עשור רע מאוד עבר על ישראל-פלסטין. ניתן לנתח ולפרט את הרוע הזה עוד ועוד, אבל ניתן גם לפשט את הניתוח ולטעון, שהגורם בהא הידיעה לתפנית לרעה ולחוסר היכולת לתקנה לאורך עשור שלם, הוא ההתמוטטות הפתאומית והמוחלטת של מחנה פוליטי שלם שייצג כמחצית מעם ישראל, הלא הוא מחנה ה"שמאל הציוני". אם היו אותם פוליטיקאים שמאלנים כביכול מנסים ולו בחצי רצינות, מתישהו במהלך העשור החולף, להיאבק באמת עבור מה שהתיימרו לייצג, היתה המדינה במקום אחר לגמרי כיום.
על רקע האפלה הזאת, דווקא ה"שמאל הרדיקלי" שהיה לאורך השנים המושמץ והמודר ביותר בציבור היהודי-הישראלי, הראה בעשור הזה סימני חיות מופלאים. מתוגבר באלפי סתם-ישראלים שהמציאות והמערכת הפוליטית בגדו בהם (כמו כותב שורות אלה), הצמיח מחנה זה שלל התארגנויות ופעילויות חדשות, התארגנויות המפתיעות שוב ושוב באפקטיביות שלהן וביכולתן להשפיע על אירועים בשטח. בשנת 2010 הגענו למצב שבו ברור כי האופוזיציה האמיתית היחידה לשלטון נמצאת כיום באוסף ההתארגנויות האלו. אפשר לראות בהתנפלות הנוכחית על ארגוני זכויות האדם ועל קבוצות ההתנגדות לכיבוש, התנפלות המגובה ונדחפת בידי השלטון, כעדות להצלחתם היחסית ולמשקלם הסגולי העולה בהרבה על הכוח הפוליטי הישיר שברשותם.
עם זאת, במבחן החשוב ביותר לא הצלחנו. לא השפענו על מהלכה העיקרי של ההיסטוריה של הארץ ולא מנענו את האסונות מעשי-ידי-אדם שהתרגשו עליה. למרות שיצאו מתוך "השמאל הרדיקלי" ניתוחים ותחזיות מדוייקים למדי של כל התהליכים והמשברים של העשור האחרון – מדוייקים בהרבה מן הדעות והתחזיות שנשמעו מכל הכיוונים האחרים – מצטמצמת השפעתנו לנושאים נקודתיים ומוגבלים, ובינתיים המנגנון של הכיבוש הולך ומשתכלל, הולך ומשתרש כברירת המחדל הישראלית. גרוע מכך, הציבור ממשיך לגלוש ימינה ולהאמין שה"סמול" במקרה הטוב חסר קשר למציאות ובמקרה הרע – פשוט בוגד. בקיצור, נשאלת השאלה האם אנחנו לא יכולים לשנות משהו בדרך הפעולה שלנו, משהו שיהפוך אותנו ליותר אפקטיביים ב"תמונה הגדולה". מה אנחנו עושים לא נכון?
יש המפנים אצבע מאשימה אל הכיתתיות והפלגנות. גם אני חטאתי ואף סבלתי ממאבקים פנימיים חסרי-טעם. אבל הפלגנות היא טבע הפוליטיקה ובמיוחד הפוליטיקה הישראלית. בכל רחבי המפה הפוליטית כשיש שלל להתחלק בו, נדחקים ההבדלים מתחת לשטיח וכולם מצטופפים תחת מטרייה רחבה – ולהיפך. מן הסתם, במחנה השבע רק מרורים ובידוד מאז קום המדינה מתחזקת הנטייה לקטנוניות ולפיצול. ודווקא בעשור האחרון הוכיח השמאל האנטי-כיבושי שהוא מסוגל להתעלות מעל להבדלי אידאולוגיה ולתאם פעילויות מורכבות ונרחבות לאורך זמן. לא זו הבעיה העיקרית.
רמז לבעיה העיקרית ניתן לראות בתהליך ניכוס הסמלים והסיסמאות של השמאל בידי המרכז והימין. בשנות ה-80 קראו אורי אבנרי, אייבי נתן, דוד איש-שלום ואחרים לדבר עם אש"ף ואף שילמו מחיר אישי. בעשור הבא אימצה הממשלה את ההמלצה, אבל נתנה למערכת הביטחון להפוך את הקשר עם אש"ף לכזה של חסות עם ניחוח משת"פי כבד. במשך דור קראה חד"ש לשתי מדינות לשני עמים, ובהדרגה הצטרפו אליה עוד קולות. בראשית שנות האלפיים "אימצו" כביכול שרון ובוש את הפתרון הזה, אבל הפכו אותו לבדיחה עצובה, שאפילו הכינוי בנטוסטן הוא נדיב מדי עבורה. אחר-כך לקח שרון את רעיון הנסיגה החד-צדדית, וביצע אותו בעזה כתרגיל תעמולתי מבריק לתצרוכת פנימית וחיצונית, וככלי לפיצול בין עזה לגדה ולכליאתה של עזה תוך התנערות מאחריות עליה. מפה לשם, גם השימוש במונח "כיבוש" שהיה טאבו עד לפני כמה שנים הפך לשגרה. כולם פתאום רוצים "לסיים את הכיבוש". אבל כשבוחנים מה הם מציעים, מתברר שהם רוצים דווקא להמשיך אותו, אך להיפטר מן ההיבטים הפחות נוחים ומתשלום המחיר הבינלאומי.
מה משותף לכל המקרים האלה? השמאל מעלה רעיון כללי למציאות טובה יותר, בין השאר מתוך ההבנה המעמיקה יותר שלו את הצד הערבי ואת המגבלות הבינלאומיות של ישראל. עם הזמן, ולאחר שדפקה את הראש בקיר מספיק פעמים, מגיעה גם ההנהגה הפוליטית של המדינה למסקנה שצריך איזשהו שינוי כיוון ולו גם למראית-עין. אבל בשל האינרציה במערכת ובציבור, ולפעמים גם בכוונת מכוון, מתרוקן השינוי מתוכנו תוך זמן קצר ואף מתבטל. כל שנותר הוא הכותרת ה"שמאלנית" שלו, ולכן גם האשמה בכישלון הבלתי נמנע מודבקת בסוף על מצח ה"סמול" השנוא.
