פגשתי את סלאם פיאד, ראש-הממשלה הפלסטיני, לפני שבועיים, והתרשמתי שוב מהשקט והצניעות שהוא מקרין.
בדרך כלל אני פוגש אותו בהפגנות, ליד הגדר בבילעין ובמקומות דומים. בקושי היה זמן ללחיצת-ידיים ולכמה מילות נימוסים.
הופענו ביחד באירוע לרגל יום-האדמה בכפר קטן ליד קלקיליה, שלא רבים שמעו אי-פעם את שמו: עיזבת-אל-טביב. הכפר הוקם ב-1920, שלטונות-הכיבוש אינם מכירים בעצם קיומו. הם רוצים לחסלו ולהעביר את אדמותיו הנרחבות להתנחלות אלפי-מנשה.
היינו מוקפים בקהל גדול של מכובדים – ראשי הכפרים הסמוכים ופעילי מפלגות אש"ף – ותושבי הכפר. יכולתי לדבר אליו רק מעל דוכן-הנואמים. הפצרתי בו להגביר את שיתוף-הפעולה בין המנהיגות הפלסטינית ובין מחנה-השלום הישראלי, שיתוף-פעולה שהתרופף מאוד מאז הירצחם של יאסר ערפאת ופייצל חוסייני.
אי-אפשר שלא לחבב את פיאד. הוא משדר יושרה, רצינות ואחריות. הוא מעורר אמון. לא דבק בו רבב של שחיתות. הוא נראה כמי שאין לו אמביציות אישיות. הוא לא מנהיג-מפלגה, בקושי הצטרף למפלגה קטנה. בעימות הגדול בין פת"ח לחמאס הוא לא שייך אף לאחד משני המחנות היריבים. הוא נראה כמו מנהל בנק – וזה אכן מה שהיה: בכיר בבנק העולמי.
פיאד הוא ההיפך הגמור מערפאת, שמינה אותו בשעתו לשר-האוצר. הראיס הפלסטיני הקרין סביבו סמכותיות, ראש-הממשלה הפלסטיני נחבא אל הכלים. ערפאת היה אדם מוחצן, פיאד מופנים. ערפאת אהב את המחוות הגדולות, לפיאד אין מחוות בכלל.
אך ההבדל העיקרי בין השניים הוא בשיטה. ערפאת לא שם את כול הביצים שלו בסל אחד, הוא האמין בריבוי הסלים. הוא היה מוכן להשתמש, לחלופין ובו בזמן, בדיפלומטיה ובעימות המזוין, במאבק עממי ובפיגועים, בתנועות מתונות ובגופים קיצוניים. הוא האמין שהעם הפלסטיני החלש אינו יכול לוותר אף על אחד מהכלים שיש לו.
פיאד, לעומת זאת, שם את כל הביצים שלו – ושל העם הפלסטיני – בסל אחד. הוא בחר באסטרטגיה יחידה ודבק בה. זהו הימור לאומי ואישי. הימור נועז ומסוכן.
פיאד מאמין, ככל הנראה לעין, שהסיכוי היחידי של העם הפלסטיני להגשמת יעדיו הלאומיים הוא בדרכים בלתי-אלימות, תוך שיתוף-הפעולה הדוק עם ארצות-הברית.
התכנית שלו היא לבסס את המוסדות הלאומיים הפלסטיניים ולהקים תשתית כלכלית איתנה, ואז להכריז בסוף 2011 על מדינת פלסטין העצמאית.
זה מזכיר מאוד את האסטרטגיה של ההנהגה הציונית בראשות דויד בן-גוריון. בסלנג הציוני זה נקרא "יצירת עובדות בשטח".
לפי תוכניתו, צריכה ארצות-הברית להכיר במדינה ולכפות על ישראל את תנאי-השלום המוכרים: פיתרון שתי המדינות, החזרת הגבולות של 1967 עם חילופי-שטחים קטנים ומוסכמים, הפיכת מזרח-ירושלים לבירת פלסטין, סילוק כול ההתנחלויות שלא יצורפו לישראל במסגרת חילופי-השטחים, החזרה סמלית של מספר מוסכם של פליטים לישראל וקליטת השאר בפלסטין ובמקומות אחרים.
