ברוח המימרה הידועה, כשהתותחים רועמים במחוזותינו, הממסד האקדמי בתחומי החברה והרוח שותק בדרך כלל, ובדומה לכוהני הדת הוא מעדיף, כנראה, להפנות את מבטו ל"ספירות עליונות". אחד היוצאים מן הכלל הוא שלמה אבינרי, בכיר מדעני המדינה הישראלים, שחדשות לבקרים מזכה אותנו על דפי העיתון של "האנשים החושבים" במאמר פרשנות מלומד מפרי עטו על ענייני דיומא.
ברוח זו פרסם "הארץ ספרים" לפני כחודש ביקורת ארוכה שכתב אבינרי על תרגומו החדש של יוספוס פלביוס לעברית.
נראה שהמטרה המובלעת של "יוספוס פלביוס – הציוני הראשון" היא אחת: לבטא, שוב ושוב, כיצד העם היהודי לא הומצא, או אם הומצא, הרי שהומצא לפני אלפיים שנה ועל כן הוא מבוסס על שורשים אתניים עזים. לשם כך, אפילו אנתוני סמית, פרופסור ציוני אוהד מלונדון, מוצא את עצמו שוב כתוב בשפת הקודש. משעשע לדעת שמי שמקבל את התזה ומלביש אותה על העם היהודי ובתוך-כך על מדינת ישראל כביטוי ניצח לה, הוא לא אחר מ"הפרשן" המהולל של הגל ומרכס. השאלה העולה כאן היא: האם אבינרי מצא גם בהגותם של האחרונים שהמצב הטבעי-האתני המצוי גובר על התהליך ההיסטורי-פוליטי-חברתי?
אין זו שאלה סתמית, שכן אם לא אזי אפשר שהפרשן המהולל יודע הכול על אודות שני ההוגים הידועים ולא מבין כלום, או אולי הוא נדרש להם מתוך רצון לשלול אותם ולהפכם לעוד אופציה וטון בקולו המלומד של "האני" שלו . בכל מקרה, גם אם אכן הוא נדרש להם ממניעים פנימיים, הוא לא צלח לדלותם מסבך הציטוטים שבספריו. שוב, איננו מתעכבים על כך סתם. שהרי, הכותב איננו אלא "ההגליין" הידוע שלנו, איש הרוח אוהב החוכמה, שאמור היה לאהוב את מדינתו דרך האידיאל, כביטוי וכמימוש של אהבה מתווכת, המשלבת בתוכה ממילא את האידיאל הכלל אנושי . במקום זאת הוא בחר דווקא להצדיק את אהבת המולדת הפשוטה, הבלתי אמצעית, של "הרבים" וכל חוכמתו מסתכמת בניסיון לקונספטואליזציה ואידיאליזציה של הכאן ועכשיו.
יכול להיות שלפיו מדינת ישראל אכן כבר מגשימה את האידיאל הכלל אנושי ולכן אין הבדל בין הפטריוטיזם הפשוט של הרבים לפטריוטיזם המתווך של הפילוסוף – למעט, כמובן, הסגנון המלומד היום לעומת תנועת הנוער – שהרי אין לרוח החופשית עוד מה לשלול. הפילוסופיה של אבינרי במקרה הזה אינה אלא החגיגה המתמשכת של הקיים; ולנו, "האנשים הפשוטים", לא נותר אלא לקנא ביכולתו של הפילוסוף לחגוג באופן מודע את מה שאנו חוגגים באופן מיידי. שוב, איננו אומרים זאת סתם. הלוא אין מדובר כאן בסתם "פילוסוף", אלא בדובר, או הדובר של מה שדויד יום מכנה "רפובליקת העט" הישראלית, שתדיר מבטאת איזה טון ביקורתי שבסופו של דבר מצדיק את הקיים: מצד אחד, אין הוא נכנס למעמקי הבעיה. אף פעם אין פלסטינים, לעולם אין ביטוי לאדנות הישראלית הפושה בכול, ומצד שני, בהיותו מוכר כ"ביקורתי" ו"אינטלקטואלי", הוא ממילא ממצה את המעיינות הביקורתיים, שמעבר להם אתה "קיצוני" או משוגע בפוטנציה.
