בשלבי דעיכתה האחרונים של רפובליקת וַימאר, שקדמו לעלייתו של אדולף היטלר לשלטון בינואר 1933, ידעו כל הפרשנים שליוו את התהליך בגרמניה ומחוצה לה, שהמשטרה וכוחות הביטחון מתייחסים באכזריות שפוכה למפגיני השמאל (גם לאנשי המפלגה הסוציאל-דמוקרטית המתונה) ובסלחנות מובהקת לפורעים מימין. לא רק הנאצים נהנו מיחסם האוהד של השוטרים ושל החיילים, אלא גם חברי תנועות לאומניות ותיקות, שעדיין זכו לתמיכתם של מיליונים בכל מערכות הבחירות שנערכו בגרמניה. בעקבות היחס המפלה של כוחות הביטחון פעלו גם השופטים לרכך את גזרי הדין של אנשי הימין הלאומני ולהכביד את העונשים שהושתו על אנשי שמאל.
התהליך היה איטי, אבל חד-משמעי. ההתנגדות לרפובליקה הדמוקרטית, שהייתה מקושרת בתודעתם של כל השמרנים והלאומנים בגרמניה עם התבוסה "הפוליטית" במלחמת העולם הראשונה והכניעה לתכתיבי הסכם השלום בוורסאי, הכתיבה גם את היחס לשמאל, שנדחק בהדרגה אל מעבר לשולי הלגיטימיות. גרמניה הייתה מדינה מסודרת מבחינה מנהלית, ועד היום קל לאתר את הסטטיסטיקה ולהיווכח, שהרשויות נקטו יחס מפלה שיטתי נגד השמאל ובעד הימין.
אין טעם לערוך השוואות ישירות כי הנסיבות ההיסטוריות הן שונות לגמרי. אבל גם המפגינים בארץ נגד חדירתם האלימה של המתנחלים לשכונות ערביות בעירנו, זוכים ליחס אלים מצד המשטרה, אולי בעידוד המשרד לביטחון פנים שהוקצה, בחוסר אחריות משווע, לאנשי אביגדור ליברמן. גם בבתי המשפט אנחנו נתקלים יותר ויותר בשופטים, שמסרבים להפנים את חומרת פריעת החוק והעבירות על עקרונות המשפט הבינלאומי, הנמצאים בבסיס הפלישה האזרחית של ישראלים לערים ולכפרים ערביים. לחלחול התודעה הלאומנית-מתנחלת למערכת בתי המשפט ולהרכב האנושי של סגל השופטים יש משמעות חתרנית מנקודת מבט דמוקרטית. לא מדובר כאן על פוליטיקה אלא על אידיאולוגיה. לא דפוסי ההצבעה משנים את התנהגות הרשות השופטת כלפי המתנגדים להתנחלויות, אלא ההפנמה הרעיונית של עקרונות גזעניים ואנטי- דמוקרטיים. כיוון שתומכי המתנחלים חודרים יותר ויותר לפיקוד העליון של צה"ל, מוסטת תשומת לבו של הציבור מהשאלה העיקרית (נכונותם של קצינים ישראלים להתייחס לערבים בשטחים כאל "עמלק" שדִינו הכחדה, בהשראת רבנים לאומנים) אל הטיפול הפרטני בחיילים-מתנחלים, שמכריזים בגלוי על סירובם לפנות התנחלויות.
נוח מאוד לתקשורת, שנפלה ברובה הגדול בידי כותבים ועורכים מהמרכז הלאומני, לעסוק בפרטי הפרטים של הסרבנות המלאכותית, שכולה מחאה נגד פינוי של היאחזויות-דמה, כדי להפחיד את דעת הקהל הישראלית מפני התגובה של הימין אם תחליט הממשלה לפנות התנחלויות אמיתיות. אבל המאבק על מאהל כזה או אחר הוא זניח, וחבל לדמוקרטים אמיתיים לבזבז עליו זמן ואנרגיה. החדירה האלימה של פשיסטים מהזן הדתי לשכונות ערביות בעירנו חשובה הרבה יותר, וחשוב גם להתחיל בטיהור מיידי של הצבא מהשפעת רבנים תומכי ג’נוסייד על הקצונה הקרבית. לכן אסור להתחמק מהמערכה הבסיסית באמתלה של מאבק על נושאים שוליים.
אם הצבא והמשטרה יירתמו לקידום נושאים פונדמנטליסטיים ויחזירו את כולנו למסגרת התודעתית של יהושע בן-נון, לא נוכל להשתלב בקהילה הבינלאומית המודרנית. למען האמת, הימין מחזיר אותנו לסתירה הטרגית המבעתת את המדינה מאז הכיבוש: באירופה ובארצות הברית דוחים אותנו יותר ויותר כיוון שהקנאות הדתית-פוליטית שלנו דוחקת את הדמוקרטיה לשוליים; בעולם המוסלמי המקיף אותנו מציגים תודעה רעיונית-דתית חלופית, שמטבע הדברים איננה מסוגלת להכיל את הימין שלנו. כך נגיע לעימות עם העולם המוסלמי, בעולם שבו גם המערב מגנה אותנו ורואה בנו מפגע בינלאומי.
