ממפלגה למחאה, ממחאה למיסוד, ממיסוד לממסד – והרי לפניכם דרך הביורוקרטיזציה האוכלת כל ערך שמאלי. נטייתם של גופים דמוקרטיים לעבור תהליך של מיסוד הרסני אחרי גלי ההתלהבות המלווים את הקמתם מוכרת היטב בספרות הסוציולוגית. התהליך מכונה "חוק הברזל", ללמדך כי מדובר בדחף שאין לעמוד בפניו. מי שמכיר את זירת המחאה אצלנו ובארגונים הפועלים בשטחים הפלסטינים הכבושים יודע שכלל הפעילים ערים, מי פחות ומי יותר, לתופעה המדאיגה הזאת.
ל"מחיר המקצוענות" בארגונים הפוליטיים מתייחסת חדוה ישכר בפרק "אישה לאישה, דור לדור"מתוך ספרה החדש: "לעומתיות – רישומים מתרבות הנגד של השמאל הפמיניסטי בישראל" (הוצאת רסלינג).
עניין חשוב אחר שדור ההמשך הפמיניסטי ישקיע בו מחשבה ביקורתית הוא שאלת ההתמחות או ההתמקצעות באקטיביזם. זה כמובן אינו עניינו הפרטי של האקטיביזם הפמיניסטי, אלא בעיה כללית העתידה להשפיע על אופיין והמשך פעילותן של תנועות חברתיות חדשות רבות. לשאלת ההתמקצעות יש זיקה ברורה לתלות שפיתחו הארגונים בתורמים מקומיים ובקרנות בינלאומיות, במין מעגל קסמים שקשה להם לצאת ממנו, שהרי יש להודות בכנות – שנות הגאות של שוקי הפיננסים בעולם היו טובות לכלכלת החברה האזרחית; ארגוניה החברתיים והפוליטיים הרחיבו את תחומי פעילותם בזכות תרומות ומענקים כספיים נדיבים; גיוס תרומות נעשה אחד התפקידים המרכזיים בארגון; שיווק הארגון בחוגי הקרנות הבינלאומיות והתורמים הפרטיים מחייב מיומנות גבוהה בתחומים מגוונים, החל מכתיבה תיאורית רהוטה בשפות שונות וכלה בחישובי תקציבים וניתוח דו"חות כספיים. במילים פשוטות: הפעלת ארגון אקטיביסטי מחייבת התמקצעות.
בעניין זה יש להבחין בין ארגוני הסיוע, המעניקים שירותים חברתיים חיוניים שהופרטו על ידי המדינה המתנערת מאחריותה כלפיהם, ובין תנועות פוליטיות שאינן משלימות עם המציאות הנתונה, ואשר עצם קיומן נועד להיאבק על דמותה ולחולל בה שינוי. לפיכך תלותם הגוברת של ארגוני השמאל הפמיניסטי בקרנות הון ובנדבנים עתירי ממון, ציבוריים או פרטיים, אידיאולוגיים או מבקשי גאולה לעצמם, היא יותר מבעייתית.
יתרה מזאת, התלות הזאת משפיעה, אם כי באופן פחות ברור וגלוי, גם על ליבת האג’נדה המקודמת על ידי השמאל הפמיניסטי. במקרים רבים נדרשים הארגונים להתאים את הבקשות שהם מגישים לתורמים לכיוון הרצוי להם. אלא שאז הם יגלו שהכיבוש הוא תמיד אטרקטיבי יותר לתורמים מהפרת זכויותיהן של עובדות בחברות קבלן; סוגיות גלובליות, כגון מאבק בסחר בנשים או באלימות כלפי נשים, מועדפות על פני בעיות הנתפסות כעניין פנימי במדינה דמוקרטית, כגון גזענות כלפי נשים מקבוצות המיעוט; ופרויקטים המניבים הישגים הניתנים למדידה אהודים יותר מניסויים רעיוניים שעתידם אינו ברור.