זה נראה כאסטרטגיה סבירה, אבל היא מעוררת הרבה שאלות.
השאלה הראשונה: האם יש לזה שותף? כלומר, האם יכולים הפלסטינים לסמוך על ארצות-הברית שתמלא את חלקה בתוכנית?
בשבועות האחרונים, הסיכויים לכך גברו. אחרי ניצחונות מרשימים במערכות פנים וחוץ מפגין הנשיא אובמה ביטחון-עצמי גם בזירה הישראלית-פלסטינית. נרמז שהוא מוכן לכפות על הצדדים תוכנית-שלום אמריקאית, הכוללת את אותם המרכיבים.
נאמר בפירוש שזו אינה חלטורה פוליטית, אלא אסטרטגיה המבוססת על הערכת האינטרס הלאומי האמריקאי, והנתמכת על-ידי המערכת הצבאית.
אבל הקרב המכריע עדיין לא הוכרע. צפוי מאבק-איתנים בין שתי השדולות האדירות ביותר בוושינגטון: השדולה הצבאית והשדולה הפרו-ישראלית. הבית הלבן מול הקונגרס. ההימור של פיאד מבוסס על התקווה שבמאבק זה ינצח הבית הלבן בעזרת הצבא, ברק אובמה בעזרת הגנרל דייוויד פטראוס.
הימור סביר, אבל מסוכן.
השאלה השנייה: האם ניתן לבנות את ה"מדינה בדרך" הפלסטינית תחת כיבוש ישראלי?
כרגע פיאד מצליח. אכן יש שגשוג מסוים בגדה המערבית, שממנו נהנית בעיקר שכבה מסוימת. ממשלת נתניהו תומכת המאמץ זה, כשהיא משלה את עצמה ש"השלום הכלכלי" יכול לשמש תחליף לשלום.
אבל כל המבנה הזה עומד על כרעי-תרנגולת. שלטונות-הכיבוש יכולים למחוק אותו במחי-יד. ראינו את זה במבצע “חומת מגן" במאי 2002, כאשר צה"ל חיסל במכה אחת את כל אשר בנו הפלסטינים מאז הסכם אוסלו. ראיתי בעיני את המשרדים ההרוסים של הרשות הפלסטינית ברמאללה, את המחשבים המרוסקים, את המסמכים הקרועים הפזורים במשרדי החינוך והבריאות, את הקירות המתמוטטים במוקטעה.
אם ממשלת ישראל תרצה בכך, כל משרדי-הממשלה המסודרים של פיאד, כל המפעלים החדשים והיוזמות הכלכליות, יעלו בעשן.
פיאד סומך על רשת-ההגנה האמריקאית. ספק אם נתניהו יכול לעולל ב-2010, בעידן אובמה, את אשר עולל אריאל שרון ב-2002 בעידן ג’ורג’ בוש.
מרכיב חשוב של המציאות החדשה הוא "הצבא של דייטון". הגנרל האמריקאי קית דייטון מאמן את כוחות-הביטחון הפלסטיניים. מי שראה אותם הבין שזה צבא סדיר לכל דבר. (בהפגנה ביום-האדמה התפרשו החיילים הפלסטיניים על הגבעה, בקסדות ובמדי-חאקי, ולרגלי הגבעה היו פרושים חיילי צה"ל, במדים דומים. זה היה בשטח סי, הנתון לשליטה ביטחונית ישראלית. שני הצבאות משתמשים באותם הג’יפים האמריקאיים, בצבעים שונים.)
פיאד בוודאי מודע לכך שרק פסע מפריד בין האסטרטגיה שלו ובין ההאשמה במשת"פיות עם שלטון הכיבוש.
שאלה שלישית: מה יקרה אם יכריזו הפלסטינים על הקמת מדינתם בסוף 2011?
