יש הרבה מאבקים חשובים, שבעלי-מצפון בישראל מצווים לקחת בהם חלק. בין השאר (בסדר מקרי):
המאבק לשמירה על איכות הסביבה, למען עתיד כדור-הארץ.
המאבק לדמוקרטיה, נגד מגמות פשיסטיות למיניהן.
המאבק לזכויות-האדם ולזכויות-האזרח.
המאבק הפמיניסטי.
המאבק על זכויות ההומוסקסואלים והלסביות.
המאבק למען צדק סוציאלי וסולידריות חברתית.
המאבק למען שוויון זכויות לציבור הערבי במדינה.
המאבק נגד הפלייה עדתית.
המאבק נגד השתלטות הדת על המדינה.
המאבק למען זכויות החיות.
ועוד ועוד ועוד ועוד.
מה משותף לכל המאבקים האלה?
כולם שייכים לעולם הרוחני הליברלי, ה"מתקדם".
כול אחד מהם ראוי לכך שאדם, ובמיוחד אדם צעיר, יתמסר לו בלב ובנפש.
אבל, ככלות הכול, כולם משמשים כיום תחליף למאבק העיקרי – המאבק לשלום עם הפלסטינים.
קיימת סכנה שכל המאבקים האלה יהפכו למעין "ערי מקלט" לאידיאליסטים צעירים, המקדישים את עצמם למטרה נעלה, ולא נשאר להם הכוח להירתם למאבק העיקרי.
מכיוון שכל אחד מהמאבקים האלה אכן חשוב ונועד למטרה טובה, אי-אפשר לבוא אל הפועלים למענם בטענות. יש עשרות רבות של ארגונים הפועלים בתחומים אלה, ואלפי בני-אדם מצוינים, נשים וגברים, ותיקים וצעירים, המקדישים את מירב מרצם וכוחם למאבקיהם. גם אני הייתי נרתם ברצון לכל אחד מהמאבקים האלה. אלמלא – – –
אלמלא היו כל המאבקים האלה – כולם ביחד וכל אחד מהם לחוד – באים עכשיו על חשבון המאבק לשלום. בעיניי, השלום עומד מעל לכל שאר המטרות, ולוא רק מפני שהצלחת כל שאר המאבקים תלויה בתוצאות המאבק האחד הזה.
המלחמה האינסופית יוצרת מציאות של כיבוש ודיכוי, של הרג והרס, אכזריות וכוחנות, התנוונות מוסרית והתבהמות כללית. האם ניתן במציאות כזאת להגשים אידיאל כלשהו? האם אפשר, לדוגמה, לקדם את הפמיניזם במדינה שבה שולט מיליטריזם שוביניסטי שלוח-רסן? האם אפשר להציל את בעלי-החיים מעינויים כאשר מופעלים עינויים נגד בני-אדם כדבר שבשגרה? האם אפשר להציל נחלים ויערות, ציפורים ונמרים, כאשר מפציצים ומפגיזים שכונות-מגורים בזרחן לבן?
השאלה העיקרית היא, כמובן, מדוע בורחים בעלי-מצפון מחזון השלום.
זוהי עובדה: השלום הפך אצלנו כמעט למילת-גנאי. אדם הגון אינו רוצה להיראות בחברתו. בשיחה פוליטית מנומסת הס מלהזכירו.
אנשים עושים תרגילים מילוליים, ממש לולייניים, כדי לעקוף את המילה. הפוליטיקאים מדברים על "סוף הסכסוך", "מעמד הקבע" ו"הסדר מדיני", ובלבד שלא להזדקק למילה הפסולה.
מדוע?
קודם כל, המילה "שלום" נוצלה כל-כך הרבה פעמים עד כי התרוקנה כמעט מתוכן. מרוב שימוש לרעה נשחקה עד דק. אפשר לשנות את הפסוק הקלאסי של ההוגה הבריטי, הד"ר סמואל ג’ונסון, ולומר שאצלנו "השלום הוא המפלט האחרון של הנבל." או, כסיסמת ממלכת-הרשע בספרו של ג’ורג’ אורוול, 1984: "המלחמה היא שלום".
