צעד אמיץ והכרחי במציאות החברתית והפוליטית בארץ
מציאות איומה שבה חלק ניכר מהעניים במדינה הם אנשים עובדים ורוב העובדים חווים טרור תעסוקתי: הלנות שכר, חוסר ביטחון תעסוקתי וכלכלי ויוקר מחייה עולה וגואה. העבודה המאורגנת נשחקת ומדלדלת.
מציאות שבה רמת המחייה של בני הדור הצעיר ממעמד העובדים ותנאי התעסוקה שלו גרועים מזה של דור ההורים. כאשר משרות קבועות ויציבות ברמת שכר גבוהה, פנסיה ואפשרויות קידום הולכות ונעלמות, ובמקומן אנחנו מקבלים משרות עבדות בשכר עבדים ותחת משטר נצלני ודכאני המכונה חברות כוח אדם. זאת, בעוד שהממסד הקפיטליסטי הציוני מפמפם לאומנות וגזענות בקרב חלקו היהודי של מעמד העובדים, כי זה הדבר היחיד שבעלי ההון וממסדם הקפיטליסטי מסוגלים לעשות. במשבר העמוק והאקוטי של המערכת הקפיטליסטית, זוהי הפעלת מדיניות של "הפרד ומשול" המאפשרת את עלייתן של פוליטיקות בורגניות, כיתתיות ובדלניות בקרב חלקו הערבי-פלסטיני של מעמד העובדים.
מול כל אלה נדרשת אחדותו המעמדית והסולידרית של מעמד העובדים.
החלשת העבודה המאורגנת
למן התחזקותו של המהלך הכלכלי-פוליטי הניאו-ליברלי בארץ באמצע שנות השמונים, אחד מסימניו הבולטים והמובהקים הוא היחלשותה של העבודה המאורגנת במשק והכנסתן של שיטות העסקה נצלניות ופוגעניות ביותר, שמטרתן להוזיל את עלויות העבודה ולהעשיר את רווחי ההון.
כאשר מול מהלכים הרסניים אלה, שהתבטאו גם בהפרטות של נכסים ציבוריים ובקיצוצם והפרטתם של שירותי הרווחה, נותר מעמד העובדים חשוף וחסר מענה. וזאת, גם הודות לפעילותה של הנהגת "ההסתדרות" ששיתפה פעולה עם המהלך הניאו-ליברלי וראתה בו כמעין "גזירת גורל". אך היה זה ביטוי חדש לאג’נדה ישנה, שבה "ההסתדרות" תמיד שיתפה פעולה עם הקפיטליזם הציוני וממסדו הגזעני ואף הייתה, באורח היסטורי, חלק ממנו ופעלה לנישולם ולדחיקתם של העובדים הערבים הפלסטינים. למעשה, היא מעולם לא היתה איגוד מקצועי פועלי אמיתי שקם מיתוך האינטרס המעמדי הוולונטרי של מעמד העובדים, אלא סוג של תאגיד כלכלי ממלכתי עם אופי ארגוני כפוי, מפלה ובלתי דמוקרטי.
חיבור בין הקבוצות המופרדות על ידי הממסד הקפיטליסטי-ציוני בלאומנות וגזענות
"כוח לעובדים" מפגיש ביום יום במאבק משותף למען האינטרסים והזכויות של כלל העובדים, עובדות ועובדים מסוגים שונים ומחלקי החברה השונים, שלרוב מופרדים תחת מדיניות של "הפרד ומשול" מצד המעמד הקפיטליסטי וממסדו הציוני. כדוגמת התאגדות המטפלות במשפחתוני התמ"ת שבה מאוגדות יחד מטפלות פלסטיניות ויהודיות. וכדוגמת הפעילות לאיגודן של קבוצות עובדים מוחלשות ועובדים בלתי מאוגדים כמו, עובדי אבטחה, משרות השירותים החדשות, עובדי מזון מהיר ושכירים בעמותות.
