בוריס ויאן, מהנדס, משורר, סופר, מחזאי, חצוצרן ומבקר ג’אז נפטר בגיל 39, ביוני 1959, מהתקף לב, כשהוא מותיר אחריו יותר מ- 400 שירים. הוא היה ידיד קרוב של ז’אן פול סארטר. עוד ידועים גם שני ספריו: "עוד אירק על קבריכן" ו"צל ימים". היה אהוד ביותר על הסטודנטים המורדים בזמן מרד הסטודנטים בפריז בשנות ה- 60. אחד משיריו הנודעים ביותר הינו "העריק". תרגמתי אותו מאנגלית, לטובת השיח הציבורי שהופך להיות יותר ויותר לאומני, פטריוטי ומתחסד, עד כדי סכנה של חנק הדמוקרטיה הישראלית. וכמובן, גם כדי שנחזור לשפיות מאזנת, רגע לפני שנישטף כולנו במים העכורים של השנאה לכל מה שהוא לא אנחנו. התרגום מוקדש לנועם ליבנה, בן קיבוץ בית העמק שלפני כשנה, בינואר 2009, סרב לצאת ללחום בעזה והקריב את חירותו לטובת האנושיות האוזלת של כולנו.
העריק
אדוני המנהיג
לפניך מכתבי מונח,
אקווה שבו תקרא
כשיימצא הזמן שבידך.
אך זה הגיע לידי
צווך הקורא אלי
לצאת לחזית
עד ליל רביעי.
אדוני המנהיג
לא אלך!
לא באתי לעולם
כדי לקטול בני- אדם.
חלילה לי מהכעיסך
אך לך חייב אני לומר:
גמלה בי ההחלטה-
לערוק מן המערכה.
מאז לייסורים הולידתני אמי
חזו עיני במותו של אבי,
חסר אונים נטשוני אחי
לקול בכיים הקורע של ילדי.
אמי כה הרבה סבלה
עד שאלי קבר ירדה.
מקברה תלעג לרעם הכדורים,
משם תישחק לדגדוג התולעים.
כשהייתי בבור כלא
הם גנבו את אשתי,
שדדו את נשמתי
ואת כל מה שלי יקר.
בעלות שחר קודר
על שנותיי המתות
נעלתי דלתֵי לבבי
ואצא לדרכים.
אצעד לי בעוז
במשעולי צרפת,
מבריטני עד פרובנס
לאנשים אזעק חמס:
לפקודה סרבו
סרבו למלא את הצו,
למלחמה אל תצאו
בכל מאודכם סרבו!
ולך אדוני המנהיג זאת אומר:
אם חובה לשפוך דם
שפוך את שלך,
הן לכך כה תיטיב להטיף.
אך עת תשלח אחרי את כלביך,
אם תשיגני ידם, דברי האחרון אקרא:
"טומאת הנשק לעד לא עוד אשא,
גופי החשוף כדוריכם יוכלו לנקב ככברה".
* תרגם והקדים מבוא: דודו פלמה
— קישור —
אפשר לחשוב על עוד עריקות.
העריקות האמיתית היא כמובן לא בסירוב.
כי סירוב (למרות מילגרם) הוא הדבר התקין.
העריקות האמיתית היא ההסכמה.
עריקות מהאמת.
עריקות מיושר וצדק בסיסי.
נפקדות מלראות מבעד למסך השקר.
ויתור מרצון על צלם אנוש.
עם שלם חולם בהקיץ.
עם שלם עריק.