כל-כך הרבה פעמים התעוררה אצלנו תקוות השלום, וכל-כך הרבה פעמים היא נכזבה, עד כי עצם התקווה מעוררת חשד וחשש. מה קרה לתקווה הגדולה מכולן, הסכם-אוסלו ולחיצת-הידיים ההיסטורית? מה קרה לנסיעתו המהוללת של אהוד ברק לקמפ-דיוויד? אי-אפשר לדרוש מאדם רגיל לחקור מה קרה שם בעצם ומי אשם. הוא רואה רק את העובדות הפשוטות: קיווינו לשלום, קיבלנו מלחמה.
הגיעו הדברים לידי כך שגם תנועות-השלום עצמן חוששות להזכיר את המילה בהצהרותיהן. גם הן מחפשות מלים נרדפות (שהן מלים רודפות) כדי להימנע ממנה.
הדעה הכללית היא שאסור לבוא לאנשים צעירים ולדבר איתם על שלום. חלילה לנו. הם בטוחים שהמלחמה היא מצב קבוע, שהשלום הוא אשליה, מליצה נבובה של פעם. הם משוכנעים שנגזר עליהם, על בניהם ובני-בניהם (אם יישארו כאן), להילחם שוב ושוב, עד קץ הימים. הם לא רוצים לבזבז את זמנם על שטויות כמו השלום. מוטב להם לשמור על הנמרים במדבר יהודה והנשרים ברמת-הגולן מאשר לרדוף אחרי יונת השלום, שלא חוו אותה אף פעם.
אנשי שמאל מתגאים בכך שפיתרון "שתי מדינות לשני עמים", שהיה פעם שיגעון של קומץ בעלי-חזון, הפך עכשיו לקונסנזוס עולמי. זהו אכן ניצחון כביר. אבל הוא מתגמד מול הניצחון של הימין, שהצליח להפוך את "אין לנו פרטנר לשלום" לאני-מאמין לאומי.
בלשון מודרנית: השלום אאוט, כל השאר אין.
השבוע קבע גדעון לוי בשיחה טלוויזיונית שאין בכנסת הנוכחית אף לא חבר-כנסת יהודי אחד שהשלום עומד בראש מעייניו.
יש המזכירים בהקשר זה את ניצן הורוביץ, חבר-הכנסת החדש של מרצ. במשך שנים שימש כפרשן לעניינים בינלאומיים בטלוויזיה, והדביק את הקהל בהתלהבותו לכל מאבק למען השלום והצדק בעולם. דיבורו הנרגש, עם נטייתו להזדהות עם החלשים, רכשו לו את אהבת הקהל.
והנה, מאז שהגיע לכנסת, ההתלהבות כאילו דעכה. כעת מנהל הורוביץ מאבק-איתנים נגד מבצעי-המכירה של חנויות-הספרים. והשלום? הכיבוש? הס מלהזכיר.
זה נכון לגבי כל סיעתו, מרצ, שהייתה בימי זהרה מפלגת-השלום הציונית בהא הידיעה וירדה מנכסיה. כדי להתאושש היא מעלימה את עניין השלום ככל שניתן. כשאין מנוס מלהזכירו, היא עושה זאת כמו יהודי שמנשק מזוזה ונוצרי שמצטלב – וממהרת הלאה.
מעניין איך זה קרה. כאשר הקימה שולמית אלוני את התנועה ב-1973, ערב מלחמת יום-הכיפורים, היא הייתה בעיקר לוחמת לזכויות-האזרח. במיוחד הצטיינה במאבק נגד הכפייה הדתית ולמען זכויות-הנשים. השלום תפס אצלה מקום משני. אולם כמנהיגת מרצ היא תפסה שאי-אפשר להגשים את מטרותיה בעולם של מלחמה, ועניין השלום תפס בהדרגה מקום יותר ויותר מרכזי בתפיסתה. כאשר התרחבה המפלגה והפכה מ"רצ" ל"מרצ", היא הייתה לסיעת-השלום הציונית המובילה, תקוות השמאל הציוני.
בשנים האחרונות התהפך התהליך, כמו סרט-וידיאו המתגלגל אחורה. השלום נדחק ממרכז סדר-היום של מרצ וכמעט נעלם. היא חזרה להיות מפלגה של זכויות-האזרח. בינתיים ירדה הסיעה מ-12 חברי-כנסת לשלושה.
