הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-5 במאי, 2010 9 תגובות

אם יש משהו טוב בטוקבקים, זאת הדרך שבה הם מחסלים כל אשליה בדבר השליטה של המוען במסר שהוא משחרר. ככה טוקבקים יכולים לעזור לנו לפתור תעלומות כמו הפופולריות האדירה של תוכניות סאטירה שמעבירות ביקורת רדיקלית לכאורה, לצד הפופולריות האדירה לא פחות של מי שמבקשים להשתיק את קול הביקורת שמגיע מארגוני חברה אזרחית.


קחו לדוגמה את קליפ הראפ של צמד ההיפ הופ הפיקטיבי X-Plane ששודר ב"ארץ נהדרת" בזמן מלחמת עזה. אני, ורוב חבריי, קראנו את הקליפ כסאטירה נשכנית ביותר על הצדקנות הצבועה והנואלת של "ההסברה" הישראלית. קשה היה לא לעשות כן, לנוכח ליריקה כמו:


Look on us
Look on them
מי יותר דומה לכם?
We have McDonalds
תיכף H&M
אפילו סודוך לא הגיע אליהם!

שלא לדבר על הסימפול המתוזמן היטב של "שריפה אחים, שריפה".


אבל בחינה של יותר ממאתיים התגובות מראה שהקריאה הרווחת היתה רחוקה מאד מזו שלנו. ולא שלא אהבו את השיר; להפך, רוב רובן של התגובות חיוביות מאד. רבים מן הטוקבקיסטים אף ממליצים להפיץ את השיר לחברים בחו"ל כחלק ממאמץ ההסברה. כלומר, את מה שאנחנו קראנו כביקורת קשה על השיח הישראלי על המלחמה, הם קראו כחלק אינטגרלי מאותו שיח; ולא רק זאת, אלא שהייתה חפיפה כמעט מלאה בין אופני קריאת השיר לבין דעות לגבי המלחמה. החשבון פשוט: + * + = + וגם – * – = +. ככה או ככה "ארץ נהדרת" מנצחת. אבל איך לעזאזל זה קורה?


בורדייה ופאסרון כותבים כדלהלן אודות ההבדלים המעמדיים ביחס לשפה:


… it is in the relation to language that one finds the principle underlying the most visible differences between bourgeois language and working-class language. … [W]orking-class language … manifests itself in the tendency to … shun the bombast of fine words and the turgidity of grand emotions, through banter, rudeness and ribaldry, manners of being and doing characteristic of classes who are never fully given the social conditions for the severance between objective denotation and subjective connotation, between the things seen and all they owe to the viewpoint from which they are seen.[1]


כמובן, אם ההבחנה היא בין "מלים יפות ורגשות אציליים" לבין "פטפוט, גסות רוח וחספוס" אז X-Plane נופלים בלי שום ספק בקטגוריה השנייה. אבל ההבחנה איננה בין סגנונות שונים, אלא בין יחסים שונים לשפה: הבורגנות (במקרה זה הכוונה היא לבעלי ההון התרבותי, או המעמדות המשכילים) רואה בשפה עצמה אובייקט נוח לתמרון ויפה למשחק, בעוד שעבור הפרולטריון המרכז הוא תמיד הרפרנט של השפה. מכאן שמחתה של הטוקבקיסטית "אשקלונית" על האפקטים הישירים של הקליפ:


זה המצב ובאמת השיר הזה ממש מצחיק באותו זמן היה לנו צפירה ובימקום לבכות כמו שאני תמיד רגילה ישבתי וצחקתי והנה נכנסתי לאתר ואני ממשיכה לשמוע אותו זה שיר אחד היפים אני מקווה שהמילחמה הזאות תיגמר כל מה שישאר לנו זה רק לצחוק


אז מה בעצם מצחיק בשיר, אם הוא לא נתפס כאירוני? הצחוק, על אף התיאורטיזציות הבורגניות שלו, איננו בהכרח אפקט של התנגדות לכוח. לעתים מה שמצחיק הוא דווקא שחרורו הסופי של הכוח ממגבלות שהושתו עליו, כענק הפורץ מכבליו ומתמתח. אני חושב שמה שמצחיק את הטוקבקיסטים בשיר הוא הגושפנקא שהוא נותן להם להתנער מה"מילים היפות והרגשות האציליים" שמאפיינים את קמפיין ההסברה הרשמי. זה גם המניע שמביא מגיבים רבים להמליץ לחבריהם לשלוח את הקליפ לחברים בחו"ל במסגרת קמפיין "הסברה מלמטה".