אם כן, ביקורת הספר הזה היא ביטוי לניסיון להראות לא רק כיצד העם היהודי היה קיים מאז ימי הרומאים, אלא גם ובעיקר את חוכמת החיים וכושר הישרדות שלו מתוך אותו מאבק היסטורי. אולם, מצחיק לגלות איך המבקר מזכיר במקרה, כבדרך אגב, את העובדה שאכן יוספוס פלביוס, "הציוני הראשון", מדבר על סכסוך הקרקעות בקיסריה בבסיס "מלחמות היהודים", ומתעלם מכך שיכול להיות שהסכסוך הזה היה בבסיס הדמיון של "העם היהודי" באותה העת אל מול הזר. משעשע גם לגלות שהמסקנות "הדיאלקטיות" ו"האכזריות" אינן קשורות לישראל ולפלסטינים (שאם יש דמיון, אזי הוא מתקיים בין העם הפלסטיני כאן ועכשיו ל"עם היהודי" – בלי ה"א הידיעה באותה עת – בימי המרד ברומי), אלא לאותה ישות טרנס- היסטורית המכונה "העם היהודי". אולם הטרגי-קומי כאן באמת הוא, שישראל עסוקה בוויכוח הישן-נושן אם לאומיות היא המצאה או לא, כאילו היא יכולה להרשות זאת לעצמה כעוד משחק אינטלקטואלי. זאת במקום לראות שהמצאה או לא, הבעיה היא שההיסטוריה של מדינת ישראל דווקא מעידה שמה שנדרש הוא תודעה לאומית אחרת, תודעה שמכלילה בתוכה את המציאות ההיסטורית. זאת במקום להמשיך לטפח תודעה שאיננה מתאימה למקום ולזמן ולהמשיך לכפות אותה כמעין מיטת סדום על המציאות, מיטת סדום שבה ועליה עובדים ללא הרף אידיאולוגים-פילוסופים מהסוג של אבינרי. "עבודה", ליתר ביטחון, שלא נעשית מתוך האידיאל הפילוסופי, אלא דווקא מתוך הפחד של האידיאולוגים למצוא את עצמם בספירה הפילוסופית האמיתית, מחוץ למיידיות של "הפוליטי", או מתוך החשש מהריחוק והניכור מהמציאות כמומנט שוללני בפילוסופיה, לפני העלייה מעלה והחזרה למערה במטרה לשנותה.
נראה שרצית לקלל ויצאת מברך. שהרי, זו בדיוק הטענה של כותבי המאמר. כלומר, שאבינרי, עם הזמן, מתקרב יותר לתפיסה של עסקן פוליטי מאשר איש רוח. אולי, עסקן פוליטי זה מוגזם (אין טעם לציין כי "איש הרוח" היה מנכ"ל משרד החוץ), אבל, בכל זאת, יש הבדל בין זה שהולך לרוח, לרבות פילוסופים והיסטוריונים בעבר, מתוך מטרה לראות כיצד הפילוסופיה שלהם יכולה להעשיר את חייו, לא רק במובן המטאפיזי-מיסטי, אלא גם במובן ההיסטורי-פוליטי; כיצד היא יכולה להיות עוד טון ביקורתי ביצירת רעיון שיחייב עבודה חינוכית מול המציאות; לעומת אחד שפונה אל ה"רוח" מתוך פוזה רוחנית, אולם רק מתוך מטרה אחת: כיצד להצדיק את המציאות שבתוכה אתה חי (וכך לקבל הכרה וממון).
יכול להיות שאבינרי, כמוך, חושב שהמציאות שלנו אידאלית ואז אין מה לשלול, אין גורם שבאמצעותו אפשר לפתות למציאות אחרת. אולם, שוב, אז המונסטר הירוק, מלא הקנאה, של שקספיר, מקנא בך או בו.
"עסקן פילוסופי" או "עסקן רוח" הוא הסופיסט שמוכר כפילוסוף משום חנפותו אל הפוליטי שקונה לו, מחד, תמיכה של הממסד, ומאידך, של ההמון שחי, כך, יותר נוח עם הסתירות, שכן יש לו מי שמגן עליהם. הפילוסוף הוא זה שיוצא כנגד זה, כנגד המהלך הזה.
"עסקן פוליטי" על אבי קוג’מן זה קצת מוגזם. אדם צעיר בן 27 שכתב ארבעה ספרים, בין היתר על אפלטון, רוסו ומילטון- — קישור — (טוב, העובדה שזה באנגלית וזה "חדש" ולא "ממוסד" הוא יכול עכשיו להיחשב על ידך כ"עסקן" או אולי "שרלטן"), מתוך ניסיון למצוא גם את ההקשר שלהם לכאן ועכשיו, לא יכול להיחשב כעסקן במיוחד שהוא ביקורתי כלפי הממסד.
לגבי אודי אדיב, טוב, זה כבר בדיחה.
אבנרי הוא איש רוח ומשום כך הוא מוצא קשרים
עם אנשים שחיו בזמנים אחרים
למרות שהקשר ההיסטורי אינו שייך למטריה
של העכשיו גלום בו פוטנציאל של שחרור
הקשר ההיסטורי הוא קורדינטה
נוספת שמאפשרת שחרור מהדטמיניזים המטריאלי
ובכך נוספים מימדים חדשים של יצירתיות ושחרור
האדם יכול לנוע במימד נוסף ולהשתחרר מהקשרים
הכובלים אותו מכל הצדדים
אבנרי מראה לנו כיצד לנוע אל העבר ולהשתחרר
מהכבלים שמנסים לכבול אותנו עסקניי
דוגמות ועסקני מוסר שמנסים לשעבד את הרוח
לצרכים המידיים שהם תמיד בני חלוף ואינם מחיבים
ומה שרוצים הכותבים הנכבדים
שכולנו נהיה עסקנים השבויים בקשרים של עצמם
עד כדי מחנק
הכותבים דנים אותנו לחיים ללא רוח ללא נשמה
ללא יצרתיות לחיים שאינם אפשריים
כמה פוזה ומלל מיותר אפשר לשפוך במקום לומר דברים ברורים.
