רגשי הגועל והקבס שגואים בי כל אימת שהתקשורת הישראלית השמרנית מתגייסת (תרתי משמע) להגנת הממסד הביטחוני, ורומסת ברגל גסה את זכויות האדם ואת חופש הביטוי, עלו על גדותיהם ביתר שאת השבוע. השמרנים שמתחפשים לליברלים כבר הפכו לשם דבר בעולם הדמוקרטי, ולא בכדי מזוהה ישראל עם משטרים חשוכים. יש לנו כנראה הרבה מאוד מה להסתיר מהעולם, לא מסיבות ביטחוניות אלא מסיבות פוליטיות ותדמיתיות.
קעקוע התודעה הכוזבת שלנו כלפי עצמנו ושל העולם כלפינו, הפך למשימה דמוקרטית ראשונה במעלה, והפטריוטיזם האמיתי מחייב אותנו לחפש את האמת ולפרסם אותה כמעט בכל מחיר. אורי בלאו, שצמח בערוגת "כל העיר", הוא ילד שלנו מוצלח, מקור לגאווה גדולה וגם לתקווה לעתיד. אני מאמין שהוא, וגם הפקידה הצבאית לשעבר ענת קם, פעלו מתוך מניעים טהורים כדי לקדם את החברה הישראלית. הדרך למנוע את השנאה הנוראה שקיימת כלפי ישראל בכל רחבי העולם הנאור, איננה כרוכה בסתימת פיות והפעלה מטומטמת של הצנזורה, אלא בשידוד מערכות כללית בחברה הישראלית והבנה שעלינו לשלם מחיר של שינוי ערכים כדי להיקלט שוב בקהילה הדמוקרטית בעולם. במאבק הזה בלאו הוא בן ברית חשוב, ואילו נחום ברנע והכתבים הצבאיים (דוברי צה"ל בהתנדבות) אינם אלא חבורה חשוכה, שמשתפת פעולה עם הגנרלים שעוברים על כל עקרונות החוק הישראלי והבינלאומי ומנפקים הוראות לרצוח בני אדם ללא משפט.
לא תמיד אני מסכים עם "הארץ", אבל בכל זאת נהניתי מהחירות לתקוף את קו המערכת וגם עיתונאים מסוימים בעיתון הזה, בתחום הכלכלי-חברתי אבל גם בנושאים מדיניים, בעיקר בעיתות חירום ומלחמה. אבל עתה (ולא בפעם הראשונה) אני ממש גאה להיות בן פרוע, אבל חוקי, במשפחת "הארץ". המערכת העניקה לבלאו הגנה היקפית מוחלטת וחד-משמעית, כולל החזקתו בלונדון ומאמר מפורט ביום ראשון השבוע, שהסביר את עמדתו של העיתון והבהיר פרטים שלא היו ידועים לקהל הרחב. המסמכים שמערכת הביטחון דורשת מבלאו אינם נוגעים לביטחון המדינה אלא לגילויים על שחיתות ונפוטיזם במערכת. בכך מועל השב"כ בהתחייבותו לכתב ול"הארץ" שלא לפגוע במקורות המידע של בלאו. למעשה, עצם מעצרה של ענת קם, הפקידה לשעבר בפיקוד המרכז, סותר את תנאי ההסכם עם בלאו. פרקליט העיתון, עו"ד ביבי מוזר, פטריוט לא פחות מכל המתלהמים במערכת "מעריב", ייעץ לבלאו לא להיענות לדרישות השב"כ.
שירות הביטחון הכללי הפך למדינה בתוך מדינה, ובלאו חושש, ובצדק, שהוא ייחקר במרתפים בניגוד לכל הכללים והמגבלות שבית המשפט השית על מנגנוני החושך. כמו בפרשת מרדכי ואנונו יזם השב"כ מחול שדים סביב הפקידה המצפונית והעיתונאי האמיץ. בתנאים כאלה קשה לנהל מערכה ציבורית או משפטית, ואין לי אלא לצטט את הודעתו הרשמית של העיתון: "‘הארץ’ מצטער על התפנית הפתאומית בעמדות השב"כ ועל תוצאותיה, שמשמעותן הפעלת לחץ כבד ואיומים על עיתונאי הממלא את שליחותו".
חבל שכמה ח"כים של קדימה, כביכול אנשי אופוזיציה אבל למעשה חלק בלתי נפרד מהממסד הביטחוני-פוליטי, הזדרזו להודיע על ביטול המינוי ל"הארץ". זה יפגע רק בהם. כיצד יוכלו לקבוע את דעתם בסוגיות מכריעות, מבלי לקרוא את העיתון היחיד שמפרסם גם פרשנות ביקורתית? האם רק המזמורים השוביניסטיים של בן-דרור ימיני יספיקו להם כדי למלא את תפקידם, כנציגי המעמד הבינוני המשכיל בישראל?