מה חלקנו בתהליך הזה? הלך הרוח הכללי בשמאל הוא של חוסר אמונה ביכולתנו להשפיע על המהלכים הגדולים ישירות וניתוק מן המערכת הפוליטית הגדולה. לכן אנחנו מסתגרים בתוך הניתוחים המעמיקים שלנו והפעילויות הנקודתיות, ומסתפקים כלפי שאר הציבור בנבואות זעם, סיסמאות ומסרים כלליים ואף מעורפלים. אנחנו שוכחים שלעם ישראל יש טווח-קשב קצרצר ונטייה לשטחיות ושסיסמאות קל מאוד לעקר מתוכן. יתר על כן, אנחנו שוכחים את האימרה ש"הגשם מרטיב גם את היריב", שהנהגות פוליטיות ואפילו צבאיות אינן כל-יכולות, שגם במסדרונות הממשלה רבה המבוכה, ובדרך-כלל ההבנה של המציאות בשטח שם נופלת בהרבה מן ההבנה שלנו. אנחנו שוכחים שמתחת לכל הרטוריקה המסיתה נגדנו ונגד הערבים, תמיד נפערים סדקים דרכם אפשר, פה ושם, לגרום לשינוי מדיניות. וגם אם ישנם ניצוצות של רצון טוב בדרך-כלל לא ברור לנפשות הפועלות איך אפשר ליישם אותו.
אז מה אנחנו צריכים לעשות? להסתובב עם פתק בכיס ולנדנד. לא פתק שבו כתובות אותן סיסמאות ידועות "לדבר עם החמאס" (ממילא מדברים), "שתי מדינות" (ראו לעיל) או "מדינה אחת" (גם את זה אפשר לרוקן מתוכן). אלא פתק בו כתוב התוכן עצמו. פתק בו רשומים צעדים קונקרטיים ומפורטים: איך מפרקים את הכיבוש באמת, לא בסיסמאות. צעד מספר 1, 2, 3. למי בינינו יש רשימה כזו?
אחרי כמה שנים טובות של פעילות, כשחשבתי שאני יודע הכל על הכיבוש, הייתי זקוק לניעור מבחוץ – של פעיל שמאל אמריקני ותיק (תגידו מה שתגידו על האמריקאים, אבל באופטימיות ובאמונה ביכולתם לשנות את העולם הם חזקים), שרצה לראות פתרונות קונקרטיים לסכסוך. בהתחלה כתבתי כמה כל האמריקאים לא מבינים את המצב פה, שהעיקר זה לא גבולות והסדרים, אלא סיום הכיבוש. אבל האם אני יכול להגיד לא רק "מה לא", אלא גם "מה כן"? פתאום מצאתי את עצמי יושב ומנסה להכין רשימה של צעדים. ולא האמנתי כמה זה קל. עם כל האנרגיות המחשבתיות שהשקעתי בהבנת המנגנון של הכיבוש לאורך השנים, הבעייה היא לא למצוא צעדים; הבעייה היא להאמין שאנחנו יכולים להשפיע, שבעצם יש לנו אחריות להציע צעדים כאלה. התוצאה הופיעה בספטמבר האחרון, כאן.
הנה רשימה קצרה לדוגמא: צעד 1, חופש תנועה לעולם הגדול: פתיחת הגדה ועזה למעבר חופשי של אנשים וסחורות, בלי אישורי יציאה מהשב"כ, בלי בדיקות בטחוניות. צעד 2, ביטול השלטון הצבאי על פלסטינים בכל הגדה, בלי יוצא מן הכלל, כולל מנגנוני הסחיטה של השב"כ. צעד 3, פינוי הצבא וההתנחלויות מרוב אזורי הגדה, ובאותם "גושי התיישבות" מפורסמים אשר רוב הישראלים עדיין מתקשים להיפרד מהם – החלת שלטון משותף ושוויוני בין ערבים ליהודים. כך גם בירושלים: ניהול משותף של העיר כולה. צעד 4: גיוס הקהילה הבינלאומית להקמת תשתיות אנרגייה עצמאיות ככל האפשר לפלסטינים. וכן הלאה.
חושבים שאלה רעיונות מופרכים? צעדים לא מעשיים או לא צודקים או לא מספיקים? אתם מוזמנים להכין רשימות משלכם. העיקר שנתחיל להתמודד בתוכן עם תוכן. בצעדים מעשיים בשטח עם צעדים מעשיים בשטח. כשכולם מדברים על גושי התנחלויות ומה לעשות איתם לא מספיק להסביר שההתנחלויות הן מעשה גזל מתמשך (מה שנכון). צריך גם לדחוף רגל בדלת ולהציע מה כן אפשר לעשות. צעדים שממשלה סבירה, תחת תסריט בינלאומי ופנימי ריאליסטי, עשויה לשקול לבצע. כשכולם משחקים במילה "כיבוש" ונהנים לגלגל אותה על הלשון, אנחנו צריכים להידחף לכל במה ולהסביר במדויק גם ממה מורכב הכיבוש, גם איך אפשר לפרק אותו וגם למה זה עדיף על המשך הכיבוש.
(הערת ביניים: בדצמבר ישבתי והכנתי גירסה עברית של אותם רעיונות, עם הסברים ונימוקים. שלחתי ל"וואלה!", הם עדיין "בודקים". כנראה שמאלני מדי בשבילם. שלחתי ל"גדה" – הם בכלל חשבו, ועדיין חושבים, שזה מאמר ימני. בקיצור, אין נביא בעירו. את הגירסה העברית ניתן לקרוא ב"מגזין הכיבוש".