כפי שציינה חוקרת המגדר והלאומיות נירה יובל-דייוויס, עברו הארגונים הפמיניסטיים מ"רודנות של חוסר מבנה" ל"רודנות של תורמים". במילים אחרות, הם עברו מן המבנה הפמיניסטי האנרכיסטי המבוזר, שאינו מחויב אלא לעצמו וששלט בסדר היום שלו, אל המחויבות הנדרשת על ידי התורמים. ארגון בלתי ממשלתי אמנם נושא באחריות לפעילות שלשמה הוקם, אך הוא מחויב לקרנות ולגופי התורמים לו ומדווח להם. השפעתן של הקרנות התורמות על סדרי העדיפויות של הארגונים ועל מדיניותם גדלה מאז שנות ה-90 לאין שיעור, ובד בבד תבעה העבודה הפמיניסטית לקידום זכויות נשים העמקה מקצועית והתמחות משפטית בתחום של זכויות אדם, בחוקי העבודה ובחוק הבינלאומי. לנוכחותו או לנראותו של ארגון בחברה האזרחית יש חשיבות רבה בתהליך התקבלותו כשותף באירועים לאומיים או בינלאומיים ובכללם במסגרות האו"ם. כדי ליצור לארגון נוכחות, אפשרו הארגונים הבלתי ממשלתיים (NGOs- Non-governmental organizations) העסקת עובדות בשכר. האקטיביזם התמסד והפמיניזם, טוענת יובל-דייוויס, חדל במקרים רבים להיות תנועה חברתית ונעשה עסק במשרה מלאה של מומחיות ובעלות מקצוע.
אִינה מיכאלי היא מומחית בגיוס כספים. בשנים האחרונות היא גייסת הכספים של קואליציית נשים לשלום. עיסוק שהתבסס בעברו הקרוב על קשרים אישיים עם תורמים ועל כישורי שכנוע וכריזמה אישית, נעשה מקצוע המחייב כיום גם מיומנות ביורוקרטית גבוהה. אינה מיכאלי, שנולדה ב-1985 בסנט פטרסבורג עוד בימיה כלנינגרד, מציינת שכאשר אקטיביזם הופך לקריירה מתעורר החשש להפסיד אותה. הפחד המתעורר מגביל את כושר הפעולה ועלול לסרס את האקטיביסטית. התופעה קשה בעיניה לאו דווקא בגלל השלכותיה על עבודתה שלה. מיכאלי, שנסיעתה הראשונה לחו"ל, מאז הגיעה כילדה עם משפחתה לישראל, הייתה כשליחת הקואליציה לכנס באירופה, טוענת שאקטיביסטים בשכר נעשים דומים לאנשי האו"ם. הם פועלים במערכת המרוקנת אותם מחיוניות ובו-בזמן מפתה אותם בטובות הנאה חומריות ובאשליה שהם חשובים ומשפיעים. "כשמשלמים לך על כרטיס טיסה", היא אומרת, "את תחשבי פעמיים לפני שתדברי". ובתנאים כאלה, היא שואלת, "מי מבין השכירים האלה יוביל את המהפכה?".
עם זאת מיכאלי מודעת למקומו של האקטיביזם בחייה כגורם שקידם את הניעות החברתית שלה. מעסיקה אותה המחשבה על הכוחות הפועלים בשדה הפוליטי ומשפיעים, ואולי אף קובעים, את סדר היום הפוליטי שלנו. הקרנות המממנות תנועות התנגדות, היא טוענת, מעדיפות להדגיש את שיח זכויות האדם ואת מה שהיא מכנה "המשפטיזציה של הפעילות" על חשבון העשייה הפוליטית. הקרנות הן אלו הדוחפות את הארגונים הפוליטיים לשיתוף פעולה עם המערכת הממסדית. לפיכך תנועות התנגדות, שקואליציית נשים לשלום רואה את עצמה כאחת מהן, יכולות לפעול במקום המוקצה להן על פי השיטה ולא מחוצה לה, כפי שהן היו צריכות לפעול.
ארגון פמיניסטי רדיקלי מבקש לבטא במבנה היערכותו עצמו את תפיסת עולמו האידיאולוגית. בשונה ממבנים ארגוניים מקובלים, הוא מתארגן סביב קולקטיב דמוקרטי, שוויוני ובלתי מונהג. נקודת המבט הזאת מתבססת על המסורת האנרכיסטית שנלמדה הן כפילוסופיה פוליטית והן כצורה מועדפת של התארגנות חברתית.