אבל כאן נכנסים לתמונה טוקבקיסטים אחרים, שמזהירים את חבריהם מהעברה פזיזה של הדברים הלאה:


              ****רק אותנו זה מצחיק- אל תפיצו בעולם!!!!*****


עד כמה שאני מאוד אוהבת את הקליפ ולא מפסיקה לצחוק, ואני עוד גרה בדרום בלב המהומה, זה לא קליפ הסברתי לחו"ל. יש כאן ביקורת קלה נגד השלטון ("if you asks us what we want, we say -…"), אנשים יגידו שאפילו הישראלים עצמם לא מבינים מה מטרות הפעולה- מה שמוציא אותה כמיותרת ו"רצח עם נוראי" עוד יותר, במקום לדחוף את ההסברה הישראלית הסובבת סביב עניין הטילים על שדרות אתם עלולים להחזיר את המצב אחורה. הבידור הזה לא מצחיק את האנשים שמתעניינים באקטואליה במזה"ת, לצד ילד פצוע בעזה להראות את הקליפ שאנחנו צוחקים על המצב שלנו, כשאנחנו כ"כ מנסים להסביר לעולם שהמצב אצלינו קשה כבר 8 שנים, זה פשוט תדמית רעה והפצה של הקליפ ביו טיוב רק תזיק לנו. שוב, אני מאוד אוהבת את השיר והוא מצחיק אותי, אבל זה מתאים רק לנו הישראלים- לא לבריטים או הצרפתים שחושבים שאנחנו עושים שואה בעזה. אנחנו ניצא גזענים יותר ממה שחושבים עלינו עכשיו.


כאן כבר אפשר לראות שהניגוד בין שני היחסים לשפה יוצר דיאלקטיקה שתוצאותיה מרובות. אצל הכותבת יש אופנוּת ביניים של היחס לשפה: לצד ההנאה העממית מהקליפ ("אני מאוד אוהבת את השיר והוא מצחיק אותי") יש גם דאגה בורגנית (או שמא זעיר-בורגנית) ל"איך זה יישמע באוזני אחרים". אופנות ביניים נוספת מביע טוקבקיסט אחר, שטוען שהשיר דווקא ישרת את מטרות ההסברה הישראלית, כי הוא יראה שישראל היא דמוקרטיה שבה הסאטירה מותרת ואף זוכה לעידוד.


ניתן לזהות את היחס הבורגני לשפה מבלי להיות שותף לו. למשל, אחד הטוקבקיסטים כותב תחת הכותרת "ארץ נהדרת היא התוכנית הכי שמאלנית שיש" כי "כל הרעיון של הקליפ הזה מלא ציניות ובא להראות כמה אנחנו מפונקים לעומת אזרחי עזה אתם סתם מתלהבים." מגיב אחר כותב ל"לכל הטיפשים שלא הבינו" ש:


יש כאן ביקורת על ישראל והצבא. כותבי ארץ נהדרת צריכים להתחיל לכתוב סדרות על ישראל לערוצים האיראנים והסורים סטייל ‘הפרוטוקלים של זקני ציון.’


הטיפשים, כמובן, הם מי ששרויים ביחס נחות מזה של הכותב כלפי השפה של הקליפ.