דוגמא מן השנים האחרונות: אם, במקום לשבת על היציע ולהתלבט אם לתמוך בשרון בעת ההתנתקות מעזה היינו צועקים בכל הכוח שהתנתקות בלי פתיחת גבולות היא מעשה פשע ובכייה לדורות, אולי היינו משפיעים. ואולי לא (את דעתי האישית באותם ימים אתם יכולים לקרוא במאמר שפירסמתי ב"גדה"). אבל לא צעקנו, אז בטח שלא השפענו. לא השתמשנו בידע העודף שלנו, בהבנה המעמיקה יותר שלנו, כדי להשפיע על המהלך המעשי של ההיסטוריה ועל הבנת המציאות, בזמן שאולי כן היתה אפשרות כזו. ולכן עד היום רוב הישראלים עדיין לא יודעים שעזבנו את עזה וזרקנו את המפתחות לים. הם חושבים שסגירת עזה קרתה רק אחר-כך כעונש על התנהגות רעה. אפשר להאשים אותם? אם לא יאמינו לגירסה השקרית הזו, הם יצטרכו להסכים שנתנו לשילוב מפלצתי של רשעות וטפשות להוביל אותם באף.
לא נורא. במוקדם או במאוחר, שוב ייפתח "חלון הזדמנויות" כזה או אחר. הנה, בצירוף מקרים מופלא גם חיים ברעם בטוריו האחרונים מבשר על כך בנימה אופטימית. בימים אלה אנחנו צריכים להיות מוכנים להזדמנות הזאת עם הרבה מרפקים ישראלים, עם מיתרי קול ערוכים לפעולה, עם הרבה סבלנות ואנרגיה לנדנד למערכת, ובעיקר – עם פתק בכיס.
למה השמאל הציוני התמוטט? רק מסיבה אחת – הפלשתינים הוכיחו פעם אחרי פעם שכאשר הם אומרים שלום הם מתכוונים לחיסול מדינת ישראל. זו גם הסיבה שאף ישראלי שפוי לא יסכים לצעדים שהצעת. כנגד אני מציע צעדים אחרים. 1. הפלשתינים יודיעו שכאשר יהיה שלום הם יכירו בישראל כמדינת הלאום היהודי. 2. הפלשתינים יתפרקו מנשקם ויפרקו את מנגנוני הטרור ויודיעו שהדבר נעשה כאות רצון טוב והוכחה ברצונם האמיתי בשלום. 3. הפלשתינים יודיעו כי למען השלום ולאחר חתימת הסכם שלום הם יסכימו לבינאום המקומות הקדושים לשלושת הדתות המונתיאיסטיות בירושלים כולל מסגד אל אקצה כלומר, הרבנות תעזוב את הכתל המערבי והוואקף את שטח הר הבית ושניהם יעברו לנהול האו"ם. יש לכם רעיונות יותר טובים שאינם כוללים את חסול ישראל? בוא נשמע אבל משום מה אני מסופק.
ראשית אומר,שאני נגד (באופן מוחלט והחלטי)צינזורו של האיש (כל זמן שאינו פוגע,מכפיש או נוהג כטרול),ועכשיו למאמר עצמו:
ישבתי וישבתי ושברתי את הראש,על מה מדבר בדיוק החבר אורון ולמה הוא מתכוון והגעתי למסקנה שהוא רוצה ג"כ לנהל איזו במה לדיון ב"איך נקדם את השלום ונבטל את הכיבוש".הוא גם מקדים ואומר שיתכן וההצעות שהוא מעלה לא כל כך טובות,כלומר הוא מבקש שיתוף פעולה,מחברים שונים,כלומר דיון פורה וכו’ אשר בו נשתתף כולנו ונעלה הצעות….אבל רגע קט אורון היקר,רק רגע,זה הרי מה שאנחנו עושים כל הזמן…נכון? אז מה לא היה בסדר עד עכשיו.האמת היא שקימת תחושה שאיזה קונטרול פריק חדש,הגיע לשכונתנו,אולי מנהיג חדש ומלכד המונים….הו קנואז? הקטע הזה של "בואו חברים ונעשה כך וכך…" עבר זמנו,נכון? הרי "אנחנו" יכול להגיד רק מי שיש לו תולעים… תקנו אותי.באחד הסטנד אפים האחרונים שראיתי בערוץ ביפ,מספר הברנש שלפעמים הוא מת ללכת לשירותים בזמן השיעור,אבל אז המורה אומרת:"כן אבל איזה ביטחון יש לי שאתה ב-א-מ-ת הולך לשם".."יא אללה המורה",הוא ממשיך,"מה את רוצה,שאביא פתק מהאסלה?"…מסתבר שזה כנראה מה שאורון רוצה מאיתנו.
עדי אופיר, 2001: "הביקורת המנומקת, כך קיווינו, תסמן את חילוקי הדעות המהותיים, את המרחק שממנו אנו מדברים, ותבטיח לבדה את תנאי התקשורת. אבל היום ברור כי כדי להתעקש הן על התקווה והן על התקשורת לא די בביקורת – נחוצה גם אוטופיה."
עדי אופיר ואריאלה אזולאי -ימים רעים, בין אסון לאוטופיה (רסלינג, 2002)
אורון: "הבעייה היא לא למצוא צעדים; הבעייה היא להאמין שאנחנו יכולים להשפיע". מייד בהמשך מוצא אורון צעדים, אך לא מתייחס ליכולת להשפיע.
ההשפעה היחידה הרלוונטית כיום היא הפצת התודעה בעולם. כל העולם רואה את ההפגנות האמיצות בבלעין ובעוד מקומות. כל העולם קרא את דו"ח גולדסטון. לי אישית נראה כי המאבק התודעתי בתוך ישראל השפעתו אפסית, ולכן חבל להשקיע בו אנרגיה. הויכוח הפוליטי בתוך ישראל מיותר, ואף תורם לתודעה כי הצד הציוני – גם אם אינו צודק – הוא לגיטימי.
הפתק שלי:
1. Hague
2. האג
3. Haag
לא חסרים מתווים ויוזמות. מה שחסר הוא להסביר למה המתווים האלה טובים על המשך המצב הקיים. במיוחד כשלא חסרים באזור גורמים קיצוניים שלא יבחלו בשפיכות דמים כדי לטרפד פתרון. במיוחד למי שמסתכל "על השורה התחתונה" – אם הוא מתפוצץ באוטובוס או לא.
אולי כיוון יעיל הוא להראות שהדברות עם חמאס הצליחה להביא לשקט, ושהמדיניות של מצור ו"הרתעה" מוליכה רק למבוי סתום, התפרצויות אלימות כל כמה זמן, לחץ בינלאומי גובר ועוד נזקים.