הימין הישראלי, הממומן על-ידי מיליארדרים אמריקאיים ימניים, יהודים ואוונגליים, פתח השבוע בהתקפת-מחץ על "הקרן הישראלית החדשה", התורמת ביד רחבה לרוב המאבקים הטובים המוזכרים לעיל.
גילוי נאות: "גוש שלום" לא קיבל ממנה מעולם גרוש אחד. הקרן בורחת מתנועות-שלום כמו מאש. אך זה לא עוזר לה. הימין רודף אותה. גם מי שעוסק "רק" בזכויות-האדם אינו נמלט מגורל זה. ערי-המקלט אינן חסינות.
עניין השלום יחזור למרכז הבמה, מפני שהוא יחרוץ את גורלנו – גורלנו כיחידים וכמדינה. אי-אפשר לברוח ממנו.
מובן שאסור לוותר על המאבקים לכל אותן המטרות החשובות, גם כאשר חיסול הכיבוש וכינון השלום עומדים בראש כל המטרות.
אני מצפה ליום שבו יתאחדו כל המשתתפים במאבקים האלה ויאחדו את אוצרות כוח-האדם הנפלא שלהם, את התלהבותם, כישוריהם, אומץ-הלב והתושייה, ובעיקר את כוחם להתמסר לרעיון וחזון – למאגר אחד, למאבק מרוכז למען ישראל האחרת, כאשר המאבק על השלום הוא חוד-החנית שלו. בתנועה משותפת גדולה יזינו וישלימו כל המאבקים החלקיים זה את זה.
ביחד ינהלו את הקרב המכריע – הקרב להקמת הרפובליקה הישראלית השנייה.
עיינתי שוב בקישורים ובמיוחד ב"לא אחתום על עצומה למען ניב גורדון אלא אם יעלה את עצמו באש". אי אפשר להתכחש לאמת שבדבריו של סמי שלום שטרית. הנושא מוכר בבריטניה היטב ונקרא כאן Institutional Racism . קשור:
— קישור —
מונח זה עלה במיוחד לאחר הרצח המפורסם – על רקע גזעי – של צעיר שחור בלונדון בשם Stephen Lawrence . הוועדה שחקרה את הרצח פרסמה דו"ח מפורסם Macpherson Report .
— קישור —
"טעותו" של סמי היא בזעמו (המוצדק) שנובע מבעיה כללית (גזענות מערכתית) על אנשים פרטיים (גורדון, או ניומן), הבעיה היא הרי מעבר לניומן ואף מעבר לאוניברסיטה ומעבר לאקדמיה. בכך הוא עושה כמעשה אוחיון (כמעט).
הוא משלם מחיר אישי על קיום בעייה כלל אנושית שעדיין קיימת במאה ה-21 .
ברכות,
סוף כל סוף מישהו כאן מדבר בשפתי,אכן הציונות שהיא הזיקה לארץ האבות לפי רוחם ההומניסטית של נביאי התנ"ך,תוכל להתחיל לנשום לרווחה,אם יהיו עוד רבים כמוך שיבינו שהאיצטלה הציונית,כמו גם זכרון השואה והמאבק כנגד האנטישמיות והנאציזם,נלקחו ונוכסו בידי ערלים,בעלי לב אבן,לטובת כידוניהם הקולוניאליים וכיסי ממון התנחבלותם הפרזיטית ברחבי ארץ השכול,ארצינו.
אך צריך להיות אמיץ,ובשעה ששמאלנים טובים (קומוניסטים כאן ועכשיו למשל) יוצאים כנגד המדינה ה"ציונית" (אצלם זה בלי מרכאות),יש לקום, להזדקף ולתבוע את עלבונה של הציונות האמיתית.
לשלב הזה עוד לא הגעת/ם.
לקורא אנגלי.
השאלה שלך לא רלוונטית באופן כללי, היות והציונות צמחה במזרח אירופה והתייחסה ליהודים הערבים כאל תחליף "יהודי" לעבודה הערבית בפלשתינה, ולהשגת רוב יהודי לאחר מלה"ע ה2. (ראה: אייל ניב – כיצד הומצא הרוב היהודי). חפש מאמרים של סמי שלום שטרית, צבי בן דור, סמדר לביא, שיקו בהר, אופיר עבו, אורלי נוי ואחרים. ספר חשוב בנושא: קולות מזרחיים – גיא אבוטבול, לב גרינברג ופנינה מוצפי-האלר (עורכים)
— קישור —
לגבי מופז, כאו מדובר בפושע מלחמה (ראה תגובותיי האחרונות ב"יציע מזרחי") ואני מסכים איתך לחלוטין.