קשה לדעת באיזו מידה קולט הציבור הלאומי-שמרני בארץ, המרוכז ברובו במפלגות המרכז הלאומני ובליכוד, את המציאות המתהווה כאן ואת השלכותיה. את דעת הקהל החילונית-שמרנית קשה לנווט לעמדות דמוקרטיות. מבחינה רגשית אנשים כמו דן מרידור, רובי ריבלין, בנימין בן-אליעזר, שאול מופז וציפי לבני רואים בכל שעל שנכבש ובכל התנחלות שנבנתה מעין הישג של מדינת ישראל, ובעיניהם כל נסיגה היא אסון. האגף המתון במרכז הלאומני מוכן לבלוע את הגלולות המרות של נסיגות חלקיות מהתנחלויות זניחות רק בלית ברירה, כתשלום מס שפתיים ל"עולם". הם יודעים היטב שאין די במחיר שהם מוכנים לשלם, ומקווים שהמשטר בארצות הברית יתחלף שוב, ואז ייחלש הלחץ על ישראל לנסיגות עמוקות יותר. האגף הימני יותר (בתוך המרכז הלאומני) רואה במתנחלים חלוצים, מתעב נסיגות ומוכן לתמוך במלחמות הכי מטורפות ובלבד שלא ייאלץ להיות מעורב בהחלטות על פינוי התנחלויות ולהסכים לנוכחות פלסטינית ריבונית במזרח העיר. שני האגפים שותפים ליחס חשדני כלפי כל הערבים (כולל אזרחי ישראל) ולאיבה המתפתחת והולכת נגד כל העולם החיצוני, נגד ארגונים הפועלים למען זכויות האדם ונגד השמאל הישראלי, היהודי והערבי כאחד.
לעתים ההבדל בין השמרנים במרכז הלאומני לבין אנשי הימין הקיצוני (בעיקר הדתי והחרדי) הוא כל כך דק, עד שקשה מאוד להגדיר אותו. אבל הבדל כזה קיים: רוב השמרנים זקוקים, למרות הכל, לפחות למראית עין של הכרה בינלאומית, ולא היו רוצים להיות שותפים לבידודה המוחלט של המדינה בעולם. הימין המיסטי, לעומת זאת, מסתפק בתמיכה המשוערת של הקדוש ברוך הוא במטרותיו, ושואב עידוד מהחלקים בתנ"ך שהריעו למשמידי העמלקים והוקיעו את שאול המלך, על סירובו לרצוח מלך אויב שהיה שבוי בידיו. הנביא שמואל, ששלף את חברו ו"שיסף" את אגג העמלקי במקום שאול יפה הנפש, הוא גיבורם של הרבנים הדתיים-לאומנים, שמסיתים את חיילי צה"ל לרצוח אזרחים ופוטרים אותם מכל אשמה גם אם יפגעו בילדים.
כך הגענו לסיטואציה הנוכחית, שבה השמרנים והניאו-ליברלים במרכז הלאומני מאפשרים למשטרה לפרוע במפגיני השמאל באין מכלים. שיתוף הפעולה האוטומטי, בלי מלים ובלי הסכמות רשמיות, בין השמרנים החילונים לבין הימין הגזעני, מסוכן לא רק לתדמיתה של ישראל אלא גם לעצם קיומה, כיון שהממסד שלנו לא יעמוד במלחמת חורמה נגד כל היסודות הליברליים במדינה יחד עם רדיפה שיטתית של יותר ממיליון אזרחים ערבים. מי שחש שחסר גורם אחד במצרף ששטחנו כאן איננו טועה. אנשי אביגדור ליברמן אינם דתיים, וגם לא שמרנים חילונים, אלא גזענים אנטי-ערבים שיש להם בכל זאת אינטרסים סותרים (בעיקר במישור האזרחי ובנושאי אישות) לאלה של הימין הדתי והחרדי. האם יש סיכוי כלשהו לשמאל לנצל את הסתירה החד-משמעית הזאת לפריצת דרך פוליטית בקרב ציבור תומכי ליברמן? זה לא יהיה קל, אבל עלינו לנסות, ובלי דיאלוג רעיוני עם מאות אלפי מיוצאי ברית המועצות לשעבר נחמיץ את האופציה לשינוי.
* התפרסם ב"כל העיר".
