הימים האפלים הם כבר פה. שלטון ימני קיצוני שלא נודע כמוהו בארץ והמשיק לשולי הפאשיזם שולט ללא כל אופוזיציה. מדד שנאת השונה מגיע לשיאים חדשים. שנאה זו מחלחלת גם בקרב בני הנוער ("חצי מהנוער נגד זכויות שוות לערבים"; אור קשתי, "הארץ",  11 במרץ 2010). האמון בהליכים דמוקרטיים הולך ופוחת. חקיקה פרועה ונטולת אחריות בעלת גוון [ קראו עוד ]

לאחרונה ביקרתי בסין כתייר, בעיקר בבייג’ינג. זהו ביקורי הראשון בסין, ולאמיתו של דבר ביקורי הראשון במדינה שאינה בעלת משטר רב-מפלגתי; ל"חוסר הנסיון" שלי בסוג כזה של מדינה יש כמובן חסרונות אבל גם יתרון: דווקא מי שאינו מכיר מערכות כאלו, מבחין ביתר קלות במאפיינים המיוחדים שלהן. ואמנם אפשר לומר שבייג’ינג אינה סין, אבל באותה מידה אפשר [ קראו עוד ]

אחרי שקראתי את כל הדיווחים ואת כל הפרשנויות אודות המשבר ביחסים שלנו עם ושינגטון, אילפתי את עצמי לנקות מהם את קורי העכביש, את היללות, התחינות, תסביכי "הגאווה היהודית" מול "ההתרפסויות בפני הפָּריץ", את הרכילויות, את חוות הדעת הפסיכולוגיסטיות בדבר אופיו של ראש הממשלה בנימין נתניהו ונטייתו המפורסמת לשקרים. לצערי לא מצאתי אפילו משפט אחד שנועד [ קראו עוד ]

יש שבועות העומדים בסימן של מילה אחת. השבוע הייתה המילה התורנית: "עיתוי". זה הכול עניין של עיתוי. ממשלת-נתניהו העליבה את סגן-נשיא ארצות-הברית, ג’ו ביידן, אחד מגדולי ה"ידידים" של ישראל בארצות-הברית (כלומר: עבד נרצע של ארגון איפא"ק), וירקה בפני הנשיא ברק אובמה. אבל מה? כולה עניין של עיתוי. אילו הכריזה הממשלה על הקמת 1600 יחידות-דיור חדשות [ קראו עוד ]

שר החוץ, אביגדור ליברמן, החליט להחרים את ביקורו בארץ של נשיא ברזיל – המכונה "לולה". יש, אולי, כאלה שהתרגלו להתנהגותו הלא דיפלומטית של שר החוץ. אבל שר החוץ לא בוחל בקידום הדיפלומטיה הימנית עד מאוד של ממשלת ישראל ואף ביקר לפני מספר חודשים באמריקה הדרומית… ונפגש עם "לולה". מדוע השר מוכן להיפגש עם נשיא ברזיל [ קראו עוד ]

השרב הלא אופייני שנפל עלינו ביום שני האחרון היווה רקע מתאים לדיון לא אופייני אשר התקיים בבית הדין הארצי לעבודה בירושלים. בזמן שרוחות מדבריות נשבו בחוץ אירח האולם הממוזג של בית המשפט את אחד העימותים המרתקים והמכריעים שמעמד העובדים הישראלי ידע בשנים האחרונות. לא מעט גופים או זרועותיהם התנקזו אל בית הדין: כוח לעובדים, עובדי [ קראו עוד ]

במסגרת העיסוק בבניה ברמת שלמה, ג’ו ביידן וכל הסיפור, קראתי שביביהו אמר שתמיד הכרזנו על כך שי-ם תהיה שלנו. זה שימח אותי, כי זה אומר שהוא לחוץ. רק במצבים כאלה הוא משקר באופן שיזכרו לו את זה אחר-כך. אז החלטתי רגע לבדוק איפה במזרח י-ם זה רמת שלמה. פתחתי את emap, ואני זוכר שחשבתי: זה אתר שאפשר לסמוך עליו. מצאתי את ה"שכונה", "רמת שלמה", בתוך העיר "ירושלים". זה היה מהיר. שמחתי. התחלתי לגלל אחורנית, לקבל פרספקטיבה, ואני לא מוצא את הקו הירוק.
 
המשכתי לגלול, אולי זה קילומטרים בתוך השטחים. אין קו ירוק. הזזתי אל המפה למטה קצת ופתאום הוא מופיע! הקו הירוק שלנו. הבסיס לכל התעסקות ולכל עניין במדינה הזו. הזזתי את המפה למעלה, והנה הוא שוב, מפריד את הישוב הר אדר לישראל ופלסטין. בירושלים אין קו ירוק. emap הסירו אותו.

גללתי אחורנית, לראות את המפה כולה. הגדה הפלסטינית נראית כמו כתמים חומים גדולים, וישראל כמו כתמים וורוּדים קטנים.

הקו הירוק פתוח, באזור ירושלים.

ראיתי שם שתי מדינות, חומה וורודה, עם משפך באזור ירושלים, לתוך פלסטין.

מאז ומתמיד הציונים הפטריוטים ראו בקולנוע במה אינטגרלית ומתוחכמת להעברת מסרים סמויים, במיוחד פוליטיים. הקולנוע החשוך והגדול עזר להם, לשיטתם, להעביר את המסר אותו חפצו להעביר בצורה מושלמת. קבוצת צעירים פלסטינים ויהודים, החליטו ליצור סרט אשר דרכו יוכלו להעביר לאומה ובהמשך גם לעולם, דוגמית מוחשית מחייהם היומיומיים המלווים בעוני, פשיעה, סמים, והרבה אלימות. לפי דעות [ קראו עוד ]

אני חייב בגילוי נאות. יש לי יחס מיוחד למשפחת הבמאי של הסרט. הייתי מורה של אמו, מֶרִי. הכנתי אותה לבחינות הבגרות בתנ"ך, ספרות עברית, לשון עברית והיסטוריה. נכון שזה היה לפני יותר מארבעים שנה, אך קשה לשכוח את דמותה של מֶרִי הנערה-תלמידה. זו חוויה לכל מורה לזכות בתלמידה כמו מֶרִי. במרוצת הזמן עקבתי אחר התקדמותה [ קראו עוד ]

הפגנת השמאל הגדולה בשייח’ ג’ארח במוצאי שבת הייתה מוצדקת, אמיצה, נכונה ומכבדת את משתתפיה. נכון שנעדרתי ממנה מסיבות שאינן תלויות בי, אבל לבני עירי הרבים, הקוראים את העיתון שלנו, אני יכול לומר בגילוי לב מוחלט שהם יכולים לראות בי את אחד המפגינים. ההשתתפות בהפגנות היא זכותו וחובתו של כל אדם שדוגל בשלום, בשוויון, בצדק הטבעי [ קראו עוד ]

במאמרי הקודם  (בחיפוש אחרי העם היהודי חלק א’) התייחסתי לאגדה לפיה תפילות היהודים המבטאות את הגעגועים לציון הן הוכחה לקיומו של עם יהודי בעל תודעה לאומית. הטענה הקלאסית הציונית היא כי היהודים הם עם "ללא ארץ" שגורש מארצו לפני 2000 שנה ומאז חי בגולה. תפקיד הציונות היה לקבצם מחדש "בארץ ללא עם" כלומר, בארץ אבותינו, [ קראו עוד ]