כל מי שקרא פעם את דר’ אודי אדיב שם לב בוודאי שלא הוא ניסח את המאמר, וחבל שכך, מפני שהוא נוטה להיות יותר נגיש.
אבל בעצם מי יודע? אולי נוכחותו הפילוסופית של קוז’מן השפיעה עליו לרעה.
בכל מקרה יש כאן ביקורת על ראייתו של אבינרי את הלאומיות היהודית והיהודית-ישראלית, וכמובן ה"קרעכצן" הנצחי על כך שמישהו "מעז" לדבר על יהודים בלי להזכיר פלסטינים (ע"ע הביקורת כנגד דב חנין ו"עיר לכולנו").
מיותר לציין שאינטלקטואל שהיה מעביר ביקורת כזו על לאומיות, נאמר בצרפת, במצרים, בסין, ושלא לדבר על פלסטין – היה חוטף מיד סטירת לחי "איטלקטואלית" מצלצלת. אבל הלאומיות היהודית היא כמובן שק חבטות מרוט שכל פלוני שמצא מקלדת וקרא ספר יכול להשתלח בו.
אפשר לחשוב שאהבת המולדת היא מחלה שרק ציוני-כובש לוקה בה. אגב, ישראל לא "עסוקה בוויכוח הישן-נושן אם לאומיות היא המצאה או לא", מי שעסוק בזה הם שני כותבי המאמר.
עם כאלו אנשי רוח
מי יתן
ונדע עד יומנו האחרון רק
אנשי חול
אבינרי הוא לא איש מדע ולא פילוסוף, אלא לאומן שרלטן המגייס את אוצר הידע שרכש להטפה להתאבדות לאומית. כל אדם משכיל מבין שמלחמת היהודים באימפריה הרומאית המיטה שואה על תושבי מדינת ירושלים וכן שתוצאותיה הקטסטרופליות היו צפויות והכרחיות, אבל אבינרי מציע היסטוריה אלטרנטיבית: האסון הוא ששמר על עם ישראל מפני גורל ההעלמות שפקד את שאר העמים. לא רק שזה מתכון להתאבדות עכשווית ולכן נוגד את המוסר האוניברסלי ומאיים על תושבי הארץ הזו שאינם מצויידים (כמו ילדיו למשל) בדרכונים זרים וכיסים מלאים, אלא שגם הבסיס העובדתי להשוואה הוא שגוי ואינו עומד במבחן המחקר האחראי. בקיצור, מפיסטו לאומני ופנאטי עם גלימת פרופסור.
"בעת ההיא שמעו יושבי דמשק על מגפת הרומאים והתעוררו להמית את היהודים היושבים בקרבם…
אולם הם פחדו מפני נשיהם, אשר כולן, למעט נשים אחדות, דבקו בדת היהודים ועל כן שקדו בכל עוז להשכיח מהן את הדבר."
("מלחמות היהודים", פרק 20. תרגום ישן וטוב של י"נ שמחוני. בעידן הבלוגים אני חושש לפתוח תרגומים חדשים)
בהמשך נרצחו היהודים האתניים, נותרו המתגיירות.
בלי קשר דווקא לסיפור הזה, לדעתי ה"עם היהודי" של אבינרי בא בעיקר מאותן נשים ש"דבקו בדת היהודים".
ופלביוס הוא אכן "ציוני" במובן של התרפסות בזויה לאימפריה השלטת בזמן נתון.
לאחרונה הציונים התחילו להעריץ גם את הורדוס (עדנה מזי"א).
משום מה אני לא מצליח להבין את הקשר בין הגל ומרכס לבין הביקורת של אבינרי על כתבי יוספוס פלאביוס… מלבד אולי העובדה שאותו אבינרי נחשב בעיני קוז’מן ואדיב ל"פרשן" (המכראות במקור) של הגל ומרכס.
אין מנוס מהתחושה שעינם של קוז’מן ואדיב צרה בהוכחות החותכות שמביא פלביוס למוצא העם היהודי ומאבקו לחירות בא"י,
ולכן הם מגייסים מכל הבא ליד (הגל ומרכס למשל) כדי לרופף כל אמירה שיש בה אישרור של הזיקה הנ"ל.
אגב, פלביוס לא אמר שבסיס המרד היה סכסוך קרקעות בין יהודים ליוונים-סורים בקיסריה, אלא שהמרד החל עם הסכסוך הזה, וכידוע יש הבדל אדיר בין "בסיס למאבק" לבין "יריית הפתיחה של המאבק".