זהו איגוד המפגיש יחדיו תחת קורת גג אחת עובדות ועובדים פלסטינים ויהודים ומהגרי עבודה על בסיס המאבק המעמדי הכלכלי חברתי. אלה הם, למעשה, מגזרי עובדים שהנהגת ההסתדרות זנחה. ככלל, הנהגתה זנחה את ההתאגדות הוולונטרית העצמאית של העובדים ומעולם לא צידדה באופן ברור או עקבי באסטרטגיה זו אלא בבריתות ועסקאות נפסדות עם המעסיקים והממסד. אלה כמעט תמיד היטיבו עם הקריירות הפוליטיות והפריווילגיות של מנהיגיה, אך החלישו את כוחו המודע והמאורגן של מעמד העובדים בארץ.
חיזוק אופיו הדמוקרטי והמעמדי של האיגוד
האיגוד עומד בפני אתגרים ומכשולים קשים במציאות קפיטליסטית אלימה ומשולחת רסן, גזענית וקולוניאלית, ריאקציונית ודכאנית. ללא עמידה עקבית ועקרונית על הצורך לדבוק בקו מעמדי אינטרנציונליסטי וסולידרי חסר פשרות, האיגוד עשוי לאמץ בקלות רבה את השוביניזם הלאומני והמגדרי הרווח במקומותינו והנתפש "כמובן מאליו". כמו כן, בעלי ההון חוששים ממעמד עובדים מודע ומאורגן, וכפי שמראה הניסיון ההיסטורי של תנועת העובדים העולמית, הם אינם בוחלים בשום אמצעי כדי לפלג את המעמד וליצור שכבת הנהגה אצילה, ביורוקרטית ובעלת זכויות יתר משאר העובדים שאותם היא אמורה לייצג. לשכבה זו מופרש נתח "מעוגת הניצול והעושק" של המערכת הקפיטליסטית בשלבה העליון האימפריאליסטי. ולמעשה היא מהווה מעין סוכן של הקפיטליזם בתוך המחנה הפועלי. יחד עם זאת, ניתן למנוע ולצמצם את התופעה אם האיגוד דבק ביצירת מסגרות דיון וקבלת החלטות דמוקרטיות בידי העובדים עצמם. עליו לחזק את הפעילות והאוטונומיה של האיגודים (הסניפים) החברים בו ולחייב את ההנהגה בשקיפות ובמתן דין וחשבון מתמיד לחברי האיגוד. וכמו כן, חברי ההנהגה, בכל רמה שהיא, אינם זכאים לזכויות יתר כל שהן ומסתפקים בשכר זהה לעובדים שהארגון מייצג. בנוסף, על האיגוד להיות ער לכך שהדיכוי הוא לעולם איננו שוויוני או סימטרי ועליו להידרש ולפעול באופן מודע בנושאים כגון, דיכוי האישה העובדת, דיכויים של העובדים הפלסטינים בשטח שבין הירדן לים, השוואת מעמדם של מהגרי העבודה ולכרות ברית סולידרית עם יתר עובדי האזור והעולם כולו.
הנחיצות בקונפדרציית עבודה דמוקרטית שתאגד ותאחד את כלל העובדים בין הירדן לים
כדי ליצור מאבק מעמדי אפקטיבי על המאבק להיות מאוחד ושלם. כלומר, אף על פי שהאיגוד המקצועי אוחז במאבק הכלכלי חברתי הוא חייב לסגל לעצמו הבנה מוכללת ומקיפה של אופי הדיכוי הקפיטליסטי וכיצד הוא מופעל במציאות העכשווית במקומותינו. הדיכוי הרווח בשטחי 1948 והדיכוי האלים יותר שרווח בשטחי 1967 הינם תוצר של אותו משטר קפיטליסטי קולוניאלי. כדי להעצים את המאבק וליצור כוח שקול כנגד הכוח הדורסני שאנו ניצבים מולו, כוחו של המשטר הקפיטליסטי הקולוניאלי הציוני המהווה מבצר חמוש וראש חץ של הדיכוי האימפריאליסטי באזורנו, עלינו להעמיד כוח מאוחד חזק ומודע של כלל המנוצלים והמדוכאים. ולא רק בדיבור ובהצגת עמדות נכונות, כי אם במסגרת ארגונית כללית, מאחדת ומתאמת של כלל המעמד ומאבקו לשחרור.
