אחרי שקראתי את כל הדיווחים ואת כל הפרשנויות אודות המשבר ביחסים שלנו עם ושינגטון, אילפתי את עצמי לנקות מהם את קורי העכביש, את היללות, התחינות, תסביכי "הגאווה היהודית" מול "ההתרפסויות בפני הפָּריץ", את הרכילויות, את חוות הדעת הפסיכולוגיסטיות בדבר אופיו של ראש הממשלה בנימין נתניהו ונטייתו המפורסמת לשקרים. לצערי לא מצאתי אפילו משפט אחד שנועד להכין אותנו לקראת המשבר הבא.

נתניהו עצמו וצבא הפרשנים, כולל מבקריו החריפים בעיתונות (לא תמיד מהסיבות הנכונות) ניסו לשטוף לנו את המוח בנושא העיתוי. ההחלטות לבנות בעירנו דווקא בזמן ביקורו של סגן נשיא ארצות הברית ג’ו ביידן אכן הביכו את האורח ואת המארח, וגרמו לשרת החוץ הילארי קלינטון לנזוף בנתניהו במשך "43 דקות ארוכות", שיש להן, כמדווח, משמעות מיוחדת בעגה הדיפלומטית. אבל ממשלות ישראל בונות בשטחים, ובעיקר במזרח ירושלים, מאז 1967 באין מַכלים, וממשיכות לקבל מוושינגטון סיוע כלכלי, פוליטי וביטחוני שבלעדיו אין למדינה סיכוי להחזיק מעמד בהקשר של סכסוך מתמשך באזור. כל הנוגעים בדבר, כולל הנשיא ברק אובמה, סגנו ומזכירת המדינה שלו, מודעים היטב לכל העובדות, ומוּזנים ללא הרף בידע מודיעיני בדוק ומעודכן. מובן שהעלמת העין במשך שנים כה רבות הייתה פועל יוצא מהצורה שבה פירשו בוושינגטון את האינטרסים האמריקאיים. 

המונח "אינטרס", בפרשנות יותר מורכבת ופחות פשטנית, איננו מבטא רק יעדים הגמוניים המשרתים את השליטה האמריקאית באזור ובעולם. בצד האינטרסים הכלכליים, הצבאיים או התרבותיים, הממשל בוושינגטון מתחשב גם בנכסים הפנים-אמריקאיים שיש לממסד הישראלי בתוך ארצות הברית. למעמד המיוחד של ישראל בקרב ציבורים מגוונים יש משקל, וכך גם לעוצמתה של יהדות ארצות הברית, לדרך המאורגנת שבה מנהיגים יהודים מפעילים לחץ על הקונגרס ועל הבית הלבן, ולכוחם של תומכי ישראל בתקשורת האמריקאית. עד לפני שנים אחדות הם הצליחו לסתום את פיותיהם של מתנגדי המדיניות של ההתפשטות הטריטוריאלית על חשבון הפלסטינים. אבל את גבולות ההצלחה הישראלית לשלוט במנגנוני לחץ וגיוס דעת הקהל ניתן היה ללמוד כבר מפרשת ג’ונתן פולארד, החבוש עד היום במאסר בתנאים קשים כיוון שעצם פעילותו התפרשה בוושינגטון כפגיעה באמון, כגילוי של כפיות טובה ואפילו של נכונות ישראלית לפגוע באינטרס האמריקאי כאשר היא מוצאת לנכון לעשות כן. אם הציבור בארצות הברית משתכנע, שיש ניגוד אינטרסים מהותי בין שתי המדינות, הוא מוכן בהחלט לתמוך בצעדים מסוימים נגד ישראל. כך קרה כאשר ג’ורג’ בוש האב ביטל את הערבויות הכספיות לישראל בשל עזות המצח של ראש הממשלה יצחק שמיר, וזה מתרחש עתה בעוצמות גבוהות ומתוקשרות הרבה יותר. 

