מה בין פרשת הרב מוטי אלון ולתגובה הישראלית לדו"ח גולדסטון? על פניו, דבר אינו קושר בין השניים. האמנם? קיימות שתי נקודות בהן התגובה בחברה הדתית-לאומית פנימה לפרשת אלון והתגובה הישראלית פנימה לדו"ח גולדסטון דומות אם לא זהות: שתיהן נעוצות בתרבות הגטו המאפיינת את שתי החברות המדוברות גם יחד.
מאפייניה של חברה סגורה
עם "התפוצצות" פרשת אלון הלינה לא אחרת מאשר גיסתו, אמונה אלון, על התנהלותו של ארגון "תקנה" כ"מדינה בתוך מדינה". מה ששכחה הגברת הנכבדה לציין הוא, שלה עצמה ולשותפיה לדרך ישנה אחריות מלאה להפיכתה של החברה הדתית-ציונית כולה למעין מדינה בתוך מדינה, בעיקר כאשר מדובר על החברה הדתית המתנחלת. הביטוי "מדינה בתוך מדינה", אם כן, אכן מייצג נאמנה את המבנה, התרבות וההתנהלות שהתגבשו בארבעת העשורים האחרונים בקרב הציונות-הדתית. משך שנים ארוכות טורחים אנשי הציונות-הדתית לתת עדיפות לרבניהם ומנהיגיהם על-פני רשויות החוק והמדינה, מה שמצדיק מבחינתם הפרות חוק אלימות חוזרות ונשנות, בין אם רשויות החוק עצמן מעלימות עין ואף מעודדות זאת או לאו. פרשת אלון והארגון העלום "תקנה" אינם אלא נדבך נוסף באותם מבנה ותרבות שאמונה אלון ושותפיה יצרו במו ידיהם, כך שהם האחרונים שיכולים להתלונן על כך; אין מדובר אלא בגולם שקם על יוצרו. כך, משך שלוש שנים נדונו ההאשמות נגד מוטי אלון בתוך קהילתו פנימה, כאשר גופים פנימיים הם המחליטים על "הרשעתו" ועל עונשו ללא שיתוף הגורמים האמונים על כך מתוקף חוק – המשטרה, בתי המשפט וכד’; את "הכביסה המלוכלכת לא תולים בחוץ".
תגובתה של ישראל לדו"ח ועדת גולדסטון בכלל, ויחסה לארגונים המזוהים עם הקרן החדשה לישראל ושלכאורה שיתפו פעולה עם הוועדה בפרט, אינם שונים במאום מן המתרחש בחצרות האחוריות של הציונות הדתית. התפיסה כאילו רק לישראל עצמה יש את הזכות להעביר ביקורת, כך שכל המשתף פעולה (לכאורה או שלא לכאורה) עם גורמים חיצוניים "תולה את הכביסה המלוכלכת בחוץ" ולפיכך משול לבוגד, הינה תפיסה של חברה סגורה מן הסוג אותו כינה אבי הסוציולוגיה המודרנית פרדיננד טוניס בשם "Gemeinschaft", דהיינו, קהילה היררכית מטבעה בה הקולקטיב קודם לפרט ובה כל ביקורת על הקולקטיב ומנהיגיו אסורה. אלו המאשימים היום בעקבות פרשת אלון את החברה הציונית דתית בסגירות והתבדלות, ואך אתמול תקפו את הקרן החדשה לישראל וארגוניה בגין "הכפשת ישראל בשדות זרים", אינם אלא צבועים או עיוורים גמורים. מסביב לגטו הדתי, עדיין מתקיים לו גטו לאומני חילוני למחצה ושמו מדינת ישראל.
ידנו אינה במעל, מעולם לא היתה ולא תהיה
בקרב מקורביו של הרב אלון פשתה מלכתחילה הטענה כי הרב אינו אשם במיוחס לו. אמירה זו לא התבססה על תפיסת הצדק המשפטי-פרוצדורלי על פיו אדם חף מפשע עד שהוכח אחרת, אלא על תפיסה כמעט מיסטית של דמות הרב כזך וטהור בעליל מטבעו. זכורה לי הופעתו המבעיתה במשיחיותה שטופת המוח וחסרת הרסן של שי קלח, תלמידו של הרב אלון, שהשווה את מצבו של מורו לזה של אלפרד דרייפוס. טענתו של קלח, כשל רבים אחרים, מצמררת בפשטותה: פשוט לא יתכן שהרב חטא ופשע, כך שכל השערה אחרת או חשד כלשהו, בין אם מקורם בציונות הדתית פנימה או במוסד ממלכתי כלשהו, הנם בהכרח שקריים ומעידים על רדיפה פושעת. מאחר וחפותו של הרב מונחת מראש כהנחת יסוד עליה אין עוררין, ממילא כל הליך שמטרתו לבדוק את התנהלותו אינו יכול להיות הליך הוגן וראוי, אלא אם כן הניח ההליך את התוצאות מראש וכיוון לקבלתן.
גם כאן ניתן לראות את הדמיון ליחסה של ישראל הרשמית ומגויסיה בתקשורת ובכלל לדו"ח ועדת גולדסטון. בהאשמת ועדת גולדסטון, הקרן החדשה לישראל וארגוניה בהשמצת ישראל וצה"ל, מניחים התוקפים אותם כי אלו בהכרח לא פשעו, כלומר, הם מניחים מהן התוצאות מראש ללא שום הליך הוגן של בדיקה ותוקפים את ההליך שאינו עונה על השקפותיהם האידיאולוגיות ומאוויהם הפוליטיים. במילים אחרות, בדומה לתגובותיהם של חסידי אלון השוטים, כך גם חסידיהם העיוורים של ישראל וצה"ל אינם מוכנים או מסוגלים לקבל את האפשרות שיתכן שמדינתם וצבאם אכן פשעו וחטאו. כך, מבחינת חסידי צה"ל האווילים כל הליך שמטרתו לבדוק את התנהלות מדינתם וצבאם אינו יכול להיות אלא הליך מוטה ועוין שאם לא כן לא היה מתקיים מלכתחילה.
את שתי התופעות שנותחו לעיל ניתן לעגן במה שכינה תיאודור וינשל כבר לפני כשלושים וחמש שנים בכינוי "תרבות הגטו". תרבות זו מתאפיינת, בין השאר, בהסדרים אישיים בלתי פורמליים, דתיים בחלקם, שאינם עומדים לבחינה רציונלית ואינם נתונים לביקורת של מנגנונים בלתי-תלויים. מדובר בתרבות המאפיינת חברות סגורות מן הסוג שתואר קודם בהן חלוקת התפקידים והסטטוסים, הנורמות וכללי ההתנהגות, מוגדרים מראש, ובהן סדרי החיים ברורים למדי ואינם עומדים לבחינה ובדיקה מהותית. נראה כי הן הציונות הדתית והן מדינת ישראל ככלל עונות על חלק ניכר ממאפייני תרבות הגטו, מה שמתבטא בתחושתן כי לעולם הצדק והאמת לצדן ובחוסר יכולתן לקבל ביקורת, בעיקר כאשר מקורה של זו בגורמי חוץ או ב"סייענים" מבית.
גיטו בלאפה, גיטו בחומץ, גיטו במלח.
לעם הנבחר תרבות הגיטו זה דבר עמוק וחשוב.
לא סתם משקיעים בזה מליונים (תרתי משמע):
— קישור —