אשר
אין לי כל עניין להלחם בציונים. אני אחד מהם.
על מלחמתך בכל סוגי הגזענות והלאומנות אני חותם. ככלל, אני חושב שמה שעושים בכוח לעובדים בתחום הזה תורם לכך יותר מכל דבר אחר.
לעודד
א. אני מציע לך לנסות שוב להצטרף. לפני שנתיים היה מאד סמוך להקמת הארגון ולכן אולי משהו שם השתבש או נפל בין הכיסאות.
ב. המאמר רחוק מלייצג את השיח וההתנהלות של כוח לעובדים. בכוח לעובדים עוסקים בלאגד עובדים למאבק על זכויותיהם, וזה מה שעומד שם בראש סדר העדיפויות.
מה שספי כותב הוא חלק מהסיבות מדוע צריך לפעול ולחזק את המפלגה הקומיניסטית, את בל"ד, את ועד רשי המועצות הערביות, את אירגוני הבדווים, את חמאס, את ארגוני השכונות העניות, את ארגוני הנכים, הלד הוריות/ים, מחוסרי דיור וכן הלאה, ולא רק את "כוח לבובדים" או ההסתדרות וכן הלאה.
אבל בכדי לחזק את כל זה, צריכים לדעת את הצעדים החיוניים לכך. בלי זה, אתה עלול להחליש במקום לחזק, ולפי הניסיון שלי איתך, להחליש אתה יודע לעשות הייטב.
לדעתי הצנועה,זה המאמר החשוב ביותר שפורסם בגדה השמאלית ובעתונות בכלל בשנים האחרונות.
אינני מגזים.
כל הדיבורים על ביזיונות ממשלות ישראל ומשרתיהם,על שלום,על מגדר,על מדינה אחת או שתיים,בקיצור,על הכל,מקבלים תשובה ברורה במאמר זה.
מקווה שיפתח כמה ראשים.
אני, ככלל, מצטרף לקריאה לחזק את כוח לעובדים, אבל אני חושב שמי שרוצה להלחם בציונות צריך למצוא ארגון שחברים בו פחות ציונים.
מהיכרות מעמיקה עם פעילים רבים ומגוונים בכוח לעובדים- לא תהיה להם טיפת אמפטיה לטקסט הזה. אין שם שום אג’נדה אנטי ציונית בארגון- שום דיבור על קולוניאליזם, רק חיבור אמיץ וסולידרי בין עובדים מנוצלים. מדובר בארגון המורכב מפעילים ומצביעים ממגוון רחב של מפלגות פוליטיות ומאנשים שכלל אינם מעורבים פוליטית. עם דברי הבורות וההבל של הכותב מזדהה אולי פרומיל מהאוכלוסיה בישראל- יהודים וערבים כאחד, ולהערכתי גם פרומיל מחברי כוח לעובדים. הכותב הוזה, מבנה מציאות ממוחו הקודר, ומשום מה יש לי הרגשה שאיש לא מכיר ומוקיר אותו בכוח לעובדים. יש לי הרגשה שטיפוסי שוליים עם אג’נדות כה קיצוניות אינם יכולים גם לדבר עם בני אדם ממשיים ולכן ההימור שלי היא שהכותב הוא לא מהדמויות הבולטות בארגון, וזאת בלשון המעטה.
את המניפסטים הפומפוזים האלו אני מהמר שהכותב אומר לקיר בחדר שלו ושבארגון שטח דיאלוגי ועקבי כמו כוח לעובדים הדברים האלו הם חסרי משמעות ומשמשים כמקור לבדיחה.
חבר,
אני, אישית, ניסיתי להצטרף לארגונך עוד בחדש אוגוסט, שנת 2008 = קרי, לפני שנתיים(!!) כמעט.
הופניתי מרכז אחד לרכזת אחרת, הבטיחו לחזור אליי ולא חזרו עד לעצם היום הזה.
