המצע שאותו מציגה ועליו נאבקת חד"ש הוא הטוב ביותר בחברה הישראלית בכלל, ובקרב האוכלוסיה הערבית בפרט. כמו כן, חד"ש מייצגת מערך של ערכים רעיוניים ומסורת מהפכנית שהם מיוחדים במינם בנוף הפוליטי בישראל כיום. אך חד"ש חייבת לעמוד במבחנים מכריעים נוספים, מבחנים הקשורים לנסיבות אזוריות המשתנות במהירות. אולי המבחן העליון העומד לפני חד"ש הוא ההתייחסות לשינויים במפה הפוליטית. על חד"ש, ועל כל חבר בחזית, מוטלת החובה לנתח את השינויים ולנקוט עמדה עקבית ולוחמת.
מעמדה של הרשות הפלסטינית בעיני הנהגת חד"ש
בטרם אתייחס לנושא עצמו – מעמדה ודרכה של הרשות הפלסטינית – אבקש לציין את גבולות הביקורת הרצויה בעיניי כלפי הרשות. יש להיזהר משתי גישות קוטביות. ראשית, יש לשלול בצורה נמרצת את הביקורת של החוגים הלאומניים בקרב הפלסטינים (וגם של אי–אלו חוגים בשמאל הבינלאומי), הקובעים שהרשות ופת"ח בגדו בעניין הפלסטיני. לדעתי, עבר זמנה של צורת דיון זו. כמו כן, יש לדחות את הדעה שהושמעה לא פעם על ידי חברים בהנהגת מק"י-חד"ש, שאין זה "מתאים" שגורם פוליטי בישראל, כמו חד"ש, ימתח ביקורת על הרשות. נאמר גם, שאין למתוח ביקורת על אבו מאזן ועל הרשות מאחר שהם אימצו, למעשה, את הקו הכללי של מק"י-חד"ש בעניין "שתי מדינות". הטיעון הפורמלי הזה, ש"זה לא תפקידנו", אינו מתקבל על הדעת בהתחשב בקשרים ההדוקים שבין הפוליטיקה הפלסטינית ובין המאבק של השמאל הישראלי.
מאז ימי ערפאת עומדת חד"ש איתן לימין הרשות הפלסטינית ותומכת בקו הכללי שלה. אך מאז הניצחון היחסי של חמאס בבחירות לבית הנבחרים הפלסטיני הלכה והשתבשה מדיניות הרשות. הרשות לא עמדה במבחן וחד"ש לא עמדה על המשמר.
תוך כדי ניסיון לעמוד בתנאים הקשים הניצבים לפני העם הפלסטיני בחרה הרשות, בהנהגתו של אבו מאזן, בקו מוטעה. במסגרת מאמר זה ניתן רק לעמוד על עיקר הכישלונות של הרשות:
א. הרשות בהנהגת פת"ח לא הסיקה מסקנות מן המפלה בבחירות למועצה המחוקקת
ב- 2005. התברר אז שפת"ח נחשבת לפשרנית מדי במשא ומתן עם ישראל. כמו כן, הייתה הרגשה שההסתייגות של אבו מאזן מהמאבק המזויין הרחיקה לכת.
ב. הרשות נכנסה יותר ויותר לתחום ההשפעה של ארה"ב, ולמעשה השתלבה לחלוטין בתוכניות המדיניות והאסטרטגיות של ארה"ב. מדיניות מוטעית זו באה לביטוי מסוכן בהישענות על הכוח שמאמן הגנרל דייטון. יום ההסכמה להיקלט במערך של צבא ארה"ב בראשות הגנרל האמריקאי היה יום שחור לעצמאות ההחלטה של העם הפלסטיני.
ג. ועידת אנאפוליס שכונסה על ידי בוש הייתה אמורה להצדיק את המהלך הפרו-אמריקאי של הרשות. אך מה קרה? הרשות התמסרה לבוש ושות’ והתוצאה היתה השפלה נוספת של העניין הפלסטיני. הפלסטינים שירתו את העניין של ארה"ב אך ארה"ב לא שירתה את העניין הפלסטיני.