כדי להגיע להליך פלילי בינ"ל בהאג לא מספיק להוכיח כי התבצעו פשעי מלחמה, אלא, ובעיקר, יש להוכיח כי רשויות המשפט הישראלי אינן שופטות ע"פ קריטריונים בינ"ל, ואינן מסוגלות או אינן מעוניינות לעשות משפט צדק. ג’קי חורי (הארץ): ח"כ זחאלקה אמר בשיחה ל"הארץ" כי הוא יודע שהסיכויים שהחוק [חנינה לעברייני ההפגנות נגד עופרת יצוקה, גדר ההפרדה והריסת בתים] יאושר הם קלושים ביותר, עד כדי אפסיים, אך לדבריו "מדובר בעוד שלב בחשיפת הגזענות והאפליה והעובדה שבמדינת ישראל יש שתי מערכות חוקים, אחת ליהודים ואחת לערבים".http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/1147007.html
חיים ברעם יודע היטב גם מה קרה אחרי שנת 33. אזכיר גם את מערכת הבחירות ב2003 בו טען מצנע כי אילו היה לו מספיק זמן, היה מצליח לשכנע את רוב הציבור לתמוך בו. הציונים, עקב הסחת דעת אינטנסיבית וזריית חול ע"י מוסדות המדינה, אינם יודעים ואינם רוצים לדעת. רז-קרקוצקין: "כדי לזכות באהדה של יהודים, מוכנים אנשי חד"ש לוותר על המאבק הלאומי של הערבים בישראל, ולהעלים בפני היהודים את העמדה הלאומית של חלק ניכר ממצביעיה. היא מסייעת ליצור אשלייה כוזבת של חברה אזרחית תוך העלמת היסוד המרכזי של הדיכוי היסוד הלאומי. אבל אי אפשר לדבר על שוויון וצדק תוך התעלמות מהיסוד המרכזי של אי שוויון וצדק. כל הדיבורים על "מצע חברתי" מאבדים כך את משמעותם". מתוך: הפנקס של חד"ש (אתר קדמה). — קישור —
הצהרה גורפת על קולקטיב יהודי-פלשתיני, כריתת גט עם הציונים המסמלת כי אין לנו חלק בפשעיהם, במטרותיהם, בחברתם, ברצון לשמר את המשטר הציוני הגזעני, היא הדרך היחידה להציל דבר ראשון את עצמנו – חברי הקולקטיב – מיום הדין שבוא יבוא. כך מסיימת אריאלה אזולאי את המניפיסט "כולנו פלסטינים":
"כדי לפעול בשמנו
יש לשתף במעשה השלטוני גם אותנו –
יהודים שמתערבים עם ערבים, ערבים שמתערבים עם יהודים
ועד אז אנחנו מבקשות ומבקשים להיבדל
ממעשיו של השלטון
עד אז, מול עזה, לזכר עזה
כולנו פלסטינים".
— קישור —
כותב חיים ברעם: "שיתוף הפעולה האוטומטי… בין השמרנים החילונים לבין הימין הגזעני מסוכן לא רק לתדמיתה של ישראל אלא גם לעצם קיומה, כיון שהממסד שלנו לא יעמוד במלחמת חורמה נגד כל היסודות הליברליים במדינה יחד עם רדיפה שיטתית של יותר ממיליון אזרחים ערבים".
This "death of Israel" means that Israel will no longer be able to maintain a structural predisposition towards people of the Jewish faith, while denying the same rights to Palestinians, or "non-Jews" in the official lexicon. What it really means is the end of Israel as the "Jewish State."
The End of the Two-State Solution
by WILL YOUMANS
— קישור —
קשה גם להבין איך הגיע ברעם למסקנה (המוטעית לדעתי) כי "אין טעם לערוך השוואות ישירות כי הנסיבות ההיסטוריות הן שונות לגמרי", וזאת לאחר שבחר להציג (וטוב שבחר) את הדוגמה בה נפתח המאמר. טיב הבחירה מתבטא במשפט הבא אחריו, החשוב ביותר במאמר, לדעתי: "גם בבתי המשפט אנחנו נתקלים יותר ויותר בשופטים, שמסרבים להפנים את חומרת פריעת החוק והעבירות על עקרונות המשפט הבינלאומי, הנמצאים בבסיס הפלישה האזרחית של ישראלים לערים ולכפרים ערביים. לחלחול התודעה הלאומנית-מתנחלת למערכת בתי המשפט ולהרכב האנושי של סגל השופטים יש משמעות חתרנית מנקודת מבט דמוקרטית. לא מדובר כאן על פוליטיקה אלא על אידיאולוגיה".
כולנו היינו עדים השבוע להתקפה חסרת תקדים על ארגוני זכויות האדם, לא רק מפי עיתונאי חצר אלא גם ע"י ח"כ ממפלגת השלטון, ארדן ודני דנון. לדידם, כל מי שאינו תומך באידאולוגיה הציונית הוא בהכרח אנטישמי. תפיסה זו השתרשה בציבור לא ע"י קומץ מתנחלים מיסטי, גם לא ע"י ליברמן. תפיסה זו קיימת מאז ימי מפא"י והיוותה אבן יסוד בכל ממשלות ישראל. ברעם, כטובע הנאחז בקש, עדיין מחפש שותפים פונטיציאלים להצלת ישראל מעצמה. זהו חזיון תעתועים, היות ורב היהודים לא יסכימו לוותר על הפריוילגיות שלהם כבעלי זכויות יתר. (ראו: השמאל בזמן אמת – עדי אופיר, הוצאת כתר) המאבק כיום הוא על התודעה הבינ"ל, ולא על התודעה הישראלית-יהודית.
"קשה לדעת באיזו מידה קולט הציבור הלאומי-שמרני בארץ, המרוכז ברובו במפלגות המרכז הלאומני ובליכוד, את המציאות המתהווה כאן ואת השלכותיה"
כאשר לא מכירים שום דבר אחר מגיל אפס – אם יפנו עורף לתכנים הלאומיים יווצר בהם חלל וריקנות בלתי נסבלת. קשה להחליט יום אחד שהעברת את החיים ברוע ואטימות.
