מאסון אקסון ולדיז למדו החברות,שגם במקרים קיצוניים מחיר הניקוי הוא קטן מן ההוצאה השוטפת על אמצעי בטיחות בסיסיים. ואכן, תחקיר של הוול סטריט ז‘ורנל מלמד, שהסכנה לתאונה קטלנית גבוהה פי ארבעה לעובדי אסדות אמריקאים יחסית למדינות אחרות.

עוד ב-2008 הואשמו עובדי הממשלה בחטיבה לפיקוח על המשאבים המינרלים של ארה"ב (קרי גז, נפט, וכדומה), על קבלת טובות הנאה, כגון שירותי מין וסמים מבכירים בחברות האנרגיה, תמורת הקלות בפיקוח. טוב, זה ממש ממש לא חוקי ואפילו הרפובליקאים הזדעזעו, אבל מדוע תחת ממשל אובמה, ולאחר האסון המתפתח במפרץ, ממשיכה החטיבה לפיקוח על המשאבים המינרלים לפטור את חברות הנפט מביצוע תחקירים סביבתיים בפיתוח אתרי קידוח חדשים? כי עבודה במשרד ממשלתי היא מקפצה לעבודה בשכר אסטרונומי בחברת אנרגיה; כי חברות האנרגיה תרמו כ-37 מליון דולר ב-2008 למסע הבחירות של כמעט כל הנבחרים הבכירים (יותר לרפובליקאים אך גם לדמוקרטים) והשקיעו 133 מליון בשדולות היושבות בוושינגטון ומשמנות את גלגלי החקיקה והממשל.

הלאה לגולדמן סאקס

הרשות האמריקאית לניירות ערך, ה-SEC, הגישה תביעה אזרחית נגד גולדמן סאקס על הונאת המשקיעים. ג"ס מואשמים בכך, שלכאורה הם לא גילו למשקיעיהם את העובדה שניירות הערך שהם קונים, אג"ח מגובות ע"י משכנתאות, מכילים נכסים בסיכון גבוה. בו בזמן מכרה ג"ס בחסר את אותם אג"חים (כלומר, הימרה שניירות ערך אלה יפסידו), עבור לקוח אחר – קרן הגידור שיצרה את ניירות הערך מתוך כוונה ליצור מוצר בסיכון גבוה. בג"ס טוענים שאין זה מתפקידם להעביר מידע כזה למשקיעים, וכי המשקיע הוא שצריך לבדוק את ערך הנכס שהוא רוכש. אבל חוסן ההשקעה נקבע בידי חברות דירוג האשראי המתוגמלות ע"י המנפיק ולא ע"י המשקיע, ואלו מתחרות בשוק החופשי על לקוחות מסוגם של גולדמם סאקס. אם כן, מה הפלא שאג"ח מלאות אויר קיבלו דירוגי אשראי גבוהים?

גולדמן סאקס לא המציאו את השיטה. תחקיר של פרו-פובליקה גילה (http://www.propublica.org/), שהשיטה של ייצור אג"חים מגובי משכנתאות בסיכון גבוה וההימור נגדם היה נפוץ, ומספר רב של בנקים וחברות השקעה השתתפו במשחק. המשקיעים היו חברות פנסיה, ארגונים קטנים כגון, איגודי פועלים ואזרחים שקנו תיקי השקעות מפקיד הבנק המקומי. כמו המשקיעים, גם הבנקים הפסידו מיליארדים ועשרות בנקים עדיין נסגרים בארה"ב מדי חודש. אך הבנקאים שיצרו את האג"חים הלכו הביתה עם בונוס שמן על כל חבילה שמכרו גם אם המוצר שיצרו היה בלון הליום.

גם כאן עולה השאלה: היכן הפיקוח הממשלתי?

למעשה לא היה פיקוח. קברניטי הכלכלה תחת קלינטון טענו שלא ניתן לפקח על מוצרים פיננסיים אקזוטיים שכאלה. זה מסובך מדי, והיד הנעלמה של השוק תדאג לתקן סטיות גדולות מדי. הם דאגו לביטול חקיקה המאפשרת פיקוח ומטילה הגבלות על סוגי ההשקעות המותרים למוסדות פיננסיים שונים. למעשה, הם טשטשו את הגבול בין בנקים לחברות השקעה. מובן שמיד עם סיום הקדנציות הקברניטים עברו לכורסאות העור המחוממות של דירקטוריונים של חברות פיננסיות כאלה ואחרות. ארתור רובין ודונלד סמרס ריפדו את כיסיהם במיליוני דולרים ועכשיו הם חזרו למשרות ממשלתיות כדי להשגיח על אובמה והדמוקרטים שלא יטילו פיקוח רב מדי על המערכת הכלכלית שהביאה את העולם לקריסה.

מיידוף. זוכרים אותו? אכן, הוא יושב בכלא. אך איך הצליח אדם יחיד להונות כל כך הרבה אנשים לאורך זמן כה ממושך? מסתבר שאפשר לרמות את כל האנשים כל הזמן, שהרי ללא הקריסה הכלכלית של סוף 2008 המשקיעים של מיידוף לא היו דורשים את כספם והחגיגה היתה נמשכת. כבר ב-2005 הגיעו דיווחים ל-SEC שברנרד מיידוף מנהל הונאת פונזי גדולה, אך היד הנעלמה היתה עסוקה באוננות בלתי-מטאפורית. חקירה פנימית של המשרד מצא ש-35 עובדים, מתוכם 17 בכירים, בילו חלק לא קטן מיום העבודה שלהם בצפיה בפורנוגרפיה באינטרנט. אין ספק שזה מרתק יותר מקריאת דו"חות כלכליים משעממים.

מחשבי הקיצין יטענו אולי שאלה הם תסמיני הריקבון שיביא לנפילת האימפריה. יתכן שכך, למרות שלא הייתי ממהרת להספיד את ההגמוניה האמריקאית. האמריקאים פשוט מיסדו את השחיתות על ידי הבניה של מערכת פוליטית התלויה לחלוטין בחסדיהם של בעלי ההון. כל עוד צריך לגייס מיליוני דולרים על מנת להיבחר וחברות פרטיות יכולות להביע את עמדתן לגבי חוק או מועמד בתשדירים ככל ארגון אזרחי אחר, בעלי המאה יהיו בעלי הדעה למרות מאמציהם של מיטב האירגונים החברתיים. 

אז נכון, פרויקט הולילנד ופרשת אולמרט מזעזעים מבחינה מוסרית, אסתטית וסביבתית. אבל השחיתות כל כך ברורה עד שבפועל היא ברת תיקון. גם בארץ בעלי המאה הם בעלי הדעה, אך ברוב המקרים הם כפופים לחוק. נקווה שכך זה יישאר.