פלסטינים רבים מתייחסים לעניין בספקנות. הרי המועצה הלאומית הפלסטינית כבר הכריזה ב-1988 על מדינה פלסטינית עצמאית. בטכס חגיגי נקראה אז מגילת-העצמאות הפלסטינית, פרי עטו של המשורר מחמוד דרוויש, שדמתה להפליא למגילת-העצמאות הישראלית. עשרות מדינות הכירו במדינה זו, ובערי-הבירה שלהן נהנים שליחי אש"ף ממעמד רשמי של שגרירים. במה זה שיפר את מצב הפלסטינים?
שאלת-השאלות היא אם ארצות-הברית תכיר במדינת פלסטין ביום הקמתה, ואם תורה למועצת-הביטחון של האו"ם להכיר בה.
במאי 1948 העניקה ארצות-הברית למדינת-ישראל החדשה הכרה דה-פקטו ("למעשה"), אך לא דה-יורה ("להלכה"). סטלין הקדים אותה והעניק למדינה מייד הכרה דה-יורה.
אם תתממש התקווה של פיאד וארצות-הברית תכיר במדינת פלסטין, מצב הפלסטינים ישתנה ללא הכר. קרוב לוודאי שלא תהיה לממשלת-ישראל ברירה אלא לחתום על הסכם-שלום שינוסח, למעשה, על-די האמריקאים. ישראל תיסוג מכמעט כל הגדה המערבית.
שאלה רביעית: האם זה יחול גם על עזה?
יש להניח שכן. בניגוד לתמונה השטנית המצטיירת בתעמולה הישראלית והאמריקאית, חמאס שואף למדינה פלסטינית, לא לאמירות אסלאמית. כמו החרדים שלנו, השואפים למדינת-הלכה, הוא יודע להסתגל למציאות. שאיפת חמאס אינה מצטמצמת בשלטון על מובלעת קטנה. חמאס הוא מפלגה גדולה והיא מבקשת למלא תפקיד מרכזי במדינה הפלסטינית כולה.
העמדה הרשמית של חמאס היא שהתנועה תקבל הסכם-שלום שייחתם על-ידי הרשות הפלסטינית, אם יאושר על-ידי העם הפלסטיני במשאל-עם או בהחלטת-פרלמנט. ראוי לציין שגם עכשיו מתייחס חמאס לניסוי של פיאד בסובלנות יחסית.
פיאד הוא פשרן מובהק. הוא היה מגיע מזמן להסדר עם חמאס, אלמלא הטילו על זה האמריקאים וטו מוחלט. הפירוד הפלסטיני הוא, במידה רבה, מתוצרת ישראל וארצות-הברית. ישראל גרמה לו על-ידי מניעת הקשר הפיסי בין הגדה והרצועה – תוך הפרה בוטה, גמורה ומתמשכת של הסכם-אוסלו, שלפיו הגדה והרצועה הם "יחידה גיאוגרפית אחת". ישראל התחייבה בו לפתוח ארבעה "מעברים בטוחים" בין שני השטחים. הם לא נפתחו אף ליום אחד.
לאמריקאים יש תפיסה פשטנית נוקשה, מורשת מימי המערב הפרוע: בכל מקום יש "גוד גייס" ו"בד גייס". בפלסטין, הברנשים הטובים הם אנשי הרשות, והברנשים הרעים הם אנשי חמאס. פיאד יצטרך לעמול קשה כדי לשכנע את וושינגטון לנקוט עמדה קצת יותר מתוחכמת.
מה יקרה אם ההימור של פיאד יתגלה כטעות היסטורית? אם נתניהו יגבר על אובמה? אם השדולה הפרו-ישראלית תנצח את המדינאים והגנרלים? אם משבר עולמי כלשהו יסיח את דעת הבית-הלבן מהסכסוך שלנו?
אם פיאד ייכשל, כל פלסטיני יסיק את המסקנה המתבקשת: אין שום סיכוי לפיתרון של שלום. תפרוץ אינתיפאדה עקובה מדם, חמאס ישתלט על העם הפלסטיני, וגם הוא יתחלף בכוחות קיצוניים הרבה יותר.
סלאם פיאד יכול באמת להגיד: אחריי המבול.