אלו הן רק דוגמאות ספורות. מעיון בהמשך הדיון אפשר לגלות וריאציות הולכות ומתרבות על הדיאלקטיקה הזאת בין יחסים אל השפה, אבל אני אעצור כאן ואחזור לשאלה שעמה התחלתי. לסאטירה הפופולרית בסגנון ארץ נהדרת יש פני יאנוס: הייצוג הבוטה והישיר שהיא מעניקה לדיבור העממי, הלא-מלוטש, שמתנער מהתעסקות באופני שידורו וקליטתו, יכול להיתפס בשתי דרכים מנוגדות. מי שניחן ביחס בורגני ואירוני כלפי השפה יבין אותו כביקורת קטלנית על השיח שהוא מייצג; מי שמתייחס אל השפה כאל מדיום שקוף יראה בו אישוש וחיזוק לדרך שבה הוא עצמו תופס את המציאות. מאידך, אי-נחת כלפי השפה של הקליפ תהיה מנת חלקם של מי שנקלעים לעמדת ביניים: יחס חיובי כלפי השפה המיוצגת (שפת המיליטריזם העממי במקרה שלנו) יחד עם מודעות בורגנית (קרי שוללנית) לאפקט של השפה הזאת כאשר היא מוצאת מהקשרה.


יהיה מעניין לבחון בהקשר הזה את סדרת המערכונים של "ארץ נהדרת" בכיכובה של ליטל מעתוק (לדוגמא), שמייצגת בבוטות יתרה את מלחמת הדורות המשתוללת במערכת החינוך הישראלית. כיוון שהמחלוקת הזו חולקת את המעמדות העממיים לשניים על פי הבדלי גיל, פה ניתן להעריך שהדברים ייראו קצת אחרת. אני משער שמי שייהנו יותר מכול מהמערכונים הם הילדים, שתופסים את הייצוג כחיזוק לצד שלהם במלחמה ואינם נזקקים לפרשנות ביקורתית כלשהי (+ * + = +). מבוגרים בורגנים, המודאגים ממצבה של מערכת החינוך ויודעים להעריך את הייצוג כביקורתי, גם הם עשויים ליהנות מהמערכונים (– * – = +). מי שייחרדו יותר מכול הם מבוגרים בעלי יחס פרולטרי לשפה שיראו (בצדק) את המערכונים ככתב הרשאה לפורענות בבתי הספר.


לא דיברתי כאן, ובכוונה, על מניעיהם של מפיקי הסאטירה, שלמען האמת מעניינים אותי הרבה פחות מאופנויות התגובה לתוצרים שלהם. עם זאת, מן הסתם הדברים יכולים להישמע כהאשמה בצביעות, ואפשר לחזות מראש אסטרטגיית הגנה של "אמת דיברתי". הסאטירה, כך ייאמר, מציבה מראה ריאליסטית אל מול פניה של החברה. אני לא מתכחש לכך. למעשה, אילו החיקוי של השיח העממי לא היה כה מדויק, אף אחד משני פרצופיו של יאנוס לא היה מצליח במשימתו. במובן הזה יוצרי "ארץ נהדרת" עושים את מלאכתם נאמנה. אולם ההשקפה שלפיה לריאליזם הזה יש תפקיד חברתי מתקדם שאינו תלוי באופן קליטתו היא ארטפאקט של אותו יחס בורגני לשפה שאותו שמתי כאן על השולחן. אמנם הביקורת הריאליסטית של הביקורת הריאליסטית מותירה אותנו מבודדים יותר משהיינו קודם, אך ממילא היינו מבודדים מלכתחילה.


[1] Reproduction in Education, Society and Culture, p. 116-7, הדגשה שלי.

תגובות
נושאים: מאמרים

9 תגובות

  1. ענין של תפיסה הגיב:

    הכותב ודומיו היו מוצאים בקורת על ישראל והציונות אפילו ב"קן לצפור" של ביאליק. זה לא כי הבקורת קימת אלא כי טרוף השנאה שלהם מביא אותם לראות כל דבר בפרספקטיבה של הפיל והבעיה היהודית. אבל הפסאודו אינטלקטואליזם הזה משעשע. תמשיכו. שלא נפסיק לצחוק.

  2. מתן ק הגיב:

    פורסם לראשונה ב"הסיפור האמיתי והמזעזע של": — קישור —

  3. אשר זריהן הגיב:

    קראתי עד ל"בורדייה".
    אז יצאה הרוח ממפרשי הנפולים ממילא.
    אפשר לקבל תמצית להדיוטות?