הרגישות האמריקאית ל"בוגדנותו" הבוטה של נתניהו נובעת דווקא ממורשת הנשיא הימני והפרו-ישראלי ג’ורג’ בוש הבן. ההסתבכות הממאירה בעיראק (שכל ידידי ישראל בעמדות השפעה בוושינגטון עודדו אותה) והרדיפה אחרי צללים נמוגים בחול באפגניסטן לוו גם במשבר כלכלי ובהבנה עמוקה מצד אובמה, שמסע צלב דתי למחצה נגד העולם המוסלמי הוא לא רק נואל אלא גם מסוכן. האסכולה השפויה בזירה הפוליטית בארצות הברית דרשה כבר מזמן את הנמכת הלהבות. גם אובמה יהיה חייב להילחם בכל ניסיון לבצע פיגועים בתוך ארצו, אבל המאמץ הביטחוני שלו מלווה גם במאמצים למצוא ידידים בעולם המוסלמי. לכן הוא נערך למדיניות חדשה כלפי איראן, שבצד הסנקציות מחפשת גם דרכים להידברות ובעיקר מבקשת למנוע מתקפה צבאית, אמריקאית או ישראלית, על המתקנים להעשרת אורניום של המשטר האיסלמי שם. אם זה ייאלץ את ישראל לשאת ולתת עם סוריה במגמה לסגת בסופו של התהליך מהגולן, הבית הלבן נחוש בדעתו ללחוץ על ממשלת ישראל במהלך מדורג של לחצים. גם ההגנה על משטרו של חוסני מובארק במצרים ושל המלך עבדאללה בירדן כרוכה בשינוי המדיניות המתירנית כלפי ישראל. לכן יוצאים רוב הפרשנים המדיניים שלנו, כולל אנשי המרכז הלאומני שאינם מתלהבים מההתנחלויות, נגד הזרם הליברלי בארצות הברית.

שינוי היחס לאיסלם ולמוסלמים, שאולי יציל את העולם בכלל ואת אירופה בפרט משפיכות דמים ממושכת, יביא גם לחיסול הכיבוש. ממשלות ישראל (למעט רגע של הארה באוסלו) סירבו באורח עקבי לנצל את השטחים הכבושים בגדה וברצועה למימוש הישגים מדיניים כמו הכרה ערבית בישראל ודו-קיום כלשהו, ובסופו של דבר יזרקו אותנו מהשטחים עירומים מכל נכסים לטווח ארוך. הנסיגה מהשטחים ומרוב ההתנחלויות תהיה כרוכה בטראומה עצומה של מאות אלפי ישראלים, ואילו ההתעקשות להישאר בהם יכולה להביא לאסון בקנה מידה שטרם חווינו כאן. יהיה עלינו לבחור בין החלופות הקשות, ושום קשקושים על "עיתוי" לא יכולים להסוות את הדילמות האמיתיות שעומדות בפנינו.

לא לעתים תכופות דנים בעיתונות המסחרית בחילוקי הדעות בשמאל הציוני והרדיקלי בנושא ארצות הברית. חסידיו של אובמה מדברים בשבחו בהתלהבות של מאמינים; מבקריו סבורים שהוא משרת את האינטרסים של האימפריאליזם האמריקאי ושל בעלי ההון בארצו, שרוצים להמשיך ולשלוט ברוב משאבי העולם לסיפוק הצרכים האנוכיים שלהם. גם לדעתי אובמה הוא אכן נציג האינטרסים של מעצמה עולמית כוחנית ואנוכית. בצד תיקונים קוסמטיים ומשווקים היטב, אין בדעתו להציע חלוקה צודקת יותר של המשאבים, או להציל את העולם העני, והמתרושש עוד יותר מיום ליום, מן הבעיות הקיומיות המאיימות עליו. הרעב, המחלות, האלימות, השחיתות והפשע הורסים כל חלקה טובה במדינות המתפתחות, ואפילו המונח הזה איננו אלא לעג לרש. לכן אובמה ימשיך לתמוך בישראל חזקה מבחינה צבאית, אבל צייתנית מבחינה מדינית, שבה רואים שולחיו מעין נושאת מטוסים יבשתית. מי שמתנגד לרכושנות ותומך בהעדפת הסולידריות החברתית על פני מיקסום הרווחים בכל מחיר, רואה את עצמו כאיש אופוזיציה לא רק לבּוּש, אלא גם לאובמה.

אבל גם מבלי לטפח אשליות כלפי הממשל האמריקאי יעדיף כל איש שמאל עקבי את הליברליזם (הפוליטי) על השמרנות, את האיבה לגזענות על פני טיפוחה. ההגמוניה האמריקאית מזיקה לעולם, גורמת לזיהומה השיטתי של הסביבה, מטפחת משטרים אפלים ואלימים כלפי בני עמם בכל רחבי העולם ומאפשרת לידידיה (כולל הממסד בישראל) לדכא עמים אחרים. אבל בנושאי מדיניות החוץ, ולא רק בניסיונות החשובים של ממשל אובמה לשנות את המצב המחפיר במערכת הבריאות בארצות הברית, יש שיפור משמעותי לעומת ממשל בוש. ההבנה בוושינגטון שאין לראות בכל מוסלמי אויב היא התפתחות חיובית, והאינטרס האמריקאי להימנע ממלחמת נצח נגד יותר ממיליארד בני אדם חשוב לכל העולם, ולכן גם לנו.    

* התפרסם ב"כל העיר".

Share on Facebook