אמה גולדמן, שאומצה על ידי פמיניסטיות מן הגל השני בשנות ה-60, הצביעה על האפשרות של חיבור הזרם הפמיניסטי הרדיקלי בארצות הברית לאנרכיזם. עוד בשנותיה הראשונות של המאה ה-20 קראה גולדמן לנשים להשתחרר מן הכבלים שהן כובלות בהם את עצמן, ובראשם – הנישואים, המגבילים אותן ומבססים את ריבונות הגבר על האישה. היא קראה לנשים להשתחרר מן "הרודנים הפנימיים האלה": אימא, אבא, הדודה, השכנים, מרת גרונדי, מר קומסטוק, המעסיק, מועצת החינוך ושאר חטטנים, בלשי המוסר וסוהרי הרוח האנושית, והמליצה לנשים "לצפצף" על כולם ולהתעקש על חירותן.
תורת השחרור של גולדמן נלמדה בקבוצות להעלאת התודעה בארצות הברית, ונראה שהייתה לה השפעה רבה על התנתקותו של הפמיניזם הרדיקלי השמאלי מפעילות במערכות פוליטיות מעורבות של גברים ונשים. הפעילות בקבוצה חד-מינית כל-נשית הייתה מסקנתה ההגיונית של החשיבה על ההשתחררות מרודנות הגבר. פעילות בקבוצה בלתי היררכית, המקבלת את החלטותיה בהסכמה כללית, נתפסת כפמיניזם אידיאלי החופשי ממאבקי הכוח המניעים ארגונים רגילים ומשחיתים אותם.
הקושי הגדול שהפמיניזם מתמודד אתו הוא שימור החזון האוטופי בסביבה בלתי תומכת המאיימת תמיד לבעבע אל הארגון הפמיניסטי דרך קרום המציאות הדק הסובב אותו. הפוליטיקה של יחסי הכוח אינה פוסחת על שום מקום שבני אדם מתכנסים בו, אפילו הן פמיניסטיות מושבעות. העמידה על משמר הדמוקרטיה השיתופית תובעת עבודה מתמשכת לאין קץ להעצמת התודעה הפוליטית. אף החלוקה הפנימית המודגשת בארגון פמיניסטי כגון קואליציית נשים לשלום בין פעילות ותיקות, שכמעט כולן פועלות בהתנדבות, ובין הצעירות, שחלקן הגדול מועסק בשכר, מחוללת לעתים מחלוקות ואי הסכמות על גבולות האחריות ועל מהות התפקידים בארגון. ההצעה היחידה ההגיונית בעיניי לפרק ארגונים שנקלעו למשבר תפקודי מן הטעמים המהותיים הללו ולבנות אותם מחדש כקואופרטיבים שיתופיים, אינה זוכה כיום לתמיכה בקרב הפעילות.
הדיון החשוב באמת בעניין זה, אומרת יאנה קנופובה, היה ונשאר הדיון בתפקיד האוונגרד שהשמאל הפמיניסטי לקח על עצמו. כיצד ממלאים תפקיד פורץ דרך במסגרת ארגונית המתנהגת כמו מוסד? היא שואלת. דילמת ההתמקצעות בארגונים הפמיניסטיים העסיקה אותה בשלהי תקופת עבודתה כרכזת קואליציית נשים לשלום. הטריד אותה התהליך שהפך תנועות פוליטיות למוסדות המחויבים לתורמים יותר מאשר לשליחות המנחה אותם, למאבק הפוליטי לשם קידומה, לפוליטיקה שלהם. לכן היא התלהבה מן האפשרות לנטרול כוחם השתלטני של הגופים התורמים על ידי התאגדות של ארגונים לפעולה משותפת כנגדם, בדומה להסתדרות של ארגונים, היא אומרת, שתחזק את קלפי המיקוח של הארגונים המבקשים תמיכה על פי העיקרון של תרומה שווה תמורת אקטיביזם שווה. גם רעיון זה אינו מוצא תמיכה בקרב הארגונים החוששים שהתאגדות כנגד התורמים תפגע אנושות בהכנסותיהם ותשתק את פעילותם.