"השמאל הציוני" לא נעלם הוא פשוט התפוגג. אין חיה כזו. אם ציוני אז לא שמאל ואם שמאל אז לא ציוני. שמאל ציוני אומר מדינה יהודית, מדינה בה לפלסטינים אין זכויות שוות. כל עוד רוב העם רוצה מדינה יהודית לא יהיה פה שום שינוי!
"השמאל הציוני" לא נעלם הוא פשוט התפוגג. אין חיה כזו. אם ציוני אז לא שמאל ואם שמאל אז לא ציוני. שמאל ציוני אומר מדינה יהודית, מדינה בה לפלסטינים אין זכויות שוות. כל עוד רוב העם רוצה מדינה יהודית לא יהיה פה שום שינוי!
השמאל הרדיקלי נמצא בLOOP אין סופי ,
כל עוד אינו מכיר בזכות ההגדרה העצמית של העם היהודי בארץ ישראל אין לו שום יכולת להשפיע על המציאות אבל ברגע שיכיר בזכות זאת יהפוך לשמאל ציוני.
מלכוד.
הרעיון שהציבור בישראל רק מחכה לסולם שהשמאל הרדיקלי יציב לו על מנת לרדת מהעץ הוא רעיון לא רק מופרך אלא ממש פתאטי.
השליטה של ישראל בפלסטינים לא עומדת על הרעיון הציוני או המשיחי, אלה רק משרתים אותו ברמה האידיאולוגית. הוא מבוסס על יחסי הכוחות שלישראל יש בהם עדיפות מכרעת בכל פרמטר, הצבאי הכלכלי הטכנולוגי ובעיקר הפוליטי שמתבטא בתמיכה של ארה"ב ובעלות בריתה מתוך האינטרס שלה עצמה. יחסי כוחות אלו ברורים לכל ישראלי ולכן אין כל סיבה שימהר לנטוש את המצב על כל היתרונות (שעולים בשלב זה על כל החסרונות) לטובת עתיד מעורפל הכרוך בסיום הכיבוש ובמחיר שהוא אמור לשלם עליו שאין לו כל הצדקה מבחינתו כאשר יחסי הכוחות הם כאמור.
זה לא ניתוח פסימי של המצב ולא ניתוח אופטימי זאת המציאות הריאלית ומי שלא רוצה להיקלע לפסימיות מוטב שלא ישגה באשליות.
יחד עם זאת יש לומר שהמציאות איננה סטטית. הישראלי ישנה את תודעתו כאשר המשך מצב הכיבוש יביא לו רק נזק ממשי ו/או איום בנזק ממשי.
שני האיומים שמרחפים כעת על שלוותו היחסית הם ההתנגדות הפלסטינית שלובשת כעת צורה של מאבק עממי לא אלים והתפשטות החרם הבינלאומי על ישראל שכעת הוא רק בשלביו הראשוניים.
אלו שטחי הפעולה שהשמאל הרדיקלי צריך שישתלב בהם ולא בפתקים הזויים.
עדי אופיר, 2001: "הביקורת המנומקת, כך קיווינו, תסמן את חילוקי הדעות המהותיים, את המרחק שממנו אנו מדברים, ותבטיח לבדה את תנאי התקשורת. אבל היום ברור כי כדי להתעקש הן על התקווה והן על התקשורת לא די בביקורת – נחוצה גם אוטופיה."
עדי אופיר ואריאלה אזולאי -ימים רעים, בין אסון לאוטופיה (רסלינג, 2002)
אורון: "הבעייה היא לא למצוא צעדים; הבעייה היא להאמין שאנחנו יכולים להשפיע". מייד בהמשך מוצא אורון צעדים, אך לא מתייחס ליכולת להשפיע.
ההשפעה היחידה הרלוונטית כיום היא הפצת התודעה בעולם. כל העולם רואה את ההפגנות האמיצות בבלעין ובעוד מקומות. כל העולם קרא את דו"ח גולדסטון. לי אישית נראה כי המאבק התודעתי בתוך ישראל השפעתו אפסית, ולכן חבל להשקיע בו אנרגיה. הויכוח הפוליטי בתוך ישראל מיותר, ואף תורם לתודעה כי הצד הציוני – גם אם אינו צודק – הוא לגיטימי.
לק.א. וליאור וכטל, אתם מדגימים בתגובות שלכם את הטענה העיקרית של המאמר.
אין ספק ששורה ארוכה של "מנהיגים" פוליטיים וצבאיים שלנו ראויה לעמוד לדין על פשעים נגד אוכלוסייה אזרחית. אבל – נכון ל-2010 לפחות – הסיכוי שזה יקרה קטן מהסיכוי שיצמח לאובמה זקן על כף היד. חשוב לעבוד לשם חשיפת פשעים ושקרים (אני במקרה אחד העורכים של דו"ח הועד נגד עינויים על "עופרת יצוקה"). אבל לא פחות חשוב לעבוד גם בעוד מישורים – כמו הפרטים של המדיניות בשטח – ולא להפקיר אותם לידי הימין. אני חושב שאם נעשה זאת בהתמדה, נופתע עד כמה אנחנו כן יכולים להשפיע. בסך הכל מדובר בהתבססות על אותן פעילות ברוכות נגד הגדר, בסיוע הומאניטרי, וכו’, והעלאתן לרמה של שינוי מדיניות מקיפים יותר.
ל"פתק הזוי": גם אתה מתפרץ לדלת פתוחה. תקרא את המאמר שלי במגזין הכיבוש (קישור מופיע למעלה בגוף המאמר). חצי ממנו מוקדש לענות על השאלה הישראלית "מה יוצא לי מזה?" שהיא נכון לעכשיו אחד המכשולים העיקריים.