מה כבר אפשר להגיד על עובדה זו?
מילגרם (הניסוי) הראה שבני אדם הם כאלה.
350 וולט בבקשה, ונא להמשיך בניסוי!
לפני שאני אגש "לכתוב בצורה ברורה ונגישה" עבור העצלים, עלי להקדים ולומר שני דברים:
1- בדרך כלל העצלים, לא זו בלבד שהם מגדירים את מה שהם קוראים במונחים כמו "מסר מעורפל ודיסאינפורמציה" או "כתיבה בסגנון מופרך ומבלבל בכוונת מכוון", הם גם מתעצלים להצביע על מה הם מתייחסים בהגדרתם זו.
2- אין כאן שום "מין דיאלוג" שאני "מנסה ליצור". וזה פשוט מכוון שאין על מה לנהל דיאלוג שהו. מה שיש כאן זו רק האפשרות לפרסם תשובות, ביקורת ומסקנות הצומחות מתוך המטען הפוליטי, ותודות למטען הפוליטי, שהתווסף אצלי משך שנים.
אבל, דבר מאוד נדיר אצל אנשים שכותבים בעילום שם, כאן יש לנו שאלה ברורה אחת: מה זה "דלת הלופ"?
ב-"דלת הלופ" רוצה לומר שאם גורם כל שהו מנסה להפחיד אותך ומבחין כי הצליח בכך, הוא עלול *לחזור ולנסות שוב* להפחיד אותך *שוב ושוב* (כגון כניסה ויציאה *בדלת מסתובבת*). לכן, כבר בפעם הראשונה, לא כדי להתחיל לפחד.
האם זה ברור עכשיו? אם כן, אז כדי לכם לשאול שאלות ברורות, במקום להתבכיין על העצלנות המחשבתית בה אתם שרויים. תדעו לכם שהעצלנות הזו צריכה להתפרש בשמאל כחוסר נכונות להבין. המסקנה הנובעת מכך היא (ובין השאר, היא גם נובעת גם מתוך דברי מושון וחיים ברעם): תעשה את שלך ותן לאנשים לדבר אמרה איטלקית ששימשה גם את קרל מרקס, שכתב ספרים בהם תבינו כלום אם עצלים. אפשר אחרת באמצעות מאמצים המנסים לנסח את השאלות שלכם לפחות! מה "בחייאת ראבאק"? שהשמאל יכיל אתכם בכפית כפי שהימין עושה? תתנערו לפני שיגיע זמנכם להתמודד עצמאיים עם המציאות.
הקונצנזוס שחיים קורא לו "המרכז הלאומני" דומה לאדם הנופל מבניין בן 200 קומות, וכל הדרך למטה צועק "בינתיים הכול בסדר".
חיים מספק לנו מאמר,מייסר ומיוסר אודות הפשיסטיזציה שעוברת חברתנו ואובדן דמוקרטייתנו.הוא אינו מספק פתרון (שהרי אין כביכול פתרונות קסם),אלא שוטח בפנינו את היריעה הבלויה והמוכתמת של הוויתנו המדינית ומצביע על שוליה הקרועים והמסמורטטים.
לכאורה ענין רגיל כולם עושים זאת ,גם בימין:
שם מלינים "שוחרי הדמוקרטיה" מרי הנפש-והאנושיים כל כך בעיני עצמם-על אובדנה של זו בידי השמאל ומצביעים בזעם שפוך על בג"ץ,על ה"צ’ופרים",נחלתם של הקיבוצים,על ה"פרוטקציות" של מקורבי הצלחת המפא"יניקית ושלטון האליטות הצפון תל אביביות ב"תשקורת": המדיות הכתובות והאלקטרוניות ועוד ועוד.
כלומר כולם מלינים ומלינות על אובדן האנושיות וצניחתם של ערכי התרבות וטוענים שדברים אלו עומדים בסתירה לדמוקרטיה ההולכת ונמוגה בשל חטאו האגואיסטי של הצד שמנגד והתנשאותו.
ולא היא:
אומר לכם בגלוי ובלי להתחכם: אין דמוקרטיה.מעולם לא הייתה דמוקרטיה בחברה האנושית (אף לא בימי יוון של סוקרטס) ואם לא נשנה דפוסי מחשבה ועשייה באופן מהפכני אמיתי היא גם לא תהיה לעולם!!
ראו:
דמוקרטיה אמורה להיות היכולת להתארגן כך שהנציגות (בד"כ נהוג לומר: המנהיגות,אך אינני אוהב מילה זו בהקשרה כאן,שהרי כל אדם שפוי,ראוי שיהיה מנהיג לעצמו ולא יזדקק לאחרים) הנכונה,הראויה באמת והמתאימה,אכן תבחר ע"י העם או ההמונים.
כלומר:
נדרש קשר אינטימי בין הבוחר לנבחר,משמע קבוצות קטנות (שורשי העשב),הן הבוחרות את נציגיהן (הנהגותיהן).