לציפור בודד – אין דבר כזה הציונות האמיתית, יש היהדות האמיתית. אחת ממזימות הייסוד של התנועה הציונית היא לבלבל ולטשטש בין שני המושגים הללו. כך גם בין ציונות לישראליות.
כבר בשם שלך קפלת את ישותך,שהרי ברור מה המקור…דמותו הבלתי נשכחת של אסי כהן מ"ארץ נהדרת"…בכל אופן אנסה להיות ענייני כלפיך למרות ההשמצות.ודאי וודאי שהשמאל המתחזה של קדימה,הינו ימין גאה ואפילו ימין פשיסטי ואכזרי.זו אינה הבעיה,העניין הוא שבעיני העם כולו (ובעזרתה האדיבה של התקשורת), צחי, ציפי ושאול,שלא לדבר על שימון, כ-ו-ל-ם אנשי שמאל.כלומר בעשיה זו נדחק השמאל האמיתי לשוליים הסהרוריים ומאבד לגיטימיות, לזה כיוונתי.קומפרנד?
ובנוסף,כל מה שיש לך להגיד על דבריהם של דרור,קורא אנגלי ואנג’לו (על עצמי לא אגיד דבר,כי יתכן מאד ואתה צודק),שזה ג’יביריש? תגיד שאין לך זמן לקרוא,תגיד שאינך מבין,תגיד שאינך מסכים,תגיד שזה ארוך מדי וראוי שיקצרו.
ראה,האתר מתחלק כאן לשני תחומים-תחום המאמרים ותחום התגובות.מה רע בתגובות ארוכות ומפורטות? מה רע בדיון מתמשך ואפילו בסימפוזיון? לא בא לך להצ’תעמם,דלג הלאה.בא לך להכפיש,אז תקלל אבל תהיה אמיץ להודות בכך.
אתחיל מהסוף,לדעתי אנחנו הולכים לקראת אפוקליפסה שאפשר ותלמד אותנו כיצד להתארגן ואפשר מאד שלא.כמאמר הנביא :"רשעים דרכם בראשם" ו"חרב רשעים תבוא בליבם"…כך גם האנושות הולכת לקראת הבלתי נמנע.שלא יהיו כאן אי בהירויות: מי שמסתובב במחנות הפליטים אצלנו,או סתם במזרח הקרוב והרחוק,באפריקה ובאמריקה,ורואה את עונים וסבלותיהם של מאות המיליונים ואולי גם המיליארדים,מבין שהאפוקליפסה כבר הגיעה ובמלוא עוזה.דוקא במקומות מוכי גורל אלו אליהם נשאוני רגלי,קימת נכונות להתארגן בצורה עליה אני מדבר.אנשים מתחילים להבין שרק בהתארגנות של שורשי העשב תוכל עשייתם להצליח.
קרא שוב את דברי הקודמים.ההתארגנות עליה אני מדבר,אמורה לנטרל את תופעות הפרלמנטים,המפלגות,המועמדים למשרות רמות וכן הלאה.כולם חשובים באותה מידה,וכל מה שאתה מכיר זה את חברי הקומונה שלך,שלושים איש במספר ואת נציגיכם שלושה.אם יש בעיה שהיא מעבר ליכולת השיפוט,החקיקה או הביצוע הקומונרים,ניתן להעלות את הנושא ברמה אחת הלאה.כלומר עכשיו תטפל בו קבוצת אנשים מיומנת יותר,שנבחרה ע"י שלוש מאות איש לדון בכך.כלומר אין יותר שופטים,שרים,חברי כנסת וכו’.למעשה אין יותר מנהלי בתי חרושת,או בוסים של אירגונים.אין שליטי יחיד.אין.
כמי שבעברו סדיני מילים ארוכים לפחות כמו של חבורת הסבוטאורים, אין לי שום בעיה עם "אורך". הבעיה היא ההתנתקות הטוטלית שלכם מהקיים והאפשרי,
לערמות המלל הנ"ל יש (אולי) ערך בסלון אינטלקטואלי של מי שאין לו בעיות בחיים וכל כוונתו להעביר את הזמן, או במדשאה/קפיטריה של גילמן, לאותה מטרה.
