בימים אלה אמור בית המשפט להכריע בבקשת שירות בתי הסוהר להמשיך בתנאי הבידוד של יגאל עמיר. עמיר מתנגד לכך בתוקף, וטוען כי האמתלה ה"ביטחונית", שבשמה מבקשים להמשיך לבודד אותו, היא הבל וכסות למניעים נקמניים.
חרף הקיטוב בהשקפות הפוליטיות, יש לא מעט משותף ביני ובין יגאל עמיר – שנינו בני אותו גיל, שנינו ילידי הארץ, שנינו היינו סטודנטים למשפטים בעת הרצח ושנינו היינו מרוחקים זה מזה חמישים מטר בעת הרצח – הוא כרוצח, אני כמפגין למען השלום. ועם כל השיתוף הזה, סהדי במרומים שאינני יורד לסוף דעתו, ואינני מבין כלל מדוע תנאי בידוד גרועים יותר מתנאי הצטופפות בתא אחד עם פושעים נוספים. לו אכלא מתישהו, אלחם בכל מאודי ובכל נפשי שישימוני בבידוד עם אי-פוד ועם כל כרכי "בעקבות הזמן האבוד" של פרוסט.
ברם, העדפותי אינן מחייבות את עמיר כלל, ואין להטיל שום דופי ברצונו להכלא בצוותא עם אסירים אחרים. אמת רבה יש גם בטענתו כי בין סיכול רצונו זה ובין טעמי ביטחון אין ולא כלום: כל ירושלמי יודע שמאז רצח רבין שיירת האבטחה של ראש הממשלה הינה דורסנית והרמטית כמו "ספינת ברזל הרצה באוויר" (אם לשאול דימוי מהרמב"ם), ורעשנית וצוהלת כמו עגלת רוקדים בקרנבל בריו דה-ז’נרו. שום דרשה של יגאל עמיר באיזה תא טחוב במתקן כליאה בבקעת בית שאן, ושום פתק או ספר שיוציא מתא זה, לא יוכלו לפצח את טבעת האבטחה ההיסטרית הזו.
אין זאת אלא שהמניע האמיתי של שירות בתי הסוהר הוא אכן נקמה צרופה, וכאן יש להדגיש: נקמה היא רכיב לגיטימי בשיקולי ענישה, אך כמו כל רכיב משפטי אחר היא כפופה לסבירות ולמידתיות, ועליה להשקל רק מלכתחילה על ידי בית המשפט שמוציא את גזר הדין, ולא בדיעבד כאישור שיפוטי של סנקציה מנהלית. בידוד כפוי של פושע פוליטי רק בשל טבעו הפוליטי של פשעו אינו עונה לקריטריונים האלה, והוא הדין במניעת ההתייחדות של פושע זה עם זוגתו, באיסור על פושע זה להתראיין, וכיוצא באלה החמרות שווא.
מסכת ההצקות וההתעמרויות שעובר יגאל עמיר, ועוד באישורן של של הגבוהות שבערכאות המשפטיות, אינה אלא המחשה נוספת לקלות הבלתי נסבלת בה בולעת מערכת המשפט הישראלית טיעונים העטופים במילת הקסם "ביטחון". בפרפרזה על שורה ידועה של מאיר אריאל ניתן לומר, שכל שופט שנטל חלק במסכת זו התגלה כשופט מכני ששלשלו לו ביטחון בחריץ הפה.
ויש לתופעה זו, אותה כבר כיניתי באתר זה, "מערכת המשפט כשפחת מערכת הביטחון", גילוי חמור בהרבה: נכון להיום, פגועה קשות היא יכולתם של אסירי חמאס להכניס לתאיהם חומר לימודי ולקחת קורסים באוניברסיטה הפתוחה. כך, מדינת "עם הספר", שהלימוד היה מאז ומעולם אחד מערכיו המקודשים, מערימה קשיים בדרכם של אסירים המבקשים ללמוד. ומהו המודל הנורמטיבי ממנו שאבה המדינה כשהחליטה כך? הספר, אותו הספר עצמו, עם מילותיו הפרימיטיביות שאפילו שוחריו כבר אינם מאמינים בהן – "עין תחת עין". הווה אומר – מאחר שגלעד שליט מוחזק בכאלה וכאלה תנאים על ידי החמאס, נחזיק גם אנו בכאלה וכאלה תנאים את אסירי החמאס, ונשווק זאת למערכת המשפט באצטלה של "ביטחון".
לאור דפוס חשיבה זה, כל שנותר הוא לשאול מתי תכשיר מדינת ישראל נערים כדי להתאבד באוטובוסים בעזה, מתי תבנה מדינת ישראל צריחים בגגות בתי הכנסת, מהם יוכלו רבנים להטיל קללת מוות אלוהית על החמאס, ומתי תחייב מדינת ישראל את כולנו לגדל זקנים נוסח אלה של איסמעיל הנייה וח"כ מיכאל בן ארי.
* הכותב הוא עורך דין
אני מסכים עם רוב הכתוב, רק חייב להגיב על משהו קטן – "לו אכלא מתישהו, אלחם בכל מאודי ובכל נפשי שישימוני בבידוד עם אי-פוד ועם כל כרכי "בעקבות הזמן האבוד" של פרוסט".
בתור מישהו שישב תקופה בכלא צבאי על סרבנות, מתוכם גם כמה ימים בבידוד – אני יכול לומר לך שאין שום סיכוי בעולם שהיית רוצה להיכלא בבידוד, גם עם אייפוד וספרים.
הצורך לחוות אינטרקציה (חיובית, שלילית, כלשהי) עם יצור חי אחר יותר חזקה מכל דבר.
אחרי יומיים היית מטפס על הקירות. בדוק.
דבריך מזכירים במקצת את העיקרון באמצעותו פתחו המרגלים את דבריהם בגנות הארץ, וראה רש"י במקום.
כמו כן, הרמב"ם לרוב מציין את התאור
ספינת ברזל תשוט באוויר או שטה.
כל טוב