. ספרו – The Peoples History of the United State [ ההיסטוריה העממית של ארה"ב. תרגום: מתן קמינר; הוצאת בבל ומשכל, 2007], ספר ששינה ועיצב את תפיסת עולמם של לא מעט מהשמאל האמריקאי, מספר את סיפור עלייתה ובנייתה של החברה האמריקאית, באופן שרק האיש הייחודי הזה היה יכול לספרו. אחרים היו מואשמים במרקסיזם, רדיקליות חסרת מעצורים או שאר חטאים שהחברה הנימוסית אינה יכולה לסבול. אולם קולו גבר על המתנגדים.
זין סיפר את ההיסטוריה האמריקאית מנקודת מבטם של החלשים ומאבקם, לעיתים מנצחים – לעיתים מפסידים, בהגמוניה הגברית הלבנה הבורגנית-אצילית. הנרטיב ההיסטורי לפי זין הוא שללא מאבק, ללא חתירה תחת אושיות הממסד, שינוי חברתי לא יכול להתרחש.
הווארד זין הוא נצר הולך ומתכלה לדור שהאמין שמהפכה חברתית היא הלב הפועם של חברה חיה. שהדרך אל שינוי חברתי – דרך של התנגדות אזרחית, התארגנות קהילתית ואמנות חברתית – הם כלי הדם המובילים חמצן לשאר חלקי הגוף. ששינוי חברתי, רדיקלי הוא חלק אורגני מן החברה האנושית.
הקול השפוי שלו יחסר בשיח הפוליטי שהולך ונעשה רדוד.
יהי זכרו ברוך.

— קישור —
תודה למתן קמינר ולאילנה הרסטון על דבריהם היוצאים מן הלב וחודרים ללב, לזכרו של הווארד זין, ההומניסט, דברים המאירים באור יקרות את אישיותו המיוחדת ויוצאת הדופן ותרומתו להתפכחותו,יש לקוות, של המעמד הבינוני בארה"ב ולדירבון מהפכה סוציאליסטית רב-גזעית ופמיניסטית, שאף איננה מדירה מיעוטים מיניים,וכפי שציינה אילנה, בדרך של התנגדות אזרחית, התארגנות קהילתית ואמנות חברתיות, שראוי שיאומצו בכל מדינה בעולם, בכלל זה ובפרט גם בישראל, במהרה בימינו.
מוזר, מקריאתי בגדה השמאלית בשנים האחרונות קיבלתי רושם הפוך, שהדור הזה הולך ומתחזק, הולך ומתגבר באמריקה הלטינית, באירופה, באסיה, בעולם הערבי והאיסלאמי – בכל מקום חוץ מבישראל – שהקפיטליזם במשבר עולמי סופני ושהמהפכה מתקרבת בצעדי ענק.
אפשר לחטוף ייאוש מקריאת דברים כאלה.
לא הכרתי את הווארד זין כלל.
ההודעות כאן ובאתרים אחרים גרמו לי לחפש מידע עליו. ניתן למצא לא מעט חומר.
הקשבתי לכמה הרצאות שלו.
רק שני קטעי קריאה קצרים:
— קישור —
— קישור —