צריך להבין שתמונת המציאות הנוכחית ש"אין מצב" לשום שינוי לטובה בישראל-פלסטין, היא דווקא אנומליה שנכפתה על הארץ בשל 8 שנות שלטון בוש. במוקדם או במאוחר אפקט בוש (שעדיין מורגש לצערי) יתפוגג ברובו. כבר עכשיו מרגישים אי-נוחות במסדרונות בירושלים, ומבינים שסתם סטאטוס-קוו זוחל לא יספיק לאורך זמן למנוע נזקים מדיניים וכלכליים משמעותיים. אין ספק שתנועת ה-BDS משחקת תפקיד חשוב ביותר בסיפור הזה. מה שאני מנסה לומר כאן הוא שמעבר לעידוד ה-BDS ושאר פעילות לא-אלימה פלסטינית, יש לנו גם תפקיד חשוב לא-פחות לשחק ישירות בזירה הישראלית.
בין השאר, להפוך את המושגים סיום הכיבוש, עצמאות פלסטינית וכו’, לפחות מיסטיים, פחות פלקטיים ופחות מאיימים לישראלי המצוי, ולפרוט אותם לצעדים בשטח שרוב הישראלים יתקשו להתווכח עם ההיגיון שבהם.
יישר כח לאסף.
יחד עם זאת, אסף, אני פחות משוכנע בנחיצותן של תכניות מפורטות מצידנו. זה בוודאי אינו נחוץ בוויכוח מול אנשי המרכז הלאומני, שממילא אינם מעוניינים בפתרון מהסוג שאתה מציע (לפחות כרגע, כל עוד לא מופעל עליהם לחץ חזק דיו). הפרטים שאתה מציע לכל אלה רק ישמשו אותם להתנצחויות קטנוניות עמך, תוך התעלמות מהעיקר. אני בכלל מציע לכל חברינו כאן לסרב לנהל דיון עם מי שאינו מוכן להסכים בתחילתו שישראל מבצעת באופן שיטתי מעשי נבלה בשטחים ושב- 1948 היו מעשים של טיהור אתני "מצידנו" (הדרישה הזו יכולה לחסוך לכן/ם שעות של ויכוחים עקרים…)
כוחנו אינו בהצגת יוזמות מפורטות, אלא בהפעלת לחץ על מקבלי ההחחלטות בישראל (כולל עידוד לחץ מבחוץ). מי שמחפש פתרון שתי מדינות בעל מידת הוגנות סבירה לא צריך להמציא את הגלגל, וימצא את המידע ביוזמת ז’נבה המפורטת על מפותיה ונספחיה.
מי שמחפשים פתרון של מדינה אחת הם בדרך כלל אנשים דעתניים שהציגו ומציגים תכניות מפורטות (מאחר שלא אסף, לא אני ולא מערכת הגדה השמאלית תומכים תמיכה נלהבת בפתרון הזה כפתרון ה*מיידי*, אין צורך להפנות למקורות)
המאמר של אסף אורון זה סנדוויץ’ בשרי עם גבינה ושאר ירקות.
אורון כורך דברים מנוגדים באותו כריך. החלק הראשון מעניין, וכתוב בלשון ברורה ונוקבת. פרט לטעות מקובלת ש"בינתיים המנגנון של הכיבוש הולך ומשתכלל". יותר נכון היה לומר שמנגנון הכיבוש הופך להיות אכזר יותר מיום ליום. אך ייתכן שזו כוונתו.
אסף טועה כשהוא מאשים את השמאל האמיתי – חד"ש ומק"י – "בהסתפקות בנבואות זעם, סיסמאות ומסרים כלליים ואף מעורפלים". לא חד"ש ולא הביקורתיים שבפובליציסטים ובעיתונאי השטחיים כמו עמירה הס וגדעון לוי מפזרים "מסרים כלליים ואף מעורפלים", ואין השמאל נוהג בהכללות בביקורתו כפי שעושה זאת אורון. מנת האסונות היומית לישראלים שלה גורמת ה"מדיניות" הישראלית גורמת לכך שלרוב הציבור יש טווח-קשב קצרצר ונטייה לשטחיות. לכן המירשם שלנו להשפיע על דעת הקהל חייב לכלול את אזכור האסונות שלהם גורמות ממשלות ישראל, ואת עמדתנו המנוגדת לשליטי המדינה. האשמת השמאל האמיתי כאילו אנו בין מפריחי הסיסמאות ש"קל מאוד לעקר מתוכן", אינה במקומה.
וכאן פתאום עושה אורון סוויטש, ומגיע ל,,, הפרחת רשימה של סיסמאות, שאין בהם לא סדר מחשבתי ולא הגיון שתכנית פעולה מחייבת. קצרה היריעה מלהרחיב בביקורת, אבל בכללותו המאמר מתאים לאתר של "קדימה פלוס" של ציוני "העם היהודי".
יש פה איזו אי הבנה בסיסית.
אני לא מדבר על פתרונות כוללים להסדר קבע. כאלה באמת יש כבר כמו זבל.
אני מדבר על רעיונות וצעדים שישפרו כאן ועכשיו את המצב הקיים.
לך ולשאר המגיבים, אני מציע לשים לב איך הדברים עובדים בשלטון שלנו.
השלטון משחק על זמן ומנסה לגנוב סוסים עם כל מי שאפשר. כשהלחץ (מבחוץ ומבפנים) לעשות משהו מועיל לשם שינוי מגיע לרמה מסוימת – מחפשים איזה צעד שישחרר קצת את הלחץ. כל צעד.
אם גם אנחנו נציע צעדים ונדחף אותם בכל הכוח הצנוע שיש לנו, יש סיכוי שגם נראה אותם מתבצעים. אם אנחנו מסתפקים ברעיונות כוללים ובפתרונות של אחרית הימים, יעשו מה שעשו כבר כל כך הרבה פעמים: יקחו את הכותרת, וימלאו בתוכן הפוך, בצעדים שמישהו אחר דחף לשם.
אנחנו יכולים וצריכים לעשות בדיוק אותו הדבר לסיסמאות של הימין והמרכז. רוצים "שלום כלכלי"? בבקשה. אחלה רעיון. מבחינתי שלום כלכלי זה שמפעל ברמאללה יכול להביא מוצרי גלם מן העולם הערבי ולייצא לשם חזרה וגם לישראל. רוצים "נורמליזציה עם העולם הערבי?" בבקשה. תהפכו את החיים של הערבים האלה שכאן תחת המגף שלנו לנורמליים, הנה מה שצריך לעשות כדי שזה יקרה. אין כאן שום התפשרות עם הקונצנזוס, אלא פשוט ניסיון יותר ישיר ופחות נמלץ להשפיע עליו.