נדרש קשר ברור בין שורשי העשב לבין עצמם (ע"י נציגיהן) ורק מתוכו יכולה לצמוח התארגנות ברמות של המוני אדם,עמים וכו’.
ונדרשת הפרדת רשויות מוחלטת (שלוש הצבעות נפרדות,לכל רשות ובכל רמה החל משורשי העשב) ע"מ למנוע מנהיגות יחיד (בכל רשות ובכל רמה) של ה"בולי" התחמן והכוחן בעזרת מפעיליו ופעיליו "גוזרי הקופון".
עכשיו אמרו לי אתם ידידי,היכן מתקיימת כזו דמוקרטיה,היכן?
ואם כך מדוע שלא נאמר את האמת:
ההידרדרות המוסרית,החברתית,על פירותיה הבאושים התפתחה כאן,משום שאין דמוקרטית אמת בנמצא ולא משום שפלוני "צודק" ואילו אלמוני הנמצא בצידו השני של המתרס הרעיוני "שוגה".
מילים אחרות,נדרשת כאן חשיבה מהפכנית אמיצה שאינה פוסלת את האפשרות שעד עתה חיינו בטעות והגיע הזמן לשנות באופן מהפכני את צורת ההתארגנותנו החברתית: כזו שתתחיל מהשדרות והרבדים הנמוכים ביותר של חברתנו (משהו בסגנון: בית-רחוב-מפלגה או פס יצור-מדור-מפעל).
לסיום אומר שלא כתבתי כל זאת ע"מ להתפלמס או להתווכח,כי אם למען יפנים הקורא את הרעיון וינצור אותו כאבן בו-חן ליום בו יידרש ל"בחירות דמוקרטיות" כביכול,מכל סוג ובכל מקום.שם יתחיל מבחנו המהפכני האמיתי. כוונתי שיעמוד וידרוש שהבחירות לוועד השכונה למשל,תתקיימנה כהלכה דמוקרטית סדורה: כלומר קבוצות של לא יותר משלושים איש בוחרות בשלושה סבבי בחירות פנימיים שלושה נציגים,ואלו מצידם נפגשים גם כן בקבוצה של לא יותר משלושים איש ובוחרים באותה דרך את נציגיהם וכך הלאה והלאה:לא בצורת פירמידה היררכית,כי אם ביריעה עוטפת של התארגנות כלל עולמית בה כולם ח-ש-ו-ב-י-ם באותה מידה.
השלמה לחלק א’:
"…תפיסה זו קיימת מאז ימי מפא"י והיוותה אבן יסוד בכל ממשלות ישראל. ברעם, כטובע הנאחז בקש, עדיין מחפש שותפים פונטיציאלים להצלת ישראל מעצמה. זהו חזיון תעתועים, היות ורב היהודים לא יסכימו לוותר על הפריוילגיות שלהם כבעלי זכויות יתר. (ראו: השמאל בזמן אמת – עדי אופיר, הוצאת כתר) המאבק כיום הוא על התודעה הבינ"ל, ולא על התודעה הישראלית-יהודית".
השלמה לחלק ב’:
"כך מסיימת אריאלה אזולאי את המניפיסט "כולנו פלסטינים":
"כדי לפעול בשמנו
יש לשתף במעשה השלטוני גם אותנו –
יהודים שמתערבים עם ערבים, ערבים שמתערבים עם יהודים
ועד אז אנחנו מבקשות ומבקשים להיבדל ממעשיו של השלטון
עד אז, מול עזה, לזכר עזה
כולנו פלסטינים".
— קישור —
הערה: תגובות כמו האחרונה לציפור בודד שכל כולה הטלת רפש ואין בה דבר הקשור למאמר מיותרות לדעתי ואינן מוסיפות כבוד לאתר ולעורכיו.
לעניין תגובתו של ציפור בודד ראו את מאמרו של נועם חומסקי – גרעון הדמוקרטיה.
— קישור —
תודה למערכת על חיתוך תגובות של "ציפור בודד". אבקש מהמערכת להמשיך את המגמה המבורכת, ולחתוך את ההודעות כבר מהמלה הראשונה.
…בעזרת מפעיליו ופעיליו "גוזרי הקופון". עכשיו אמרו לי אתם ידידי,היכן מתקיימת כזו דמוקרטיה,היכן? ואם כך מדוע שלא נאמר את האמת: ההידרדרות המוסרית,החברתית,על פירותיה הבאושים התפתחה כאן,משום שאין דמוקרטית אמת בנמצא ולא משום שפלוני "צודק" ואילו אלמוני הנמצא בצידו השני של המתרס הרעיוני "שוגה".
מילים אחרות,נדרשת כאן חשיבה מהפכנית אמיצה שאינה פוסלת את האפשרות שעד עתה חיינו בטעות והגיע הזמן לשנות באופן מהפכני את צורת ההתארגנותנו החברתית: כזו שתתחיל מהשדרות והרבדים הנמוכים ביותר של חברתנו (משהו בסגנון: בית-רחוב-מפלגה או פס יצור-מדור-מפעל).לסיום אומר שלא כתבתי כל זאת ע"מ להתפלמס או להתווכח,כי אם למען יפנים הקורא את הרעיון וינצור אותו כאבן בו-חן ליום בו יידרש ל"בחירות דמוקרטיות" כביכול,מכל סוג ובכל מקום.שם יתחיל מבחנו המהפכני האמיתי. כוונתי שיעמוד וידרוש שהבחירות לוועד השכונה למשל,תתקיימנה כהלכה דמוקרטית סדורה: כלומר קבוצות של לא יותר משלושים איש בוחרות בשלושה סבבי בחירות פנימיים שלושה נציגים,ואלו מצידם נפגשים גם כן בקבוצה של לא יותר משלושים איש ובוחרים באותה דרך את נציגיהם וכך הלאה והלאה:לא בצורת פירמידה היררכית,כי אם ביריעה עוטפת של התארגנות כלל עולמית בה כולם ח-ש-ו-ב-י-ם באותה מידה.
ראשית תודה על התמיכה.
שנית לגבי הפניתך אל דבריו של חומסקי.ובכן חומסקי אינו מתיחס כלל לרעיון המהפיכה הדמוקרטית,למעשה אף אחד בעולמנו לא מתיחס אליה מלבדי (זה למה אני קורא לעצמי ציפור בודד).בתכל’ס לא נשמעת היום בשום מקום בעולם דרישה להפרדת רשויות מוחלטת (בטח לא בשלושה סבבי בחירות),ועוד לא דברנו על ההתארגנות של שורשי העשב לקבוצות של שלושים איש,שלא לדבר על שיטת העשרות.המהפיכה הדמוקרטית אמורה להתבצע בכל מוסד או התארגנות שהם ותפקידה היחיד הינו לאפשר את ביצוע הקפיצה האבלוציונית לה נדרשים עדרי האדם של ימינו:
לא עוד שליטי יחיד תחמנים וכוחנים,הנוהגים בחבורות ענק של בני אדם כבולדוזרים בגרגירי עפר,כי אם התארגנות נכונה ואמיתית בה נבחרים הנציגים המתאימים ע"י חבורות מצומצמות של בני אדם וכאשר בכל נציגות בסיסית קיימים שלושה אנשים שיכולים וחייבים לנטרל את תופעת השליט היחיד בינם לבין עצמם (כלומר לקים את הפרדת הרשויות כבר מתוך שורשי העשב וברמת הפרט).
חומסקי מתקדם מספיק ע"מ להבין את ה"גרעון" הדמוקרטי (על מגרעותיו) אך אינו מביא הצעה קונקרטית,משום שגם הוא מעין סוג שחל מנהיג יחיד ולעולם לא יכרות את הענף עליו הוא יושב.שים לב שהראשונים להתנגד למהפיכה הדמוקרטית יהיו אלו שיפסידו מכך.
הנתונים הידועים על פי מחקרים, המבוססים על התבוננות בהתפתחויות המציאות משך עשרות רבות של שנים, הם כדלהלן:
1-המדינה היא מכלול של מוסדות המשמשים את רודנות המעמד השליט. בישראל המעמד הזה הוא של בעלי ההון הגדול. וזה כבר מן ההתחלה. ערעור בשליטתו של מעמד הזה דוחף אותו לשיטות פשיסטיות. עקב כך, ישראל היא מדינה פשיסטית מאז כינונה. בתקופות מסובכות, קואליציות השלטון השונות היו תמיד תחת השפעתו הלוחצת של מחנה פשיסטי (בעל זרמים בני דירוג פשיסטי מגוון). כך שבתוך רוב המפלגות השייכות למחנה המרכזי (מהזרם שמרני ועד לזה הליברלי והסוציאל-דמוקרטי כולן בורגניות, כלומר, לשירות בעלי ההון) התקיימו סיעות פשיסטיות עד כדי אחיזה פשיסטית בולטת ברסן השלטון.
אם כך, נשאלת השאלה: איך זה התרחש תדיר תוך פשרות בין אינטרסים מנוגדים. במילים אחרות ובפירוט, איך הסיעות הציוניות האחרות והמפלגות הציוניות ללא סיעה פשיסטית מילאו מעשית (אובייקטיבית, כלומר ללא תלות בשאיפות השונות תוך תלות בעוצמה האימפריאליסטית) ולסירוגין על פי יכולות גיוס של המחנה השמאלי (שעל אף מוגבלויות המשיך להתקיים), הן מתוך התפתחות של נטיות שמאליות מבחוץ והן מתוך זיקות תועלתניות פנימה החוצות ימינה את התפקיד של האגף המתון (בדרגות משתנות) של המחנה הפשיסטי; וזה גם כאשר התנהלו באופוזיציה.
2-נתחיל ונציין כי כל זה לא מנע מעבר של כוחות פשיסטים ממחנה למחנה. כך שהאיזון במשטר לטובת שיטות פוליטיות פשיסטיות נישמר לרוב. בערך כך גם בניהול של התנועה הציונית ומוסדותיה.