אני מניח שציפי לבני לא תעז לקרוא לסדר את בכיריה, שהתבטאו כמו אביגדור ליברמן ביום רע במיוחד. אז תרשו לי, מעמדה אופוזיציונית ל"הארץ" הנובעת מהאידיאולוגיה הסוציאליסטית שלי, לקרוא לישראלים נאורים רבים, שמאסו בכלל בתקשורת הישראלית בגלל נימת הכיסוי של פשע המלחמה הקולקטיבי המכונה "עופרת יצוקה", לרכוש מנוי לעיתון במקום העריקים שעזבו את חזית המאבק למען חופש הביטוי לטובת המולך הביטחוניסטי. בעבר ניסינו להציל את "העולם הזה" של אורי אבנרי, והקהל הרחב של אנשי השמאל והשלום בארץ לא הבין שהשבועון המסוים היה כלי בידי הציבור הנאור לבטא את עצמו ולהציל את חירותו. אין צורך לומר שציבור הקוראים של "הארץ" הוא מגוון יותר, וכל פגיעה בעיתון עלולה לגרום לכולנו להיקלע למצב בלתי הפיך של תלות בספקי מידע ופרשנות, השבויים בכלא הרוחני של יחסי הון-ביטחון-שלטון.
גדעון לוי כבר הדגיש ב"הארץ" את המניעים הפטריוטיים של קם ושל בלאו. אין לי ספק באמיתות הדברים האלה. קם היא אישה צעירה מאוד, וייתכן שנהגה בפזיזות בפרטים אחדים. אבל רק ערל לב יתעלם מרצח מאות בלא משפט, ומהרשלנות המכוונת הכרוכה בהרג אנשים רבים חפים מפשע שהיו בסביבתם הפיזית של המבוקשים. ישראל בשנת 2010, שנפש העולם נקעה ממנה, המדינה שבזבזה את האשראי העצום שהיה לה בחוגים נאורים בכל מקום בשל החמדנות האכזרית של מעשה הכיבוש, עוסקת בשבועיים האחרונים בהשמצת חושפי השחיתות המוסרית שפשתה במערכת הביטחון שלה. אלה שהתיימרו להיות "אור לגויים" (כפי שהתנבא דוד בן-גוריון) אינם סבורים שפגיעה בחוק ובערכים מוסריים, הכרוכה ברצח המוני של מבוקשים, היא חמורה הרבה יותר מהעבירות הטכניות של קם. ביום שהיא תקבל צל"ש נדע כולנו, שחל באמת מהפך בפוליטיקה ובחברה הישראלית. "המהפכים" שחיים יבין שלנו נהג להכריז עליהם היו קוסמטיים: מפלגה אחת מן המרכז הלאומני החליפה מפלגה אחרת מאותו מחנה. אבל אם תקום מפלגה מובילה בישראל שתבקש באמת שלום והידברות עם הערבים ועם המוסלמים, ותחסל את האסכולה הדוגלת בהכרעה גרעינית או במבצעים בלתי חוקיים בשם הביטחון, נדע שחלה מהפכה ולא רק "מהפך".
לא יצא לי להכיר את קם, ואני מסתפק ברגשי ההוקרה שיש לי כלפיה. אבל אני מכיר את אורי, שהיה בסוף כיתה י"ב כאשר התחיל את הרומאן שלו עם "כל העיר". הוא תמיד חיפש את האמת, למד לבדוק היטב את מקורות המידע שלו וגם לגוון אותם. בעבר חשף שערוריות מסמרות שיער כיוון שהעדיף להסתובב בטרמפיאדות ולשוחח עם חיילים פשוטים מאשר להסתופף בצל קורתם של אלופים, להתחנף אליהם ולאמץ את מערכת הערכים הכוחנית והמסולפת שלהם. בלאו, כמו חברים אחרים במערכת של עיתוננו, היו הראשונים בחוד החנית של המלחמה נגד המערכת המושחתת עד כלות של אהוד אולמרט בעירייה. גם אז השמיצו את העורך יוסף כהן, את הכתב אייל הראובני ועיתונאים רבים בעיתון וראינו את הקצף על השפתיים של הדן מרגליתים למיניהם. זהו אותו מאבק: האמת העיתונאית מול המושחתים ופושעי המלחמה. אתם מוזמנים לבחור צד.
שני דברים חשובים , חיים: האחד הוא שהארץ אמנם יוצא להגנת בלאו אבל לא טורח בקמפיין שלו להגן את קם והיא כנזרקת לכלבים.השני קשור לראשון .מדוע בכלל חשפו מקור בהארץ לידי השב"כ ?ממתי עיתון אמיץ חושף את מקורותיו?האם השב"כ הוא גוף שכדאי וניתן לסמוך עליו עד כדי לעבור על אחד מחוקי הבסיס של העיתונות ?
שבת שלום
חיים ברעם בונה לו את עולם הפנטאזיות הרגיל, שבו חבורת המפלצות האנטי דמוקרטית החשוכה נועצת את ציפרניה הערלות בנשמתם הטהורה של הגיבורים שחשפו את פשעי המלחמה.