עם כל הכבוד לדיבורי גבוהה-גבוהה, מן הראוי שתהיו גם קצת יותר רציניים ומעשיים, ברמת היום-יום – אחרת, אם אי-אפשר להצטרף אליכם, ברברת על "קפיטליזם" ו"קולוניאליזם" ו"אימפריאליזם" וכיו"ב, לא ממש תעזור כאן.
ולהחליש את הציונות שב-"כוח לעובדים" מתורגמת בחיזוקו של הארגון הזה. אבל זה הוא כמו להגיד ש-2 ועוד 2 שווה 4. השאלה היא איך ניתן להחליש את הציונות במקרה של ארגון דומה? בטח לא באמצעותה של הצטרפות אנטי-ציונית, כלומר לא מבפנים (לא אנטריזם), אלא מבחוץ, באמצעות ביקורת כלפי המיעוט הלא-ציוני (או שטוען כי הוא לא ציוני) שכבר הצטרף. לארגון הזה יש מספיק החלטות ציוניות בכדי לתקוף אותו, ובכך לחזק אותו.
אנג’לו איידן
נעזוב את הכותב. האם אתה חושב שהגזענות, למשל, המפלה את הערבים, לא פוגעת בשכר ובתנאי העבודה בהם אתה מועסק או בייקור הפרנסה שלך או בהזדמנויות אחרות היכולות לתרום להתפתחותך, כמו לימודים, בריאות, פעילות תרבותית ועוד? האים אתה שם לב כי אני מדבר על פגיעה בזכויות הבסיסיות שלך בתור איש עובד, בזמן שאני מדבר גם על זכויות דומות של עודים ערביים? האם אתה מכיר בזהות הזכויות עליהן אני מדבר? האם אתה מסוגל להבחין בהכפלת עוצמתם של העבודים, לקראת מטרתם להגן על הזכיות המשותפות, בעצם אחדות מאבק של עובדים ללא הפרדות של מין גזע, דת, לאום, תרבות, עדה, שאיפות, מוצא ועוד ועוד כאלה פילוגים לטובת הכנסות הבנקים, למשל, או חברות שמירה, למשל, או בעל הון גדול (כי בעל הון קטן, ככול שיהיה קטן, רובצת מאיימת יותר מעל ראשו את פשיטת הרגל) כזה או אחר?
אנג’לו איידן
לאלעד
במקום להלחם בציונים,תלחם בפנאטים הלאומנים והדתיים של כל הסוגים והדתות,בממשלות המושחתות ,בבעלי ההון המרוויחים מניצול התמימים וההמונים,במעבידים המוצצים את דמם של עובדיהם,באינטלקטואלים ו"יפי נפש" כביכול המשחקים את משחקיהם בדמגוגיה מטופשת,ובכל צרי הראייה הרואים את העולם ואת המציאות דרך מסך ערפל של של בורותם.
לבלתי מזדהה: מי בדיוק מינה אותך לדבר בשם כ-4,000 חברות/י האיגוד? האם אתה מתנגד לחיזוק וביסוס דמוקרטיה פועלית בתוך איגוד עובדים? ולסולידריות מאחדת בין עובדים?כי מדבריך עולה שאתה בעד לאומנות,גזענות,בירוקרטיזם ומרוצה מהמצב הקולוניאלי הנוכחי וברגע שאינך נאבק בהם אתה הופך להיות שותף להם, כי אלו הם הכלים של הבוסים נגד המעמד העובד. זאת אומרת אתה לצד הבוסים ונגד העובדים. כנראה שאינך "עובד מנוצל" אלא שכיר של השב"כ או של אחת ממשפחות ההון.וברוח ימי "צוי האיסור הפרסום" עלי לשער שאתה עונה לשם ר.ה. או צ.ר?