כמו שאנחנו מצפים מהממשלה לדבר עם החמאס, גם אנחנו תקועים עם שאר עם ישראל לטוב ולרע. אפשר להתעלם ממנו ולהגיד שהציונות לא לגיטימית וכו’ וכו’, אבל זה לא ישנה את המציאות לטובה.
אסף, אתה אומר שהשלטון "משחק על זמן".
אבל האם זה מדוייק?
משחק על זמן במובן הרגיל של המילה מתרחש כאשר הפתרון בעצם ידוע ושכבר השלימו איתו.
אז המשחק על זמן הוא באמת כשמו כן הוא – רק על זמן (מוגבל) ולא על מהות. שנית, אם זה רק משחק על זמן – כל מה שהשמאל צריך לעשות הוא פחות או יותר להמתין – כי הפתרון ידוע כבר.
הסבר כזה הוא אפשרי. אבל האם זה באמת כך?
זו השאלה הגדולה.
האם ידוע לך של"שלטון" אין למעשה תוכניות ממשיות אחרות ושונות(!) מהפתרון השפוי העולה בדעתי ובדעתך? האם הם באמת השלימו עם העובדה שפתרון של חיים משותפים על בסיס של שיווין וצדק אכן מגיע תוך שנה שנתיים או חמש?
אם כן, למה ומדוע הם משחקים על זמן?
הם עושים זאת כבר המון זמן…
נראה לך שהם עדיים משחקים על זמן?
לדעתי יש להם פתרונות אחרים למצב שהם קונסיסטנטיים עם מה שאנחנו כולם כבר מכירים היטב מהם.
"השלטון" – זה לא רק ביבי ואולמרט!
זהו הלך רוח קרימינלי לחלוטין מירושלים דרך וושינגטון דרך לונדון. מביבי דרך בראון דרך דרשוביץ. עלינו לדעת מול מי ומה אנו עומדים. אלו לא מסוג האנשים שמשחקים על זמן…הם משחקים בחיי בני אדם. וזה עניין יום יומי כבר 60 שנה אצלהם.
מהי תכניתם הבאה? מה תכניתם?
ראינו מה הם עשו בעזה. זה לא התפלק להם.
אז אני שואל שוב, מהי באמת תכניתם וחזונם?
שאני חושב על השאלה הזו אני מתמלא בדאגה.
למרות ההתפתלויות של א.א. לא ניתן לטשטש את הויכוח. העמדות השמאליות כולן מקובלות עליו אלא שצריך להביא אותם בצורת הצעות חיובית, כלומר בצורה חלקית על מנת שיתקבלו על דעת הציבור הנבוך כהצעות קונסטרוקטיביות.
ובכן, כל הצעדים החלקיים שישראל מבצעת או מתכננת בשטחים מטרתם אחת, המשך הכיבוש בתנאים המשתנים. זה כולל את אוסלו, ההתנתקות, פינוי מחסומים, "שלום כלכלי" וכו’.
לכל הצעדים האלו השמאל לא מתנגד אלא שתפקידו לומר בריש גלי אלו צעדים להמשך הכיבוש שלא יביאו לסיום הסכסוך אלא אפילו להסלמתו. עמדות כאלו אמנם דוחפים אותנו לבידוד מהקונצנזוס הישראלי אך זה תפקידנו אם איננו רוצים להגיע לאן שמאוכזבי אוסלו הגיעו. אין כאן מקום "להתמתנות" ולא "להצעות חיוביות" אלא לביקורת נוקבת ולתמיכה בהתנגדות לה מכל כיוון אפקטיבי.
להזכירכם, סיום הסכסוך מותנה בשלושה עיקרים: סיום הכיבוש, פתרון בעיית הפליטים על בסיס זכות השיבה והפיכת ישראל בכל גבול שהוא (מדינה אחת או שתיים) ממדינה ציונית-קולוניאליסטית למדינה דמוקרטית שבה כל אזרחיה יקבעו את דרכה ולא "העם היהודי" (שלא יודעים בדיוק מי האמא שלו)
לא "התפתלויות" שלי אלא אי הבנת הנקרא שלך.
הנקודה היא לא הלבשת הדברים בצורה חיובית ו"התמתנות", אלא תקיעת רגל בדלת, אי-הפקרת הזירה בה נדונים צעדים מעשיים, ומחשבה קדימה על תחום שלם שאף גורם בישראל לא ממש הקדיש לו תשומת לב עד עכשיו.
סיום הכיבוש. גם אני כתבתי את הצירוף הזה אלף פעמים. ואין לי בעייה להמשיך להגיד "כיבוש" בכל פורום ישראלי ובינלאומי, וגם "פשעי מלחמה" ושאר הביטויים. אבל בינתיים גונבים לנו את העתיד מתחת לאף, בשטח.
יש צעדים בשטח שממשיכים את הכיבוש תוך כדי שיפור יחסי-הציבור שלו, ויש צעדים בשטח שבאמת מתחילים לפרק אותו. רוב הציבור ורוב המערכת הפוליטית לא באמת מבינים את ההבדל בין שני סוגי הצעדים, וכאן נמצאים גם חלון ההזדמנויות שלנו וגם האחריות שלנו. אוסלו הוא דוגמא קלאסית להסכם, שהיה בתחילתו מיכל ריק שמחכה להתמלא – ולבסוף התמלא רק בצעדים מן הסוג הראשון.
במקום להמשיך לצעוק רק "סיום הכיבוש" ולחכות לדאוס-אקס-מכינה או הארי פוטר שיביא אותו במטה-קסמים, אנחנו יכולים להשקיע קצת מאמץ גם בלפרוט את סיום הכיבוש לפרטים, ולדחוף את הפרטים האלה.
סיום הכיבוש הוא פרוייקט מעשי לא קטן ולא פשוט – בין השאר משום שישראל מרוב הבחינות היא למעשה מדינת-כיבוש שאין לה כבר זהות אחרת. צריך להתחיל לחשוב, איך החזון הנפלא הזה, "סיום הכיבוש", יתבטא תכלס בשטח. ואם יש חלקים של היישום הזה שניתן לנסות לדחוף כבר עכשיו (כמו שאני גיליתי) אז צריך להתחיל לדחוף אותם.
