כבר למעלה מעשור שגוש השמאל נמצא בבעיה. התהליך מתרחש מאז זנחו תנועותיו את האג’נדה הכלכלית הסוציאל- מרקסיסטית כערך עליון ועברו לתפיסות פוליטיות -ביטחוניות כסממן שמאלי מובהק. ובמדינה שבה הדיון הפוליטי מוסט  דרך קבע מבעיות בוערות ומהותיות כדוגמת מצב הרווחה בארץ, הביטחון האישי, מינהל ציבורי מקרטע ועוד, ועובר לזירה ביטחונית, השיח הכלכלי-ערכי נדחק לשוליים והשמאל – בעקבותיו.

לאזרח הישראלי השואב את ידיעותיו מהתקשורת המגויסת היה זה עשור שאופיין בעיקר בהקצנה ביטחונית. מול הפלסטינים הלאומיים באינתיפאדת אל-אקצא, המשך במלחמה עם השיעים בלבנון וכלה בנדכאים העזתים. מצפון עד דרום – טילים, ובלבו של אותו אזרח ישראלי שעתיד להצביע בבחירות עולה שאלה אחת, מי ישמור עלי?

ממערכת בחירות אחת לשנייה כוחו של גוש השמאל מתאייד. זאת תוך ביצוע אינספור משגים פנימיים וביניהם המלכת גנרל  עתיר ממון לראשות המחנה הפסבדו-פועלי, מאבקים תוך-מפלגתיים ושיריונים פוליטיים שבינם לבין דמוקרטיה אין ממש. כל זאת, על רקע מסע הדמוניזציה המתמשך של אנשי ציבור, פוליטיקאים וסיקור תקשורתי המקדש ביטחוניזם ומציג את אנשי השמאל כגייס חמישי בתחומי המדינה.

מתוך ההריסות, עולה יוזמה חדשה של  שמואל הספרי ואלדד יניב המבקשת להשיב עטרה ליושנה, או לפחות את השמאל לקדמת הבמה. אותה עמדה אף נוסחה לספרון דק וצעקני שבו הם עושים קצת מכל דבר: משכתבים היסטוריה, כועסים על הקפיטליזם, מכניסים למתנחלים, ומתפלפלים אודות הדרך ”הנכונה" להחזיר את הגלגל הפוליטי במדינה למצבו הטבעי שישלוט בכיפה הגוש הליברלי. אך בעצם, איזה אור חדש יכולים לשפוך השניים על קיום השמאל השברירי?

רבות כבר נכתב אודות המניפסט ונטחן לעייפה. הספרון עורר זעקת חמס בעיקר במחנה המתנחלי-דתי עקב אי דיוקים מהותיים. גם "צומת ספרים" נכנסה לקלחת, וכל הארץ צהלה ושמחה. דווקא אותו נושא המעורר פוליטית את אזרחי ישראל ומכריע מערכות בחירות – הסכסוך עם הפלסטינים – שקיבל אינטרפטציה מעוותת מבית מדרשם של יניב-הספרי, לא תוקשר ולא דובר.

לפי הספרי ויניב (סעיף "הנכבה" במניפסט), ההיסטוריה שאנחנו מכירים בדבר גירוש ערביי פלשתינה במלחמת 1948 איננה אלא המצאה שקרית ומגמתית שנועדה להשחיר את פנינו בעולם ולגרום לנו לנקיפות מצפון כבר מעל 60 שנה. המניפסט מפליא בלשונו הציוריות הקובעת, כי "כנראה לא הייתה תוכנית מסודרת לגירוש ערביי ישראל. ערבי שהתעקש ולא ברח – נשאר כאן עד היום. למשל, הערבים בעכו בחיפה ובגליל". ובהמשך: "כי ככה זה במלחמה, יש זוועות, טעויות, עוולות, הרוגים ומגורשים". אתם מבינים? ערבי שנמצא היום במחנה פליטים ללא תשתיות של מים, ביוב ומזון, הוא פשוט ערבי שלא התעקש מספיק, שיתבייש לו. אפשר לקרוא למי שבוחר את ההשקפה הסוציו-היסטורית שלו באופן כזה כמטעה, במקרה הטוב, וכתועמלן מסוכן, במקרה הרע. להתייחס ל"נכבה", אירוע מכונן של עם הנמצא במאבק להשגת לאומיות, כשקר או כקריאה שגויה של המפה היא פשוט רשעות. שימו לב איך אנחנו מתייחסים למי שמנסה למזער את ה"נכבה" שלנו – השואה. בהמשך המניפסט, הם מתנצלים על מה שאירע במלחמה; התנצלות צינית המזכירה את ההערה שקיבל החודש מפקד חטיבת השומרון על רצח ארבעה פלסטינים בחודש הקודם.