  4. איתן לרנר הגיב:

    מדוע השימוש בשפה ז’רגונית ?הניתוח מעניין אבל השימוש במילים גבוהות יתר על המידה ושפה ז’רגונית מסרבל את הכל עבורי. אפשר לקבל מאמר בשפה קריאה ?

  5. אסף אורון הגיב:

    כל הכבוד מתן.

    אתה אולי הראשון שמציע איזשהו פתרון לחידה המוזרה: איך במשבצת המקודשת של יום ששי בערב בערוץ הכי נצפה, יושבת תכנית שרוב-רובה, בעיני "עוכר ישראל" כמוני, הוא ביקורת רדיקלית משמאל. וזאת, בשעה שאותו העם שמת על התכנית, הולך וגולש ימינה, הולך ומחבק את הימין הקיצוני. (אם כי צריך לזכור שדתיים לא רואים את "ארץ נהדרת" בשידור חי).

    אני מסכים עם המגיבים האחרים שכדאי שתכתוב גירסה פחות אקדמית של הניתוח שלך, אולי עבור אתר חדשות גדול יותר.

    (המשך)

  6. אסף אורון הגיב:

    בשורה התחתונה, אני לא בטוח שאני מסכים עם ההסבר שלך: שהשמאל ו"רוב העם" מבינים את התכנית בצורה שונה לגמרי. זה הסבר קצת בעייתי. תרשה לי גם לנחש שמחברי המערכונים דווקא כן מתכוונים למתוח ביקורת משמאל, אבל לעשות זאת באופן "חתרני" ומבדר שעובר מסך.

    אני חושב דווקא, הייתי מוסיף הסבר אחר אפשרי, אולי פשוט יותר אבל יותר אופטימי: העובדה שהתקשורת כל-כך מגויסת וגולשת ימינה עוד יותר מהר מהציבור (ע"ע ישראל היום וההשפעה שלה על הקו של מעריב), גורמת למחסור עז בדיווח-מציאות אמין. בדיוק כמו, נניח, בבריה"מ לשעבר בימי פראבדה. זה צורך שהציבור חש בלי קשר לדעותיו הפוליטיות. אל הואקום נכנסת תכנית סאטירה.

    אותו דבר קורה אגב בארה"ב בה התקשורת העיקרית קנויה לגמרי ע"י אינטרסים כלכליים, ולכן ג’ון סטיוארט מצליח כל-כך בסאטירה שלו (אם כי ארץ נהדרת מצליחה הרבה יותר יחסית).

  7. שירה הגיב:

    ומה עם הקטע של העובדים הזרים (שודר אתמול בקטעים הנבחרים)? מגיע דוס או שר בממשלה לבית של מירי בוהדנה ומחפש עובדים זרים. כשמחקה את הקטע שבו הנאצי בסרט "ממזרים חסרי כבוד" שיודע "לחשוב כמו יהודים" מתחקר בתחכום את בוהדנה עד שהיא נשברת וכל העובדים יוצאים מהמחבואים, כשאחת העובדות הפיליפיניות בורחת, כמו היהודיה בסרט.
    הרי הימין תמיד מזועזע מההשוואה לשואה (בעוד שהם בעצמם עושים את זה כל הזמן רק הפוך, מדברים על מה שקורה להם כישראלים לצד הפלסטינים כאילו הם עצמם עוברים שואה ומנסים למנוע אותה) ועדיין לא שמעתי שאף אחד ביקש להוריד את הקטע. מה שאומר שמי שרואה לא ממש מבין או צוחק כי הוא מבין רק חלק (למשל את רדיפת העובדים הזרים אבל לא את ההשוואה לנאצים).

  8. ק.א. הגיב:

    באופן דומה הנה Ynet משתעשע עם קוראיו.
    נא לעבור בשקט ולא להפריע למשתעשעים.
    — קישור —

  9. ק.א. הגיב:

    איך זה שכולם אוהבים את אלטון?
    — קישור —

הגיבו כאן

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים