אף אסון אינו "טבעי". רעידת אדמה עלולה לגרום למספר גדול של קרבנות במדינה ענייה,  לעומת מספר קטן של קרבנות במדינה עשירה. לדוגמא, רעידת אדמה שעוצמתה 7.0 בסולם ריכטר גרמה ל-200 אלף הרוגים בהאיטי. רעידת אמדה בעלת עוצמה דומה (7.1), שאירעה לפני שישה חודשים בהונשו שביפן, גרמה להרוג אחד ולפצוע נוסף.

"המדינות העניות, ואלו שממשלותיהן אינן מושלות, חשופות יותר לנזקי טבע מאחרות", קבע באחרונה דו"ח שפרסם ארגון האו"ם. אף באותה עיר, הנזקים הנגרמים על ידי אותו "אסון טבע" עשויים להיות שונים – בהתאם לאופי השכונות השונות. בפורט או פרנס הרסה רעידת האדמה לחלוטין שכונות עוני, אבל כמעט שלא פגעה בשכונות שבהן מתגוררים אנשי הבורגנות המסחרית המולטית.  

כמו כן, לנוכח הסכנה, יש נפגעים ויש נפגעים פחות. על פי ממצאי הצלב האדום הבינלאומי "נשים, נכים, זקנים ומיעוטים אתניים או דתיים וכל מי שהוא קרבן לאפליה, סיכויו להיפגע גדולים יותר". אף אם המדינה אינה עשירה, מדיניות נכונה להתמודדות עם הסכנה יכולה להציל בני אדם רבים מאוד. באוגוסט 2008 הסופה "גוסטב", שהוגדרה כקשה ביותר בחמישים השנים האחרונות, פקדה את האיטי וגרמה למותם של 66 בני אדם. זמן קצר לאחר מכן הגיעה הסופה לקובה ולא גרמה לאבידות בנפש…

נשאלת השאלה, האם האיטי היא מדינה ענייה? אין מדינות עניות. יש מדינות מוחלשות. בשליש האחרון של המאה ה-18 האיטי כונתה "הפנינה של הקריביים". האיטי סיפקה אז 60 אחוז מצריכת הקפה ו-75 אחוז מצריכת הסוכר של אירופה. אך מפירות ייצוא הקפה והסוכר נהנו 50 אלף המתיישבים הלבנים. אפילו פירורים מעטים מעושר עצום זה לא הגיעו לידי חצי מיליון העבדים השחורים, שהודות לעבודתם הקשה שתתה אירופה קפה והמתיקה את מאכליה.

בשם ערכי המהפכה הצרפתית, התקוממו עבדי האיטי ב-1791 תחת פיקודו של טוסאן לוברטור, "הספרטקוס השחור". המלחמה ארכה 13 שנים. נפוליאון שיגר 43 אלף חיילים ותיקים כדי לדכא את המרד. אבל המתקוממים נצחו. מלחמת האיטי הייתה למלחמת השחרור האנטי-קולוניאלית הראשונה, ולמרד העבדים היחידי שהצליח להקים מדינה עצמאית. ב-1 בינואר 1804 המתקוממים הכריזו על עצמאות האיטי. הם הוכיחו שללא עזרה של איש העבדים יכולים לנצח בקרב ולהשיג את חירותם. אפרו-אמריקה פרצה אז אל המפה הפוליטית הבינלאומית.

אך ה"דוגמא המבישה" של המרד באיטי, כפי שכינה זאת הנשיא האמריקאי תומס ג’פרסון, הטילה פחד על המעצמות שהמשיכו להתבסס על הסחר בעבדים ועל ניצולם. היה צריך להעניש את "הדוגמא המבישה". אף מדינה לא הכירה ברפובליקה השחורה החדשה. עד היום הזה יש מי שרוצים להעניש את האיטי בגלל החטא הקדמון של שחרור העבדים. המטיף הפונדמנטליסט האמריקאי פט רוברטסון אף אמר באחרונה, במהלך שידור טלוויזיה,  ש"אלפים מבני האיטי נהרגו בגלל שעבדי האי כרתו ברית עם השטן כדי להשיג את חירותם".

