בשבוע שעבר התפרסמה כתבה במוסף "זמנים מודרניים" בידיעות אחרונות על שובו של המחוך כפריט אופנה. הכתבה סיקרה את הופעתו של פריט הלבוש – מחוך – ברשתות השיווק הגדולות, לאחר ביצבוצו בתצוגות האופנה של המעצבים הגדולים. קצת רקע ליצירתו של המחוך בראייה היסטורית:

העדות העתיקה ביותר להופעתו של המחוך כחלק מבגדי האישה מופיעה בשנת 1562. לבוש חצר המלוכה הספרדי, שהיה לאופנתי בכל אירופה סביב שנת 1600, חייב שימוש במחוך שעיצב את הגוף בצורת חרוט ושיטח את החזה. בשנת 1640 לערך התפתח ממנו מחוך אחר, גם הוא בצורת חרוט, אלא שבמקום להשטיח את החזה, הוא דחף אותו כלפי מעלה. צורת המחוך הזה נשמרה בשינויים קטנים עד לתקופת המהפכה הצרפתית.

בשנים 1913 – 1915, עם צמיחת התנועה הפמניסיטית  וההשתלבות הגוברת של נשים בשוק העבודה, יצאו המחוכים כליל מן האופנה, כאשר בשנת 1913 הומצאה החזייה ונרשמה כפטנט. למעשה החזייה היא המחוך החדש של העידן המודרני, מעין שדרוג של הדיכוי. העקרון נותר אותו עקרון, הדיכוי לבש צורה חדשה: החזייה.

כבר במאה השמונה-עשרה הזהירו רופאים מפני ההשפעות המזיקות של מחוכי התקופה, שאם נלבשו בגיל צעיר מדי יכלו לפגום במבנה העצמות, וכאשר הודקו יתר על המידה מעכו את איבריה הפנימיים של האישה. לנשים רבות אף נשברו צלעות ואיברים פנימיים נוספים, כתוצאה מהמחוך המהודק, אשר היה עשוי בעצמו מעצמות בעלי חיים. נשים התעלפו פעמים רבות בשל מחוכיהן המהודקים מידי, ואף נהגו לשאת עמן מלחי הרחה לאישוש חברותיהן לצרה. אך היחס החברתי לכך היה יחס רומנטי, של רצייה חברתית, כאל הדגמה של שבריריותן ועדינותן הנערצת של הנשים.
 
הסיבה להמצאתו של המחוך הייתה החשיבה שנשים הן חלשות, שבירות ולא מאוד מפותחות, ולכן יש צורך בפריט לבוש שיאזוק את גופן ביציבות. שיעשה שגופן לא יתפרק. בראייה פמיניסטית, סיבה נוספת להמצאתו של המחוך היא הרצון לשלוט בגוף הנשי, להקשות עליו ולהפעיל עליו אלימות. חברה פטריארכלית יצרה את הצורך במחוך על מנת לייצר גוף נשי אחיד, לא טבעי, שבו השדיים מובלטים החוצה, הבטן והמותניים שאובות פנימה ויוצרות מותניים צרים ביותר, והרחם כלואה בפנים כדי שזו לא תשתלט על העולם.

לכן נשאלת השאלה להופעתו החוזרת של המחוך לחנויות לבגדי נשים. היעלמותו של המחוך מנופינו לא נעשתה סתם כך. הוויתור עליו היה חלק מן המאבק הפמיניסטי לשיוויון זכויות, לעבודה שווה בשכר שווה. מובן שהאירועים ההיסטוריים של יציאת נשים לעבודה דרשה תכנון חדש של בגדי נשים, דבר שהוביל למעבר של נשים ללבישת מכנסיים. אך גם ההבנה של הסיכונים שבלבישת מחוך היו חלק מהמאבק.