מין ויכוח חסר תכלית על ביצה שלא נולדה, מתרנגולת שלא זכתה וגם לא תזכה לראות תרנגול, כי מגדלים אותה לשחיטה בכלל.
העיקר שאתם נהנים.
נ.ב. הגבלת אורך התגובות לא נועדה לפרסום אתו קש וגבבא בשבעה המשכים, אלא לנסות לתמצת ולפקס את הדיון. ברכה לבטלה כשמדובר באנשים מסויימים.
אתה מנסה להבין כיצד כל אותם הפונקציונרים האלה יפעלו ביושר,וכיצד אתחוב לכפיך הבטחה שהם לא יפשלו.על מה אתה מדבר? אני מודיעך שהם פשוט יודברו,יסולקו,יעלמו כלא היו.במקומם תקבל בכל רמה אפשרית-קבוצה של שלושים איש בלבד.לכולם כמובן תהיה גם אותה משכורת (מעשר ממשכורתם של אנשי קומונת הבסיס אשר בה נבחרו) האינך רואה זאת? אבל צריך להיות אמיץ ולדאוג שאכן תתבצע החלוקה של האוכלוסיה לשורשי העשב וששילוב הפעולה האינטרנציונלי ביניהם יפעל. הנה בוואחאקה אשר במקסיקו מנסים ארגונים אנרכיסטיים לקיים התארגנות של שורשי העשב, משום ששם האפוקליפסה כבר מתרחשת.בעייתם היא כמובן שהתארגנות בקומונות קטנות מהבסיס היא רק תנאי הכרחי אחד,אך לא מספיק.צריך גם ליישם את הפרדת הרשויות ואת עקרון שרי העשרות.אם שלושת העקרונות לא ייושמו,אלא רק אחד או שניים,שוב יפתח הפתח בפני שליטי יחיד,ושוב נהיה צפויים לשחיתות,העמקת פערים ואסון בסיום.זה תסריט קבוע.כלומר צריך להיות אמיץ וליישם את הכללים הללו,בכל התארגנות דמוקרטית שהיא,בכל מקום ובכל עת.חשוב להבין שהאנושות צריכה היום את היכולת להתארגן נכון,זה הכל.ההמשך יהיה בלתי נמנע,יעיל ואף מהיר. ההבדל בין מערך מסובך למערך מורכב הינו שמערך מורכב-פשוט בבסיסו ומערך מסובך איננו.לשליטי היחיד חשוב מ-א-ד שהשיטה הדמוקרטית תהיה מסובכת.כל כך פשוט.
בוא נתחיל להגדיר,או קיי?
את היהדות קשה לי להכניס למסגרת,להגיד "דת" ישמע כוללני מדי,אז אשאיר עשיה זו לטובים ממני (אולי אתה?),אך לגבי ציונות,הגדרתה שמורה עימי ואני מלטשה יום יום כאבן טובה:
"הזיקה לארץ האבות,למורשת התנ"ך ולרוחם ההומנית של נביאי ישראל והגשמת חזונם בארץ ישראל למען יופץ אור אנושיותם הנאורה בכל אומות העולם.".
טוב,אולי זה קצת מליצי,ואפילו פתטי,אבל כך אני חש.זו הציונות האמיתית שלי ואוי לו למי שיעמוד וישמיץ אותה,למרות שעדיין יהיה הוא צדיק בעיני בהשוואה למי שמנכס את הציונות להגשמת שאיפות הנד"ה (ניצול,דיכוי,השפלה) שלו. זה צריך להיות ברור.
בכל אופן אם לך (או לכל מישהו אחר) יש הגדרות שונות,אשמח לשמוע.