ל-האמת היא
מוסטפה ברגותי הוא היוזם בתמיכת הרשות להטלת חרם אקדמי על האוניברסיטאות בישראל
הפרויקט של חרם על הספורט בישראל שיזם
ברגותי נכשל כנראה
אבנרי טוען שכל הסכם שיאושר על ידי הפלסטינים במשאל עם יתקבל על ידי החמס
אבל אמנת החמס אומרת שכל הסכם עם ישראל הוא זמני
עמדת החמס היא בדיוק העמדה שערפאת החזיק בה
ערפאת ערב החתימה על אוסלו נאם בערבית ואמר שכל הסכם עם ישראל הוא בהתאם לתוכנית השלבים
ובנאום יוהנסבורג אמר ערפאת שהסכם אוסלו דומה להסכם חודייבה כלומר הסכם שאפשר להפר
לגבי פתיחת גבולות בין פלסטין לישראל
(פנטזיה של אבנרי לקידום השלום)
כל המחקרים מראים שזה אסון לישראל
כך שהפלסטינים יאלצו להשתכשכך במי הים של עזה
מקובל כיום על המתונים בישראל כי כל הסכם עם הפלסטינים יצטרך שלב מעבר והמתנה של 20 שנה לפחות שבהם יבחנו כונות הפלסטינים
ישראל זקוקה לזמן
ההתפתחות הטכנולוגית תאפשר לישראל לאזן את היתרון הערבי העצום בכוח אדם
רק בתנאים שוים של יחסי הכוחות כאשר יתברר סופית שאין לערבים יכולת להכריע את ישראל רק אז יכון שלום אמת
כעת הפלסטינים מאמינים שהם יכולים להשמיד את ישראל ומשום כך אין סיכוי לשלום
הפתרון של פרופ לייבוביץ לא מקובל
לייבוביץ טען למען נסיגה לגבולות 67 ללא הסכם אבל אם הפלסטינים יתקפו יש להשמיד אותם במלחמת השמד
הפתרון הזה לא מקובל משום שיביא בהכרח למלחמת השמדה
(הנסיגה מעזה היא הוכחה חותכת)
כל החלשה של ישראל תביא למלחמת השמדה
משום כך פעילות השמאל היא פעילות פאשיסטית
"אם נתניהו יגבר על אובמה? אם השדולה הפרו-ישראלית תנצח את המדינאים והגנרלים? אם משבר עולמי כלשהו יסיח את דעת הבית-הלבן מהסכסוך שלנו?"
מן הדברים הללו עולה שאבנרי מניח שאובמה נתן את דעתו לפשעי ישראל וכי למרות הקשיים הוא פועל ועוד יפעל בקרוב נמרצות להביא לתיקון המצב.
מניין לקוח הרושם הזה?
למדיניות ישראל ואמריקה אחריות משותפת לפשעים אלו. מה עושים חייליהן? בעירק, באפגניסטן, בשטחים? במי הם נלחמים שם עכשיו? לשם מה? אמריקה מדינת ש"ב לא פחות מישראל.
— קישור —
הקרימינלים בישראל אינם גרועים מהקרימינלים אשר באמריקה. הקרימינליות השלטונית חוגגת באין מפריע. אז ישנו בכלל איזה פשע שתגידו שאינכם יכולים להאמין שהם מסוגלים אליו?
אם זה קורה לדמוקרטיה הגדולה בעולם המצב עגום ומעורר דאגה רבה. קשה לראות שאובמה מתכוון או יכול להשפיע אפילו במילימטר לשינוי המצב הזה. ההצגה הקרויה אובמה נועדה להפיח אופטימיות ותקוות שווא בנאיבים והוא האישיות שתדחוף למלחמות נוספות. הלוואי ואתבדה אך עד כה הוא נכשל לעורר בי אופטימיות.
מה אומר הנציג הלגיטימי של הפלסטינים
החמס
ומה אומר הנציג של הפזורה
חאלד משעל
לא הבנתי
האם אבנרי ירד מההצעה שלו להכניס לתוך
שטח ישראל יותר מחצי מליון פליטים יושבי
מחנות הפליטים בלבנון ?