כל מלחמה נגד הגזענות היא מלחמה בציונות. האחרונה לא יכולה להיות אחרת מאשר גזענית, על אף כל המאמצים להציג אותה אחרת, כי היא מבוססת על "בית לאומי ליהודים". והעובדים שמתאגדים על בסיס גזעני זה מתפלגים לפיו. לכן כל אמירה, המציגה את כוח-לעובדים כהתאגדות עובדים אנטי-גזענית למען ברית שמתחזקת עבור זכויותיהם של השכירים הפשוטים, נישארת רמייה במהותה, ולא יותר ולא פחות מזה גם אצל הילדותיים בנאיביות שלהל.
איגוד עובדים כשלעצמו איננה פעולה מתקדמת או/ומהפכנית.עקב אופיו, כככל איגוד עובדים הוא כלי מוגבל לקידום המאבק הכלכלי תחת קפיטליזם, אבל הוא יכול לשמש בית ספר ובסיס אימון למעמד למאבק המהפכני. אך אם האיגוד לא ער לחשיבות או נדרש לשאלות המפלגות עובדים במקרה שלנו דיכויים של העובדות/ים הפלסטיניות/ים, האישה העובדת, מהגרי עבודה ולכך שהוא צריך להישלט באופן דמוקרטי על ידי העובדים עצמם. האיגוד עשוי להפוך לכלי משעתק דיכוי ולכלי של הבוסים כפי שקרה לרוב איגודי העובדים במערב. לפיכך, דמוקרטיה פעולית איננה ערך כי אם כלי למימושו של האינטרס המעמדי של מעמד העובדים.
ספי סמואלוב
איך ארגון עובדים כמו כוח לעובדים יכול להיות בכלל לא ציוני? להוציא פאמפלטים על הנכבה? להצטרף לתהלוכת השיבה? איך?
הבהרה בקשר ל"ציונות":
בשנים האחרונות במיוחד,ובחוגי השמאל בפרט,משתמשים במונח "ציונות" זהה למדיניות גזענית ולאומנית של ההנהגה התנועה הציונית וממשלות ישראל מאז הקמת המדינה.משוואה אבסולוטית כזו מזויפת בדיוק כמו לזהות את תנועת השחרור והעצמאות של העם הפלסטינאי עם ההנהגה הפונדמנטליסטית של חמאס או חיזבלה או ההנהגה המושחטת של PLO.
נכון שמדינת ישראל מיום הקמתה שרתה ומשרתת אינטרסים אימפריאליסטים.נכון שגירוש,כבוש ואפליית האוכלוסייה הפלסטינאית בשטחי ארץ ישראל במשך דורות הנו פשע נגד האנושות.נכון שהאופי הגזעני,הלאומני והדתי של ההנהגות הציוניות וממשלות ישראל מהווה הפרה של זכויות אדם,שיוויון ודמוקרטיה.
אבל גם נכון,שעדיין המהפכה הסוציאליסטית הבינלאומית ומחיקת הגבולות והלאומנות בעולם לא התרחשו,ונכון שהאנטישמיות והפאציזם מרימים ראש מחדש בכל העולם,כסימן ברור של גסיסת הקפיטליזם,ונכון גם שלא במקרה מדינת ישראל קמה(לא במקרה)מייד אחרי השואה,ונכון גם שהגיעו לכאן מליוני פליטים יהודים,פליטים לא רק בגלל שנרדפו פיזית כמו באירופה,אלא גם פליטים בגלל שאפילו במדינות "נאורות" סימנו אותם כזרים,כשונים או כאשמים בכל.
וגם נכון שלמליוני עובדים ועניים בישראל מכניסים להם בראש שהאויב שלהם הוא העמים,העובדים והעניים הערבים,ולהיפך,ולא ממשלותיהם ומנהיגהם שלהם עצמם,וזו רק כדי שלא יגלו מי האויב האמיתי.
אין ציונות אחת כמו שאין "עם אחד",או "מדינה" או "לאום",אחד,חד גווני ואומוגני.בתוך כל אחד מאלה יש (ואיך שיש!)מעמדות עם אינטרסים מנוגדים.בתקופות מסוימות,שעדיין בפרהיטוריה האנושית,האינטרסים המשותפים הבין-מעמדיים בתוך קטגוריות אלה,חזקים יותר מהאינטרסים המשותפים של מעמד העובדים מהעמים השונים.אבל בטווח הארוך,וברקע,תמיד האינטרס המשותף של העובדים מכל העמים,אמיתי,גורלי ומשחרר מכל אינטרס אחר.מי מכריז על הצורך ב"אחדות העם"?
מי מכריז על "אין בררה"?מי שולח את בני ובנות העובדים למלחמות?האם האינטרסים של כולם זהים?גם של ההמונים וגם של האליטות?
יש הגדרה אחרת של ציונות.בית לאומי לעם היהודי אינו פשע והוא לא חייב להיות על חשבון עם אחר,"האין בררה" הוא שקר דמגוגי.שני העמים,היהודי והפלסטינאי,יכולים להקים בית לאומי משותף כאן,אבל בתנאי,ורק בתנאי זה,שהשלטון והמנהיגות של שני העמים אלה יהי בידיים של העובדים,העניים והמובטלים ההמונים שלהם ולא בידיים של האליטות המושחטות שהיום שולטים בהם.בית לאומי זה יהי מקלט לכל נרדף ולכל פליט,ו"אם תרצו,זו לא תהיה אגדה".
בואו ונבהיר לעצמנו כי השאלה המרכזית סבה סביב ‘חיזוק כוח לעובדים’. נכון שהשאלה הזו כרוכה בשאלת הקמתו של איגוד מקצועי חדש. לכן נאלץ לתת את הדעת סביב הקשר הזה והשאלות, גם נוספות, הכרוכות בו. אבל, אין תועלת בערבוב בין השאלות. כדי יותר לבדוק את השאלות השונות בנפרד מהשאלות המשלבות ביניהן.
‘כוח לעובדים’ הוא ארגון חסר אופוזיציה כמו ‘ההסתדרות’. בשני ארגוני העובדים מתקיימת קואליציה מקיר לקיר’ (כמו טפט מודבק לרצפה). אבל, יש הבדל בכך שבמסגרת הסתדרותית נשמר השוני בין הסיעות המשתתפות בה. ב-’כוח לעובדים’ יש שוני רק בין האנשים המשתתפים, אבל אין הבדלה בין מגמות מאורגנות הן לא קיימות. וזה בזמן שבחברה שלנו (קפיטליסטית) השליטה נתונה לעוצמות המימון, כלומר הדמוקרטיות על-פי כמות הכסף וכמות של משוחדים פיקחים. כלומר, שהשליטה נתונה למשקיע יותר כסף בחוכמה.
לפועלים אין כסף. לכן, הם לא יכולים להשפיע על שלטון הארגון למען עצמם, אלה בהתארגנות מגמתית המעדיפה את האינטרס שלהם על פני האינטרסים העשירים (של בעלי כסף למימון מגמות של החזקים ביותר).
זאת אומרת שהאינטרס של העובדים העניים מחייב אותם להגן על התארגנותם המגמתית, ובכך לחזק אותה, גם על-ידי גיוס מספר הולך וגדל של תומכים במגמתם. בשביל זה, על מגמתם לשרת את הצרכים המכלילים פועלים מתרבויות שונות, עם הדפות מיניות שונות, שמקור מוצאם שונה וכן הלאה. בנוסף לכך, על מגמתם לאחד את כל השונות הזו באמצעות המשותף אשר ביניהם: האינטרס הכלכלי. המגמה "מקיר לקיר" לא מסוגלת להוציא אל הפועל את הבסיס הזה. הפועלים יחנכו, את אלה שטועים בהצטרפותם איליה, לנטוש אותה. אנחנו, שיודעים את זאת, לא ממתינים עד שהטועים יתחנכו, ומזרזים את חינוכם באמצעות הדרכה, ביקורת, עצה וכדומה. אם הם מסרבים להישמע לתפקיד, שהם בעצמם בחרו מתוך חופש בחירה, עלינו לתקוף אותם עד שייצוא להם את העיניים. רוצים דוגמאות על ‘כוח לעובדים’?