אלימות המופעלת על הגוף איננה רק אלימות פיסית או מינית הנעשית על ידי אדם אחר. אלימות יכולה להיות מופעלת על הגוף במגוון צורות נוספות. אחת מהן היא לבישת מחוך. דמיינו את התמונה הבאה: נערה צעירה מגיעה לאמה בבקשה לעזרה לשים את המחוך. המחוך העתיק היה עשוי ממתכות ועצמות של ליוויתנים. עכשיו תחשובנה על האם המלבישה את בתה במחוך ומתחילה להדק את חוט המתכת ואת בד העצמות על גבה הצעיר. והיא מותחת ומותחת, וקושרת, ומלפפת, ושוב מותחת. הדם מפסיק לזרום בגבה ועורה כמעט נקרע מהמתכת. "זה לא מספיק צמוד אמא", "החזה שלי לא מספיק מורם, לא מספיק זקור ולא מספיק מחוץ". אז אמא שלה מותכת את חוטי המתכת עוד קצת. אחרי כמה שעות, כשהבת תוריד ממנה את המחוך, יהיו לה סימנים כחולים על הגב ואולי אפילו כמה פצעים מדממים וחזה כואב.

האם זו אינה אלימות?

החזרה של המחוך לחנויות לבגדי נשים היא כמו יריקה בפרצופה של המהפכה הפמיניסטית ויריקה על פניהן של נשים ונערות. היא עוד ניסיון לשלוט על נשים ולדכא אותן. ברור לי שהמחוך יהיה הצלחה מסחררת מפני שהמחוך מגדיר מהו "סקסי" מהו "הגוף הנשי" ומהו "יופי". הוא יוצר דימוי של נשיות אחידה, קטנה, כנועה, ניתנת לשליטה ו"אינית". מה שנשים רבות בעצמן מגדירות כנשיות. היום יותר מתמיד כלות לובשות ביום חתונתן מחוך צמוד, הדוק וחונק כדי להיראות כנסיכה של אגדות, בדיוק כמו הפנטזיה הפטריארכלית. כמו כל סיפורי הדיכוי, זהו עוד סיפור שלא סופר על מחיר שמשלמות נשים, או ליתר דיוק, מחיר שהן מוכנות לשלם על מנת להיראות דקיקות וקטנות, נשיות ועדינות ביום נישואיהן. מסתבר שכלות רבות מסייימות את האירוע הגדול עם סימנים כחולים על גופן. אף אחד לא מדבר על זה, כל כלה משוכנעת שרק לה התגלו הסימנים הללו. חברות לא משתפות זו את זו. זה מביש, מחד ומאידך זה נתפס כמצב אין ברירה. כדי להיות כלה יפה צריך לסבול, אחרי הכול מדובר בערב אחד בלבד.

מדובר כאן במשהו אקוטי הרבה יותר מכל מיתוס היופי שאנחנו מכירות. לא מדובר כאן בפרסומות סקסיסטיות של דוגמניות אנורקסיות הנראות כנערים צעירים, או במוצרי טיפוח שהופכים אותנו לעבדה (עבד בנקבה) צרכנית, שבסופן אנחנו קונות אלפי מוצרי צריכה כדי להפוך למודל שבחיים לא נגיע אליו. מדובר פה בלשים ברזלים על הגוף; בלהפעיל אלימות עצמית על הגוף שלנו. להניח מתכת קרה, קשה וחונקת על החזה שלנו, הגב שלנו והבטן שלנו.

אני קוראת לכל הנשים שרוצות מגוון מודלים של יופי של נשים אמיתיות שיבטו אלינו מכל עבר, לנשים שרוצות גוף חופשי, טבעי ומשוחרר, לנשים שמתנגדות לאלימות, בין שהיא מופנית כלפינו מאחרים ובין שהיא מופנית כלפנו על ידי עצמנו, לקום, להגיד לא למחוך. ואולי אף להרחיק לכת ולהחרים רשתות שמשווקות אותו. ולמי שלא רוצה ללכת כל כך רחוק, היא יכולה לפחות לכתוב מכתב לאחת מרשתות השיווק הללו ולהתלונן על כך.

Share on Facebook