או שמא
אבנרי למד ממורו ורבו שהכל טקטיקה ויש לחכות לזמן המתאים….
אם אורי אומר שפייצל חוסייני נרצח, אני מקבל את דבריו. הוא גם אמין וגם רב ידע. ואם זה כך – זה נורא! להרוג אדם דווקא מפני שהוא נושא בשורת שלום. לא שרצח ערפאת מוצדק, אבל אפשר להבין שרוצחיו (כלומר מי שהחליטו ונתנו את ההוראות) ראו בו איש מלחמה ואוייב, אבל לגבי פייצל, הרי הכל יודעים שאיש מתון ונאור ורודף שלום היה, אדם מצויין מכל הבחינות. אז תארו לעצמכם שבשב"כ או בגבעת רם יושבים אנשים שרוממות השלום בפיהם ונותנים פקודת חיסול לאדם כזה. מה זה אומר עליהם? למה עוד הם מסוגלים? מה נוכל לצפות מהם? אני לא זוכר אם מותו של פייצל אירע בזמנם של שרון או אולמרט אבל מה זה משנה, כולם, משמיר ועד ביבי2 דרך ברק ושימון ואיווט ואלישי, כולם אנשי דמים ואם לא נחסל אותם (פוליטית, כמובן) הם יחסלו את היהודים והפלסטינים כאחד (לאו דווקא פוליטית).שומה עלינו להקים תנועת שלום יהודית ערבית (תשי"ע (לקרוא עם ת’ חלומה!)), ודווקא פריטטית, ולחבר מצע של מדינת רווחה מתקדמת דמוקרטית וחילונית שתפעל בנחרצות לשלום עם העם הפלסטיני ועם סוריה ולבנון ותבטיח שוויון אזרחי ופוליטי מלא. שוויון מלא ואמיתי, ולא כמו שכתוב באכרזת העצמאות ומופר יום יום זה 62 שנים. מדינת אזרחיה במלוא מובן המילה. אני יודע שזה נשמע נאיבי אבל רק כך ננקום את דמו השפוך של פייצל חוסייני ז"ל.
והאמת היא – שהשמאל הפלסטיני המציא מחדש את פייאד.
ד"ר מוסטפה ברעותי נוקט מזמן במדיניות לא אלימה. גם יועצו החדש של פייאד, ג’סאן חטיב, בא ממפלגת העם – שהיא המפלגה הקומוניסטית הפלסטינית בשטחים. אחרי שפייאד ניסה כמעט את כל שיטות המאבק, הם הצליחו כנראה לשכנע אותו לנקוט בשיטה שהצליחה בהודו, ובעוד כמה מקומות – למשל בדרום אפריקה. נכון שנגד האפרטהייד נלחמו גם בנשק – אך הוא מעולם לא כוון נגד אזרחים – לא נגד "לבנים" וגם לא נגד "ורודים", כפי שהרבה מכנים את "הגזע הלבן" שם.
מזמן הגעתי למסקנה שהצלחתו של פיאד היא…הצלחתנו.
אני לא מתכוון לומר שפיאד הוא משת"פ.
עצמאות פלסטינית בשטחי הגדה ורצועת עזה תסמל את קיצו של חלום"מהנהר עד הירדן" של הקיצונים משני המחנות,
יסיים את הכיבוש, יזכה לתמיכה בינלאומית מסיבית ובעיקר יעמת את מחנה הימין סוף סוף עם המציאות שלא ניתן לקיים את משטר המאחזים וההתנחליות.
עצמאות פלסטינית תקטין גם את סכהת המלחמה עם לבנון וסוריה
חג עצמאות שמח לכולנו
מעניין… ערפאת נרצח?
אני לתומי חשבתי שהוא מת מאיזושהי מחלה ממארת.
אם לכותב הנכבד יש מידע שערפאת נרצח, יואיל כותב המאמר הנכבד לפרט מעט בנושא?
מי רצח, איך ואיך כבודו יודע?