"בתוך כמה שנים, לכל היותר עשור או שניים, הציונות תהפוך לשריד מעולם שחלף, עניינם של מוזאונים, ארכיונים ומחלקות אקדמיות להיסטוריה. הפוסט ציונות תיזכר אז בתור שם שניתן לאותו רגע שבו נעשו יהודים-ישראלים מודעים לחלוטין לסיומו של העידן הציוני בהסטוריה של היהודים. זה הרגע שבו יהודים-ישראלים החלו להתיר לאנשים שאינם יהודים לתפוס את עמדת הקורבן והעזו ליטול אחריות על אותם קורבנות "אחרים" של המשטר הציוני". עדי אופיר, מתוך "עבודת ההווה".(עמ’ 280)
הגדרת הציונות כפי שאתה רואה אותה כאילו נלקחה מספריו של עגנון. גם מאגנס ובובר הגדירו עצמם כציונים. היום, לו היו בחיים, היו תומכים בבל"ד. על שינוי פניה של הציונות ראה: אייל ניב – כיצד הומצא העם היהודי, וראה עוד: שמואל אמיר – {"סיפור ההצלחה של המאה העשרים" – 61 שנים למדינת ישראל – ההתחלה}
זכותך לקרוא לדברי מלל חסר תכלית (משום שאפשרי מאד שאתה צודק),אך אני חושב שביחס לשאר החברים אתה טועה,אומר לך מדוע,ראשית מה רע בלדון בביצה שטרם נולדה ע"י תרנגולת שנועדה לשחיטה.שאל כל חבר צמחוני בתנועת תנו לחיות לחיות והוא יספר לך דברים רבים דוקא בנושא זה.כלומר ניתן ורצוי לדבר לפעמים ואף לדון בדברים נשגבים,שטרם קרו ויתכן שאין גם כל סכוי שיתממשו,אז מה?
ושנית,אין כאן ויכוח,כי דיון צרוף ונסיון אמיתי ללמוד אחד מהשני,השיח ביננו אננו עוין או מתנצח,כי אם משופע בכבוד הדדי.
ולסיום: היכן היית אתה,עומד היום בלי אותם חולמים,הוגים ,מדשדשים ומתחבטים בבעיות שאין להן כביכול פתרון.הרי כל הקידמה האנושית מבוססת עליהם (לא שחלילה אני משווה עצמי אליהם קטונתי),אך זה טיבו של הדיון האקדמי שהוא אמור להשפיע גם על הפרקסיס,לשם חותרות הנפשות הפועלות,האין זאת?
ובקשר להגבלת גודלן של התגובות,הענין לא נעשה ע"מ להכניס אנשים חושבים לסד של מיטת סדום מחשבתית,כי אם לאפשר צוהר וחלון לכל אחד מהמגיבים כאן להשקיף ולהשמע מבלי שיכוסה ויוסתר ע"י אחרים בהודעות ארוכות ומתמשכות.
גדולתו של מאמר בד"כ מתבטאת באורכו של שובל המגיבים ובדיונים שהם עורכים בינם לבין עצמם בעקבותיו ואתה ידידי/נו מוזמן להצטרף גם כן ולהביע את דעתך המלומדת.
ציפור אתה מנסה להסביר ואני מנסה להבין ואם לא הבנתי מחובתי להגיד שלא הבנתי. בשום אופן אינני מומחה לסוציאליזם,אנרכיזם,קומוניזם וכו’. לתומי חשבתי שאתה מדבר על שינוי באופן הבחירה -בלבד- ועושה הרושם שהשינוי הוא נרחב הרבה יותר וכנראה כולל גם את המנגנון השלטוני כולו (לא רק אופן הבחירה בראש הממשלה ומפלגתו ע"פי המצע) אלא שינוי פונקציונאלי מהפכני טוטאלי. בלי להתייחס למידת הריאליות של דבר כזה עדיין יש לי שאלות ברמת התיאוריה:
לא ברור לי עדיין מזה "בכל רמה" תקבל 30 איש? מזה "בכל רמה"? אתה מחלק את סה"כ האזרחים הבוגרים ל 30 ומקבל את מספר הרמות? אז מהן בדיוק הרמות הללו אם כן? ומהם תפקידהם וסמכויותהם של כל "רמה"? האם ישנה חלוקת תפקידים פנימית בתוך אותה רמה של 30? ישנו תפקיד של "סגן וראש רמה" עם סמכויות קובעות? האם השיוויון בשכר הוא עקרוני? מה הנימוק לשיוויון כזה?