המנשר האידיאולוגי ממשיך בטיפול המדוקדק בנרטיב הפלסטיני, בכיעור מתנשא וחזירי (סעיף ערפאת). זה הזמן לשחוט עוד פרה קדושה ועל הלהב מונח לאחר כבוד, אותו מנהיג מיתולוגי. לשונם העשירה של השניים חובטת במנהיג ההיסטורי של הלאומיות הפלסטינית בשלל מליצות: “רמאי נקלה, ליצן מגוחך, רוצח מתועב, טרול ציני וגרוטסקי". מה תאמרו אם אבו מאזן יעגן באמנת הפת"ח סעיף שבו יוכרז בן גוריון כפושע מלחמה שצריך היה להישפט בהאג עקב רצח עם שביצע בפלסטינים? מאז ומעולם היתה הטענה העיקרית כלפי מדינת ישראל שהיא פטרנליסטית, מתנשאת, רואה בפלסטינים ילידים אומללים שכשפסקה המוזיקה לא נשאר להם היכן לשבת. בדרכו העקלקלה מקעקע השמאל הלאומי את הגישה הזו כאידיאולוגיה ברורה ופטלית שממנה לא תצמח קירבה או הדדיות אלא כדלק לשנאה היוקדת שכבר עתה חשים הפלסטינים כלפינו. עתה ברור שאם ייבחר השמאל (לכאורה) הלובש צורה לאומנית-דורסנית ומשתמש בצדקנות היסטורית כדי לשלהב את ההמון, משא ומתן לא יהיה אופציה.

אחרי שביטלו את תרבותם ההיסטורית של המתיישבים הפלסטינים ודרכו בבוטות על מנהיגם בקודש, הדוקטרינה המנומקת אף מספקת תשובה לשאלה, “עם מי יש להגיע להסכם?” לשיטתם, מאז ומעולם הקהילה הבינלאומית התערבה באזורנו ואף סייעה לנו להקים את המדינה הציונית. סיוע נוסף מן הקהילה הבינלאומית הגיע ב1967 (החלטה 242) ומאוחר יותר ב1973 (החלטה 338). מכל ההחלטות האלו התעלמו ישראל והעולם מהפלסטינים.

על פי המניפסט, ההסכמה על יציאה מהשטחים צריכה להתבצע בסיכום רק מול הקהילה הבינלאומית תוך כדי התעלמות מהפלסטינים. יש בכך אמירה על כך שמשא ומתן דינו להיכשל. הרי כולנו בוגרי היציאה (לכאורה) מעזה היודעים שאם אין גורם מאורגן בשטח, שרווחת העם חשובה לו ושיכול לנהל את המרחב הציבורי לטובת הציבור, צפויות בעיות. מה נעשה אז? נחזור לסגר על השטחים? נהרוג, ולא ברכות, את הגדה, כפי שאנחנו מבצעים זאת ברצועה? הזיה מעוותת זו שדינה המשך המדיניות הישראלית, ובה הפלסטינים לא לוקחים חלק במשוואה, תהווה גושפנקא רשמית לגישה הגזענית והמקוממת של אלו המבקשים לקרוא לעצמם – שמאל. האם ניתן לחשוב בצורה הגיונית על הסדר מבלי להתחשב בגורם שעמו הסכסוך מתנהל?

בפאזל הפשטני ניתן כעת להבין מדוע היה חשוב לשניים לשבור את הכלים בהתייחסותם לערכים המקודשים לפלסטינים. אם ממילא הם אינם פרטנר להסכם אלא רק גורם שיש להיפרד ממנו מבלי להתייחס אליו, לפחות נשחרר מעט קיטור. שמאל כבר אמרנו?

בשבת הקרובה יפגין השמאל הלאומי בכיכר ציון בירושלים. הכיכר היוותה בשנות התשעים כר פורה להפגנות ההסתה הבזויות בהן הוצג ראש הממשלה דאז יצחק רבין כקצין אס.אס, וכתובות בגנותו כ"רב מרצחים" התנוססו בענק. מיקום ההפגנה מהווה התרסה מעניינת וחשובה באמירתה הדמוקרטית: תנועת שמאל מפגינה בולטות במה שנחשב מעוז הימין. אך כאשר קוראים את המצע האידיאולוגי שיונח לפתחו של האירוע נבין שמדובר בכסות ותו לא. בגישתם לפתרון הסכסוך עם הפלסטינים מאמץ אותו מחנה יוני את הזלזול והציניות שהפגין הימין לאורך כל השנים גם בהפגנות בכיכר ציון. הבשורה השמאלנית החדשה מבטלת את הפלסטינים כצד בסכסוך ורואה בהם גרורה המעיקה עלינו עד שנשיל אותה בעזרת חברינו מן הניכר.

שמאל הוא סובלנות, הכרה באחר, סולידריות לאדם באשר הוא אדם ללא קשר אתני או לאומי. הוא מקדש שיח בין נצים

המושתת על רצון הדדי להגיע לפשרה המוסכמת על כל הצדדים. הוא מכיר בשאיפות ורצונות של האחר ורואה בהן שוות בחשיבותן לרצונותיו. הוא מכבד את ההיסטוריה, הפולקלור והמורשת הדתית של כל אדם ובלבד שיכבד גם אותו. את כל אלו לא תמצאו בגישת השמאל הלאומי ובכך הוא מגחיך את שמו לדעת. אין לראות ביוזמה זו הארה רעיונית או שמא התפקחות נוכח המתרחש, אלא גחמה פרטית המאמצת גישות שמרניות ורטוריקה מתלהמת כדי ליצור תהודה. הציבור השפוי בישראל מביע לאורך השנים כמיהה למנהיג או לתנועה שיחשבו מחוץ למסגרת ומעבר לשיקולים פוליטיים צרים ויביאו לפתרון הסכסוך. בתמורה לאותו רצון קולקטיבי מציעים מחברי מניפסט השמאל הלאומי את יצירתם המתוחכמת שמנסה להערים על העם שגם ייתן לו, בכסילותו, את המנדט.

Share on Facebook