כך שהמדינה הצעירה סבלה במשך עשרות שנים של מצור והיא בעצמה התמודדה עם אין ספור מלחמות אזרחים. שלב הקמת מדינת הלאום אבד. חרף מספרם הרב של אנשי רוח מבני האיטי, המדינה לא התקדמה. ארה"ב לא התקשתה לכבוש את האיטי ולנהל את ענייניה כמעצמה כובשת מ-1915 עד 1934. שרלמיין פרלט, מנהיג המרד נגד האמריקאים,  נצלב על ידי חיילי המרינס בפתחה של כנסיה. ארה"ב נסוגה מהאיטי רק לאחר שהבטיחה את שליטתה באמצעות דיקטטורים מקומיים כגון, "פאפא דוק" דובליה הידוע לשמצה.

למרות כל הקשיים, עד תחילת שנות ה-70 האיטי יכלה לספק את צרכי המזון שלה. חקלאי האיטי סיפקו עד אותה עת 90 אחוז מצרכי האוכלוסייה במוצרי מזון בסיסיים. אך תכנית רייגן-בוש רצתה אחרת. הסרת המכסים על אורז, מזונם של רוב בני האיטי, והצפת השוק המקומי באורז המסובסד האמריקאי, גרמו לרבבות חקלאים לנטוש את אזורי הספר. אותם חקלאים ובני משפחותיהם שהגיעו לשכונות העוני בפרברי הערים.

הניסיון הבודד של שלטון דמוקרטי היו שתי הקדנציות של הנשיא ז’אן-ברטרנד אריסטיד (מ-1994 עד 1996 ומ-2001 עד 2004). אך שגיאותיו של אריסטיד יחד עם הלחץ האמריקאי גרמו להפלת ממשלתו. מאז עד היום חדלה האיטי מלהיות מדינה ריבונית. בידי ממשלתו של הנשיא רנה פרבל אין כלים ואין אמצעים כדי למשול. איך ניתן להאשים את ממשלת האיטי בכך שהיא אינה מגיבה כראוי למימדי האסון? הרי מנגנוני המדינה פורקו זה אחר זה. כל מה שפעם היה ציבורי הוא עתה פרטי או מופעל על ידי ארגון לא ממשלתי. האיטי הפכה למקרה הראשון של "קולוניאליזם הומניטרי", והאסון האחרון רק יחזק אותו. "קפיטליזם ההלם", כפי שהגדירה זאת נעמי קליין, ינצח שוב על פירוקם של מה שנותר ממנגנוני המדינה, בשם היעילות ושיקום החברה והכלכלה.

ארה"ב מציגה את עצמה כמי שדואגת לאוכלוסיית האיטי בעת צרה. אין ספק שבקרב אזרחי ארה"ב קיים הרצון לעזור לבני האיטי העניים. אבל ישנם גם אינטרסים גיאו-פוליטיים חזקים. 20 אלף החיילים האמריקאים שעל אדמת האיטי הם ההוכחה לכך. ארה"ב מעדיפה לעזור להאיטי מתוך חשש מפני רבבות, או מאות אלפי "אנשי סירות" מבני המקום, העשויים להגיע לחופיה. התנהגות ארה"ב באסון האיטי הינה תולדה של אותה "דוגמא שלילית" שיש למגר.

* איגנסיו רמונט הוא עורך המהדורה הספרדית של "לה מונד דיפלומטיק". המאמר פורסם בגיליון האחרון של הירחון. ספרו של רמונט, "פידל – אוטוביוגרפיה", שנכתב במשותף עם מנהיג המהפכה הקובנית פידל קסטרו, תורגם לעברית בידי יורם מלצר וראה אור בהוצאת ידיעות ספרים (2007). 

Share on Facebook