אמא
זה לא יום מתאים לנאומים ארוכים. אמא מתה בשיבה טובה, ואנחנו יכולים רק לקוות שבחודשים שבהם הייתה שרויה ללא הכרה היא לא סבלה. בשבועות האחרונים ביקרנו אותה לעתים קרובות וניסינו לדבר איתה, אבל לא הייתה תשובה כלשהי.
מי שהיה רגיל לגרציה הנמרצת והשנונה, אפילו בארבע השנים האחרונות בגבעתיים שבמהלכן איבדה את זיכרונה לטווח קצר אבל זכרה היטב אנשים ואירועים מלפני קום המדינה, התחיל לחוות את תחושת האובדן מאז שאיבדה את ההכרה. כמעט כל בני דורה, החברים בבחרות הסוציאליסטית, בהפועל, במפלגת העבודה, בארגון אמהות עובדות, נפטרו שנים רבות לפניה. במוסד "שלווה" בגבעתיים, שבו שהתה בשנותיה האחרונות, נהגה להתלונן על הבדידות הדורית שלה, להזכיר את שמותיהם של חברים וחברות מן העבר, ולעתים שאלה גם על "המצב". היא התקשתה להסתגל לשקיעת תנועת העבודה, לירידת מעמדה של ההסתדרות, לעובדה שהצד השני, הליכוד והימין האזרחי, שולטים כיום במדינה.
עד שאיבדה את הכרתה תמיד קיבלה אותנו במאור פנים, שמחה מאוד על כל ביקור, וזיהתה בקלות את הילדים ואת הנכדים. היא גם קראה. אפשר היה לפגוש אותה ליד השולחן הקבוע שלה ב"שלווה", קוראת עיתון או ספר, ושמחה מאוד כשעלה בידה לפענח טקסט של לאה גולדברג. לעתים דימיתי שהיא מעלעלת בעיתון קצת בשאט נפש, ובעיני רוחי חשבתי על "דבר", עיתון פועלי ארץ ישראל כשעוד היו פועלים בארץ ישראל. ב"דבר" ניתן היה למצוא טקסטים אמינים גם בעיני הורי, שכמו כל בני דורם התבוננו בתקשורת ביותר משמץ של חשדנות.
היא אהבה מאוד לשיר. בגבעתיים, אחרי השבץ הראשון שלה לפני יותר מארבע שנים, התחילה לשיר בקולי קולות, ולהעלות באוב שירים אדומים מימי המנדט, גם כאלה שנשכחו לחלוטין. בעצם, בעיקר כאלה שנשכחו לחלוטין. שירי עמל ויצירה, רמז למאבקים מעמדיים שלנו ושל עמים אחרים, שירי המשוררת רחל. עבורי זה לא היה חדש. בילדותי חליתי לעתים קרובות מאוד, ושהיתי המון במחיצתה בבקרים. נהגתי לקרוא במטבח, ולשאוב הרבה נחת מהשילוב המופלא בין ספריו של נחום גוטמן המשובצים סיפורי מסעות בארץ, בפריס ובאפריקה, לבין "ואולי, לא היו הדברים מעולם" של רחל, שאותו שרה בהטעמה, וכך התנגנו להם השירים בתוך העפר המתאבך שבתוכו הילכו נחום גוטמן וחברו רם בעיצומה של מלחמת העולם הראשונה, באוויר השרבי שממש נדף מדפי "החופש הגדול או תעלומת הארגזים", בדרכם ברגל מתל-אביב למושבות הדרום.
כיוון שאבא עבד שעות ארוכות מחוץ לבית והפציע אצלנו רק בערב המאוחר, אמא סיפקה לנו את מנות האתוס של ארץ ישראל העובדת, וגדלנו על סיפוריה: על הברחת נשק מתחת לאפם של הבריטים כאשר שירתה בהגנה, על הכריכים שהיא וחברותיה הכינו ללוחמי הל"ה טרם יציאתם למסע בגוש עציון שממנו לא שבו עוד, על המדריכים בבחרות, על האחים קצ’לסקי-קציר, שלימדו אותה ואת חבריה פרק בתולדות "דרכו של הסוציאליזם מאוטופיה למדע". למדנו ממנה, שהינו במחיצתה, וכדרכם של הורים בני דורה היא סירבה לטפח את האגו שלנו או להכביר עלינו מחמאות. בכל מרד נגד המורים או המדריכים היא צידדה בממסד וסירבה לתת יד למה שנראה בעיניה כפינוק אינדבידואליסטי מול הממסד שהיה, אחרי הכל, יציר כפיה של תנועת העבודה.
היא נולדה למשפחה מזרחית, מרוקאית-חלבית, גדלה בעיר העתיקה ודיברה ערבית שוטפת. אבל המשפחה היתה רק נחל אחד שזרם לנהר הגדול. הנחלים האחרים היו התנועה, בית הספר, החינוך הציוני עם ההשפעה האשכנזית המובהקת שלו. זה לא המקום לדון בהשפעות של הסינתזה זאת, אבל ברור שהיא עיצבה את אישיותה ובעיקר את דעותיה בכל הנושאים.