3-לפני הפשיזם הישראלי התקיימו שלוש משטרים בעלי שיטה פוליטית פשיסטית: בספרד, באיטליה ובגרמניה. הראשון והשני היו גזעניים לפי הממוצה ברוב ארצות קפיטליסטיות. המשטר בגרמניה היה גזעני עד קיצוניות. התברר שהשוני הזה לא פגע באינטרסים של בעלי ההון הגדול. זאת אומרת, לא משנה כמה משטר מסוים הוא גזעני עבור הרווחים של ההון התעשייתי, המסחרי, הבנקאי וכן הלאה. התברר כי מה שפגע בזרימה ובמהירותה של ההון הכספי נבע מעצם השיטה הפשיסטית בפוליטיקה. לכן, בעלי ההון למדו לשכלל את השיטה עצמה בשילוב תחכומים וגמישויות מסוימים של משחק דמוקרטי.
4-הגזענות סייעה לקיבוע יציב של קונצנזוס פשיסטי של ‘אנחנו, הגזע המובחר, עשירים ועניים תחת כיפה אבסורדית של אינטרס זהה אחד, נגד *הם*’. לא באיטליה ולא בספרד היה צורך בכך בישראל כן. לפי -3- הצורך בשיטה פשיסטית מתוחכמת וגמישה. לכן ריבוי של קונצנזוסים חסרי-אונות. לכן המשותף בין כל הקונסנזוסים: נגד איראן, סוריה, חיזבאללה, חמאס ולמען זכויות אדם (עניים ועשירים כאחד). לכן הסטריליות (תרתי משמע) של הפוליטיקה השמאלית המתועלת על-ידי הפחדות. *לכן וויסות ההתארגנות האלימה והשלווה (וועדות, למשל) לנטרול של הגורמים המערערים את השליטה והבקרה בידי בעלי ההון הגדול*.
מה בסך הכול אמרתי?
כאשר ננהג תחכום (טקטיקה ולא גמישות) בכדי לנצל ביעילות כל אמצעי בעל עוצמה מעשית בלי לפחד, בישראל, הפשיזם יוצא גלוי.
חיים ברעם כתב: "תמיד רחשתי חיבה לאנג’לו, בעיקר בשנים שבהן ידע לשמור על צניעות ועממיות ולא חשב את עצמו לנציגו של סטאלין עלי אדמות. כדאי שהוא יחזור לעצמו."
זאת אומרת, שאנג’לו יחזור כפי שהיה בתקופה (ארוכה מאוד, יש לומר) בה עדיין לא הבין הבנה מלאה עם איזה שמאל יש להתמודד? בתקופה בה השמאל בארצות שמנות היה ניראה בעיניו כי דומה לשמאל האחר? או זה שצומח מתוך מחסור בקרב המונים? בתקופה בה עדיין לא החליט לעמת ולאמת את הניסיון של עצמו עם הניסיון של ההנהגות המהפכניות בהנהגתם של סטלין, מאו, קריס האני ואחרים? בתקופה בה אנג’לו לא היה עדיין בשל בכדי להבחין בגורמים המכשילים ובאלה שמקדמים את ההצלחות המהפכניות? בזמן שההשפעות הזעיר בורגניות מנעו ממנו להבדיל בין טקטיקה לאסטרטגיה, בין עשייה מתוך טמטום לבין זו שנובעת מחוסר ברירה?
למי כדאי שאנג’לו "יחזור לעצמו"? האם אפשר להתפטר מכל המטען הנלמד הזה? מי זה אנג’לו בלי ההקניה שבו? סתם, עוד אחד המזדנב אחרי ברעם כזה או אחר. לא דוגמית מובחנת בין "אנשים המתיימרים להיות עוד יותר שמאליים" ולא בין אלה שצמחו שמאליים בעקבות תהליכים ארוכים ומייגעים. בין כה וכה, לאנג’לו לא מותר לחשוב "את עצמו לנציגו של סטאלין עלי אדמות" יש טובים ממנו, הרבה יותר טובים: תסתכלו ב-GOOGLE על STALIN SOCIETY או תעיפו מבט על סיכומי הוועידה (אומנם מאוחר, במרץ שעבר) של המפלגה הקומוניסטית הגדולה של ייוון; תגלשו ב-LALKAR וב-CPGB ML בבריטניה או במפלגה הקומוניסטית של שבדיה, למשל; תכירו את LUDO MARTEN, מנהיג המפלגה של בלגיה ועוד הרבה דוגמאות, אשר במערב בלבד. וזה בכדי להזכיר את כתבי STALIN ו-MAO בלבד. מה עם האחרים?
וזה בשביל לא להטריד בלימודים סביב מחקרים ענקיים של אוניברסיטת לוס-אנג’לס עד לספרים של HARPAL BRAR, האידיאולוג המרקסיסטי של היום, המועדף אצל הפועל הפשוט בשם אנג’לו, דוגמית קשה לקליטה עבור האינטלקטואליים השמאליים. האחרונים מצחיקים אותי הכי-הכי כאשר הם מפרסמים את עצמם מנוסים יותר ממאו ומסטלין.
דרישת שלום מתלמידו של תאופיק זייד, עד כה, היחידי שבישראל שווה להזדנב אחריו.
בהחלט, שיחזור לעצמו.
חיים ברעם כתב: "תמיד רחשתי חיבה לאנג’לו, בעיקר בשנים שבהן ידע לשמור על צניעות ועממיות ולא חשב את עצמו לנציגו של סטאלין עלי אדמות. כדאי שהוא יחזור לעצמו."
זאת אומרת, שאנג’לו יחזור כפי שהיה בתקופה (ארוכה מאוד, יש לומר) בה עדיין לא הבין הבנה מלאה עם איזה שמאל יש להתמודד? בתקופה בה השמאל בארצות שמנות היה ניראה בעיניו כי דומה לשמאל האחר? או זה שצומח מתוך מחסור בקרב המונים? בתקופה בה עדיין לא החליט לעמת ולאמת את הניסיון של עצמו עם הניסיון של ההנהגות המהפכניות בהנהגתם של סטלין, מאו, קריס האני ואחרים? בתקופה בה אנג’לו לא היה עדיין בשל בכדי להבחין בגורמים המכשילים ובאלה שמקדמים את ההצלחות המהפכניות? בזמן שההשפעות הזעיר בורגניות מנעו ממנו להבדיל בין טקטיקה לאסטרטגיה, בין עשייה מתוך טמטום לבין זו שנובעת מחוסר ברירה?
למי כדאי שאנג’לו "יחזור לעצמו"? האם אפשר להתפטר מכל המטען הנלמד הזה? מי זה אנג’לו בלי ההקניה שבו? סתם, עוד אחד המזדנב אחרי ברעם כזה או אחר. לא דוגמית מובחנת בין "אנשים המתיימרים להיות עוד יותר שמאליים" ולא בין אלה שצמחו שמאליים בעקבות תהליכים ארוכים ומייגעים. בין כה וכה, לאנג’לו לא מותר לחשוב "את עצמו לנציגו של סטאלין עלי אדמות" יש טובים ממנו, הרבה יותר טובים: תסתכלו ב-GOOGLE על STALIN SOCIETY או תעיפו מבט על סיכומי הוועידה (אומנם מאוחר, במרץ שעבר) של המפלגה הקומוניסטית הגדולה של ייוון; תגלשו ב-LALKAR וב-CPGB ML בבריטניה או במפלגה הקומוניסטית של שבדיה, למשל; תכירו את LUDO MARTEN, מנהיג המפלגה של בלגיה ועוד הרבה דוגמאות, אשר במערב בלבד. וזה בכדי להזכיר את כתבי STALIN ו-MAO בלבד. מה עם האחרים?
וזה בשביל לא להטריד בלימודים סביב מחקרים ענקיים של אוניברסיטת לוס-אנג’לס עד לספרים של HARPAL BRAR, האידיאולוג המרקסיסטי של היום, המועדף אצל הפועל הפשוט בשם אנג’לו, דוגמית קשה לקליטה עבור האינטלקטואליים השמאליים. האחרונים מצחיקים אותי הכי-הכי כאשר הם מפרסמים את עצמם מנוסים יותר ממאו ומסטלין.
דרישת שלום מתלמידו של תאופיק זייד, עד כה, היחידי שבישראל כדאי להזדנב אחריו.
פורסמו כאן חמש תגובות רצופות של אנג’לו איידן, שיא שאפילו מיכאל שרון בימיו הגדולים לא הגיע אליו.
האיש פשוט מנהל מונולוג מתלהם ומופרך עם עצמו, ובאמת לא חייבים לפרסם את הכל.
השילוש הקדוש אנג’לו-ציפור\מ.ש-דרור בל"ד הוא יותר מדי אפילו בשביל האתר הזה.
אם לא היית קיים,היה צריך להמציא אותך.בזכותך האתר הזה מקבל גם צבע ביזארי.שנאתך וקנאתך הבלתי מנומקות,על שלל הקללות,ההשפלות,הרצון לסכסך והשימחה לאיד,הפכו כאן למקור בלתי אכזב של צחוק.האמת,ממש ממתינים לתגובתך והיה ובוששה להגיע.
כאשר פילים כמו מיכאל שרון,אנג’לו וידידיהם צועדים כאן בסך,נביחותך,השתלחויותך וחריצות הלשון שלך נשמעות משעשעות ומצחיקות במיוחד.
אנא התמד בכך,אל תוותר,מה לא ניתן תמורת צחוק בריא.
אז המון תודות מראש.
לאנג’לו,
בסדר, הבנתי. כל זמן שאתה לא בעמדה לשלוח אלי מכונית סגורה עם פרצופים נטולי סבר ולהעביר אותי לגולאג אני דואג לך, לא לעצמי.
לכל החברים המבקשים "שיחזור לעצמו":
אפשר לחשוב שזה לא אני, אלא שזה אתם שסובלים מכך שאנג’לו לא חוזר להיות כפוף למקובל בשמאל. זה היה נכון אילו הייתי נשאר במסגרות המאורגנות שלכם. אבל לא. מזמן עזבתיכם לנפשותיכם.
ל-באג 2000
לא מפרסמים את הכל
ל-חבר של החבר
הקדוש רחוק ממני