יכול להיות באמת שיש דמיון בין העם היהודי לעם הפלסטיני דהיום, אבל אין שום סיבה שאבינרי יזכיר זאת כאשר אין זה נושא הכתבה, כנראה שקוז’מן ואדיב מתעגעגים לכותבים בסגנון המדינאי הרומאי קטו שנהג לסיים כל נאום שלו (ולא משנה באיזה נושא) במשפט
"מוכרחים להחריב את קרתגו"…
שאלה – המאמר הזה כתוב בעברית?
התגובה שלי תהיה קצרה ופשוטה
התיאוריה הציונית אינה קשורה לקיומם של
הפלסטינים מהסיבה הפשוטה
אם הפלסטינים יעלמו מחר בבוקר גם אז המאמר
של אבנרי יהיה בעל ערך
הציונות קימת היא מציאות שלכם ושל בניכם גם לעוד מאה שנה
אז למה אתם לא משלימים עם המציאות ?
יפה הכנסתם לזנד.
בפיסקה האחרונה במאמר טוענים הכותבים קוז’מן ואדיב שקיים דמיון ברור בין העם הפלסטיני כאן ועכשיו לבין עם היהודי באותה עת – בימי המרד ברומי.
לעומתם טוען רמי יובל שמלחמת היהודים באימפריה הרומאית המיטה שואה וקטסטרופה על תושבי מדינת ירושלים.
ובכן, תעשו "אחד ועוד אחד" ותגיעו למסקנה שהמאבק הפלסטיני ימיט על הפלסטינים שואה וקטסטרופה בסדר גודל כזה הדומה להגליית עם ישראל מארצו (ואני לא מתכוון לצרות שכבר נחתו עליהם למרות שיש כאן רבים החושבים שהשואה כבר כאן).
ניכר שרמי יובל אינו איש בשורות…
מושון- הקשר של הגל ומרקס לאבינרי טמון בכך שהוא התחיל את הקרירה שלו בתרגום ופרשנות של כתבי ההוגים הללו ואגב כך, זכה לפרסום והכרה בעולם האקדמי. מה שבד בבד מעציב ומשעשע הוא שאותו אבינרי, ההגלין הידוע, מפרש את ספרו ההיסטורי המסוים של יוספוס פלביוס כפרשת דרכים, ו/או כפרק בסיפור טראנס-היסטורי של אותו עם שהיה מעודו כמות שהוא מאז ימי בראשית ועד היום. פרשנות המנוגדת תכלית הניגוד לתפיסתם ההיסטורית הדיאלקטית האוניברסאלית של הגל ומרקס. לפיה, בלשונו של הרקליטוס, הפילוסוף האהוב על שני ההוגים הללו, "הכול זורם", או לפי גלילאו "אף על פי כן נוע תנוע".
באשר לעם הפלסטיני. אתה מייחס לנו את הניסיון לקשר את סיפורו של יוספום פלביוס לכאן והעכשיו. אולם מהו כול העניין שלנו בהיסטוריה הרחוקה ההיא ללא הניסיון הזה ללמוד את לקחיה החיוביים והשליליים? יתר על כן, זהו דווקא אבינרי שמוצא לא רק דמיון, אלא זהות גמורה בין העם היהודי אז והיום. לכן נחוץ היה להזכיר לו שאם יש כאן איזה דמיון, הרי שזהו הדמיון בין מצבם של היהודים בקיסריה למצבם של הפלסטינים בירושלים שאדמותיהם ובתיהם נגזלים על ידי מתנחלים זרים.
הגיבור אלברט קוג’מן
מהקומוניסטים העיראקים שלחמו עבור היהודים העיראקים את המלחמה על המקום ועל המיקום יחד עם אליהו עזר,שמעון בלס ,סמי מיכאל ורבים וטובים אחרים
— קישור —
סליחה, אבל אולי לא קראתי נכון.
הציטוט שלך מתחיל כך: "בעת ההיא שמעו יושבי דמשק על מגפת הרומאים והתעוררו להמית את היהודים היושבים בקרבם…".
לא צריך להיות גאון גדול בכדי להבין את שני הדברים הבאים:
1. השמדת יהודים, אם היתה כזו, קרתה בדמשק.
ולכן מדובר רק בקהילה אחת מתוך מספר לא ידוע של פזורות יהודיות.
2. יושבי דמשק "התעוררו להמית את היהודים", אבל מי אמר שבאמת המיתו אותם? הרי גם הנאצים "התעוררו להמית את כל היהודים" ונכשלו.
מר הלפרין, אם ברצונך לטעון שהיהודים של היום אינם היהודים של פעם עדיף שתאחד כוחות עם מוני יקים ותאוריית הכוזרים שלו. לשניכם יש את אותה מגמה ולכן חבל שאתם מפצלים את המאמץ.
אז עכשיו הציונות חתומה על תופעת ההתרפסות הבזויה לאימפריה השלטת בזמן נתון.