"…שיתוף-פעולה שהתרופף מאוד מאז הירצחם של יאסר ערפאת ופייצל חוסייני…"
מילא ערפאת שהורעל ע"י אורניום שפוזר בפאתי רמאללה, אבל גם פייצל חוסייני נרצח?
לפי ויקיפדיה: "חוסייני נפטר באופן פתאומי מהתקף לב ב-31 במאי 2001 במהלך ועידה בכווית, בה השתתף בניסיונות לאחות את הקרע בין כווית לפלסטינים שנפער מאז מלחמת המפרץ, ולצנן את הנורמליזציה בין מדינות המפרץ לישראל."
אז האם ייתכן שהמוסד הוא שגרם להתקף הלב?
והאין זה נכון שפיגועי ה-11 בספטמבר בויימו ע"י השלטונות האמריקאיים?
גם אחמדיניג’אד סבור ככה.
ידיד יודע דבר הסכים למסור לי פרטים מדוייקים על איך נרצח ערפאת:
לקראת סוף אוקטובר 2004 התדרדר מאוד מצבו הבריאותי של ערפאת. ב?29 באוקטובר 2004 הותר לו לצאת לפריז לשם קבלת טיפול רפואי, ומאז הוטל ערפול על מצבו הבריאותי. רעייתו סוהא, שלאורך כל שנות האינתיפאדה שהתה בפריז, שלטה על זרימת האינפורמציה מבית החולים (בסיוע החוק הצרפתי שמקנה את השליטה במידע המופץ לציבור לבני המשפחה הקרובה), ובציבור הפלסטיני והעולמי רווחו שמועות בלבד. הדוברים הפלסטינים ניסו ליצור רושם כאילו מצבו יציב ולא בלתי הפיך, בעוד התקשורת הישראלית הפיצה שוב?ושוב ידיעות על מותו והואשמה ברצון לקוברו בעודו בחיים.
בקרב הפלסטינים שרר תסכול מאי?הוודאות בנוגע למצבו הבריאותי של ערפאת, אשר אף הועצמה בעקבות התפרצות טלוויזיונית פומבית של סוהא ערפאת שהאשימה את בכירי הרשות בנסיון "לקבור את בעלה בעודו בחיים". התפרצות זו התקבלה בכעס בציבור הפלסטיני, שבו הייתה לסוהא פופולריות נמוכה מאוד. יש שהעריכו שמקורה היה בחששה של סוהא שחלוקת הרכוש אחרי מות ערפאת לא תתבצע לשביעות רצונה (לפי אחד הדיווחים, אחר מותו של ערפאת חתמה סוהא הסכם עם הרשות הפלסטינית שלפיו תקבל הקצבה של 22 מיליון דולר בשנה).
אחרי יותר מעשרה ימי אשפוז כבר היה ברור לכל שקרוב מותו של ערפאת. בהכנות להלוויתו הוחל עוד בטרם נמסרה ההודעה הרשמית על מותו ב?11 בנובמבר 2004 לפנות בוקר. למחרת נערך לערפאת טקס אשכבה בהשתתף רבים ממנהיגי העולם בקהיר ולאחריו נטמן ברמאללה.
הלוויתו של ערפאת אופינה בחוסר סדר ובפרץ רגשות בלתי נשלט של ההמון הפלסטיני. יריות רבות נורו במהלך הלוויתו, ואפילו דגל פלסטין שהונח על ארונו נקרע על ידי ההמון והוחלף בכאפייה (סמל היכר ידוע של ערפאת). במהלך ההלוויה נפצעו מספר פלסטינים שהשתתפו בטקס. ערפאת נקבר במתחם קבר מפואר, מעין מאוזוליאום שנבנה ליד המוקטעה, ואת בניית הקבר מימנה הרשות הפלסטינית.
גם כחלוף חודשים ארוכים ממותו של ערפאת, לא הובררו סיבות מותו. דו"ח הרופאים הצרפתים הודלף ופורסם בעיתונות בספטמבר 2005, אך עדיין לא היה בו לפתור את התעלומה. רופאים העלו השערות לפיהם ערפאת מת מזיהום, הרעלה או אף מאיידס.