בנימין גונן בן 82. בימים אלו הוא מגיש לנו את ספרו "חיים אדומים"(*), שבו הוא מגולל פרקים נבחרים בחייו של איש עם להט אידאי, חברתי וערכי בלתי נדלה ומפגש מרתק עם תחנות משמעותיות בחייו של קומוניסט ישראלי.
עוד מנעוריו גייס אותו צו מצפונו לתקופה המשתרעת על כמעט שבעים שנה, לעמוד בשורה הראשונה של מאבקים חברתיים. היתה זו התגייסות למסע של שחייה אין סופית נגד הזרם שלא פעם גליו היו עכורים. מולם נדרש לגלות אומץ ונחישות וגם לחוות מעמדים קשים של עמידה מול דורסנות הממסד של מפא"י שהתנכל לו במקום עבודתו בחברת החשמל, כשם שהתנכל לכל מי שלא קיבל את מרותו.
חייו האישיים חובקים בחובם חברות יפה עם חברתו לחיים, יוכבד, עוד כשהיו תלמידים בבית הספר בחיפה, דרך פעילות משותפת בתנועת הנוער הקומוניסטית בישראל. חיים השזורים במילה אחת – נתינה. נתינה ללא הצבת גבולות במישוריות המשפחתית המשולבת בנתינה חברתית; נתינה של אבהות מסורה לילדים יוסי וסמדר. עם פרוץ מגפת שיתוק הילדים שהיתה בארץ בשנות החמישים נפגע קשה בנו הבכור יוסי. לרוע המזל, סמדר – הבת השניה – נפגעה מפגם גנטי.
סיפורו של בנימין הוא סיפור אהבה של זוגיות ואבהות ושל מסירות מופתית לציבור העובדים היהודי והערבי כאחד, כמי שנבחר לייצגם כחבר במועצת פועלי חיפה מטעם המפלגה הקומוניסטית הישראלית כבר בשנת 1964. משנת 1972 נבחר בנימין גונן לייצגם בוועד הפועל של ההסתדרות במשך עשרים ושש שנים. כחבר הוועד הפועל הוא היה יו"ר חדר מצב וממלא מקום יו"ר האיגוד המקצועי. גונן הטביע סגנון מיוחד בעבודתו כנציג העובדים. בבניין הוועד הפועל ידעו כולם שהמשרד שלו לא נמצא בבניין – המשרד האמיתי שלו נמצא במקומות העבודה.
למרות כל חילוקי הדעות הפוליטיים – על תפקידיו כנציג עובדים ועל עבודתו בהסתדרות כתב מי שהיה מזכ"ל ההסתדרות, עמיר פרץ: "בנימין גונן סימל את המצב האופטימי עבורי איך בני אדם אמורים לנהוג ולהתנהג. כי מעבר לשאלות הפוליטיות קיימת בעיני חשיבות רבה לדו-קיום אמיתי, והוא עונה על ההגדרה של אהבת אדם כערך עליון. סיפורו האישי, המקפל את הטיפול של אשתו ושלו בילדיהם, הוא סיפור הקרבה בלתי שגרתי".
לכל מי שיקרא את הספר מצפה פגישה עם אדם מיוחד שבפשטות ובבהירות מוביל את הקורא מהאישי אל הכללי מילדותו בחיפה המנדטורית דרך פעילות המסורה במק"י וכמובילם של מאבקים מעמדיים ומקצועיים כיו"ר חדר מצב בוועד הפועל של ההסתדרות. מי שמבקש תיעוד היסטורי למאבקים החברתיים בעשרות השנים האחרונות יוכל לקבלם בספר, כשמלאכת התיעוד מהולה במינון גבוה של רגישויות ומעורבות אישית של בנימין גונן.
אחרי עשרים ושש שנות פעילות אינטנסיבית אי אפשר שלא לחוש את מידת הכאב של בנימין, כפי שצויין בגב הספר: "בבגידת ההסתדרות בערכים בסיסיים תוך הכפפתם לסדר יום ציבורי בורגני ציוני ".
גם היום גונן אינו מרשה לעצמו להיות בגימלאות. בגיל 82 הוא משיל את השנים מעליו. אפשר למצוא אותו פעיל ונמרץ בכל מקום בארץ. הוא נמצא בנהריה, כשהוא מקדיש ימים ולילות כדי למצוא פתרון לעשרות פועלי מפעל שהבעלים מאימים לסגור אותו. להט השליחות החברתית בוער כאש בעצמותיו. הוא אינו נח עד שהוא מצליח לרתום את קרן השביתה של ההסתדרות לסייע לפועלים קשי יום שחרב הפיטורים מאיימת עליהם. כך ניתן למצוא אותו ברמת ישי עם מפוטרי "עוף העמק" ובחצור הגלילית עם מפוטרי "פרי הגליל", מלווה את הפועלים ואת חברי הועדים.
הוא בן בית באזור התעשיה בחיפה, העיר שידעה לגמול לו כאשר ראש העיר חיפה, יונה יהב, העניק לו את אות "יקיר העיר חיפה" בשנת 2008, "לאות הוקרה על תרומתו רבת השנים לשיפור המעמד הכלכלי והחברתי של ציבור העובדים בעירו, ועל תמיכה וסעד לעובדים במצבי משבר, ועל היותו המתריע בשער בכל הנוגע להרעת תנאי העבודה של עובדי המפעלים בחיפה ובארץ כולה".
אני ממליץ בחום על הספר "חיים אדומים" לכל מי שהנושאים החברתיים קרובים ללבו. מצפה לו מפגש עם זן נדיר שלצערי, נכחד בנוף האנושי שלנו. אדם, שכפי שמגדירה אותו בספר רעייתו יוכבד, "גם כשהוא ישן הוא חולם על פעילות חברתית". לקורא מצפה מפגש עם אדם שהניצוץ של נתינה ללא גבולות לחברה ולמפלגתו לא כבה בו הגם שהוא מסיים את הספר בנימה כואבת וביקורתית כלפי המפלגה שהיא כה יקרה לו: " […] אני שואל: היכן המפלגה? מדוע אין יותר מעורבות בחיי העובדים? […]".
(*) בנימין גונן, "חיים אדומים"; הוצאת "פרדס", חיפה: ww.pardes.co.il
זכיתי להכיר את בנימין גונן כששרתתי כצלם את מערכת "אל אתיאחד", ולעיתים גם את ,זו הדרך". כמו איתן קלינסקי הייתי תמיד מלא הערכה לו. נראה שמשהגיע לגבורות, גבורתו ממשיכה. יופי!
חבל שהדור של בנימין משאיר לנו מעט מאוד ספרים , כי יש מה ללמוד מהם. אנא שנסו מותניים וכתבו יותר.