אמא הייתה אישיות חזקה עם נוכחות שקטה, אבל מעצבת ומשפיעה. החברים שלנו אהבו אותה במיוחד, ובשנים הארוכות שבהן התגוררנו ברחוב המלך ג’ורג’ הבית היה תמיד מלא. ארבעת ילדיה הם ברי מזל, שכן זכו להסתופף במחיצתה עשרות שנים. ובכל זאת עלי להודות שגם בגילי המופלג ניתן לחוות יתמות לא קלה, וגם להיאבק עם חשש כבד שהמלט שליכד את המשפחה, חרף המרחק והבדלי ההשקפות, יתמוסס עתה בהעדרה. אנחנו מלווים אותה למנוחתה האחרונה בצער עמוק וגם בסוג של השלמה, שכן קשה היה לנו לראות אותה בסבלה. אבל ההתמודדות עם החלל הריק שהותירה לא תהיה קלה, ושום תיחכום או משחקי מלים לא ישככו את האבל העמוק שפוקד אותנו עתה.
אנחנו משתתפים באבלם של חיים ובני משפחת ברעם.
אני משתתף בצערך, אני חושב שאתה יכול להתנחם בכך שאימך נכחה בחייך כולכך הרבה שנים ויש לך כול כך הרבה זכרונות ממנה.
משתתף בכאבכם
יהי זכרה ברוך.
חיים היקר,
בד"כ איני נוהג לעבור על מודעות האבל,הדבר מעציב אותי,היום נתבקשתי על ידי קרוב משפחה
אדום גם הוא לבדוק היכן יושב שבעה ירון ארמוזה לשעבר מזכיר מפלגת העבודה בירושלים שמתאבל על אביו,וכך ראיתי את המודעה על גרציה ז"ל.
אין ספק שאיבדתי פעימה כל אדם שהולך לעולמו
מזכיר לי את העובדה שהננו זמניים פה,אבל היה באמך ז"ל משהו נצחי.
ברוך השם גרציה זכתה לנינים גם ממך וגם מאחיך.
לחיים. יתמות היא יתמות בכל גיל. מי יתן ולא תדע עוד צער. אני בטוח שהיא שאבה נחת מפועלם ותרומתם של צאצאיה ובני צאצאיה למשפחת ברעם לחברה הישראלית.
הספד עצוב ומרגש.
שלא תדעו עוד צער.
לחיים ולעוזי ברעם, שמספרו "אין אהבה בעיר", שקראתי לאחרונה, אני חשה שאני מכירה את האם גרציה.
אני משתתפת בצערכם.
יהי זכרה ברוך.
Dear Haim, Thank you for this beautiful heart felt eulogy, Please accept my sincere condolences on your and your family’s great loss. Eldad Benary, New York
לחיים,
משמיים תנוחמו.
מתי שמואלוף
משתתף בצער
לחיים ברעם
באין לי דרך ‘מרוסנת’ להביע את תחושותי
אומר רק זאת
נא קבל את תנחומי
דמעות עלו לי למקרא ההספק המרגש.
אשמח שתספר בהזדמנות על סינטזת ההשפעות המעניינת שעיצבה את אמך אשר יכולה אפילו לייצר מודל לחיים פה, בפלסטין-ישראל המעורבבת.
תנחומיי. שלא תדעו עוד צער.
חיים יקר,
אינך מכיר אותי, אבל אני קורא קבוע ונאמן שלך.
עם דעותיך אני מסכים לחלוטין, אם כי לא תמיד אהבתי את סגנונך. יש בך מהלהט ואפילו הכעס של מי שרוצה כל כך לשנות, שרוצה צדק ולא מוכן להשלים עם העדרו, של מי שעדיין לא התייאש. בזאת אתה כבר שונה מרובנו, השמאל המצטמק והמיואש. למקרא הספדך הכן, האוהב והמדוייק כרגיל, מתברר מהיכן קיבלת את החום, את אהבת האדם, הצדק וגם האופטימיות.
לפני כשבועיים זיהיתי אותך במסעדה בתל אביב. ישבתי עם חברים לעבודה, וסקרנו את תמונות הידוענים על הקירות. אמרתי להם שמבחינתי, הסלב היחיד ברדיוס גדול יושב שם, בשולחן ליד הדל, ושמו חיים ברעם. והוא בין שניים – שלושה העיתונאים היחידים שמייצגים את דעותי בנאמנות ובעקשנות, גם אם אתכם הוא מעצבן.
דמותה, רוחה ואופיה החמים של אימך ז"ל ימשיכו לחיות בך, ברשימותיך ובמשפחתך.
שלא תדע עוד צער, וגם שלא תפסיק לכתוב את דעותיך, כנגד ים העוינות, כי אנחנו מעטים כל כך.
אבנר
תל אביב
לחיים עוזי ואביתר היקרים
ציפיתי שתגיבו לתגובותינו
למפאיניק,
אתה צודק בהחלט. למען האמת, לא קראתי עד כה את התגובות. אולי זה היה קשה מדי.
מכל מקום, אני מודה מאוד לכל המגיבים והמנחמים, ומעריך מאוד את כנותכם. להשתמע, חיים
קבל את תנחומי. יהא זכרה של האם היקרה ברוך.