ד. הטעות החמורה ביותר של הנהגת הרשות הייתה הערכה בלתי נכונה לגבי כוח העמידה וההישגים של חמאס. הרשות ביקשה להתייחס לתנועת חמאס כאילו מדובר בקבוצת שוליים ולא בגורם מרכזי בתנועה הלאומית הפלסטינית. עם כל ההסתייגות המוצדקת של חד"ש מחמאס ומהאסלאם הפוליטי, האחריות המדינית חייבה שלא נתייצב לצד זה או אחר אלא שנראה את עצמנו כגורם המנסה בכל יכולתו לאחות את הקרע. הפילוג הוא אסון לעם הפלסטיני וחובתם של כל אלה התומכים בעניין הפלסטיני לעמול קשות על מנת להתגבר על הפילוג הזה.
דווקא על רקע הביקורת הזאת כלפי הרשות אין זה מיותר להדגיש שהשמאל לא צריך להצטרף לאחד הצדדים הקיימים כמות שהוא, אלא לייצג אלטרנטיבה פוליטית משלו.
חד"ש כארגון: שגרה ועוד שגרה
הדמוקרטיה היא המבחן החשוב ביותר לכל תנועה לוחמת. טיב הקשרים בין ההנהגה ובין כלל החברים והציבור הכללי מעיד על אופייה של התנועה. חוששני שחד"ש נסוגה נסיגה חמורה בחזית הזאת. אין פרסום שיטתי ומהימן על הדיונים של המוסדות הנבחרים. הכנסים הפוליטיים שהיו מרכיב חיוני לגיבוש הקאדר נעלמו. כנסים אלה היו חשובים במיוחד להעמקת הדיון הקולקטיבי התנועתי ותרמו תרומה עצומה להידוק הקשרים היהודיים-ערביים. חודשים ושנים עוברים בלי לכנס את כלל הפעילים לדיונים שהם הלב והנפש של תנועה לוחמת.
חד"ש כארגון המוני חייבת לשמש דוגמה בחיי התנועה ובמערכותיה. לדאבון הלב, אוכלת השגרה בכל פה בכל החזיתות הדמוקרטיות. חסרה שקיפות שהיא כה חיונית לביסוס הקשר בין ההנהגה ובין השורה. כל המידע החשוב והנחוץ לשקלול יעילותה ותכליתיותה של התנועה אינו נמצא ברשות החברים. בעבר נימקו את המחדל הזה בצורך ב"סודיות מהפכנית" אך בימים אלה אפשר "לסמוך" על הממשל, ובמיוחד על השב"כ, שכל סודות חד"ש מתויקים אצלו היטב. לכן, יש לפרסם את הדו"חות התקציביים ואת כל המידע הרלוונטי המכוונים את פעילות התנועה.
עם כל חולשותיה ופגמיה נשארת חד"ש האלטרנטיבה הרצינית ביותר בשמאל בישראל.
לאור הביקורת, הפסיקה המסכמת אותה, הופכת את הביקורת עצמה לבעייתית. שאלות הבעיה מתנסחות כך: אם חשוב שחד"ש "נשארת … האלטרנטיבה הרצינית ביותר בשמאל בישראל", מה היא מידת הרצינות של האלטרנטיבות האחרות? ופיתרון השאלה הזו הוא שמידות "חולשותיה ופגמיה" של חד"ש, שהן נמוכות מאלה של האלטרנטיבות האחרות, הן נחלת כלל האלטרנטיבות.
השאלה השנייה מתנסחת כך: " בהתחשב בקשרים ההדוקים שבין הפוליטיקה הפלסטינית ובין המאבק של השמאל הישראלי", אם "הפילוג הוא אסון לעם הפלסטיני וחובתם של כל אלה התומכים בעניין הפלסטיני לעמול קשות על מנת להתגבר על הפילוג הזה", איך פותרים את הפילוג, מלא חולשות ופגמים, של כלל האלטרנטיבות "בשמאל הישראלי"? באחדות "הרצינית" המבוססת על ביקורת רצינית לחיזוק מחנה פרוגרסיבי מתנחם חולשות ופגמים הדדיים!
ונעזוב בינתיים את השאלות הנוספות.
הנני מברך את ראובן על עומץ ליבו.כמו כן,לדעתי חד"ש היא לר רק האלטרנטיבה הרצינית ביותר בשמאל בישראל היא גם האלטרנטיבה היחידה.
ובגלל זה,האחריות גדולה יותר,כי אין לכל אלה המגששים באפלה של הימים האלה בחפוס אחרי האור בקצה המנהרה החשוכה,כל אופציה אחרת.