זאת אומרת למשל שכל מזרח אירופה שהתרפסה עשרות שנים בפני בריה"מ – כולם שם היו ציונים, טוב לדעת.
אבל אפשר להבין את הכעס שלך על יוספוס פלביוס. כתביו תקועים לך כמו עצם בגרון מפני שהם הוכחה ניצחת לזיקה של היהודים לארץ ישראל.
זאת הסיבה שבחרת להמציא איזו השמדה דמיונית שקרתה כמה שנים לאחר מכן.
שתיים-שלוש הערות קצרות, המנוסחות בלשון בני אדם, שמא לא יאשימו אותי שוב בהיעדר נגישות, הגם אם אני חושב שהבעיה היא שתדיר הרצון הוא לנגישות ואז הקורא פוטר עצמו מעבודה והאין-"רוח" שנחשפת בפניו איננה אלה ביטוי אלגנטי של הוולגארי והיומיומי שאליו הוא נחשף ללא הפסק. השאלה צריכה להיות איך ה"פילוסוף" יכול להיות "אינטלקטואל", קרי, מתווך, מבלי להכניס את עצמו למלכודת? אבל, בוא נניח לזה. 1) אינני אומר שאני מחשיב את אבינרי לפילוסוף או אינטלקטואל באופן אישי; אולם, החברה הישראלית אכן מחשיבה אותו ככזה, וברור מאליו למה…הוא פשוט מבטא את הוולגארי בשפה אלגנטית. לעיתים, הוא אף מבטא נימה ביקורתית שאיננה מחייבת שום שינוי או ביקורת אמיתיים ואם יש לה השפעה, אזי היא בעיקר בזה שעוד כמה אנשים יוכלו להרגיש בסדר עם עצמם, שהם ביקורתיים וכולי. לכן, ההתייחסות אליו כמייצגת מקרה רחב יותר הדורש מענה. מכאן גם הבעייתיות, שכן הכרתו מכל עבר כפילוסוף או כאינטלקטואל לא מקנה, על פי רוב, סבלנות בקרב הקורא לגבי סתירות אימננטיות אצלו, במיוחד שהסתירות הללו, שמנוסחות באופן אלגנטי, הן בעצם הסתירות של הקורא. גרוע מכך, משום שהוא הקול הביקורתי, זה העושה שימוש ברוח כדי לשפוט את הכאן ועכשיו, הוא ממצה את המקורות הביקורתיים, מסמן את הגבולות שלהם. כיוצא בזה, ביקורת אחרת או יותר נכון ביקורת אמיתית נשמעת רק כדי לומר שהיא זו של איזה משוגע, הדן עם עצמו, כמו שאכן חלק מהביקורות היו כאן. לכן, למרות הקושי בכך, למרות סכנת ההכרה כמשוגע, יש לשלול קול זה בראשית.
זה יהיה אידיאלי עם לצד הנגטיבי, יהיה גם פוזיטיבי, גם במובן זה שהקורא יראה לעצמו שהמבקר יכול לקפוץ, שיש שם יכולת נעלה יותר מזה של המבוקר שיש בכוחה, אולי, לפתותו. אבל הפיתוי מחייב את הפוזיטיבי במובן הנוסף, והוא את האידיאל או הרעיון האחר, שבו יש את עיקר כוח הפיתוי.
אני עשיתי זאת גם בספרי על רוסו וגם בספרי על מילטון. בהקשר המצומצם הזה זה בלתי אפשרי.
2) זה בלתי אפשרי מסיבה נוספת. היו כאן כמה טענות ביקורתיות מעניינות ונכונות של חברים לגבי הניתוח של אבינרי. היו כמה גם בהארץ. אולם, אני חושש שלקחת טענות מקושקשות כל כך ברצינות זו בעיה. אולי עדיף שהמאבק יהיה על התופעה הפוליטית-אינטלקטואלית שאדם זה מייצג, כמו שאני ניסיתי לעשות. אבל אולי לא.
3) לבסוף, אומר משהו על לאומיות יהודי ופלסטינים, בכל זאת ובקצרה. בניגוד לאחת הטענות שהושמעו כאן, ישראל שקועה בימים אלה בוויכוח על ה"לאומיות". היא עסוקה בכך ביתר שאת משנות ה-90. הטענה שלי היא שהניסיון להראות כי יש שורשים אתניים עתיקי יומין ללאומיות הפוליטית הוא מגוחך; או, אם יש, הרי שממילא המניפולציה לצרכי הכאן ועכשיו היא כה גדולה, שהעבר, כמו העבר, הוא מדומיין ממש כמו ההווה. נקודה זו רלוונטית במיוחד ללאומיות היהודית במדינת ישראל, שצריך לבדוקה בהקשר הישראלי ולא בהקשר רומנטי, חוץ-ישראלי. הבעיה היא שתדיר הניסיון לברוח לעבר איננו נעשה כדי להצדיק את המציאות, אלא להתעלם ממנה. הכל היה טוב ויפה אם לא היו כאן פלסטינים; הכל אפילו היה נהדר אם היו צצים אחרי 67, אבל הבעיה, אם תרצו או לא, היא שהם כאן לפחות מ-48. הלאומיות היהודית במדינת ישראלית נבנתה מול ונגד הפלסטינים יותר מאשר על הרקע האירופאי. אבל נקודה זו, אני חייב לציין, לפני שתהיינה תשובות נגד, מעניינת אותי כקליפת השום.
הנקודה החשובה באמת היא האם הפוליטי לא צריך לדמיין בכולו את כולם, או האם זה כלל אפשרי, כלומר, האם ההיסטורי, הפוליטי, החינוכי, הפוטנציאלי איננו גובר על הטבעי או הנתון, כלומר, על הכאן ועכשיו שמפורש במושגים טבעיים ונתונים. והאם אין זה מן הרצוי לאור המציאות הטבעית והנתונה מלאת הסתירות, לא רק מול, אלא גם בפנים, אם יש דבר כזה בכלל. בהקשר הזה ציינתי את "הפרשן המהולל של מרכס והגל", שדומה כי הוא מבין הכל עליהם, אבל לא יודע כלום מהם.
בהקשר הזה הפילוסוף או האינטלקטואל צריך לדבר. הוא צריך לבקר ולפתות באמצעות אידיאל שחורג מהנתון לכאורה. אני ציינתי את הפלסטינים, בהקשר לאחת התגובות, לא מתוך אובססיה שלי. האמת ישראל רחוקה מלהיות האובססיה שלי, לחיוב או לשלילה. ציינתי אותם מתוך העובדה שאבינרי מבקש למצוא מסקנות עדכניות מהמלחמה עם הרומאים ואיננו מציין ולו במעט את הפלסטינים, כאילו "אנחנו", "שוב", לא רומי.
לא יכול להיות שאתה באמת חושב שזאת תגובה. מדברים איתך על השמש ואתה עונה על הירח. אבל לגבי הטענה שלך לערך של מאמר זה של אבינרי. תאמין לי שיש מבחן יותר טוב מאשר ההיעלמות המיוחלת והמקווה של הפלסטינים, והיא המבחן האוניברסאלי. תאמין לי שבאנגלית אף אחד רציני לא היה מפרסם את הקשקוש הזה.
לגבי המציאות הקיימת, ולגבי זה שהיא תהיה קיימת עוד מאה שנה, אתה בטוח שאתה רוצה להישאר עם ברכה זו? השאלה היא, אבל, ברצינות, אם אפשר לשנותה או עלינו לקבלה כמות-שהיא?
אני עשיתי זאת גם בספרי על רוסו וגם בספרי על מילטון. בהקשר המצומצם הזה זה בלתי אפשרי.
זה ההמשך שנמחק ונשאר כאן כאני עשית…
סליחה.
זה ציטוט מיוספוס פלאביוס לשם העניין. פוליטית הוא לא מעלה ולא מוריד, כי שום דבר שקרה פה לפני 2000 שנה לא מקנה למהגרים ממוצא יהודי להתיישב קבע באדמות מלאבס, יאזור, אל פולה או חודרה בניגוד לדעת הפלאחים.
תיאוריית האשכנזים-כוזרים היא קשקוש מקושקש.
צאצאי הכוזרים שנותרו יהודים בדתם הם כנראה חלק מקהילות קווקז (ארמניה, גרוזיה והסביבה).
אבל התמונה שלפיה כל היהודים גורשו על ידי הבבלים או הרומאים מארץ ישראל, חיו בכל העולם כפליטים וחזרו אליה, היא קשקוש מקושקש לא פחות ששום היסטוריון לא מקבל כעובדה.
אנא עיין בערך "עם ישראל" באנציקלופדיה העברית הסופר ציונית.
הציטוט בא לשם העניין ולא כהוכחה לשום דבר.
מה אומר ומה אגיד?
סיפוריו של אבי קוז’מן (חלקים 1, 2 ו-3) מצדיקים יותר מכל את טענתי לגבי כסות פילופוסית שמעלימה כל מסר.
יפה מצד קוז’מן שהתחיל לומר משהו לגבי "לשון בני אדם", ו"נגישות". חבל רק שכבר במשפט השלישי הוא חזר לסורו ולסגנונו המבלבל והמתנשא.
בין היתר הובאה בתגובותיו של קוז’מן איזו הנחה מובלעת לפיה מי שדורש נגישות ולא מעמיק בנבכי קרביו של הגל הוא כנראה "וולגארי".
אז טוב לדעת שהעולם לפי קוז’מן מתחלק ל"יודעי ח"ן והגל" מחד, ושאר 99.9% בני-האדם (כולל אבינרי, איך לא?) שאינם אלא וולגארים.
היש התנשאות גדולה מזו?
בתוך סבך המלל של קוז’מן ישנן כמה אי-בהירויות שצורמות אפילו לוולגארי שכמוני:
ציטוט:
"הכרתו (של אבינרי) כפילוסוף או כאינטלקטואל לא מקנה סבלנות בקרב הקורא לגבי סתירות אימננטיות אצלו, במיוחד שהסתירות הללו הן בעצם הסתירות של הקורא"
אז ככה:
1. קוזקמן\אדיב לא הראו שום סתירה אימננטית.
2. מה משמעות: "הסתירות הללו הן בעצם הסתירות של הקורא"??? חשבתי שבאבינרי עסקינן…
אם כך אתה מסכים שהאמירה הבאה שלך היא סתם ציטוט סתמי של פלביוס, ואז עוד הגיג חסר משמעות שעלה בראשך תוך כדי צפיה בתוכנית "כלבוטק":
"בהמשך נרצחו היהודים האתניים, נותרו המתגיירות. בלי קשר דווקא לסיפור הזה, לדעתי ה"עם היהודי" של אבינרי בא בעיקר מאותן נשים ש"דבקו בדת היהודים".
נענה בפעם האחרונה לדברי הביקורת. לגבי הסתירות. הטענה היא שיש קשר בין עולם הרוח הישראלי לעולם הפוליטי, כאשר עולם הרוח הוא בבואה של העולם הפוליטי. אין זה הכרח, כמו שהגל חושב (אני מקווה שאני לא נתפס כהגליין…אולי הנה עוד סיבה לכך) ואין זה רק משום האינטרס הכלכלי, הבורגני המשותף, כמו שמרקס אומר. באופן הכי מצומצם שאפשר והכי פשוט שאפשר אומר כי החברה לא אחת מצמיחה מתוכה אנשים שיסבירו אותה או ינסחו אותה באופן בהיר ואלגנטי יותר. אלה מוכרים על ידי החברה כאינטלקטואלים או כפילוסופים. הכרה זו מאפשרת לחברה להיות מוגנת על ידי האינטלקטואל או הפילוסוף שאיננו מחפש, כמו שהוא צריך, את האידיאל של החברה הנתונה ובתוך כך לשלול את סתירותיה, מפני פילוסופים או אינטלקטואלים אמיתיים יותר למשימות של הרוח. כך, "האינטלקטואל" או "הפילוסוף" מחמיא ומחניף לחברה הפוליטית שלו על ידי זה שהוא מתעלם מבעיותיה האיממנטיות ורואה את המצוי בה כרצוי. אם תרצה הביקורת הזאת איננה אלא הביקורת של אפלטון על הסופיסט.
בהקשר של ישראל, מה חוץ מחזון יותר דמוקרטי, פחות חרד, יותר מכליל ופחות שובינסיטי, עולה מהמאמר שלי?
לגבי העובדה שאתה בעיקר מחפש סיבות לומר למה אני סתם מתנשא ואינני אומר דבר, במקום אולי לחפש איזשהו אחיזה או אמת בטקסט, רק מלמדת על העובדה עד כמה הרוח הישראלית, עם הפוזה שלה לרוח ללא רוח, מגוננת עליך ומאפשרת לך היעדר רפלקסיה.
אפשר שהצמצום והמדיום מוליכים לאי בהירות. אפשר גם שהעובדה שאנגלית היא שפת הכתיבה שלי ולא עברית, מוליכה לאי בהירות מצדי. אולם, משהו אומר לי שההסבר בפסקה הקודמת יותר הולם…
טענת ש"הלאומיות היהודית במדינת ישראלית נבנתה מול ונגד הפלסטינים יותר מאשר על הרקע האירופאי".
אז אני מבין שזה מעניין אותך כקליפת השום, כפי שציינת, אבל בכל זאת אני מפנה אותך לקולגה שלך דר’ אודי אדיב שכתב (ממש כאן בגדה השמאלית!) על כך שדווקא אנשי חמאס אותם הכיר בכלא מגדירים את זהות היישות הפלסטינית "מול וכנגד" הישות הציונית.
זאת ועוד סוציאליזם, מתברר, ממש לא מעניין אותם. לכן אתה גם עושה עוול לציונות וגם עושה מעשה אבינרי ומתעלם באלגנטיות ממי שחוטא בזה באמת.
ועוד: בלי קשר לזה שהפלסטינים חוטאים במה שאתה טוען נגד הציונים, אתה פשוט טועה.
עד שהישות הפלסטינית קיבלה תודעה לאומית (וזה לא קרה עד 48 ואף הרבה אחרי) הציונות לא התייחסה אליהם בכלל.
כמה פעמים אפשר לצטט את גולדה שאמרה ש"אין עם פלסטיני"?
אני לא אומר שההתעלמות הציונית מהפלסטינים היתה צעד מועיל, אבל רצוי לכתוב דברים כהוויתם ולא להמציא דברים שלא היו, גם אם זה מעניין אותך כקליפת השום.
כדי שילדים יפתחו אגו חזק ובטחון אנחנו
מספרים להם על מוסר אוניברסלי
במציאות אין מוסר אוניברסלי
יש רק סוג מסויים של אנשים שזקוקים לאמונה התפלה הזו (מוסר אוניברסלי)
למה אנשים זקוקים למוסר "אוניברסלי" ?