האמת שונה במקצת. המאמר בעיתון הארץ עבר את הצנזורה הצבאית, השב"כ לא טרח אפילו להניד עפעף וכל העניין עבר ללא תשומת לב, לחיוב ולשלילה. השב"כ נכנס לפעולה רק בעקבות גילוי המקור העיתונאי, וגם אז ניסה "לסגור עניין" בשקט. רק כשהסתבר שחסיד האומות בלאו מחזיק בעוד 2,150 (!!) מסמכים בנוסף ל-50 שהחזיר, מסמכים שנגנבו בידי הגב’ קם תוך מעילה באימון (כנראה תכונה מוערכת ע"י חיים ברעם כל עוד מדובר במערכה נגד המפלצות הציוניות), רק אז החלו לפעול נגד קם, וגם אז לא ננקטו נגדה שמינית שבשמינית מהאמצעים שהיו מופעלים בידי כל מדינה נורמלית אחרת (ר. ג’ונתן פולארד).
אפשר רק לנחש את ממדי מתקפת הזעם של ברעם לו היתה ישראל נוהגת כארצות הברית. פולארד ימשיך כנראה עוד שנים ארוכות להינמק בכלאו בעת שהגב’ קם תשתחרר מהשני-שליש של השנתיים וחצי שייגזרו עליה בעיסקת טיעון בדיקטטורה הציונית הפשיסטית. יש לשער גם שברעם לא היה ממליץ לישראל לנהוג במקרה זה כמו החברים היקרים מהחמאס, שרצחו (יעני, הוציאו להורג) שני חשודים בשת"פ עם ישראל.
אבל כרגיל, למי איכפת מהעובדות?
דן מרגלית התפכח בינתיים מהערצתו העיוורת לאולמרט והיכה על חטא.אני מאחל לו אריכות ימים על מנת שיכה על חטא בגין עמדותיו המדיניות והביטחוניות.
אתה מתגאה שנלחמתם בשחיתות של אולמרט בעירייה אבל שוכח שאתה אחד מאדריכלי נצחונו של לופליאנסקי הצדיק
זה בהחלט נכון. והתמיכה הייתה דווקא בגלל יד שרה!
למען האמת לא העליתי בדעתי שדבקה בו שחיתות כלשהי.אם יורשע, אז יתברר בדיעבד שטעיתי. עם זאת, גם היום הוא עדיף בעיני על זולל ערבים כמו ניר ברקת
פולארד פעל נגד ארצו ובשירות מדינה אחרת, מה שלא ניתן לומר על המעורבים בפרשה הנכחית. שים לב גם שבפרשת "מסמכי הפנטגון" אף אחד בארה"ב לא קרא להעמיד לדין את העיתונאי שפרסם אותם אלא לכל היותר את מי שהדליף, וכל המאבק המשפטי היה בעניין צו איסור הפרסום על המסמכים (שנסתיים בביטול הצו).
ויש את העניין הקטן של ביצוע לכאורה של עבירות חמורות ע"י בכירים במערכת הביטחון, שניסו לעקוף את פסיקת בג"ץ כלומר להורות על מעשי הרג לא חוקיים (במלים אחרות מעשי רצח).
תודה לחיים על גילוי הדעת החשוב הזה.
רציתי להפנות קריאה נרגשת לקוראי האתר לחזק את עיתון "הארץ" בזמנים קשים אלו, לאור ההתקפה האיומה מצד הרשויות על עיתונאי עיתון הארץ אורי בלאו וענת קם, וכן גם על חופש הביטוי של סגן עורך המוסף.
— קישור —
זה הזמן של כל ציבור השמאל הנאור לחזק את עיתונאים כדוגמת אורי בלאו ולחתום על מנוי. זה מופנה גם לקהל הקוראים הערביים (הרי בסופו של דבר הארץ זה גם אלבלד)
תשמע חיים, לפעמים אתה גם צודק.
ישר כוח.
יש הבדל בין הדלפה לבין גניבת סיטונית של מסמכים מסווגים. על מעשה כזה בדמוקרטיה הגדולה בעולם סביר להניח שענת קם היתה יושבת בכלא כל חייה, כאמור, בעוד שבדיקטטורה האכזרית של הציונים היא תשתחרר לאחר שליש עיסקת הטיעון, עם סיכויים טובים לקריירה מבטיחה, לאור עברה.
לגבי אורי בלאו, לא נטען שיש להעמידו לדין. אבל באותה מידה שהחיסיון העיתונאי עומד לצדו, מבחינה ציבורית זה מחייב אותו לפחות להיות אדם ישר כשהוא מתחייב למשהו, גם אם הצד השני להסכם הוא האויב הציוני המשוקץ.
אפשר גם לשאול את זה בצורה הקלאסית: אם אתה (ולא האויב הציוני) היית קונה ממנו מכונית משומשת, האם זו ההתנהגות שהיית מצפה לה ממנו?
אני לא מכיר את החוק האמריקאי אבל יש להניח שהוא די דומה לישראלי. אני מאמין שגם העתקה סיטונית כזו, למטרה כזו ובנסיבות כאלה, לא היתה מגיעה שם למאסר של שנים רבות.