ובגלל האחריות הגדולה והעצומה הזאת,אסור לחד"ש לחסוך בבקורת עצמית,בפתיחות,בשיתוף הדמוקרטי של קרובים ואפילו של קרובים פחות.
אסור לחד"ש לא לחדש,לא להפוך,לא לשאול,לא לבדוק כל שאילה,כל מצב,כל נושא.
אין "פרות קדושות",אין ממלאי תפקיד קדושים,אין קביעות מלמעלה למטה,אין מוסדות ללא בקורת.
כדי למלא את תפקידה ההסטורי בתקופה כו קריטית,חייבת חד"ש לנער את אבק הזמנים ולבדוק את עצמה ללא רחמים,ואז,ההמונים ילכו אחריה.
אז ככה – קודם-כל, לטעמי יש בכך טעם לפגם, שהסעיף הראשון במצעך לועידה, עוסק דווקא ב"רשות הפלשתינית".
כידוע, אני לחלוטין פרו-פלשתיני ובעיניי, הפת"ח הוא אכן משת"פ של הציונים; ואולם, ברגע שאתה שם, את הנושא הפלשתיני דווקא – ועוד הפלשתיני הפנימי!! – על ראש-שמחתך, מה למעשה הוכחת?
שאכן, הצדק עם כל המר"צניקים והקדימה’ניקים וחד"ש, אינה אלא מפלגה ערבית לאומנית – גם אם מתונה יותר מכל היתר – אשר הנושא הפלשתיני, הוא היחיד המעסיק אותה!
האם כך ברצונך להציגה?
עמדת-חד"ש חייבת להיות: הפלשתינים הם שכנינו הקרובים ביותר ובני-שיחנו, אנו = מדינת ישראל – מחוייבים לנהל עמם מו"מ לשלום ולהשיג פשרה, במיידי, על בסיס קווי-67′ (הקו הירוק) או – אם איחרנו המועד לכך – לדון עמם בהקמת מדינה אחת שוויונית לכל. נדון בכך עם כל מי, שיבחרו הפלשתינים להנהיגם, יהיה אשר יהיה!!
יחד-עם-זאת, בנגע לחד"ש עצמה, אני מסכים איתך לחלוטין – כפי שניתן לקרוא, במאמריי הרלוונטיים: "דברים, שרציתי להגיד"… (קישור: — קישור — ) ו"מחשבות, למחרת הכנס בתיאטרון הסטודיו" (קישור: — קישור — ).
דמוקרטיזציה פנימית היא ח?י?ו?נ?ית לחד"ש!!
אולי גם הגיע הזמן שועידת חד"ש, אם לא תאמץ בפה מלא, תנהל לפחות דיון רציני על מידת הרלוונטיות שנותרה לסיסמת 2 מדינות ל-2 עמים בעת הזו, ועל האלטרנטיבה שאת שמה אין להזכיר?
מר קמינר ושאר חבריו הנכבדים (גם הנאיבים) צריכים ללמוד לקרוא ערבית בכדי לעמוד על מה שחבריו בחד"ש כותבים בעתון שלהם ובאתר שלהם בערבית. כשילמד לקרוא ערבית תחשכנה עיניו.
לכל תומכי חדש באתר זה. מתקבל הרושם שהמונים רק מחכים למוצא פיהם של מנהיגי חדש כדי לעלות על בריקדות ולבצע התאבדות המונית בהפקת הלאומנות הערבית.עם 5000 קולות בתל אביב ועוד 20000 בכל הארץ (מתוך אלו שאמורים לבצע את החרקירי)קצת צניעות לא תזיק אל תשכרו את כיכר רבין יספיק גם מועדון הגדה
ראובן מותח ביקורת על ההסתייגות של אבו מאזן מהמאבק המזויין ("הרחיקה לכת.")… אפשר לקבל קצת הסבר על מה זה לדעתך המאבק המזויין הפלסטיני? לאורך השנים, עד כמה שאני מבין, המאבק המזויין זה היה בעיקר פעולות טרוריסטיות רצחניות כנגד אזרחים בלתי-מעורבים.
מדוע צינזרו את תגובתי בנוגע ליחס המהפכנית לפשיעה והבנת הפשיעה כתוצאה של החברה הקפיטלסטית המושחתת ומנוונת?
וגם צונזרה הודעתי ביחס למודל הטיפול בפשיעה בצפון קוריאה
VivaNorthKorea@y