אתה יכול להסכים או לא להסכים, אבל קודם תבין מה שאני מנסה לומר.
רוב מי שענה לך כאן מסביר משום מה איפה המילכוד עבור הפלסטינים, ולמה הם לא יסכימו או לא צריכים להסכים להסדר הביניים שהצעת. עניין משונה כשלעצמו, הרי המאמר מופנה לקהל ישראלי, לא לפלסטינים.
להלן ההשגות שעשויות להיות לישראלים על ההמלצות שלך –
הצגת צעדי ביניים מעשיים שעל ישראל לבצע בטווח הקצר על מנת להניע את התהליך לכיוון חיובי.
הרעיון הוא לשפר את רווחת הפלסטינים וכתוצאה מכך להוריד את המוטיבציה שלהם לבחור באלימות כדרך להשיג את מטרותיהם הפוליטיות, וליצר פלטפורמה למו"מ כאלטרנטיבה למלחמה.
איך אתה מציע לישראל לפעול אם כתוצאה מצעדים אלו תהיה עליה בנזקי הטרור הפלסטיני לאזרחי ישראל?
יכול להיות שלהערכתך תהיה ירידה, אבל אם יתבדו ציפיותיך, מהי "תוכנית ב"?
האם אתה מודע לכך שיש מתאם חיובי בין גודל ה"ריסק" לגודל המכה שמישהו יהיה מוכן להנחית בכדי למנוע התממשות שלו?
מהצד הישראלי, מעבר לשיקולים של נדל"ן, יש גם חששות אמיתיים ומבוססים בהקשר של ביטחון אישי. איזו תשובה יש לך לחששות האלו מעבר ל"אני מקווה ומצפה וגם מאמין שיהיה טוב"?
הלוואי שיהיה טוב, אבל מה הצעד הבא שנצטרך לעשות אם בתכלס יהיה רע?
(אבקש שאף חוכמולוג לא יענה שישראל היא מעצמה גרעינית. אפילו אחמדינג’אד מבין שזה לא נשק סלקטיבי מספיק, ולכן עובדת קיומו לא מסוגלת להכריע את הסיכסוך לכאן או לכאן. ישראל גרעינית כבר משנות החמישים, זה לא מנע פצצות, מטענים, דקירות סכינים, ירי מהמארב, מחבלים מתאבדים, רקטות ופצמ"רים, ושאר סוכריות.)
הויכוח הזה מתחיל כבר להיות מעגלי. כמה אפשר לטעון לאי הבנת הנקרא ומה יש כאן לא להבין.
אז אני מסיים כאן את הויכוח דוקא מתוך הדוגמא של א.א.: "אוסלו הוא דוגמא קלאסית להסכם, שהיה בתחילתו מיכל ריק שמחכה להתמלא -ולבסוף התמלא רק בצעדים מן הסוג הראשון" (צעדים בשטח שממשיכים את הכיבוש תוך כדי שיפור יחסי-הציבור שלו).
גם ההתנתקות היתה כלי ריק מהסוג הראשון וכך "הצעדים בשטח" (מהסוג השני) כביכול שרוב הציבור ורוב המערכת הפוליטית לא באמת מבינים את ההבדל ביניהם (טיעון מגוחך).
כל "הכלים הריקים" תמיד יתמלאו בהתאם לאינטרסים של הכיבוש עקב יחסי הכוחות כאמור.
אז מי שעומד משמאל לקדימה ירחק מהם אחרת יהיה שותף בצעדים בשטח שממשיכים את הכיבוש תוך כדי שיפור יחסי-הציבור שלו (של הכיבוש).
ל"הזוי" בקצרה, כי באמת לשנינו נמאס. אתה מקים פה איש-קש ומכה בו. תהום פעורה בין אוסלו (בתחילת דרכו לפחות) לבין ההתנתקות. בשום מקום לא כתבתי שההתנתקות היתה כלי ריק. על ההתנתקות כתבתי בזמן אמת (ראה קישור במאמר) שהיא הצגה נבזית. אבל אפילו בהתנתקות היה סדק, אי-ודאות ובלבול מצד השלטון בנקודה אחת: נושא הגבולות. הם רצו להגיד שהם גומרים את הכיבוש, אבל לא היו מסוגלים (מנטלית) לפתוח את הגבול. אז עד הסוף הם לא ממש החליטו מה לעשות. אח"כ תחת לחץ בינלאומי איפשרו איזו מין פתיחה מותנית ומוגבלת ברפיח. לדעתי אפשר היה להשיג יותר, מה שאולי היה מונע כל מה שבא אחר-כך. אם היינו במקום להתווכח כמו קיביצערים ביציע, מזהים את נקודת התורפה הזו של גבולות פתוחים ומתמקדים בה – אולי היינו משפיעים במשהו. אולי לא. אבל העובדה היא, שלא ניסינו.
ל"שאלה לאסף"
החשבון הישראלי צר-האופק וקצר-הטווח שאתה מייצג פה כל כך יפה, מוביל כמובן להמשך הכיבוש. אם זה כל מה שמעניין אותך אני מפנה אותך למאמר הראשון שלי שלא פורסם כאן אלא כאן:
— קישור —
ובעיקר לחלק השני שלו שמוקדש כל כולו לשאלה שלך ושל עוד מיליון ישראלים "מה יוצא לי מזה?"
ולעניין העקרוני.
אני רואה את מדינת ישראל, והיא חזית דמוקרטית-כביכול המשקיעה את כל מרצה בקיום דיקטטורה צבאית מסריחה, מושחתת ובלתי-נסבלת בחצר האחורית שלה.
אני רוצה לפרק את הדיקטטורה הזו – לא מפני שזה יוריד את המוטיבציה לפיגועים. זו תוצאת לוואי מובנת-מאליה (ואגב, השאלה שאתה צריך לשאול אם אתה כזה חכם, היא לא מה עוצר את הפיגועים אלא מה *גורם* לגלי הפיגועים להתפרץ – אחרי הכל, מתוך 43 שנות דיקטטורה מסריחה ובלתי-נסבלת, רק כמה שנים ספורות אופיינו בגלי פיגועים). אני רוצה לפרק את הדיקטטורה הזו בגלל שזה הדבר שצריך לעשות. בגלל שמדינת ישראל לא שווה את השם שלה ואת הדגל שלה כל עוד היא כזאת.