אמה גולדמן וחברותיה האנרכיסטיות האידיאליסטיות לא השאירו אחריהן הוראות ביצוע לגיוס כספים וניהולם בארגון המחוייב לחוק העמותות בישראל. המשבר הכלכלי העולמי שפרץ ב-2008 העמיד את יציבותם של ארגונים פמיניסטיים מבוזרים במבחן שלא הושפע רק מן הצמצום הדרמטי במשאבים, אלא גם מן הקשיים בקבלת החלטות קשות במצבים של אי-ודאות. יש לקוות שארגוני השמאל הפמיניסטי יראו בתקופת השפל הכלכלי, המחייבת חשיבה חדשה על מקורות מימון לאקטיביזם הפוליטי, גם הזדמנות המוצעת להם לעיצוב דרך עצמאית לפעילות חופשית ככל האפשר מלחצים בלתי ענייניים.
המלחמה היחידנית והמבודדת של כל גוף או ארגון המיצג חלק מנוצל בחברה
זו פוליטיקה של זהויות
זו השיטה העדיפה על המעמד השליט מפני שיש בכוחו גם לחלק סוכריות, גם לתעל את המאבק לטובתו ולרקונו מתוכן.
אם נבחן לעומק את השגי המאבקים של התנועות לשיחרור האשה :
זכות הבחירה והזכות להבחר
את זכות ההשתלבות השווה במערך העבודה,
את נטילת החלק ביצוגיות שילטונית
ואת החוקים בזכות ההפלה והפריון,
הההשגים הללו לא רק שאינם נוגעים
בחלק עצום מהנשים בעולם,
בחלקים בו הממסד השילטוני מסד במערכת חוקים את הההשגים הללו,
ישנה חלוקה אכזרית בין הרוב
שהוא החלקים העניים של נשים לבין
מיעוט נשים עם יכולת כלכלית,
יתרה מכך בתוך החלקים המסורתיים דתיים ובחלוקה בין עיר לכפר ישנה התעלמות מוחלטת מצרכים אלו.
אחד מהדיכוים הגדולים ביותר למעמד האשה נעשה במדינה המוגדרת כחלוצת החופש והדימוקרטיה תחת נשיאותו של בוש הבן,
את המחיר של זכות ההשתלבות השווה במערך העבודה משלמות הנשים ביותר מפעמיים גם משכורתן נמוכות ב25% – 30% מהגברים באותה משרה
וגם כל מטלות המשפחה עדיין על כתפן.
לצד העומס הבלתי מתקבל על הדעת, אובדן חיי האישות, וההתרחקות מהעשרה אישית,
נשים רבות שבחרו במודעות להאבק על מעמדן ולצאת מהניצול נקברות תחת העול הקיומי
ומרוקנות מאנרגיות,
אובדן הבטחון האישי הנשי תעשית הזנות הכפויה האלימות נגד נשים
תקרת הזכוכית תקרת היופי ונעורים ועוד ועוד מאפסים את כל ההשגים,
שיחרור האשה באופן יחידני בורגני ומנותק מהמאבק המעמדי הוא לא רק חסר תוכן,
ולא רק משלה – הוא אף מרחיב את הניצול והדיכוי.
השמירה על הרוח הלוחמת, על שמירה קנאית של מטרת ההתארגנות אינה רק בעיה של התאגדויות פמיניסטיות אלא גם של כל ארגון רדיקלי. השגת האמצעים לפעולה בארגון ווולונטרי רדיקלי חורגת לכן מארגוני נשים בלבד והיא גם הרבה מעבר להבעית השגת האמצעים לפעולה. לכן העלאת הבעיה ע"י ישכר כל כך חשובה לארגוני נשים אבל גם של גברים
פעילות פוליטית אסור שתהיה מקצוע.יש כאלה הטוענים שגם בתחום זה נדרש ניסיון והתמחות אך בכך,מחסלים את מהות הפעילות הפוליטית,והאינטרס האישי עובר למקום ראשון.לנין עוד בזמנו ראה את הסכנה של הביורוקרטיזתיה של המפלגה והציע פתרון:סבב מהיר בתפקידים,תנאים חומריים כמו של פועל פשוט,חופש בחירה לתפקידים וזכות לכל אחד להבחר.מחלת הביורוקרטיה היא זו שחסלה את מהפכת אוקטובר והיא זו שמסרסת כל מאבק מהפכני אמיתי.