הפירוש החביב עלי הוא פירוש פסיכולוגי
האנשים האלה אינם מסוגלים לאהוב ומשום כך הם מצהירים על אהבתם לכל העולם
(שזה כמובן בלתי אפשרי)
לגבי עוד מאה שנות ציונות
מכיון שאני מכיר את ההצעות שלך
אני מתחזק כפליים באמונתי בצדקת הציונות
מציאות ?
את המציאות אנחנו קולטים באמצעות תיאוריות
את המציאות אף פעם לא נגלה אלא רק את הפירוש שלה שהוא בודאות מוטעה
ננסה להוסיף "בלשון בני אדם" עוד כמה הבהרות על דברי הביקורת שנאמרו כאן.
ראשית, באשר לחלוקה בין הפילוסופים "יודעי חן" ל"הדיוטות". בתור קורא\כותב
באתר המזוהה עם מפלגה מרקסיסטית, לא ברור מדוע אתה מופתע כל כך לגלות
את החלוקה הזו על "דפי" המרקע של "הגדה השמאלית"? האם ההבחנה הזו איננה בד בבד
נקודת מוצא, הכוח המניע והתנאי המוקדם של כל פילוסוף ו\או מהפכן השואפים לשנות את העולם?
שנית, "הסתירה האימננטית" עליה הצבענו מתייחסת הן לתוכן דבריו של אבינרי והן ליומרה האינטלקטואלית שלו "כבכיר מדעני המדינה הישראלים". הסתירה הראשונה היא זו שבין העבר
היסטורי הרומאי-יהודי להווה הישראלי-פלסטיני והסתירה השנייה היא זו שבין היומרה האינטלקטואלית הפילוסופית המורמת מעם להיותו למעשה הדובר של קהל "ההדיוטות",כלומר, כל קוראי "ידיעות אחרונות" ו\או אוהדי בית"ר ירושלים.
שלישית, לא ברור לי מדוע אתה מוצא סתירה בכך שהלאומיות היהודית הציונית נבנתה ממול וכנגד הלאומיות הפלסטינית כשם שהלאומיות הפלסטינית מתחילה להתגבש תוך כדי ובאמצעות המאבק כנגד ההתיישבות הציונית כבר בסוף שנות העשרים של המאה הקודמת? הציטוט של גולדה מלמד דווקא על עוצמת המאבק הציוני\ישראלי כנגד הלאומיות הפלסטינית ובשום אופן לא על ההתעלמות ממנה. בכול
אופן כוונתו של אבי הייתה, א-לה שלמה זנד, שהעבר של הלאומיות היהודית ואופן התגבשותה איננו מעניין עוד ומה שנחוץ ורלבנטי היום הוא גיבושה של תודעה לאומית ישראלית\פלסטינית דמוקרטית חילונית שמכירה ב כו-לם.
באופן כללי ניתן להגיד שהאנטי\פוסט ציונים טוענים ש : "אין שום קשר בין היהודים שחיים היום ליהודים שחיו בארץ ישראל לפני 2000 שנה".
אם קוראים את המשפט בעיון מבינים כי הוא דוקא מוכיח את מה שהוא כביכול בא לסתור.
ואידך זיל גמור.
קוז’מן אמר "וולגארים", לא "הדיוטות",
יש הבדל גדול בין המונחים.
לגבי אבינרי: הסתירה הראשונה לכאורה שציינת אינה סתירה כלל:
אתם מלינים על כך שאבינרי לא פיתח את המאמר שלו הלאה למסקנות הקשורות לישראל ולפלסטינים, ולא העלה אפשרויות אלטרנטיביות לתודעה לאומית ישראלית-יהודית מודרנית ו"טובה" יותר.
התלונה , אם כך, היא כנגד משהו כמו "עצלות אינטלקטואלית" של אבינרי.
לגבי תודעה לאומית-ציונית:
מנסיוני האישי לפני האינתיפאדה הראשונה, ההתייחסות הישראלית לפלסטינים היתה משהו בסגנון "לא לראות, לא לחשוב".
לא היתה שלילה של הלאומיות שלהם אלא חסך מחשבתי, בלאק-אאוט מוחי ישראלי בכל הקשור ל"אלה שגרים בעזה".
זה היה הרבה יותר פאסיבי מאשר אקטיבי.
אני לא רוצה לטעון משהו ספציפי לגביך, אבל לדעתי הטענה לפיה "מה שעומד בבסיס הרעיון הציוני הוא שלילת הלאומיוית הפלסטינית" הוא רעיון שמטרתו היא דמוניזציה של הציונות.
כמובן שבציונות באה על חשבון הפלסטינים, אין ספק בכך, אבל הציונות תמיד ראתה רק את עצמה (אני כמובן לא טוען שאגואיזם הוא דבר טוב).
דן