נעבור הלאה, מי יקבע את האג’נדה המדינית וכיצד? מי יחליט על התקציב? מי ינווט את הספינה? לאן הולכים? במה משקיעים זמן וכסף? מי יחוקק חוקים? מי ישלוט? יהיו משרדי ממשלה? מי ינהל את החנוך הבריאות המשטרה? מי ינהל את הרשויות המקומיות? מי יעסיק ויפטר עובדים? מי יאסוף מיסים? יהיו מיסים? המדינה תהיה חילונית? תהיה חוקה? יהיה צבא? יהיה משרד חוץ? יהיה מגזר פרטי? יהיה חנויות ומסחר? יהיו בנקים?
יהיה בנק מרכזי? מי יעמוד בראשו? 30 איש?
בשיטה הקיימת העם בוחר בבחירות יחסיות נציגים לפרלמנט ( בישראל 120) וראש ממשלה, משרדי הממשלה השונים נשלטים ע"י שרים ומנכ"לים וכו’. משרדים אילו מתוקצבים לפי הצעת התקציב מהאוצר. הייתי מוכן לקבל את השחיתות המנגנונית בתור "רע הכרחי" לו ידעתי שישנה מסגרת שבגדול היא "נכונה וצודקת" ושהמנגנון (הלא יעיל והמסואב הזה, או דומה לו) מחוייב(!) לפעול לפיו (חוקה?).
הצרה שלא רק שהמנגנון מושחת בביצוע השוטף אלא גם מושחת בניווט שלו למטרותיו האישיות בין אם החולניות פסיכופתיות בין אם קרימינליות סתם. כאן הבעיה הופכת מאי נוחות לבלתי נסבלת ומדאיגה ביותר.
נניח שאני משווה את המדינה לסוס (גם סוס זה "כלי"). אם הסוס יותר מדי קופצני אך הולך בתלם – המסע אינו תמיד הכי נוח אבל הסוס הולך לפחות בשביל הנכון. לעומת זאת אם הסוס שלי נעשה פתאם חובב צלילה בים – אז יש לי בתור רוכב בעיה רצינית – אני עלול לטבוע.
אני מודיע לך שאני מוכן לקבל סוס קופצני מעט אבל סוס צולל? לא תודה! זו הבעיה שלי. איך גורמים לסוס להשאר סוס ולא להפוך לדג (אם יום אחד מתחשק לו לשחות ואגב כך להטביע אותי).
ואם נשאר במטפורה הסוסית שלי, הבעיה כיום שאזרחי העולם במדינותיהם המערביות איבדו כל שליטה על הסוס שלהם. במקום שהסוס יקח את הרוכב על גבו, הרוכבים (אנחנו) נושאים את הסוס כעבדים על גבינו שלנו. אנו נושאים אותו לעירק, לאפגניסטן, לאירן, לונצואלה,לסודן ולהשד יודע היכן עוד. הסוס אפילו שולט בדעתם של הרוכבים. הם נושאים את הסוס על הגב והסוס מסביר להם שזה רק לטובתם והם נושאים אותו מרצונם ואף בהתלהבות.
הציבור מאד רוצה לסחוב את הסוס (ביחד עם האורווה שלו) הכל על גבו.
הצרה שהסוס לא יקבל שום שינוי.
הסוס מודע לכוחו ויודע כיצד לשווק את עצמו.
כנראה שאין לנו ברירה להמתין למרד באחת ממדינות המערב (ארה"ב?), מהומות באמריקה יציתו את הזיק שיביא לשינוי שאולי כמו דומינו יעבור בכל המערב.
אם כן המרד של האלכוהול או הדגדגן היא תקוותינו!
הבה נרים כוס (עם קש, הרבה קש) למען ירבו האלכוהוליסטים או הדגדגניסטים במחוזותינו ויפה שעה אחת קודם!
אישית אני מתלבט לאיזה מחנה לחבחור.
יש לי נטייה דווקא לשני 🙂
ק.א.
מסכים איתך בכל למעט הפתיח בו אתה אומר שהציונות תהפוך לשריד מוזיאוני.ובכן אם אתה מדבר על כידונאות המתנחבלים,הרי גם זה יותר מדי ואני צופה את סילוקה המוחלט בבושת פנים,מבמת ההיסטוריה.אך זו כמובן אננה הציונות האמיתית.כלומר מדבריך (ומדברי עדי אופיר,אייל ניב ושמואל אמיר) עולה כביכול שגם הציונות של בובר או עגנון (קניתי את ההשוואה) אחת דתה-להעלם.
ובכן לזאת אנני מסכים.