כל חישובי ה"ריסק" ו"נזקי טרור" הם חארטה בארטה. את הנזק שעשינו לעצמנו, וממשיכים לעשות, עם הפרוייקט המפגר הזה של כיבוש והתנחלויות, אפילו האויב הכי גרוע שלנו לא היה יכול להמציא.
יש מבין?
תודה על ה"מחמאות", אבל מה עם תשובה לשאלה (שכמובן איננה "מה יצא לי מזה" אלא "מה אתה, מר אורון, מציע לעשות אם כתוצאה ממימוש של המלצותיך, תשתרר פה אנארכיה מבחינת הביטחון האישי של אזרחי ישראל")?
אם התשובה היא "לקחת את המשפחה ולהגר לארה"ב" (שכידוע אינה לוקה בשום פגם מוסרי כשהיא מגינה על האינטרסים של אזרחיה ועל ביטחונם), כל כמה שהדוגמה האישית שלך מפתה, היא לא ישימה באופן גורף לשבעה מליון אזרחי ישראל.
יכול להיות שיש לנו חילוקי דעות בעניין מהותי. אנו מסכימים על כך שהכיבוש ממאיר. אין הסכמה על כך שלא יכול להיות יותר גרוע.
לטעמי האישי –
להיות אזרח בצפון קוריאה, או אפגאני בזמן שלטון הטאליבאן יותר גרוע מאשר להיות פלסטיני כבוש ע"י ישראל, ובוודאי מאשר להיות ישראלי כובש.
להיות תושב יוגוסלביה לשעבר בזמן מלחמת האזרחים יותר גרוע.
להיות תושב מיאנמאר או טיבט יותר גרוע.
להיות אפריקאי תוקפן או קורבן בקונגו, בדארפור או בסומליה יותר גרוע.
להיות עזתי "משוחרר" תחת שלטון חמאס יותר גרוע מלהיות "פלסטיני כבוש ע"י ישראל" בגדה המערבית.
להיות אזרח ישראלי ערבי "מופלה" יותר טוב מלהיות ערבי אזרח ארץ ערבית "שווה זכויות", ובטח יותר טוב מלהיות יהודי אזרח ארץ ערבית.
להיות יהודי בגרמניה ש"התהפכה" – להיות נתון באופן מוחלט לחסדי אחרים או רשעתם -יותר גרוע.
חילוקי הדעות הנוספים שיש לנו הם בשאלה אם ניתן לסיים את הכיבוש כך שמצב שני הצדדים ישתפר (בניגוד לסיום הכיבוש כאשר המצב יהיה יותר גרוע), על ידי פעולה של צד אחד בלבד.
כן, הכיבוש גרוע. אבל אנחנו מפחדים שהאלטרנטיבה גרועה יותר. שכנע אותי אחרת.
לא, אנחנו בכלל לא מסכימים על הכיבוש. כמה קל לזרוק מילים ולא להתכוון אליהם! כתבת "הכיבוש ממאיר". אולי העברית שלי קצת חלודה, אבל "ממאיר" זה משהו רע מאוד שצריך להיפטר ממנו תיכף ומיד. המילון הרפואי מגדיר "ממאיר" כ"מחלה קטלנית".
ואתה זורק "ממאיר" בשביל לבלבל את האויב, ואז מבזבז מקום באתר להסביר שבעצם אתה מתכוון להיפך הגמור.
בקיצור, עבורי הכיבוש הוא דיקטטורה מסריחה מושחתת ומסוכנת שמדינת ישראל מנהלת. עבורך זה משהו די ערטילאי וממש לא נורא, בעיקר אם אתה חושב שאתה לא סובל ממנו ישירות. יתר על כן, אתה מתנדב כאן להסביר למי שכן סובל מן הכיבוש שאתה שותף אליו, עד כמה הוא בעצם בר-מזל לעומת כל מיני אומללים אחרים במהלך ההיסטוריה.
מ.ש.ל.
הכיבוש אכן ממאיר (כשמו כן הוא), אבל להרוג את החולה בכדי לחסל באופן טרמינלי את הסרטן זו שיטת טיפול, אפעס, קיצונית מדי לטעמי. חוץ מזה שהיא מחמיצה את המטרה.
ושוב, אתה מנסה לשווק שיטה לשיפור הדרגתי של המצב, אבל מתחמק בעקביות עקשנית מלענות על שאלה בסיסית של הקליינט בפוטנציה שלך – מה אתה מציע לעשות אם בעקבות ישום ההמלצות שלך המצב יתדרדר במקום להשתפר.
יכול להיות שאתה לא מבין שאחרי מחר בא מחרתיים, וגם אחריו יש עוד יום? מחר אתה נותן לפלסטינים מעבר חופשי, ומחרתיים מתפוצץ מחבל מתאבד בדיזנגוף סנטר (מחאה אסתטית נגד תרבות הצריכה, הדקדנס הערכי והניכור האורבאני?)
ביום שאחרי מחרתיים ישראל מביאה משהו לאמא של המתאבד, שלא לדבר על אחותו הצולעת, אבל זה לא פרחים לשבת, אלא משהו יותר בכיוון של פצצות לגבות, תרתי משמע.
הטענה העקרונית נגד השיטה שאתה מציע היא שלא רק שיש לה הסתברות גבוהה להזיק לצד הישראלי, הנזק הזה יגרור באופן הכרחי נזק הרבה יותר גדול לצד הפלסטיני.
ככל שההימור יותר גבוה, ההפסד יותר גבוה.
אלא אם כן אתה הבעלים של הקזינו, הסיכויים נגדך, כך שעדיף שלא תהמר בכלל, או – אם אתה ממש מוכרח – תשחק במכונות עם המטבעות הקטנים, ולא תשים את הפנסיה שלך ואת החסכונות לילדים על שולחן הפוקר.
טוב לא יצא מזה.